1408

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 4 באוגוסט 2007Posted in: ביקורות

במאי: מיקאל הפשטרום
תסריט: מאט גרינברג, סקוט אלכסנדר, לארי קרזוסקי
על פי סיפור מאת סטיבן קינג
שחקנים: ג'ון קיוזאק, סמואל ל. ג'קסון, מרי מק'קורמק, ג'סמין ג'סיקה אנתוני

סרטי אימה טובים, בעיני, הם כאלו שגורמים לי לפחד שחלקים מהסרט יזלגו לתוך החלומות שלי. מהסיבה הזו, אני פחות מעריכה סרטי הבהלות סטנדרטיים, ומעדיפה אימה פסיכולוגית. אחרי הכל, כבר למדתי לצפות להקפצה שאחרי השקט, וגם אם בדרך כלל אני כן קופצת ממקומי כשזו באה, הבהלה לא נשארת איתי הרבה זמן. לעומת זאת, כשההפחדה מתבססת על מצבים מלחיצים שפוגעים בנימי נפשה של הדמות – או אז אני נלחצת שמא תת המודע שלי ישחזר זאת בלילה.

מהבחינה הזו, נדמה לי שאני דומה לסופר מייק אנסלין (ג'ון קיוזאק), שמשתעמם מריגושים זולים. אנסלין מתמחה בחיבור מדריכי בתי מלון מסוג מסוים: המפחידים, אלה שאירע בהם רצח מחריד או שרוחות רפאים רעשניות מדירות בהם שינה מעיני האורחים. אנסלין מגיע למוטל, מתחמק מהבעלים הנלהבים לרצותו בשלל סיפורי זוועה, ועולה לחדר. שם הוא מסתובב קצת כדי לספוג את האווירה, מנסה לאתר פעילות על טבעית – ונרדם. בשכלתנות הוא מסביר כי אלו בסך הכל מוטלים קטנים שגילו שהכביש המהיר הרחיק מהם את הפרנסה, ולכן עליהם למצוא גימיק שיחזיר את התיירים. אך לא זה המצב כשאנסלין מגיע למלון 'הדולפין' בניו יורק: אולין, מנהל המלון (סמואל ג'קסון), לא מעוניין בפרסום שאנסלין מבטיח, ואומר שהמלון שלו ממילא נמצא תמיד בתפוסה כמעט מלאה. הוא נחוש בדעתו להניא את אנסלין מלהתאכסן בחדר 1408 – לא כי הוא דואג לשלומו של אנסלין או לשלום הציבור, אלא כי לא בא לו לנקות אחריו את השיירים. אתם מבינים, אף אחד לא שורד בחדר 1408 יותר משעה, אז על לילה שלם אין מה לדבר.

אנסלין מנפנף את אזהרותיו של אולין ונכנס לחדר. הוא אינו מבזבז את הזמן ומקליט את רשמיו הראשוניים: החדר מסודר, יש בו ארון עתיק לכאורה ועוד מספר פריטי ריהוט נטולי ייחוד כלשהו, התרמוסטט במזגן מקולקל וחם מדי. סתם חדר. אבל אז הרדיו מתחיל לפעול מעצמו, ושוקולדים מופיעים על המיטה. אנסלין מתרשם בחיוך ידעני: אחד העובדים בטח נכנס לחדר כשהוא לא שם לב. לאחר שהוא נפצע, והברז בחדר האמבטיה מתפרץ עליו בקיתונות של רותחין, אנסלין מבין שזה אישי, ונלחץ. אבל אז כבר מאוחר מדי: הוא נעול בחדר 1408, לטוב ולרע. בעצם למה להעמיד פנים? לרע, רק לרע.

'1408' לוקח את הזמן עם אקספוזיציה ארוכה, ורק לאחר שהבסיס הונח היטב, הוא מתפנה לדוש, לכתוש ולמעוך את אנסלין המסכן. הסרט משלב היטב בין הפחדה פסיכולוגית לבין מספר סצינות "בו!". חדר המלון לא בוחל בהקפצות כדי לשבור את רוחו של אנסלין, אבל אלה באות רק לאחר שאנסלין כבר מעורער נפשית. החדר סופר את הדקות שנשארו לאנסלין לחיות, מקפיא אותו, מבודד אותו, מראה לו סרטונים משפחתיים ומאפשר לו לפגוש קרובי משפחה מתים. ובכל פעם כזו, בה אנסלין האומלל מרגיש שהנה הוא מאבד את השפיות, צץ איזה רעש בלתי נסבל, איזו התקפה, שלוחצים על שארית עצביו עוד יותר והופכים אותו לשבר כלי, שמבין שהוא לא יכול לברוח ורק מחפש מאיפה תגיע המכה הבאה.

ג'ון קיוזאק, שברובו המוחלט של הסרט מהווה את הדמות היחידה שעל המסך, הוא לב ליבו של הסרט. זה תפקיד לא קל, וקיוזאק מחולל בו נפלאות. בתחילת הסרט הוא שחצן ויהיר – אבל בלי להמאיס את עצמו, אחר כך הוא כעוס וזועם, וככל שעובר הזמן ונגמרות לו האנרגיות, הוא נעשה בעיקר מובס יותר ומפוחד. קיוזאק טוב כל כך, שנדמה לי שהוא לא חוזר אפילו פעמיים על אותה הבעת פנים. אנסלין אולי מאבד את שפיות דעתו וצועק לאוויר, על החדר ועל אנשים שרק הוא רואה, אבל כשהוא מנסה לאסוף את השברים ולמצוא שאריות תקווה – הוא קודם כל פותח את הרשמקול המתווך והמתעד, ורק אחר כך מעודד את עצמו עם סיסמאות כמו "קום. אתה יכול לעשות את זה".

אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא חדר 1408. הוא לא צריך הבעות פנים כדי שנבין כמה שהוא מרושע, זדוני, רע ובעל חוש הומור מעוות. כשאנסלין בוחן את מפת הקומה, הוא מוצא מפה ריקה שבה יש נקודה קטנה שאומרת "אתה נמצא כאן", ושמסביבה – שממה; כשאנסלין מנסה לברוח (וזה קורה יותר מפעם אחת) – החדר מקפיד להוכיח לו שהתנגדות היא חסרת תועלת, ואז מוסיף את הטאץ' הסופי שמבהיר לאנסלין המובס מי הבוס.

את '1408' עדיף לראות בבית קולנוע שאין בו הפסקות. קטיעת האווירה המאיימת של הסרט אולי תועיל לכמה מכם (במיוחד לבעלי שלפוחית שתן רגישה שגם מפחדים בקלות), אבל לטעמי, הורסת את האווירה הכבדה שבונה הסרט. '1408' הוא מסוג הסרטים שהפחד בהם "נקי" – לא תמצאו פה סצינות גועל מכוונות או איברים כרותים, אלא בעיקר חיטוט בתוככי הנפש של אנסלין וקצת סצינות "בו!" סטנדרטיות, שכיף לקפוץ בהן ואז לחייך לחברים שלצידכם במבוכה. אחרי שנדבקתי לכיסא למשך כמעט שעתיים (כולל ההפסקה), יצאתי בחשש שזהו אחד מאותם סרטים שישאירו בי משקעים גם אחרי הצפיה. או כפי שאנסלין נוהג לומר- Stay Scared!

תגיות: