לפסקול המוזיקלי יש חלק גדול מאוד בחווית הקולנוע. אנחנו מסתייעים בו בצורה משמעותית כדי להתרגש, לזעום, להצטער, להזיל דמעה – כל התחושות שעולות בנו מקבלות דחיפה מהצלילים שברקע. לפעמים, בסרטים נטולי פסקול, אני מבחין שהמשימה שלהם לתפוס אותי כצופה אכן קשה יותר.
מה ההבדל בין פסקול 'בסדר', פסקול טוב ופסקול ממש טוב? פסקול רגיל הוא יעיל; פסקול טוב הוא לא כזה שמכתיב לי איך להרגיש, אלא גורם לי זאת בלי לצעוק עליי; ופסקול ממש טוב הוא זה שאקח איתי הלאה. סרט שגרם לי לשמוע את המוזיקה שלו פעם נוספת, אבל לא בצפיה שניה אלא באוזניות או במערכת הביתית – הוא כבר רמה אחת מעל.
אני מטבעי אוהב מוזיקה, ולכן התחברתי מאד גם לתחום הזה בתוך אהבת הקולנוע הכללית שלי. כעת, בסיום העשור, התיישבתי להכין רשימה של הפסקולים הגדולים של העשור הנוכחי, ותשמעו – זאת היתה חתיכת משימה קשה. נכון שהסינון הראשוני ממאות הסרטים שראיתי העשור היה "אלו פסקולים טרחתי בכלל להשיג אחרי הצפיה", מה שצמצם את הרשימה לפחות ממאה; ועדיין.
אז בשבועות האחרונים הפעלתי בכל הזדמנות את הפסקולים האהובים עליי, ובסופו של דבר נכתבה הרשימה הבאה. הבהרה נצרכת: ב"פסקול" אני מתכוון למוזיקה שהולחנה עבור הסרט או הסדרה, ולא לשימוש ביצירות קיימות. וזה לא שאני מדרג כאן רק את המוזיקה עצמה, כלומר ה"score" שמלווה את הסרט; אם מדובר בשירים מקוריים, כמו "מואנה" למשל, אז אנחנו בהחלט בענין.
בגזרת ה"כמעט נכנסו": לצערי, ברשימה לא נכלל שום פסקול מסדרת 'מלחמת הכוכבים'. התלבטתי רבות על כך, אבל לבסוף נאלצתי להודות שמה שבהחלט עשה לי את זה בסרטי סטאר וורס מהעשור הזה נשען בעיקר על הנעימות האייקוניות ופחות על העבודה החדשה. בכל זאת, אציין שניים מפסקולי הסדרה שיצאו העשור: "אחרוני הג'דיי", שאם לצטט את עידן זיירמן הרי שהוא "מפצה על הפסקול הסתמי-קלות של פרק 7 בשילובים מדהימים של מוזיקה מקורית עם המוזיקה שכולנו למדנו להכיר ולאהוב", ו"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", בו יצר מייקל ג'אקינו פסקול שכל כולו התכתבות עם המוזיקה הקלאסית של ג'ון וויליאמס והתוצאה גאונית, גם אם פחות זכירה.
ועכשיו, קבלו את חמישה עשר הפסקולים הגדולים של העשור, לפי דעתי המלומדת והקובעת בעליל.
מקום 15: אבדון, 2013 – אנתוני גונזלס וג'וזף טראפנס (M83)
הצמד טרנט רזנור ואטיקוס רוס ניסו בפסקול של "הרשת החברתית" להכניס לאופנה את המוזיקה האלקטרונית. לא כל כך הצליח להם בקטע של האופנה, אבל הפסקול בפני עצמו כן נחשב בעיני רבים ליצירה מוצלחת. אני אישית מצאתי אותו לא מלהיב בכלל, וכשהגיע סוף סוף מישהו שעשה את זה נכון הייתי מבסוט.
הבמאי של 'אבדון', ג'וזף קושינסקי, אוהב לעבוד עם מוזיקה מהסוג הזה, והוא עשה איתה פלאות גם ב"טרון: המורשת" וב"רק האמיצים" (שאני אנצל שוב את הבמה כדי לדחוק בכם לראות אותו. סרט אדיר). מכל אלו, ב"אבדון" החלק המוזיקלי היה טוב באמת.
החסרון המשמעותי בו זה שהוא די חדגוני: אחרי רצועת הפתיחה המדהימה, המלחינים לא עשו הרבה חוץ מלעשות עוד ועוד וריאציות שלה, והאמת היא שבערך מהאמצע גם האלקטרוניקה נזנחת לטובת מוזיקה מסורתית יותר. עדיין, מדובר בשימוש היחיד הטוב באמת שנעשה בעשור הזה בכלים שהיו פופולריים מאד באייטיז בתחום הזה: הסינתיסייזרים.
מקום 14: פרזיטים, 2019 – ז'אנג ז'ייל
זוכה האוסקר הטרי של בונג ג'ון-הו עשוי כמעט ללא רבב, ושמחתי לגלות שגם הפסקול שלו שומר על הרף. אני מודה שלא ראיתי מספיק סרטים קוריאניים כדי לאפיין יותר את המוזיקה שלהם – הפסקול היחיד שזכרתי מהארץ הזו עד היום היה של "הטוב, הרע והמוזר" שיצא ב2008.
אבל אין כאן משהו שמייחד את המוזיקה יותר משאר הרשימה הזו, ההוליוודית למהדרין: זה פשוט פסקול מצוין שמשרת את הסרט בצורה מופתית ממש. הרצועה המומלצת היא "The Belt of Faith", שהיא לא רק מענגת מוזיקלית אלא גם הומאז' כמעט בוטה לסימפוניה ה-40 של מוצרט, מכל הדברים שבעולם. אני יכול לנחש מה זה מסמל בעולם של הסרט.
מקום 13: בשורות טובות (הסדרה), 2019 – דייוויד ארנולד
הפסקול הטלויזיוני הראשון מתוך שלושה ברשימה, שהרוויח את מקומו מסיבה פשוטה מאד: עצובים? תאזינו לזה, יעבור לכם.
כפסקול שמשרת סדרת טלויזיה שהמוטו שלה הוא "באנו להנות", הוא אשכרה מושלם. נעימת הפתיחה במקצב וולס מקפיץ מסוגלת להוציא מדכאונו גם את הפיל העגמומי ביותר, והעדכון שארנולד עושה לה לכלים מודרניים כמו גיטרה חשמלית ברצועה של כותרות הסיום – הוא לא פחות מגאוני.
מקום 12: סקייפול, 2012 – תומאס ניומן
מה יותר סמלי מכך שבסרט שהעלה את הזיכיון הותיק לרמות חדשות, הגיע גם המלחין לתת עבודה כמו שצריך?
נעימת הנושא של ג'יימס בונד היא ללא ספק אחת המוכרות ביותר בעולם. אבל כמו הנוסחה של הסרטים עצמם שפורקה והורכבה מחדש בסרט הזה, ניומן לקח את המוזיקה האייקונית ועשה לה את אותו הדבר, כולל התאמות מרהיבות-אוזן ללוקיישנים האקזוטיים אליהם התגלגלה העלילה. כלומר, וואו, תשמעו את רצועת הפתיחה המלווה את הסיקוונס באיסטנבול. זאת יצירתיות מוזיקלית מן המעלה הראשונה.
צריך אגב לפרגן כאן לניומן גם על הפסקול של "ספקטר", שהיה פחות מוצלח ועדיין יפהפה. גם הוא נפתח ברצועה של מוזיקת בונד מעודכנת לארץ זרה, הפעם מקסיקו. פרייסלס. לא נותר אלא להתאכזב שממש עכשיו ניומן שוב פספס את האוסקר שמגיע לו כבר מזמן.
מקום 11: ווסטוורלד עונה 1, 2016 – ראמין דג'אוודי
הופעה ראשונה מתוך שניים למלחין הכנראה גאון ביותר בדור שלנו ביחס לגילו (כלומר, תראו, המלחין היחיד חוץ ממנו שמופיע כאן פעמיים זה האנס זימר, אז תבינו את היחס).
כמה גאון? גאון מספיק כדי להבין שאם תיקח שיר של רדיוהד ותבצע אותו על פסנתר במסבאה במערב הפרוע, הצופים מיד ייזכרו שהמסבאה היא לא באמת מסבאה ושהמערב הפרוע הוא פארק שעשועים. דג'אוודי חוזר על הטריק הזה כמה פעמים, ומצליח איתו כל פעם מחדש.
האמת היא שכל המוזיקה כאן פשוט נפלאה. לטעמי האישי, נעימת הנושא של הסדרה מוצלחת לא פחות מהנעימה המפורסמת האחרת של המלחין (שתפגשו במעלה הרשימה) – היא מקורית, מעניינת ומצליחה להעביר את האווירה של העולם לפני שראינו פריים אחד ממנו.
מקום 10: הנוקמים: מלחמת האינסוף, 2018/ הנוקמים: סוף המשחק, 2019 – אלן סילבסטרי
אי אפשר להכין רשימה כמו זאת בלי לכלול בתוכה את הפסקול ששמיעה של נעימה ספציפית מתוכו יכולה לגרום למיליוני אנשים מסביב לעולם עור ברווז. אמנם נעימת הנושא הולחנה על ידי סילבסטרי כבר לסרט הנוקמים הראשון מ2012, אבל כפסקול שלם אני מעדיף את הצמד שהולחן עבור הסיום הגרנדיוזי של יקום מארוול; בעיקר משום שכמה שזה נשמע מוזר לומר על מלחין ותיק כל כך, הרגיש לי כאילו בסרטים הללו סילבסטרי משופשף יותר. המוזיקה כאן הרבה יותר עשירה ומגוונת מהפסקול המקורי, ובעיקר חכמה יותר. קחו למשל את "Portals" מ'סוף המשחק': זה קטע מוזיקלי אידיאלי כדי לחוות את רגעי השיא של הסרט מחדש בלי לראות אותם. ככה בונים קתרזיס עד לרגע הבלתי נמנע של הנעימה האייקונית.
