ביקורת: 13 מתנקשים

בזמן שקראתם את המשפט הזה, טאקאשי מייקה הספיק לביים סרט חדש.
שם רשמי
13 מתנקשים
שם לועזי
13 Assassins

כדי להציל את המטריקס היה צריך ניאו אחד. כדי להציל את כל צרפת היה צריך שלושה מוסקטרים (פלוס או מינוס ד'ארטאניאן). אפילו כדי להביס את איימי הרייך השלישי היינו צריכים לא יותר מתריסר נועזים. אז למה, בשם השם, צריך 13 אנשים כדי להרוג בנאדם אחד?

ובכן, על מנת לענות על השאלה הזו אתם צריכים לראות את עשרים הדקות הראשונות של 13 מתנקשים. אנחנו ביפן, השנה היא 1844, השוגון (השליט הצבאי של האומה) דואג שיהיה שלום – מה שאולי טוב לאומה אבל די מעצבן את הסמוראים שהתאמנו שנים בלחימה ושיננו את הבושידו רק כדי לגלות שהם בעיקר פקידים מהודרים. לשוגון הזה יש חצי-אח, הלורד נאריטסוגו (גורו אינגאקי, מושלם לתפקיד) – טיפוס מפוקפק למדי שגדל בלי שיגידו לו את המילה "לא." כתוצאה מכך הוא מרגיש חופשי לרצוח, לאנוס ולא להוריד את הנעליים כשהוא נכנס לבית של אנשים. להיות לורד זה כבר יתרון לא הוגן בחיים, ולהיות החצי אח של השוגון זה כמו לשחק מונופול עם מספר אינסופי של קלפי צא-מהכלא ובנקאי שתמיד מעביר לך כסף. נאריטסוגו הוא אחד הטיפוסים הכי נתעבים שתראו על מסך הקולנוע ועד שהמערכה הראשונה תגמר תרצו לא רק שהוא ימות אלא גם לעבור מבעד למסך הקולנוע כדי לחנוק את החיוך המעצבן מהפרצוף שלו בעצמכם.

סר דוי (מיקיג'ירו הידה) הוא אחד היועצים הבכירים של השוגון ומבין שהמצב לא יכול להמשיך כמו שהוא, אבל מצד שני – מערכת החוקים והכבוד שמושלת בו אומרת שהוא לא יכול לעשות את מה שכולם מבינים שצריך לעשות; לשם כך הוא פונה לשימדה שינזהמון (קוג'י יאקושו, בדיוק עם הדרת הכבוד המתאימה), סמוראי ותיק שדי משתעמם מהחיים חסרי המעש ונותן לו הזדמנות לעשות את מה שתמיד רצה לעשות – למות תוך כדי לחימה. שינזהמון, מצידו, מגייס עוד 12, לוחמים כולל חבר ותיק (הירקו מאטסוקה, סולידי), סטודנט מומחה לחרב (טסיושי היארה), את האחיין הבטלן שלו (טקהיוקי ימאדה) ואפילו נווד מוזר שהם מוצאים בדרך (יוסוקו איסאה, האתנחתא הקומית של הסרט ובו בזמן גם הדמות הכי מפחידה). 

הקבוצה הזו עושה עבודת תכנון יסודית כדי להבטיח שנאריטסוגו והפמליה שלו יצטרכו לעבור דרך כפר ספציפי ואת אותו הכפר הם הופכים למלכודת מוות – מסוג הדברים שקווין מקאליסטר מ-שכחו אותי בבית היה מתכנן אם הוא היה מבוגר יותר. ויפני. לכוחות של הלורד נאריטסוגו יש את המספרים, אבל לקבוצה של שינזהמון יש את יתרון מגרש הבית (ואת העבודה שהם הגיבורים של הסרט) והתוצאה היא, אם לצטט את הסרט – "טבח מוחלט."

13 מתנקשים הוא סרט של טקאשי מיקה, אחד הבמאים היחודיים (והזריזים) ביפן ואולי בעולם. הפילמוגרפיה המאסיבית שלו (אני די בטוח שהוא סיים לצלם סרט בזמן שערכתי את הכתבה הזו) כוללת סרטי אקשן מדממים, סרטי אימה מבחילים, עיבודי אנימה ביזאריים ואפילו כמה סרטים לכל המשפחה שנחשבים חמודים לגמרי. אתה אף פעם לא בטוח מה תקבל. ב-13 מתנקשים הוא עובד בתחומי סרט הסמוראים הקלאסי, מה שמכונה צ'אנבארה, ולא צריך יותר מדי ידע כדי לראות שמדובר במעין גרסה מהופכת של שבעה סמוראים – במקום לבצר כפר כדי להגן עליו מפולשים הופכים אותו למלכודת מוות, במקום לנסות להגן על אנשים רוצחים אותם. 

