במקור: 13 Conversations
About One Thing!ימין!
במאית: ג'יל ספרצ'ר
תסריט: ג'יל וקארן ספרצ'ר
שחקנים: מתיו מקונוהיי, אלן
ארקין, קליאה דובל, ג'ון טורטורו,
איימי ארווינג
גם לאחר שתי צפיות ב'שלוש-עשרה שיחות אודות דבר אחד' איני בטוח מה הוא אותו דבר אחד. איני בטוח גם מה דעתי על הסרט.
שעשאד"א הוא לא בדיוק סרט רגיל. דומני שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו תהיה "מאמר הגותי". הוא בא מראש כדי לבחון נקודה מסוימת ממגוון זוויות. לזכותו יאמר שהוא לא מנסה להסתיר זאת, ומתריע כך גם בשמו. "חבר'ה, הולכים לדבר כאן אנשים, והם ידברו על משהו!". כל מה שיקרה וכל מה שנראה יכוון לאותה מטרה, וכל מילה שתאמר תהיה עטורת משמעויות. הרבה מהן, ורק חלקן יתברר רק בהמשך הסרט. אבל מהי בדיוק אותה נקודה שנבחנת? לי לא היה ברור. יתכן ומדובר על "מהות האושר", ואולי על "משמעות החיים", ואולי בעצם על "דברים לבנים שמתנופפים ברוח", שחזרו ונתנופפו שוב ושוב במהלך הסרט. תשובה חד משמעית לא קיבלתי, אבל היא גם לא חסרה לי, כי לפעמים מספיקה הצעידה בזהירות סביב נושא מסוים כדי לעורר את השאלות הרלבנטיות.
ובכל זאת, לו הסרט היה גם מספק תשובות – הייתי מרוצה יותר.
הייתי יכול לומר שבשעשאד"א יש ארבע דמויות עיקריות. אבל זה לא יהיה מדויק, לא ממש. כן, מופיעים על המסך ארבעה אנשים, כל אחד וסיפורו שלו, אבל לקרוא להם "דמויות" תהיה מחמאה – גם שמותיהם כמעט ולא הוזכרו (או נרמזו) במהלך הסרט, כך שיותר מתאים יהיה לכנות אותם כרזות מהלכות, שבאו להרצות על רעיונות. לא הרצאה ישירה אל הקהל, אלא הדגמה חיה של עקרון מסוים.
יש לנו את עורך הדין הפלסטי והחלקלק (מתיו מקונהיי), שגאה בכך שהוא בצד הנכון והצודק, ועוזר להביא את בשורת האמת והצדק לחברה. הוא בטוח שיש סדר לדברים, עד שהגורל מתעתע בו, ומפגיש אותו, שלא מרצונו, עם הצד הלא נכון. למען האמת, התפקיד תפור היטב על מקונהיי, שבכל מקום אחר בו ראיתי אותו – תיעבתי אותו. גם כאן הוא היה בחזקת "פרצוף דורש סטירה" כבר מהדקה הראשונה, אלא שכאן זה היה תפור על האידיאל שאותו הוא מייצג: "היוהרה ועונשה".
שני הוא המנהל המזדקן בחברת ביטוח כושלת (אלן ארקין), שפחות או יותר מתעב את כל העולם. אשתו עזבה אותו, בנו הפושע מתנכר לו, וגרוע מכל, עובד איתו במשרד בן-אדם מאושר, כזה שנראה ששום דבר לא יפרוץ את החיוך התמידי שלו. ארקין מייצג את אידיאת "הבעסה שאחרי".
בלי אישה אי אפשר, אז יש גם איזו בלונדינית, שבטוחה שיש משמעות לחיים (קליאה דובל). היא בטוחה שמישהו משגיח עליה מלמעלה, אלא שאז דברים משתבשים קצת. פתאום, החיים כבר לא יפים כל כך. שוב האירוניה מושכת בחוטים: "אבדן התמימות".
ויש גם את הפרופסור לפיסיקה (ג'ון טורטורו). הוא מנסה לברוח מהשגרה בחייו, ולהחליפה בהרגלים חדשים אחרים. "חיפוש הביטחון שבשגרה".
זוהי נקודת המוצא של ארבעת אבות הטיפוס הללו, ומשם הם משוטטים במרחב החיים, וכן זוכים להתפתחות רעיונית, לצמיחה, ולמודעות עצמית גבוהה יותר. האפיונים, גם אם משתפרים במעט ככל שמתקדם הסרט, עדיין נשארים באותו מסלול נדוש.