מקום 9: ההוביט: מסע בלתי צפוי, 2012 – הווארד שור
אני ממש לא סגור על המיקום הגבוה יחסית של פסקול שבתכל'ס ממחזר חומרים לעייפה מהפסקול הבאמת מוצלח של שר הטבעות. זה אמנם כיפי מאד ואי אפשר בהכרח לטעון שזה עצלני – זאת עדיין הארץ התיכונה, אבל בסופו של דבר, התחושה הנוצרת היא ששור לא התאמץ כאן מדי.
הסיבה שהוא כן כאן זה בזכות שיר אחד יפהפה ומדהים – "Misty Mountains", השיר בו מתגעגעים הגמדים לביתם שנלקח מהם. זאת פשוט רצועה מדהימה שאני יכול להקשיב לה שעות בלופים, והטריילר הראשון לסרט ששילב חלק מהשיר בתוכו קיבל ממני כמויות צפיה לא הגיוניות רק בגלל זה. שור, בתבונה רבה, שילב את הקטע פעמים נוספות בהמשך הפסקול; וכך, בזכות יצירה מושקעת אחת, הפסקול טיפס למקום התשיעי.
מקום 8: חיות הפלא והיכן למצוא אותן, 2016 – ג'יימס ניוטון הווארד
עוד פסקול שגדול יותר מהסרט עבורו הוא הולחן.
חיבבתי את 'חיות הפלא' ואפילו העזתי להנות מהמשכו, אבל הפסקול של הווארד נמצא כמה רמות מעל כל אספקט אחר של הסרטים הללו. דבר ראשון הוא מגוון מאד: הוא היה יכול להספיק לחמישה סרטים תקופתיים ועוד היה נשאר עודף. יש כאן לפחות חמש תימות שונות שכולן מרגישות מתאימות לתקופה, וכבר בזמן אמת התענגתי על הרבגוניות המוזיקלית ושאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה.
בנוסף, זה פשוט פסקול טוב. ממש טוב. הווארד מפליא ליצור כאן אווירה שלמה מצלילים בלבד, ולבסוף לאחד בין כל המרכיבים שיצר בקרשנדו סיום מרהיב ונפלא.
מקום 7: התחלה, 2010 – האנס זימר
איזה כיף שכאן אני לא צריך כל כך לשכנע. ליד המושג "פסקול אייקוני" במילון, לצד הפסקולים הגדולים של כל הזמנים, נמצאת היצירה הזו; לא בגלל שקל מאד לזמזם אותה (לא קל), אלא בגלל שקשה לשכוח את השרות האפקטיבי שהפסקול נתן לסרט.
האנס זימר הוא מלחין ותיק שבנוסף לרקורד המדהים שלו עובד עם נולאן צמוד כבר מאז "באטמן מתחיל". הוא המלחין ההוליוודי האהוב עליי, אבל רבים מהפסקולים שלו בשנות האלפיים ממש חסרי השראה ואפילו חוזרים על עצמם: שום פסקול מטרילוגיית האביר האפל, למשל, לא תפס אותי במיוחד.
אז אני לא יודע למה, אבל התוצאה הטובה ביותר משיתוף הפעולה עם נולאן הגיעה דווקא כאן ב'התחלה': הרצועה "החלום קורס" היא מופת של מוזיקה, אבל אם אתם רוצים הוכחה ליעילות המדהימה של הפסקול הזה תקשיבו עד הסוף ל"זמן" ותקבלו מחדש את הצמרמורת שהרגשתם כשהסרט נגמר.
מקום 6: קינג ארתור, 2017 – דניאל פמברטון
חיבבתי את הכישלון הקולוסאלי הזה הרבה יותר ממה שהייתי צריך בגלל סיבה אחת פשוטה: הפסקול המאד לא שגרתי שלו. כאילו, כל הרשימה שלנו כאן היא נחמדה והכל, אבל יש מצב גדול שאם תאזינו לכל המצעד כאן ברצף תרגישו איזושהי חזרתיות. ובצדק – המלחינים עושים כמיטב יכולתם, אבל יש איזשהו טאבו שהם מהססים לשבור.
ומשום מקום, ואין לי מושג למה דווקא בסרט הזה, הגיע מלחין אלמוני והביא את היציאה של החיים. השימוש הגאוני שלו בכלי הקשה ובקולות התנשפות של בן אדם – למען השם – הוא המקורי ביותר שיכולתי לחשוב עליו, ואפילו כשהוא חוזר לעשות שימוש בכלים ה'קלאסיים' של הוליווד הוא עושה את זה בצורה מופלאה ממש. קל מאד להבין למה אני מתכוון: מאזינים ברצף לרצועות הפותחות "אגדת החרב" ו"לגדול בלונדיניום", ומתמוגגים.
אם יש לפסקול הזה שיא, הוא הרצועה "מלך מלידה" שהיא לא פחות מיצירת מופת לטעמי. חבל שהיא קצרה מדי, וכמו כן חבל שהסרט נכשל כל כך, כי זה מנמיך מאד את הסיכוי שנקבל עוד פסקולים כאלו.
מקום 5: לשבור את הקרח, 2013 – רוברט לופז, קריסטינה אנדרסון-לופז
עוד בחירה אובייקטיבית לחלוטין שאני לא הולך להגיד עליה כלום חוץ מ"Let It Go". ושאהבתי יותר את "את רוצה לבנות איש שלג?". ושכתבתי כאן את המלחינים של השירים, כן? כי הפסקול המוזיקלי של כריסטוף בק נחמד, אבל הוא לא מה שאתם זוכרים מהסרט.
מקום 4: הקול בראש, 2015 – מייקל ג'אקינו
מייקל ג'אקינו, מלחין זוכה אוסקר, הוא אחד היוצרים הכי מוכשרים והכי פחות מוערכים בהוליווד. אולי יצא לו שם של מישהו מסחרי בגלל שמארוול, דיסני ופיקסאר מאוד אוהבים אותו, אבל הוא בחור מוכשר שאין דברים כאלה וממציא את עצמו כל פעם מחדש. כבר הזכרתי למעלה את "רוג אחת", אבל לכו תשמעו גם את הפסקול של "דוקטור סטריינג'" ותשוו ביניהם. הבנאדם גאון.
המאסטרפיס שלו הוא, לדעתי, הפסקול של היצירה הטובה ביותר של פיקסאר מהעשור האחרון ואולי גם זה שקדם לו. בסרט שכל כולו על רגשות, ג'אקינו מזכיר לנו שאין כמו צלילים כדי לחוש משהו באמת, והרבגוניות של המוזיקה שלו פשוט מדהימה ועוזרת לנווט ברכבת ההרים הרגשית שהסרט מוביל אותנו בה. כתוצאה ישירה מכך, שמיעת הפסקול של הסרט נותנת לי כמעט את כל החוויה הרגשית של הצפיה המקורית, בפרט הרצועה המופתית "We Can Still Stop Her". דמעות.
מקום 3: הפרש הבודד, 2013 – האנס זימר
רק לפני ארבעה מקומות התלוננתי על המלחין הותיק הזה שהוא כבר ממחזר ולא מחדש כלום. שוב, הפסקול שלו ל"הפריצה לאלקטרז" היה ונותר אבן פינה שכולם מנסים לחקות מאז, סדרת שודדי הקאריביים חייבת חלק נכבד מההצלחה שלה לעבודה הפנטסטית שלו – אבל מאז זימר כמעט ולא הבריק בעבודות שהוא עשה. אפילו ב'התחלה' קשה לומר שאין שימוש חוזר בתימות שהוא הנחיל לקולנוע שנים קודם לכן.
…חוץ משנת 2013, בה הוא חבר שוב לצוות שהפיק את שודדי הקאריביים והביא לשולחן משהו אחר לחלוטין. עזבו את הסרט, האנדרייטד של העשור לטעמי, בפני עצמו: קחו את הפסקול ותאזינו לו, מההתחלה עד הסוף. וואו. פאקינג וואו. "Silver" דילג בקלילות לחמישיית הרצועות הטובות ביותר של המלחין, אבל עיקר מה שתפס אותי היה האופן המרהיב בו לקח זימר את כל המוזיקה החדשה שהוא הלחין וחיבר אותה ברצועה הארוכה "Finale" לנעימת הנושא האייקונית של המותג בקרשנדו סיום מלהיב ומדהים. שמעתי את הרצועה הזאת מאות פעמים והתענגתי כל פעם מחדש.
למרות הדשדוש הקבוע, זימר מתרומם מדי פעם מהכורסה ומוכיח לכל האלכסנדר-דספלים של העולם שמה שהם עושים זה נחמד, אבל הם לא באמת מתקרבים לרמה ולגאונות שלו. כעת רק נותר לקוות שהעבודה שלו על "חולית" של דניס וילנב תהיה דומה יותר ליצירה המפעימה הזאת מאשר לנוסחאות השחוקות.