בתחומים האלה, ובהתחשב בתמות המוכרות (סופו של עידן, החיפוש אחר משמעות לקוד הסמוראי, הרצון למות במידה של כבוד) הסרט עושה את עבודתו נאמנה: יש, אמנם, יותר מדי דמויות מכדי לזכור את כולן בדיוק, בערך חצי מצוות המתנקשים מוצג בסצנה אחת קצרה שלא ממש מאפשרת להתעמק בהם, אבל הסרט כן טורח לתת אישיות למרבית הדמויות: המהמר לשעבר שמנסה לשקם את עצמו, הסמוראי הצעיר שזו לו הפעם הראשונה בקרב, הלוחם הותיק שמבחינתו זו עוד עבודה (אפילו אם היא האחרונה). מעל כולם שינזהמון – שבתוכו בוערת אש התשוקה, וגרסה משלו למה קוד הסמוראי דורש מאדם, אבל הוא מחביא אותה מתחת לחזית שקטה של שליטה אבסולוטית. מרגע שהוא מקבל על עצמו את המשימה הוא מוכן לעשות הכל, כולל הכל, כדי להגשים אותה.

אבל, בכנות, כל הקטעים האלו עם 'דמויות' ו'עלילה' ו'ניתוח היסטורי-פילוסופי של מהות הבושידו בתום תקופת אדו' הם לא הסיבה שאנחנו כאן. זה נכון הם מבוצעים בחן רב, אבל אנחנו כאן כדי לראות דם, ואש ותמרות עשן. אנחנו נקבל הרבה מכל השלושה, עם דגש מיוחד על הראשון. החצי הראשון של הסרט הוא הכנה והחצי השני הוא ההתרה.   

אני לא רוצה לגרום לכם לחשוב שמדובר בסרט מושלם אז אני אציין שהסצנה בכפר כוללת (טיפה) שימוש באפקטים ממוחשבים שלקרוא להם 'מפוקפקים' יהיה לשון המעטה. אבל חוץ מזה מדובר באחד משדות הקטל הקולנועיים החביבים עלי. זה לא בלט עדין, זה כאוס ומאבק נואש ובלתי אפשרי על החיים. ה-13 מתחילים את הקרב מאורגנים יחסית, עם תוכנית ברורה מה לעשות ואיך לצמצם את כוחות האויב, אבל אף תוכנית לא שורדת מגע עם האויב והקרב נפרש לאורכו ולרוחבו של הכפר – עם חברי צוות שמתפצלים ומשתפים פעולה.

זה לא קרוב להיות הסרט הכי אלים של מיקה, בלי לראות את רובם אני בספק אם הוא מגיע למקום העשרים, אבל זה כן מזכיר לנו עד כמה דירוג PG-13 מקהה לפעמים את האימפקט של אקשן. בניגוד לכל כך הרבה סרטים אמריקאים שבהם אנשים חוטפים מכה (או כדור) ופשוט נופלים אצל מיקה לאלימות יש משמעות, אפילו אם מוגזמת לצורכי הדרמה. יש חרבות וחצים וחניתות ואבנים לפנים, יש קרבות המוניים ורגעים של אחד על אחד. אנשים נחתכים ומשופדים ומדממים לאיטם ואנחנו רואים איך המשך המאבק גובה מהם מאמץ – בסופו של כל העסק רוב הדמויות בקושי יכולות לעמוד, שלא לדבר על להניף חרב.

כאמור, זה לא הסרט הכי ברוטאלי של מיקה ובכל זאת אציין שבעלי קיבה רגישה צריכים כנראה להימנע. לא בהכרח בגלל הסצנה הגדולה עצמה אלא בגלל מה שקורה לפניה. כאמור – הסרט ממש רוצה להבהיר לכם למה לבנאדם הספציפי הזה מגיע למות: נשים, ילדים (וכנראה גם טף) נמצאים בתפריט העינויים שלו, והסרט לא חוסך מאיתנו כל פרט ופרט מהאכזריות שלו.

 סצנת אקשן כאוטית של ארבעים פלוס דקות יכולה להיות הדבר הכי משעמם בעולם (רק תשאלו את מייקל ביי), אבל מיקה מצליח לשמור על עניין הקהל. הוא מבין את האמת הפשוטה, כוריאוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה – אנחנו צריכים להבין לא רק מי הדמויות, אלא איפה הן נמצאות ביחס אחת לשנייה, לאן הן מנסות להגיע ומה הן מנסות להשיג בכל סצנה. לא מדובר פה בריקוד מתוכנן היטב, הרבה מהסצנות מתדרדרות במהירות לקרבות בבוץ בשעה שיריבים נופלים וקמים ונופלים שוב. העובדה שרוב הלוחמים, בעידן זה של שלום, כבר אחרי שיאם ובטח אחרי כבודם, מוזכרת שוב ושוב בתחילת הסרט ונותנת תירוץ טוב למה אנחנו לא חוזים בבלט האלגנטי שרואים בהרבה סרטי סמוראים אחרים. האנשים האלו הם לא סמוראים, אפילו אם יש להם את הדרת הכבוד הנחוצה – הם רוצחים.

מאז הצפייה הראשונה מצאתי עצמי חוזר ל-13 מתנקשים כמה וכמה פעמים, מתפעל בכל פעם מחדש מהיכולת של מיקה לבנות את הסרט בכזו אלגנטיות ופשטות. אין פה הפתעות, בטח שלא את הזעזועים המוזרים שמאפיינים חלקים נכבדים מהקריירה שלו, אלא הוכחה שיוצר מוכשר באמת יכול לעבוד בכל ז'אנר. כפי שאומץ אמיתי של האחים כהן הפתיע אנשים בכמה שהוא לא מפתיע, מערבון עשוי כהלכה על פי הספר (תרתי משמע), ככה 13 מתנקשים מפתיע אותנו – הוא טוב בפשטותו, והוא גם פשוט טוב.