המציאות בסרט היא מלאכותית ומגמתית, ונועדה רק לאפשר לתסריטאיות להפגיש את הדמויות עם מכלול מצבים, ובכך לבחון את התגובות של אותן דמויות, ואת המתח שבין האידיאל ל"עולם האמיתי". מדובר כאן, אם תרצו, על הדמיית מעבדה, המייצרת סימולציה של העולם האמיתי, ומאפשרת בחינת רעיונות באופן שכתלני.
למשל, באחת הסצינות מתאבדת אחת מהדמויות השוליות. הסיבה למעשה אינה מוצגת לנו בסרט, מעבר לכך שהיא מאפשרת לעמת את הדמות המובילה של אותו קו עלילה עם תוצאות ההתנהגות היהירה שלה – בגלל מעשיה של אותה דמות, החליט אדם לשים קץ לחייו.
זאת אולי דוגמא קיצונית, אך כך בנוי כל התסריט: בצורה מלאכותית וייעודית, כדי לאפשר דיון בנושאים העומדים על הפרק. ההשוואה הטובה ביותר תהיה הדיאלוגים של סוקרטס, המציגים טיעונים מגמתיים בשאלות אלו ואחרות בצורת שיחה, כאשר כל צד מייצג השקפה מסוימת. ההבדל הוא שכאן הדמויות נפגשות רק לעיתים נדירות, וקווי העלילה אינם קשורים זה לזה בדרך כלל – כל אחד מהם היה יכול לעמוד בפני עצמו באותה מידה (כלומר, לא בדיוק), אלמלא הסך הכל העולה על סכום מרכיביו. אותו מכלול הוא אינטליגנטי ומעורר מחשבה, ודורש מעט יותר מאמץ מן הצופה מאשר בסרטים "רגילים". הצופה נדרש, אללה ירחם, ממש לחשוב ולהרהר בדבר המשמעות העומדת מאחורי הדברים.
המלאכותיות של הסרט מאפשרת שימוש בכמה כלים מעניינים, ביניהם זרימה חריגה של הזמן. אמנם כל אחת מהעלילות היא רציפה וקלה לעיכול בפני עצמה, אבל כל אחת מהן למעשה ממוקמת בנקודה אחרת בזמן. סופו של אחד הסיפורים, למשל, הוא רק תחילתו של אחר. וזה בהחלט מרענן.
אם נתעלם מהלחנים המחרידים של פס הקול, הסרט עשוי היטב מכל בחינה טכנית. החזות הכללית היא מוקפדת ונקייה. אהבתי בעיקר את עצם אי-הצגת העימותים העיקריים בסרט על המסך, אלא זרימה מסביבם, והבאת הקהל לידי הבנה של מה שקרה. גירושיו של הפרופסור, למשל, ועימותיו עם אשתו כלל לא מוצגים, אבל הם שם. הסרט לא טורח להתעכב עליהם כלל, כי רגשות אינם העיקר – הם רק מפריעים לדיון השכלתני.
אז בעצם כן, בשורה התחתונה אני ממליץ על שעשאד"א. אבל לא כסרט. בתור סרט – הוא רע. הדמויות שטחיות והעלילה לא הגיונית. אבל אל תצפו בו בתור סתם סרט. לכו לראות מאמר קולנועי.
ואולי,
ואולי, בנוגע לשאלה "מה הוא אותו דבר אחד", אולי ידידי, התשובה נישאת ברוח?
ארבעים ושתיים!
בתור מאמר קולנועי
הוא יכול היה להיות לפחות יותר כייפי לצפייה. ולא, הכוונה היא לא שיהיה דומה יותר למולאן רוז', אבל הדרישה המינימלית שלי מסרטים, גם מפילוסופיים או פסבדו-פילוסופיים, היא שהם לא יגרמו לי לרצות לבדוק את השעה כל כמה דקות.
אורך הסרט, והוא בכלל לא ארוך, עדיין ממש לא פרופורציונלי לכמות הרעיונות שהוא מציג. דמויות? דיאלוגים? איזשהו משהו שיחזיק עניין? לא ולא, רק כמה רעיונות בנאליים שנלעסו כבר ביותר מדי סרטים אחרים ושחוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט בלי וריאציה.
אה, ואווירה מעיקה, אפילו לא בצורה שמעוררת מחשבה – הצלם, ראוי להזכיר, הוא דיק פופ שצילם את ששת סרטיו האחרונים של מייק לי.
ומה חשבת על Waking Life,
הדומה לו מאוד?
לא ראיתי עדיין
אבל אני מאוד אוהב את לינקלטר.
צריך
לראות
מתישהו.
אני כמעט מרגיש גאווה.