מקום 2: משחקי הכס, 2011-2019 – ראמין דג'אוודי
היוש, עוד בחירה אובייקטיבית. אינני יודע אם יש נעימת נושא של יצירת תרבות מהמילניום הנוכחי שמוכרת יותר מהיצירה המוזיקלית היפהפייה שפתחה כל פרק בסדרה הזו, ואם יש חובב מוזיקה שלא התמוגג עד עמקי נפשו מהפסגות שהמלחין האירני-גרמני התעלה אליהן כל פעם מחדש. בעונות האחרונות בכלל היה נדמה שהאיכות של המוזיקה עומדת ביחס הפוך לאיכות הכתיבה.
דג'אוודי פרס בסדרה רוחב יריעה מוזיקלי גדול ומסועף לא פחות מזה של העלילה, כשעם ההתרחשויות אנחנו לומדים על המוטיבים שלו יותר ויותר. "גשמי קסטמיר", אולי הרצועה הכי מוכרת אחרי נעימת הנושא, התחילה בכלל כשריקה של טיריון עוד בתחילת העונה השניה, נרמזה ונבנתה בפרקים הבאים, עד שהגיעה לשיא האכזרי שלה בפרק של החתונה האדומה והפכה למנגינה המצמררת ומבשרת הרעות שכולם מכירים. גם הנעימות המובחנות של כל בתי האצולה ושל דאינריז ודרקוניה הולחנו בקפידה כדי להיות גם מזוהות בפני עצמן וגם מתאימות לתימה האפית הכללית. בעונות האחרונות, כשנקודות עלילה רבות נשקו, דג'אוודי הפגין יצירתיות מרהיבה בחיבור המוזיקלי של מה שראו על המסך.
לבחור משהו אחד מתוך כל הטוב הזה זאת משימה קשה, אבל אני חושב שבכל זאת יש קטע מנצח בתחרות הזו, ודווקא אחד קצת יוצא דופן: "Light of the Seven", מהעונה השישית. הרצועה הזאת – בה נעשה, לראשונה בסדרה, שימוש בפסנתר – מלווה את סיקוונס הפתיחה המעולה של פרק סיום העונה והיא לא פחות מגאונות מוזיקלית צרופה.
מקום 1: לה לה לנד, 2016 – ג'סטין הורוביץ
להחליט על המקום הראשון היה הכי בעייתי. אני ממש אוהב את כל הפסקולים כאן, אבל החלטתי בסוף לפרגן ליצירה הנהדרת של דמיאן שאזל מסיבה אחת: עליה חרשתי הכי הרבה פעמים.
אני יודע בעל פה כל ביט וכל רגע מהפסקול הזה. אני אתעורר באמצע הלילה ואשיר לכם בלי בעיה את 'אודישן' מהתחלה עד הסוף. אני יכול להיות עם אוזניות בפול ווליום על המיטב של קווין ועדיין לזהות בשניה אם מישהו ידליק בחדר ליד את שיר הפתיחה המקפיץ, "עוד יום של שמש".
זה פסקול כיפי, מרגש, מגניב, מגוון ואפילו מקורי, אבל מה שהכי טוב בו זה שהוא בעצם הסרט באודיו, ולכן אני כל כך אוהב אותו. יש כאן משהו לא הוגן, נכון – כאן יש שירים, וכל האחרים ברשימה למעט אחד הם אינסטרומנטליים. אבל פסקול זה פסקול, והשירים של הסרט הזה מעולים אחד אחד ויכולים להניע אותי דרך קשת שלמה של רגשות תוך חצי שעה.
ציינתי קודם לשבח את הפסקול של "הפרש הבודד" על רצועת הסיכום שמרכיבה את כל נעימות הנושא של הסרט ליצירה מפעימה אחת. מה שקורה כאן זה אותו הדבר, רק יותר אפקטיבי, כנראה כי גם הסרט עצמו יותר מרגש: לשמוע את כל האלבום ואז בסוף את הרצועה הארוכה של "Epilogue" זה פשוט לחוות את הקתרזיס המדהים של הסרט שוב. כמו שהסרט שייט בסיקוונס הזה בין כל החלומות, הדמעות, האכזבות והתקוות שהיו ושיהיו, השיר הזה עושה את אותו הדבר – נותן לך מנה מרוכזת של כל השירים המוצלחים ששמעת זה עתה, ואז מביא קלוז'ר מהפנט ממש.
כשמישהו סוגר משהו שאני אוהב בצורה כל כך טובה, אני נותן לו את המקום הראשון.
אם כבר הנושא עולה, והדוגמא אפילו השתרבבה לכתבה אני אשחרר קיטור בנושא. שר הטבעות הוא לא פסקול מוצלח. הוא פסקול מופתי. אני לא מצליח לחשוב על פסקול שעולה עליו. אין לי מושג מאיפה הווארד שור הוציא אותו, בגלל שחוץ מהפסקול הזה לא נהניתי מהפסקולים שלו. אולי שר הטבעות התאים בדיוק לזן מסויים של סימפוני אפי ששור מוצלח בו במיוחד. אבל נעימה אחר נעימה בטרילוגיה הזאת מגלה ששור הוא לא רק גאון מוזיקלי, אלא שגם יש לו הבנה מעמיקה בחומר המקור. המוזיקה פשוט מתכתבת עם העלילה בצורה שמעולם לא שמעתי. נכנסתי לכמה כתבות שמדברים על הפסקולים הגדולים בהסטוריה, ואף אחד לא הזכיר אותו. כולם צריכים להשיג אזניים. אנדרייטד בחזקת 100.
ואם מדברים על נעימות נושא של סדרות. נעימת הפתיחה של העונה הראשונה של הנותרים מצליחה גם להעציב, וגם להעביר את התחושה של מסתורין וחוסר נוחות של הסדרה. קצר וקולע, 25 שניות מעולות של מוזיקה
חד משמעית. הפסקות הגדול מכולם, by far
כמה נבהלתי מהמשפט "שר הטבעות הוא לא פסקול מוצלח"
פיו, כמעט הפסקתי לנשום.
אם תרצה לדעת עוד על תהליך היצירה והכתיבה של פס הקול, וכל עבודת המחקר שהתלוותה אליו, אני ממליץ בחום על הפודקאסט The Soundtrack Show. יש שם ספיישל של 3 פרקים שנוגע בכל התמות והנעימות, יחד על פרק מקדים שבו הוא חוזר אחורה לוואגנר ולמוסיקה אופראית כבסיס לכל היצירה. זו האזנה מרתקת בזכות עצמה, ולמישהו שמעריץ את פס הקול של שור זה פשוט חלום.
באופן כללי זה פודקאסט מומלץ ביותר לכל מי שאוהב.ת פסי קול.
תודה רבה
על ההמלצה זו הייתה האזנה מצויינת
כל כך נכון
זה הפסקות הראשון ששמעתי בחיים שלי שגרם לי לרצות להלחין לקולנוע כל החיים. לא שמעתי עוד פסקול טוב יותר מאז גם אם יש כאלה שהתקרבו אליו.
ואגב הפסקות של הווארד שור לסרט (המעולה) הדרך לפארדישן הוא גם מדהים
הדרך לפארדישן זה תומס ניומן, לא שור
(ל"ת)
איך סקוט פילגרים נגד העולם לא נמצא ברשימה הזו?
איך אף אחד מהסרטים של אדגר רייט לא נכנסו לרשימה הזו? הסרטים בייבי דרייבר וסקוט פילגרים נגד העולם ראויים להיכנס מעל כל סרט שהוצג כאן ברשימה.
לגבי בייבי דרייבר: "ב"פסקול" אני מתכוון למוזיקה שהולחנה עבור הסרט או הסדרה, ולא לשימוש ביצירות קיימות"
במקור בטקסט אף הייתה את השורה ("נגיד, בייבי דרייבר"), אבל הנחתי שלא צריך אותה. מסתבר שטעיתי.
לגבי סקוט פילגרים – חסר גם לי (ולצורך הבהרה – מדבר רק על השירים המקוריים של בק, לא על כל הפסקול).
אין אהבה לאינדי👎
רשימה די אקסקלוסיבית לשוברי קופות
מה עם "חיות הדרום הפלאי" שהוא פלא בפני עצמו? "סיקאריו" ו"המפגש" עוצמתיים כמו אינספשן
"סיפורו של רחוב ביל" ? אפילו למלחין של "מלון גרנד בודפשט" או "צורת המים" שום אזכור?
שני פסי קול שאותי תמיד ממש מרגשים הם "סיפורו של רחוב ביל" ו"חיות הדרום הפראי".
בשני המקרים הפסקול ממש משדרג את הסרט כמה רמות, ואני חושב שזה של "חיות הדרום" (במיוחד הרצועה החותמת, "Once There Was a Hushpuppy") הוא הסיבה העיקרית שבכיתי בסוף שלו.
חיות הדרום הפראי לגמרי חייב להיות ברשימה
הופתעתי שהוא לא שם עד כדי כך שהלכתי לראות אם הזיכרון לא מטעה אותי והוא באמת יצא בעשור הזה.
רשימה יפה
לא יודע אם הייתי שם את "ההוביט" ברשימה; הנעימות המוצלחות מאותו פסקול הם בעיקר אלה שהגיעו משר"ה כמו שאמרת בעצמך, וחלקם לא מוחזרו באופן ראוי (נעימת הנושא הקריפית של הנאזגוּל, לדוגמה, צצה בקרב בין ת'ורין לאזוֹג. היה כואב לכתוב משהו חדש?). מסכים ש-Misty Mountain שיר נהדר, חבל שהוא לא חזר בשני הסרטים הבאים.