סרט שלא ראית.
זה בסדר
כי ראיתי את הגרסה הראשונה של "ווילארד", הסרט שביומית, זאת מ1971-.
אני שנאתי אותו
אפילו יותר מאת "13 שיחות", אולי כי הוא לא טרח להציג שום עלילה, ובכך הפך עוד יותר לתרגיל שכלתני. שני הסרטים האלה התקשרו זה לזה גם אצלי -שניהם אינטלקטואליים מאוד וחסרים לגמרי הומור עצמי. בסרט של לינקלייטר הגיבורים (המצוירים) גם מעשנים גראס כל הזמן ומדברים בחיתוך דיבור קליפורני, מה שמעורר את החשק להוריד להם מחבת על הראש ולשלוח אותם לעזור לילדים רעבים בעולם השלישי. הרושם הוא של משהו כמעט-רקוב, דקדנטי – יש שם זוג אחרי סקס(!) שמדבר במשך חצי שעה על הפרפר שחלם שהוא חכם סיני, או ההפך. בחייאת, כמה מרטיט! דומה קצת לספרים שקראנו בפעולות בנוער העובד.
הפלוס היחיד ב – Waking Life הוא המעברים המעניינים בין אנימציה לשחקנים חיים. אבל גם תרגילים כאלה, כמה זמן הם כבר יכולים להחזיק אותך על הכיסא? אני כיביתי את המכשיר אחרי ארבעים דקות בערך, כשהבנתי שזה כבר לא הולך לשום מקום, והיתה לי כביסה לתלות.
אגב, האם יכול להיות שאותו דבר שעליו סבות 13 השיחות הוא הגורל? המזל?
ההומור העצמי ב'חיים בהקיץ'
נמצא בסצינות המחוקות. יש שם אחת שבה הספרות בשעון של הגיבור מאייתות "All your base are belong to us". ולקראת הסוף אפילו מתגבש בו משהו שאפשר לקרוא לו, במונחים רחבים, עלילה.
אגב, הזוג שדן בפרפר שחלם שהוא סיני הם איתן הוק וג'ולי דלפי, והסצינה בינהם היא מעין המשך ל'לפני הזריחה' שבו הם עשו בדיוק את אותו הדבר (כלומר דיברו, והרבה).
מונחים רחבים מאוד.
אבל כן. יש התפתחות של רעיון, ולפיכך ניתן להגדיר את זה כעלילה.
ההומור העצמי ב'חיים בהקיץ'
אה, לא שמתי לב אפילו שזו ג'ולי דלפי. מצד שני, אם הם כבר נפגשו אחרי השנה ההיא, ובמקום לדבר על "אאבה" הם טוחנים אחד לשני את המוח על פילוסופיה סינית – שיהיה להם לבריאות :-)
''האם יש משמעות לחיים'', נראה לי
…ואם נניח תתיחסי לWaking Life כאל מאמר על פילוסופיה, הוא יהיה פחות משעמם? נראה לי שהסרט יכול לשרת נהדר כמבוא לפילוסופיה אקזיסטנציאלסטית. ואם זה היחס אליו, אז גם החטא של שטחיות קלה שהוא חוטא בה פה ושם, גם זה נמחל לו.
''האם יש משמעות לחיים'', נראה לי
בעיקרון, הדמויות בו מתארות אחת לשנייה בהרחבה, כולל מונחי מפתח, כל מיני תיאוריות מרכזיות בחשיבה המודרנית. אז כן, כסרט לימודי הוא יהיה מעניין. כחוויה קולנועית – נאדה.
שאלה חשובה
אני ממש מצטער שזה לא קשור לסרט המדובר אבל יש לי שאלה שממש מעניינת אותי.
אני מסתובב כבר כמה שעות באתר הזה ועוד לא נתקלתי אפילו בתגובה אחת מלאת שגיאות כתיב של איזה ילד מטומטם בן 13 שכותב עם 3000 סימני קריאה שמכבי תל אביב זונות או של איזה מתוסכל חסר חיים אחר שבא לו לקלל את כל השמאלנים עוכרי ישראל. בקיצור, התגובות גולשים שאני רואה בכל אתר אחר באינטרנט וגורמות לי להרהר באיזה מדינה אני חי ואם באמת בא לי להמשיך לחיות בה.
האם אתם מפעילים פה איזה שיטת סינון מתוחכמת? (אם מה שאני כותב לא יפורסם באתר אז אני אקח את זה ככן..). אם כן אני אשמח אם תחלקו אותה גם אם מפעילי וואלה, נענע וכו' לטובת כולנו
בכל מקרה מקרה סליחה על השאלה הלא קשורה לסרט ותודה על הקריאה.