הייתי שם את "כביש הזעם" ברשימה; לחלוטין הפסקול הכי מוצלח של Junkie XL (הוא החצי השני מדוע הסרט הזה כל-כך טוב). מטורף כמו הסרט עצמו.
עוד פסקול שממש אהבתי, ואני מאזין לו בספוטיפיי מדי פעם, הוא של הסרט "תצפית על גבעת הפרגים" (From up on poppy hill) מבית סטודיו ג'יבלי (חודש וחצי מהיום גם בנטפליקס). הסרט עצמו חמוד אבל הפסקול שלו, ג'ז סיקסטיז נוגה למהדרין, הוא פשוט תענוג מתמשך (וגם שיר הנושא מרגש). בכלל, זה אמנם לא העשור הכי פורה של ג'יבלי אבל כל הסרטים שלהם שיצאו מכילים פסקול שובה לב.
ולסיום: קיק אס, שומרי הגלקסיה וסקוט פילגרים.
אה אוי
וממד העכביש, פסקול פנטסטי מתחילתו ועד הסוף (מדהים שכמעט חצי מהשירים באלבום מתנגנים בסרט עצמו לשניות בודדות, כשמדובר בשירים שכל סרט אחר היה מתהדר בהם במלוא המרץ)
[ואני לוקח בחזרה את קיק אס ושומרי הגלקסיה. נכתב לפני שקלטתי ששימוש ביצירות קיימות הוא מחוץ למשחק. הולך לכתוב על הלוח מאה פעמים "יותר לא ארפרף במהירות על כתבות של עין הדג"]
מימד העכביש הוא גם פסקול של דניאל פמברטון.
אותו אחד מהמלך ארתור שמוזכר במצעד לעיל.
פמברטון אולי לא ידוע כמו זימר (כנראה בגלל שהוא לא מבוסס בLA – הוא עובד בלונדון) אבל הוא כבר עבד על סרטים של רידלי סקוט, דני בוייל (סטיב ג׳ובס), בנוסף לגיא ריצ׳י (ארתור).
ריק ומורטי
אני לא חושב שמגיע לפסקול של הסדרה ממש מקום ברשימה של ה"הכי טובים", אבל כמישהו שלא ממש מבין בפסקולים, אני רוצה לציין לשבח את המלחין של הסדרה שצריך להתמודד עם דברים כמו "מוזיקת בני אדם" ו"ג'ז נחשים" ופעם אחר פעם מצליח לקלוע בול לרעיונות הלא שפויים שיוצאים מחדר הכותבים שם. זה לא פשוט בכלל והוא עושה עבודה מופלאה.
ראמין ג'אוודי
אני מישהי שבדרך כלל מורידה פסקולים רק כשמדובר במיוזיקלס, אבל הורדתי את כל הפסקולים של משחקי הכס ו-ווסטוורלד, והייתה תקופה שחרשתי עליהם בלי הפסקה. פשוט כיף להקשיב לפסקולים של ראמין ג'אוודי, לזהות את התמות השונות ולהנות מהדרכים שהן חוזרות, מתמזגות, הופכות ליותר מורכבות ומעניינות לאורך התפתחות הסדרה. הוא עשה לפני כמה שנים סיבוב הופעות עבור משחקי הכס עם תזמורת ומקהלה וזה היה אחד הדברים המופלאים שיצא לי לצפות בהם. לראות אותו מבצע את Light of the Seven במלואו זו חוויה מדהימה.
בכל אופן, תודה על הכתבה, בהחלט גרמת לי לרצות להוריד כמה קטעים ולהתרשם בעצמי ממשהו שאני בדרך כלל לא מקדישה לו המון תשומת לב.![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
Light of the seven
פשוט יצירת אומנות. פסקול מצמרר שעם הפרק ביחד יכול לגרום לך לטלוש את השערות מהראש.
פסיפיק רים
יופי, יופי של כתבה.
אנשים לא נוטים להתייחס ל"כיף" כיצירת מופת, אבל יש כל-כך מעט יצירות שהן ממש כייפיות – ואליהן אני הכי נהנה לחזור שוב ושוב. אז כמה שהסרט הזה כיף? הפסקול גם, ואפילו יותר. נעימת הנושא, של מיודענו הגאון ראמין דג'אוודי, הושמעה אצלנו בבית על בסיס יומי עד שהאיום בגירושין עשה את שלו.
עזרת לי להבין משהו על ההצלחה של סרטי 'הנוקמים'
אחד הדברים שסילבסטרי עושה הכי טוב הוא בניית מתח ואז פורקן שלו. הרבה מאוד מהאפקטיביות של מוזיקה בנויה על זה, בין השאר בגלל אלמנט החזרתיות שבה: אתה חושף את המאזין למוטיב כלשהו, ואז ממשיך ונותן לו טעימות מחלקים שונים של אותו המוטיב בלי לאפשר לו להגיע לפורקן – ואז, בשיא, אתה מציג שוב את המוטיב כולו, בצורה גרנדיוזית יותר, אבל עם פורקן כמו שצריך. כבר בנעימה המקורית של 'הנוקמים' סילבסטרי הדגים את זה נפלא, במיוחד שמדובר בקטע קצר כל-כך.
וסרטי 'הנוקמים', כל הארבעה? זה בדיוק מה שהם עושים.
סמי אוף טופיק: משחקי וידאו
משחקי וידאו בעשור האחרון נהיו הרבה יותר סינמטיים — וזה נכון גם מההיבט המוזיקלי; מלחינים ידועים עבדו על משחקי וידאו והפכו אותם לכאלה שלא רק תענוג לשחק בהם, אלא כיף להאזין: בין אם זה באר מקררי ("המתים המהלכים") שיצר את פס הקול המופתי לריבוט של God of War או פס הקול הנהדר של The Last of Us שהלחין גוסטבו סאנטאולאלה. וכמובן לא יקרה מצב שאאזין ל-נעימת הנושא של Uncharted (גרג אדמונסטון, המלחין של "פיירפליי" ז"ל) ולא אקבל עור ברווז.
גם סדרת Assassin's Creed האהובה עלי במיוחד זכתה לכמה אלבומים איכותיים (ושונים אחד מהשני). ראויים לדגש מיוחד הם פס הקול של AC Syndicate (אוסטין ווינטורי, הלחין גם את "Journey יוצא הדופן" עליו היה מועמד לגראמי בקטגוריית "מדיה ויזואלית" שכוללת כמעט תמיד רק סדרות טלוויזיה וסרטים. הפסיד ל-"הנערה עם קעקוע דרקון" משום מה. המשחק אגב בן 3 שעות ושווה כל דקה), וגם AC Origins של שרה שצ'נר ו-Black Flag של בריאן טיילר ("עידן אולטרון", "המלאכיות של צ'ארלי" החדש). כנראה שכחתי עוד כמה, אבל בגדול משחקי וידאו לדעתי נשמעים היום יותר טוב מתמיד. לא לחינם הטיזר של The Last of Us: Part II הוא דמות יושבת ומנגנת על גיטרה. זה כל מה שאנחנו המעריצים זקוקים לו כדי להיכנס להייפ.
רשימה לא רעה
אני מסכים עם חלק מהבחירות כאן – לה לה לנד, ההוביט, חיות הפלא ואפילו הקול בראש הם אכן פסקולים נפלאים (אם כי למייקל ג'יאקינו היו בעשור האחרון פסקולים מוצלחים יותר מ"הקול בראש" – למשל "עלייתה של יופיטר", רק שאף אחד לא מודע אליו בגלל הכישלון של הסרט).
ההיעדרות של אלכסנדר דספלה קצת צורמת, כי אני לא חושב שהיה בעשור האחרון מלחין יותר דומיננטי, פורה ועקבי ממנו, שמצליח לנפק פסקולי מופת במגוון כה רחב של ז'אנרים – נניח עבור "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" ו"אור בין האוקיינוסים".
לגבי "הפרש הבודד" של זימר – אמנם מדובר באחת העבודות היותר מהנות שלו בעשור האחרון (שבו באופן כללי הוא די הפסיק לייצר דברים מהנים), אבל צריך לציין שנעימת הנושא – לא זו מהסדרה, זו הכביכול מקורית שמופיעה בקטע המקושר בכתבה – גנובה ללא בושה משיר העם האירי After the Battle of Aughrim, ושאת רצועת הסיום המהוללת (בצדק) כתב לא זימר אלא ג'וף זיינלי, אחד העוזרים שלו (ומי שקיבל קרדיט סולו השנה על פסקול ההמשך הנהדר ל"מלפיסנט").
את "המלך ארתור" מודה שאף פעם לא הצלחתי להבין – ניסיתי לשמוע אותו מספר פעמים ותמיד סיימתי עם כאב ראש. זה פשוט רעש בעיני. רעש יצירתי ומקורי אולי, אבל רעש.
נחמד לראות את אלן סילבסטרי מוזכר כאן, אבל אם כבר הוא עשה משהו משמעותי בעשור הזה (שבו הוא באופן כללי קצת ירד מגדולתו) זה ללא ספק "שחקן מספר אחת".