לשיטת הסינון שלנו,
שקיימת, אגב, גם בוואלה ובנענע אבל כנראה לא מיושמת שם מספיק, קוראים "בעלי הרשאת מחיקה", ובכל פעם שיש תגובה מתלהמת כמו זו שתיארת, היא פשוט נעלמת בתהומות הנשיה (במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, קופצת עדת גולשים על המתלהם המסכן ומסבירה לו בסבלנות שככה לא כותבים, ושגם אנחנו אוהבים אותו).
רק אם אפשר, בקשה משלי – להבא, אם יש לך שאלות לא קשורות, אנא פרסם אותן בדו"ח קופות שבורות, שמרכז בתוכו את עיקר ה"דברים שאין להם מקום אחר". תודה!
לשיטת הסינון שלנו,
אני מבין שה"רק אם אפשר בבקשה" זו התגובה המתלהמת של ה"לא ככה כותבים"..
האמת? לא מתלהמת כפי שציפיתי.
אם כבר ויכוחים חסרי משמעות-
צ"ל שעש*ע*ד"א
גם אני שמתי לב לזה
וזו טעות שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בביקורת. (אא"כ התחילו לכתוב את המילה "על" ב-א' ולא סיפרו לי).
חוץ מזה, ביקורת מבולבלת.
לא הבנתי מכל העסק למה ראית את הסרט פעמיים.
ניטפוק בחזרה:
למרות מה שמופיע בכותרת, בתחילת הביקורת קיפוד קרא לסרט דווקא '13 שיחות *אודות* דבר אחד', ומכאן – שראשי התיבות בשאר הביקורת שלו מתייחסים לשם שהופיע בתחילת הביקורת, ולא לשם הסרט כפי שתורגם בארץ.
הבה נבחן את מהירות התגובה של האתר
היי קיפוד.
הזמינו אותי ל-13 שיחות היום.
האם לדעתך, עד כמה שהכרת את הטעם שלי עד כה (ויצא לנו להיפגש לא מעט, בעצם…), נראה לך שאני אהנה ממנו?
תודה וביי,
חסרת מנוח בחיפה
כן, דומני שכן.
איך זה בתור שירות עד הבית?
וואו!
אני רצה להזמין כרטיסים. ולו רק כדי לבדוק את כושר הניבוי של שירות הייעוץ.
טוב, היה נחמד
בדיוק כמו שאמרת.
סרט חביב, לא משעמם, אבל לא כל כך ברור מה הוא רוצה להגיד על האושר, או על גמול, או על מקריות.
כמו שאומרים בשניצקלנדיה: קטן ואנושי.
קטן, ועם דברים לבנים מתנופפים, אולי?
קטן ונורא נורא מסודר.
חדרים כאלה מדוגמים לא ראיתי בסרט מזמן. אני לוקחת את שתי הבחורות האלה בתור עוזרות בית!
לא ראית The Ring?!
שם החדרים מסודרים יותר.
אבל יודעת מה, גם אני מוכן לקחת את הבחורות. נכון שאני ממש בסדר?
בתור עוזרות בית?
לדעתי את סובלת משטיפת מוח
של ההגמוניה הגברית השוביניסטית המדכאת.
בניגוד לאיך שאולי חונכת, לדעתי זה לא במקום לנסות ולתייג כך נשים. נשים הן מכלול. לא קריקטורה סטריאוטיפית. להגדיר אותך בתור "אלו שמנקות" זה משפיל את כל הצדדים הנוגעים בדבר. אנחנו כולנו ראויים ליותר. חבל שהרעל השובינסטי הזה חלחל כל כך עמוק לשיח בחברה, כך שהוא עובר לא מורגש.
אז כן, אני מוכן שהן גם ינקו לי את הבית, כחלק ממכלול תפקודן. אני חושב שאני ממש בסדר.
בסדר, לא יודעת
נורמלי – בטוח
טוב, היה נחמד
זו הבעיה – הוא קטן ולא אנושי (מלבד העובדה שהוא מאוד היה רוצה להיות גדול). הוא פשוט מסוגנן מדי, מעוקר מדי, כלוא בנוסחה של עצמו.
ואפרופו כלוא בנוסחאות, אזכיר את "הדברים הבטוחים" – גם קטן, גם אנושי, אבל חייב להציג 15 דמויות לפחות, שסיפוריהן משתלבים זה בזה. כיוון שכבר ראינו, וכיוון שאין לו משהו חדש להגיד על (או דרך) השתלבות הסיפורים הזו, הוא נותר סתמי.