מעבר לכך, אציין את עשרת פסקולי העשור האישיים שלי (ללא סדר מסוים):
1. טרילוגיית "הדרקון הראשון שלי" (ג'ון פאוול)
2. הכוח מתעורר (ג'ון וויליאמס)
3. אליס בארץ הפלאות (דני אלפמן)
4. הזאב האחרון (ג'יימס הורנר)
5. עלייתה של יופיטר (מייקל ג'יאקינו)
6. איירבנדר: כשף האוויר האחרון (ג'יימס ניוטון הווארד – האלטר אגו שלי)
7. סולו: סיפור מלחמת הכוכבים (ג'ון פאוול)
8. סוס מלחמה (ג'ון וויליאמס)
9. רומיאו וג'ולייט (אבל קורזניווסקי)
10. הרחק מההמון הסואן (קרייג ארמסטרונג)
אה, סוף סוף מישהו מציין את טרילוגיית הדרקון!
לגמרי הפסקול האהוב עלי. בושה שג'ון פאוול היה מועמד לאוסקר רק על הפסקול של הסרט הראשון, השני והשלישי לא נופלים ממנו אפילו בקצת.
טרילוגיית הדרקון היא בעיני היצירה המוזיקלית הגדולה של העשור, בהפרש משמעותי
וג'ון פאוול הוא גאון מזורגג. רק השבוע יוצא לו פסקול מופת נוסף, עבור הסרט "קול קדומים".
אתה לא הראשון ששואל על דספלה
והאמת שבטקסט המקורי היתה פיסקה שלמה שהתייחסה אליו – בכל אופן מלחין שהתפרסם מאד בעשור האחרון – אבל היא ירדה משיקולי עריכה.
בכל אופן, אני מאד מעריך את הפסקולים שלו, והמוזיקה שלו להארי פוטר האחרון היתה קרובה מאד להכנס לרשימה (הרצועה statues מדהימה). יש לאיש הזה בעיה אחת: הוא צריך לפעמים להכניס פאתוס ופומפוזיות במוזיקה שלו. הפסקולים שלו תמיד נעצרו רגע קודם, וזה מנע ממני להכניס אותו לרשימה הסופית.
אבל אין ספק שהוא בהחלט מלחין משפיע וכוכב עולה. מעניין אותי לשמוע כבר את העבודה שלו על 'האלמנה השחורה'.
דספלה אמנם ידוע בעידון הצרפתי שלו, אבל בהחלט יודע להכניס פאתוס ופומפוזיות כשצריך
הוא עשה את זה מספר פעמים בעבר – בגודזילה, מצפן הזהב (שהוא בעיני עבודתו הגדולה ביותר) או Rise of the Guardians.
ואירוני בעיני שדווקא הרצועה statues מאוצרות המוות היא זו שגרמה לך כמעט להכניס אותו, מאחר וזה קטע מאוד לא מייצג שלו שבו הוא די בבירור (וכנראה בהוראת הבמאי) מנסה לחקות את הסגנון של זימר ושות'.
לא יודע מה לומר
שמעתי בעבר את הפסקולים שציינת ולא התלהבתי.
בכל אופן, כאמור, דספלה בהחלט היה שווה אזכור בכתבה וצר לי שהוא נשמט לבסוף אפילו מפסקת ה'כמעט נכנסו'. אני מתכנן כאן תגובה מפורטת יותר שבו אסביר עוד קצת על שיקולי הבחירות שלי – תגובה שתורכב בעיקר מהטקסט שנחתך בעריכה.
כמו כן, כיוון שנראה שאתה מאד מתמצא בתחום, אשמח מאד להמשיך איתך את הדיון על הנושא.
דספלה מוצלח
מאוד אהבתי את הפסקול שלו לאוצרות המוות, וגם של מצפן הזהב היה מוצלח.
למי שלא יודע או זוכר, הוא היה אמור במקור להלחין את רוג אחת, אבל פרש בגלל צילומי ההשלמה.
ואם אהבתם את הרצועה שלו Statues מאוצרות המוות, חובה לשמוע את הרצועה Courtyard Apocalypse על אחת מסצנות הקרב על הוגוורטס. רצועה דומה, אבל עדיין שונה ומגיעה לשיא מדהים.
https://www.youtube.com/watch?v=cziY4LjfeFE
וקצת בדיליי - אופס
דספלה פרש לפני כמה שבועות מההלחנה של האלמנה השחורה, והוחלף על ידי לורן באלפי.
חבל. באמת רציתי לשמוע מה ייצא מזה.
באמת, בלי התייחסות אפילו קטנה ל"הרשת החברתית"?
הסאודנטרק שלו הוא מהפכני לכל דבר, עד אס אף אחד לא האמין בפסקול אלקטרוני נטו לאורך סרט שלם, ובטח אף אחד לא האמין שזה יכול להיות מתאים כל כך לסרט שלא נדבר על מתאמם לאוסקר. כן חבר'ה, בעשור שבו מדברים הרבה על השמרנות של האקדמיה צריך לזכור שהם הביאו פרס לאיש ששר "אני רוצה לזיין אותך כמו חיה".
ובכלל ההתחלה של העשור עשתה רושם של הבטחה בכל הקשור למוזיקאי רוק ואלטרנטיב שמלחינים סרטים אבל לצערי היא התבדתה. מלבד רנזור ורוס שעבדו בצמוד לפינצ'ר היה את מייק פאטון, מורי רבינו משיחינו וגדול זמרי הרוק בהיסטוריה שהלחין את הפסקול המדהים לסרט האנדרייטד עד מאוד "המקום בתוך היער" ועורר ציפיות להמשך… שלמרבה הצער לא התממשו, הוא לא מצש עשה משהו בקולנוע מאז. תוסיפו לזה את השת"פ של טום מורלו מרייג' אגנסט דה מאשין בפסקול של פסיפיק רים, ובזה פחות או יותר זה מסתכם. איפה הפסקול של סטיבן ווילסון שהבטיחו לי?! למה מיינארד ג'יימס קינן לא יכל לתעל את האנרגיות מפוסיפר לאיזה סרט? למה הליצן מסליפנוט לא מנסה לעשות מוזיקה לסרטים במקום לביים סרטים ממש גרועים? בעסה. הרוק באמת מת.
ואפרופו זה – הפסקול הלא מקורי הכי טוב של העשור הוא בלי שאלה "מכונת הכסף", שכן, מקבל אצלי נקודות על השימוש הרב במטאל. לשים בסצינה שבה אחת הדמויות מחפשת פתרון לבעיה את השיר "Blood and Thunder" של מסטודון (להקת העשור במטאל לעניות דעתע), שיר על האובססיה של קפטן אחאב למובי דיק שהפזמון שלו הולך White Whale = Holy Grale זה הברקה מארץ ההברקות.
אבל... יש התייחסות קטנה ל"הרשת החברתית"?
הנה היא:
באד שנאוצר. הולך להכות את עצמי עם מגהץ.
(ל"ת)
שמח לראות שדניאל פמברטון נכלל ברשימה.
הבנאדם פשוט מלך, ומייצר פסי קול מאד מעניינים ולא סטנדרטיים. בעולם הפרווה שנשלט בידי האנס זימר והתלמידים שלו – פמברטון ממש יוצא דופן.
העבודה שלו על המלך ארתור מצוינת, אבל הוא גם הלחין פסי קול נפלאים לספיידר-ורס ובירדס אוף פריי.
רק בלוקבאסטרים יש ברשימה. בלי ניקולס בריטל (והפסקול המופלא של היורשים שעשה)? או קרטר בורוול? רשימה מאד מוזרנ בעיני, אני אוהב שיש הפתעות אבל זאת ממש מוזרה
אחלה רשימה
אני גם מאלו שמורידים בעיקר פסקולים של מיוזיקלס, נדיר מאוד שאני מקשיב ל score של סרט אחרי הצפייה. אבל אני כן צריך למחות על העלבון כלפי אלכסנדר דספלה עם דוגמה אחת: הארי פוטר.
נכון, רוב הסרטים בפרנצ'ייז הם בעשור הקודם, אבל שני החלקים של "אוצרות המוות" – שאותם דספלה הלחין – כן של העשור הזה. בזמנו, אני וכמה חברים היינו הולכים לבכורה של כל סרט בסדרה, ואני זוכר את ההתרגשות שעברה בי כל פעם לראות את הלוגו של WB ולשמוע את הנעימה. ככל שהסדרה הלכה ונעשתה אפלה ובוגרת יותר, גם הלוגו וגם המוזיקה השתנו בהתאם. הסרט האחרון, "אוצרות המוות חלק 2", בכלל לא נפתח עם הנעימה המוכרת, אלא עם Lilly's Theme, טרק יפהפה ומצמרר שאני מקשיב לו המון פעמים מאז הצפייה ההיא, עד היום.
טוב, הרגע פרסמתי התייחסות אליו
וכאמור, זה אף נכלל בטקסט המקורי. ככה זה כשהטקסט מאד ארוך וצריך להחליט מה להשמיט. כנראה שטעיתי כשלא הותרתי שום התייחסות לעניינו של המלחין הזה.
רק הערה אחת
טוב, ניסיתי לכתוב תגובה ארוכה שמנסה לסכם את העשור המוזיקלי מבחינתי (התגובה הייתה אמורה לכלול את "נסה כל דבר", "כל דבר זה נורא" וכל השירים האחרים מסדרת הלגו, "שהאזאם!" של וולפיש, "תן ללכת", "תן לשקר" ממפלצות בשלג, "פראולר" וכל שאר הפסקול של ממד העכביש, הנסיך הקטן של צימר וכמובן הנוקמים) אבל החלטתי להתמקד בשתי נקודות שעלו בכתבה – מחזמרים וצימר – ולומר מילה אחת על "מלך האריות" (המקורי; לא ראיתי את הרימייק אבל מבחינת הפסקול זה כנראה כלל לא משנה): עד כמה שידוע לי, צימר הצליח לעשות מה שבודדים בכלל ניסו, והלחין פסקול אינסטרומנטלי שיכול לעמוד בפני עצמו למחזמר!
מחזמר! כלומר, חוץ משירים הנפלאים של אלטון ג'ון ישנו פסקול אינסטרומנטלי קליט לא פחות ומוצלח בין כחלק מהסרט ובין בפני עצמו. הפעם היחידה (שאני יודע) שמישהו הצליח להתקרב לכך זה צימר ב"נסיך מצרים" (ואולי גם הפרוזנים עם המנגינה מהלוגואים, אבל רוב הפסקולים שלהם מלאים בחזרות); אבל רוב המלחינים האחרים (אלן מנקן, למשל) בכלל מעדיפים למלא את הפסקול בחזרות על השירים מאשר באמת ליצור משהו חדש, כנראה מתוך המחשבה שאין צורך "להעמיס" את הצופה עם יותר מוזיקה ממה שיש בשירים, אבל אני פשוט לא מצליח להיזכר (או להכיר) במחזמר שניסה את זה ונכשל…
לשים תמונה מוויפלאש ולא לתת לו מקום ברשימה זה לא הוגן.
זה הפסקול היחיד מהעשור הקודם שחזרתי אליו שוב ושוב, כי צריך פסקול שממש חיוני לסרט, גם אם לא מקורי, כדי שאני אחזור אליו בנפרד. ספרות זולה, הניצוץ, סינקדוכה, אנומליסה, ממלכת אור הירח, וכמובן The Virgin Suicides שמבוסס כולו על חומר מקורי של אייר והוא לגמרי אלבום בפני עצמו גם למי שלא צפו בסרט בכלל. אז בסדר, אני מבין שוויפלאש נפסל כי כולו עשוי מקטעי ג׳ז קיימים, אבל זה הפסקול שמעביר את תחושת הסרט שלו (וגם נותן הרגשה כללית וחגיגית כזאת של יציאה במיוחד לקולנוע) בצורה הכי טובה. זאת ועוד – הקול בראש מביא אותי ועוד הרבה אחרים לבכי אבל לא בגלל הפסקול; למעשה חוץ מנעימת הפתיחה/סיום היפה והעדינה אני לא זוכר כלום מהפסקול הזה. סרטי פיקסאר, גם הטובים שבהם וגם הגרועים והמביכים שבהם, אינם מבוססי פסקול בכלל, כנראה כדי להפריד אותם מדיסני – מישהו בכלל זוכר קטעים מהפסקול של רטטוי? וול-E? למעלה? איך הם נשמעים באופן כללי?
למעלה?!
(ל"ת)
זה מרגש כי אנחנו יודעים מה קורה על המסך באותו הזמן.
כמובן שזה נכון על כל סרט, אבל אין נעימה פיקסארית שאני זוכר לגמרי בעל פה כמו, נניח, קטע הכינורות שתמיד מאפיין את מופאסה. גם הפתיחה של הקול בראש דורשת ממני מאמץ קל כדי להיזכר בה, וגם אז אני בטוח שהזיכרון שלי לא מדויק.
מחשבה מוזרה (או בעצם, אופיינית לי) שהייתה לי -
נעימת הפתיחה של הקול בראש נשמעת כמו הגרסה היפה, המתוקה, הנחמדה והנעימה של הפתיחה של "קבוצה ארבע".
זוכר היטב את כל השלושה שכתבת בסיום ההודעה
ברמת זמזום שלהם מתחילה עד הסוף.
יהלום לא מלוטש
לא יודע לאיזה עשור לשייך אותו, אבל הפסקול של הסרט הזה פשוט מעולה.
טכנית, הוא שייך לעשור הבא
פרקטית, אני מניח שעד אז נשכח ממנו והוא יהיה מהסרטים שאנשים יסתכלו על רשימת הסרטים שיצאו (בהנחה שעין הדג עוד בכלל יפעל) ויהיו כזה "וואו, נכון, יהלום לא מלוטש!"
ואישית הפסקול הזה עשה לי חררה, ולא בקטע "וואו איזה חררה איכותית כל הכבוד על החררה שעשית לי" אלא סתם "איזה מוזיקה מעצבנת, בחייאת".
עכשיו אני צריך ביקורת שלך על הסרט
(ל"ת)
בשביל זה אני אצטרך לסיים לראות את הסרט
אופציה שכרגע, אני מודה, לא ממש קורצת לי.
דניאל לופטין הוא ההימור שלי על המוזיקאי האלקטרוני המשמעותי הבא שיעשה קרוסאובר לקריירה של מלחין פסקולים, כמו קלינט מנסל וטרנט רזנור. הבנאדם הוא אייקון בסצינת המוזיקה האלקטרונית האלטרנטיבית (בין היתר, הוא אבי ה-Vaporwave, כש-Vektroid היא האם) שכנראה לעולם לא יפרוץ למיינסטרים, ושני האלבומים האחרונים שלו נשענו על קונספטים עלילתיים.
הפסקול של "יהלום לא מלוטש" נכנס לקטגוריה מיוחדת שלא הופיעה בהיררכיה של יצחק – הוא דמות נוספת בסרט. הוא לא מתעל את האווירה של כל סצינה כמו שהוא מבטא את דעתו עליה, ונותן לסרט רובד נוסף שהשפיע על האופן שבו פירשתי סצינות מפתח בו. ועדיין, הטון הכללי של הפסקול מתאים כמו כפפה ליד לטון הכללי של הסרט – עולם של שטחיות, מלאכותיות וגלאנץ שתושביו מחפשים את הנשגבות הנסתרת בו. מה יותר מתאים לזה מהפרוג האלקטרוני של שנות השבעים? (נכון, Vaporwave.)
ובלי קשר, הוא מלחין בחסד והפסקולים שלו ראויים להאזנה כיצירות שעומדות בפני עצמן.
מה לגבי הפסקול של Passengers?
פסקול מעולה של תומאס ניומן.
היה מועמד לאוסקר.
אני עדיין מאזין לו מפעם לפעם…
שני פסקולים של סדרות שזכורים לי
אני לא מחשיב את עצמי כמוזיקלי ולכן מעטים הפסקולים מסרט (או סדרה) שאני זוכר אם הוא לא כולל שירים.
למרות זאת הפסקול של שרלוק ושל המרחב זכור לי היטב כך שכנראה יש בהם משהו מיוחד.
שניים שבולטים בהיעדרם
שמח לגלות שאני לא הראשון או השני שצורם לו על כך ש"חיות הדרום הפראי"* נעדר מהרשימה. פשוט פס קול רגיש ומרגש, המכיל בתוכו היקסמות ילדית וסקרנות חסרת מעצורים.
אך מבחינתי, הסרט שפשוט טלטל אותי, בראש ובראשונה דרך פס הקול שלו, הוא "מתחת לעור". הדבר הזה כל כך מצמרר, מעורפל, מסמר שיער ומושך אותך פנימה, ממש כשם שהסרט רוצה לעשות. מהמקרים, לא רק שהסרט ופס הקול שלו הולכים יד ביד, עד לרמה שאי אפשר להפריד את האחד מהאחר, אלא שהמוסיקה כמעט ומתעלה על הויז'ואל וניצבת כיצירה מפוארת בזכות עצמה. אם כבר יצירות שחוזרים אליהן לאחר הצפייה להאזנה בלעדית, אין כמו להתהלך ברחבי העיר החשוכה עם הסאונדים המטרידים הללו עוטפים אותך ומלחיצים לך את הנשמה.
*אני מופתע כל פעם מחדש מהתרגום המוטעה של "חיות הדרום הפראי", היות ולשם שינוי התרגום כל כך קרוב, אך עם זאת מפספס על קודקוד את הנקודה. אם באנגלית נאמר Beasts of the Southern Wild, הרי ש-southern הוא שם התואר המתייחס ל-wild. משמע, אמור להיות השם "חיות הפרא הדרומי". כאילו והמתרגמים לקחו את השם ותרגמו מילה במילה, ושכחו שבין אנגלית ועברית יש היפוך במיקום שם התואר במשפט. לא מובן לי.
בהתחשב בכך ש'בין כוכבים' הוא על הסף של הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, אז הפסקול שלו הוא גם כן אחד מהאהובים עלי ואילו שאני זוכר ממש על בוריים (וביחד עם הפסקול של 'לה לה לנד' נוצר צמד הפסקולים שהכי מתזמזמים לי מדי פעם)
לא יודע אם זה רק אני, אבל אני מניח שהסרטים המועדפים על כל צופה 'מזכים' אותו בשמיעת פסקולים יותר ויותר וכתוצאה מכך גם מאהיבים אותם עליו. שלא לדבר על החוויה הכללית מהסרט, שמעצימה את העניין גם ככה.
מעניין לדעת אם יש כאלו שממש אהבו סרט מסויים אך שנאו לגמרי את הפסקול שלו.
*ואלו
*בשמיעת פסקולם
לגמרי. לגמרי.
היו תקופות שחרשתי אותו בלולאה אינסופית.
דוגמאות?
Stay
Detach
פסקול שמשלים ומעצים את המראות באופן מושלם.
אני חייב לחלוק על נקודה אחת בכתבה
"פסקול ממש טוב הוא זה שאקח איתי הלאה. סרט שגרם לי לשמוע את המוזיקה שלו פעם נוספת, אבל לא בצפיה שניה אלא באוזניות או במערכת הביתית – הוא כבר רמה אחת מעל." אני לא מסכים. פסקול טוב אמור לשרת את החוויה שהסרט מעביר, בלי קשר לשאלה האם הוא קטע מוזיקלי טוב בפני עצמו והאם נרצה לשמוע אותו בנפרד.. האם מישהו מאיתנו יהיה מעוניין ללבוש את התלבושת של אימורטן ג'ו ב"מקס הזועם",אם לא יהיה מדובר בפורים?ברור שלא.ועדיין זו עבודת תלבושות טובה, כי היא משרתת את הסרט.
לדוגמה- "עץ האגס הפראי" הוא סרט מופתי שמשתמש במוזיקה מופתית(זו אמנם יצירה קיימת, אבל זה לא משנה את הנקודה שלי)
passacgalia fugue של באך(ועוד בעיבוד לתזמורת, שמוצלח יותר מהמקור לדעתי.) יצירה מדהימה שאני שומע לא פעם נוספת, אלא מאה פעמים. ועדיין, מדובר בפסקול לא טוב, כי השימוש ביצירה הקודרת הזו הוא קיצור דרך לרגשות שהסרט מנסה להעביר בכל כך הרבה סבלנות, והיא קצת מאכילה אותנו בכפית איך להרגיש
ההשפעה של הפסקול על הסרט היתה פקטור משמעותי בסינון שלי
אבל היא לא היתה היחידה. בסופו של דבר, זאת רשימת הפסקולים הטובים, לא רשימת הסרטים עם הפסקולים הכי טובים. יש הבדל. זה כאמור גם שיקול, אבל בהחלט בחנתי את כל הפסקולים שכאן גם בפני עצמם.
מסכים עם אלה שציינו את מקס הזועם.
ובהזדמנות זו ממש ממליץ להקשיב לפסקול של מקס ריכטר בסדרה 'הנותרים'. מתעלה על רגעי השיא של 'משחקי הכס'.
https://youtu.be/wieaG2mJamw?list=PLGD8miPYbNFt1IqhkURwB-sdUUPAQGKwi
מסכים לחלוטין, הפסקול של הנותרים זה מאסטרפיס
היה בהחלט ראוי להיות מוזכר כאן.
כמה השלמות
כמו שכתבתי למעלה, הפוסט קוצץ לא מעט בגלל אילוצי עריכה, ואני כאן כדי לתת מקום לקטעים שהושמטו וגם להתייחס לכמה פסקולים שהוזכרו כאן מעליי.
דבר ראשון, חשבתי שקל מאד להדגים למישהו כמה גדול החלק של המוזיקה בחוויית הקולנוע. אם ניקח סרט אהוב – הנסיכה הקסומה, האביר האפל, מטריקס – ונוריד ממנו את המוזיקה, נרגיש מהר מאד שמשהו כאן חסר, חסר מאד.
תמיד תהיתי אם אין בצלילים האלה איזושהי סתירה מהותית לקטע של הקולנוע: אנחנו אמורים להאמין למה שקורה על המסך, ובחיים האמיתיים, דברים דרמטיים לא מגיעים עם מוזיקה מרגשת. בקרבות הגדולים של ההיסטוריה לא שמעו ברקע כל הזמן כינורות וחצוצרות, ואף טרומבון לא הריע בדיוק ברגע בו הצבאות נפגשים אלו בחניתותיהם של אלו.
אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת, אבל הבנתי שלא אכפת לי ממנה. כך אני רגיל לקבל סרטים, וזוהי החוויה לה אני מצפה.
כל זאת בהנחה שאכן הפסקול טוב. לא חסרות דוגמאות לסרטים מפוספסים מהבחינה הזו, אם כי למצוא רשימה משמעותית של סרטים שנכשלו ממש בגלל פסקול לא מתאים יהיה מאתגר יותר. מעניין אותי לשמוע אם יש למישהו דוגמה כזו.
ובואו נדבר רגע על אלכסנדר דספלה: פסקול שכמעט נכנס ושווה להזכיר הוא הפסקול של "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 2". המלחין הצרפתי שהלחין את כל סרטיו האחרונים של ווס אנדרסון נהיה פופולרי מאד בהוליווד בעשור האחרון, ועוד לפני שזכה באוסקר על "מלון גרנד בודפשט" נבחר להלחין את הפינאלה הגדולה של סדרת הסרטים המצליחה ביותר דאז. התוצאה סבירה פלוס – ציפיתי להרבה יותר ממשהו שאמור לסכם שמונה סרטים, ודספלה פשוט לא מצליח להרשים; האמת היא שמעולם לא התחברתי לסגנון ה'צנוע' שלו – קולנוע הוא דבר שצריך פומפוזיות לפעמים. אבל כן יש שם רצועת קול אחת שהיא פשוט לפנתיאון: "statues". לכו תשמעו אותה.
מעליי הזכירו גם את 'חיות הדרום הפראי'. הנה הסיבה הפשוטה למה הוא לא כאן: לא ראיתי את הסרט. בעקבות ההמלצות כאן על הפסקול שמעתי חלקים ממנו, ואני אכן מודה שיש בו משהו מעניין, אבל להחליט סופית אוכל כמובן רק אחרי צפיה בסרט, משהו שאני לא בטוח שיקרה בעתיד הנראה לעין כי כמה אנשים שאני סומך על דעתם לא התלהבו ממנו בכלל.
יהונתן הזכיר את ריק ומורטי. גם אני חושב שהמלחין של הסדרה עושה עבודה טובה עם הטרללת שמפילים עליו, ואני רוצה לציין את פרק השוד מהעונה הרביעית ששילב מוזיקת סרטי שודים עם הנעימה הרגילה של הסדרה בצורה מעניינת וכיפית.
מלחין טלויזיוני נוסף שהוזכר כאן הוא ביר מק'רארי, שאני אישית פגשתי לראשונה ב'סוכני שיל"ד'. הוא גם הלחין את 'המתים המהלכים' שלא ראיתי, אבל עבודה ממש ממש טובה שלו היא ההלחנה של "מפרשים שחורים", אולי סדרת האנדרייטד של העשור. מק'רארי מקבל לאחרונה יותר ויותר עבודה על המסך הגדול: דרך קלוברפילד 10 היא דוגמה אחת, וב-2019 הוא הלחין את מז"ל טוב 2 המעולה ואת גודזילה 2 הנוראי (כסרט, הפסקול היה… יעיל). אין לי מושג לאן הקריירה שלו תמשיך מכאן.
הפסקולים של טום הולקנבורג – AKA ג'אנקי XL – נחמדים, ומתוכם המוצלח ביותר הוא אכן 'מקס הזועם: כביש הזעם', אבל אף אחד מהם לא נתפס אצלי בזיכרון.
לסיום, אני רוצה להעלות נקודה שאני לא מצליח להבין לגמרי: מה עם סרטי אינדי. תראו, אם לא הייתי רואה סרטים כאלו בכלל, היה אפשר להאשים אותי (כפי שמישהו עשה בפייסבוק) שהרשימה נכתבה ב"עיניים חובבות בלוקבאסטרים, ויש גם סרטים מחוץ למולטיפלקסים". אבל ראיתי את הסרטים הללו שמחוץ למולטיפלקסים, ולמרות שכנראה לא צפיתי בהמון מהם, כן ראיתי מספיק כדי להבין משהו: אף מוזיקה מסרט כזה לא נצמדה לי לראש אחרי הצפיה.
ואני לא יודע למה. יכול להיות שבסרטים הוליוודיים המוזיקה מושקעת יותר? התקציב הכולל הגבוה יותר משפיע באופן משמעותי על החלק הזה ביצירה? לא יודע, בכנות. אשמח לרעיונות.
לגבי שתי שאלות שהעלית-
בסרטי אינדי, אני מניח שהבדל נובע מכך שמלחין נתפס כ"מותרות", ולכן אין פסקולים בולטים באמת. אתה צריך שהיוצר של הסרט יהיה מחובר בעצמו לנושא המוזיקה בשביל שהוא ישקיע שם.
בנושא האם פסקול הוא סוג של רמאות – בוודאי שהוא סוג של רמאות. כל הקולנוע הוא רמאות. בחיים האמיתיים אין תאורה, אין עריכה, אין העמדות, אין בימוי, אין תסריט כתוב מראש, וגם אין פסקול. כל הכלים שיש לקולנוע הם כלים שנועדו לשפר את החוויה המציאותית. כשאנשי המקצוע טובים בעבודה שלהם, אתה לא שם לב שהם עשו עליך מניפולציות (בדיוק כמו שאנשים לא יודעים כמה איפור נדרש בשביל לקבל מראה טבעי – היי, גם איפור זאת מניפולציה!). אם הם פחות טובים, אז אתה שם לב. אבל המניפולציה תמיד שם. אם המניפולציות לא שם, אתה מקבל את דוגמה 95 – שהייתה ניסוי מעניין אבל לא התפתחה מעבר לניסוי.
ברור שבחיים האמיתיים אין תסריט/בימוי/העמדות/תאורה
אבל יש הרבה סרטים וסדרות שבהן שכל הדברים האלו נועדו ליצר חוויה ריאליסטית – כלומר, אתה חווה את מה שהדמויות חוות, ורק הפסקול הוא סוג של חומה שעומדת בין החוויה שלך לחוויה "שלהן".
כמובן שיש סרטים/סדרות שויתרו על האמצעי הזה (דוגמא מוכרת – ב"סמויה" אין כמעט פסקול א-דיאגטי, וגם אין פלאשבקים/קטעי חלום או כל דבר לא "מציאותי"), אבל הם נדירים ביחס לכאלו שלא מוותרים על מוזיקה מרגשת בקטעי השיא (שאם חושבים על זה, זאת קצת המקבילה הצלילית ללהנחית גשם של אימוג'יי לב על הדמויות).
נו, אבל זאת בדיוק הנקודה שלי.
מה שלך נראה כמו חוויה ריאליסטית, הוא בעצם כלים קולנועיים שיוצרים חוויה היפר-ריאליסטית, והעובדה שאתה מרגיש בפסקול אבל לא בעריכה אומרת שאו א. אתה מודע יותר לפסקול ולכן שם אליו לב (ובמקרה הזה תגיד תודה שלא למדת קולנוע, כי תלמידי קולנוע לא יכולים שלא לשים לב לעריכה ולההעמדה ולכל הדברים שמבחינתך הם שקופים וריאליסטיים); או ב. בפסקול הושקעה פחות מחשבה (או מקצועיות) בכך שלא תשים לב שהוא שם.
קח כתרגיל את ההעמדה הידועה והמוגזמת של אופרות סבון – שתי דמויות בדיאלוג מדברות אחת עם השנייה, וכל פעם המצלמה חותכת לדמות שמדברת, והרבה פעמים מעבר לכתף של השנייה. לעומת זאת, במציאות, אתה תמיד רואה שיחה בין שני אנשים מאותה זווית (מקסימום הזווית משתנה ברציפות כשאתה זז), ואף פעם לא תראה את הפנים של שני המדברים (לכל היותר את הפרופיל של שניהם). עכשיו תסתכל על דיאלוג בסרט – אם אתה רואה את הפנים של שתי הדמויות שמדברות, זה כלי קולנועי היפר-ריאליסטי. אם אתה שם לב לכך שהמצלמה עוברת מאחד לשני, זה כלי שמבוצע רע. אם יש חלקים של השיחה שבהם אתה לא רואה את הפנים של הדובר, זאת מציאות.
ואם כבר דיון על פסקולים
סטודיו ג'יבלי העלו השבוע את כל אלבומי הפסקול שלהם, ביחד עם עוד 15 אלבומי Image (אלבומים שמוקלטים בהתבסס על הסטורי-בורד, כמעין "טיוטה" לפסקול הסופי) לשירותי המוסיקה המקוונים:
https://hypebeast.com/2020/2/studio-ghibli-soundtracks-spotify-apple-music-google-play
ובמקביל, היסאישי ג'ו, הפסקולן הקבוע של מיאזאקי (שאחראי למרבית האלבומים בלינק הקודם, כמובן), מוציא אלבום אוסף שמרכז נעימות שלו מהסרטים של מיאזאקי, מסרטים אחרים (הסרטים של טקשי קיטאנו וזוכה האוסקר "פרידות") ועימות אינסטרומנטליות שהוא הלחין לאורך הקריירה שלו:
https://shorefire.com/releases/entry/dream-songs-the-essential-joe-hisaishi-feb-21-decca-gold
היחסים שלי עם היסאישי הם מורכבים. בכל פעם שאני שומע את הנעימות שלו במהלך צפיה בסרט, התגובה שלי היא "וואו!" אבל בנפרד מהסרט, הפסקולים שלו מתקשים להחזיק אצלי האזנה רצופה מההתחלה ועד הסוף. נעימות הנושא נהדרות (ובמקרה של "הנסיכה מונונוקי" יש עוד שתי נעימות מנצחות – "הנער מהמערב" ו-"אשיטאקה וסאן") אבל יתר הפסקול שלו נוטה לעיתים קרובות לשקוע בבליל של מכות-רצח לתופים חפים מפשע. זה עובד בזמן הסרט, כאמור, פחות בהאזנה בנפרד ממנו. זו הסיבה שאני עדיין מתלבט בנוגע לרכישה.
אבל רכישה שבהחלט ביצעתי היא של הספר הזה:
https://www.amazon.com/Hisaishis-Soundtrack-Neighbor-Totoro-Japan/dp/1501345125/ref=sr_1_1?crid=2YZEFCC50UB6V&keywords=my+neighbor+totoro+soundtrack&qid=1582716510&s=books&sprefix=my+neighbor+totoro+soundt%2Caps%2C322&sr=1-1
למרות שכבר נכתבו לא מעט ספרים על מיאזאקי באנגלית (כולל אחד ע"י הח"מ), הספר הזה בוחן את היצירה שלו מזווית שטרם נבחנה די הצורך – הפסקול. הוא מתמקד בפסקול של "טוטורו", ומדגים איך החיבור בין המוסיקה של היסאישי לסיפור ולמסרים שמיאזאקי רצה להעביר תרמו להפיכה של הסרט לקלאסיקה. הספר נגיש מאוד, למרות שהוא גולש מדי פעם למונחים טכניים (אני מניח שאי אפשר לכתוב ספר כזה בלי להדרש לדיון בתווים וסולמות – אבל זה לא העיקר בספר) והוא מספק המון מידע מעניין. החזיק אותי – מעריץ ענק של מיאזאקי אבל מוסיקולוג קטן מאוד – ער כמה שעות טובות כדי לסיים לקרוא אותו. מומלץ.
ג'ו היסאישי הוא אחד המלחינים האהובים עלי
אם קשה לך עם הפסקולים המלאים שלו כחוויית האזנה נפרדת, אני ממליץ מאוד על PIANO STORIES – אוסף אלבומים עם גרסאות פסנתר שהוא מבצע בעצמו לנעימות נבחרות מתוך עבודותיו הקולנועיות והחוץ קולנועיות:
https://www.youtube.com/playlist?list=PLstDyV1EjcNK7tprs6LKlgw967tVJuusF
זו היתה תגובה לרז כמובן
(ל"ת)
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
וכמובן נעימת הדגל של הסרט של הסיפור
Mildred Goes To War
https://youtu.be/jAK7jNs6stc
מאז הביקורת על הפסקול של 'אנדיאנה ג'ונס' שאני מחכה לעוד פוסט על מוזיקה!
אני כועס על עצמי שפספסתי את הכתבה (המוצלחת. גם אם אני לא מסכים עם הבחירות בה) עד עכשיו. איך שסיימתי אותה ידעתי שגם אני אעשה רשימה דומה אז אני מתנצל מראש על החפירה :
ראשית, עליי לציין שמדובר בעשור חלש יחסית בכל הקשור לפסי קול מוזיקליים לסרטים (ואני מתייחס רק ל-score ולא לשירים). יש הרבה מקוריות בעבודות של המלחינים ואכן ישנן פה ושם כמה יצירות מרהיבות אך לי זכור שבעשור שלפני זה כל שנה היו יוצאות מספר יצירות מופת מוזיקליות. הפעם? אולי אחת לכל כמה שנים. או שאולי אני השתניתי. גם אפשרי. אני לא עושה רשימה של הפסי קול האהובים עליי, וזה אינו דירוג. אני רק מזכיר כמה עבודות שלא הוזכרו בכתבה ולא ראיתי שציינו אותם בתגובות :
הכפיל – אנדרו הוויט
מסרטו השני של ריצ'רד איואדה לא היו לי ציפיות גבוהות ממש אך בתום השעתיים של הסרט מצאתי את עצמי מכתיר אותו כאחד הסרטים האהובים עליי אי פעם וללא ספק סרט העשור שלי. כל אספקט בסרט הזה בלט לטובה והפסקול הוא עוד אחד מהם. החל מהכינורות המהפנטים בנעימת הנושא ועד פיסת הפסנתר היפהפייה והנוגעת הזאת.
אך בנוסף לנעימות יפות יש בפסקול גם רגעים שובבים ומקוריים כמו נעימה שמנוגנת כולה על מכשיר כתיבה ומכשירי משרד דומים אחרים ואפילו רצועה שנשמעת כמו נעימת נושא למשחק 8-bit משנות השמונים. הייתי שמח לשמוע עוד יצירות מסוגננות ככה ועוד סרטים שמאפשרים זאת.
אמיצה – פטריק דויל
סרטי פיקסאר כמעט תמיד מתהדרים במוזיקה מופלאה שכיף להאזין לה גם שנים רבות אחרי שהסרט יצא. החל מעבודותיו המרהיבות של מייקל ג'יאקינו ('משפחת סופר-על', 'למעלה', 'קוקו' אבל בעיקר 'רטטוי') דרך תומאס ניומן ('וול-E', 'מוצאים את דורי' וכמובן 'מוצאים את נמו') ועד אנדי ניומן (שאת 'מכוניות' שלו חיבבתי וזהו. שאר העבודות שלו על 'צעצוע שלסיפור' ו-'מכוניות 3' היו משעממות להחריד). וכמו שאולי שמתם לב פיקסאר מרבים לחזור ולהשתמש באותם מלחינים קבועים שוב ושוב (אבל זה בעיקר משום שהם חוזרים על אותם במאים ולכל במאי יש את המלחין שלו) אבל רק מלחין אחד ויחיד הצליח לעבוד על סרט אחד של פיקסאר ולא לחזור אליהם מאז והוא פטריק דויל (היצירה המוזיקלית הכה יפה שהיא 'אראגון', 'ת'ור' שהיה יפה בצורה יוצאת דופן למארוול, 'הארי פוטר והגביע הקדוש' הנהדר והבולט בסגנונו משאר סרטי הסדרה וים סרטים של קנת' בראנה שלא שמעתי). הבחירה בדויל לסרט הזה היא ברורה. הוא סקוטי והוא אכן מצליח להביא את האווירה הסקוטית בצורה נהדרת ולשלב אותה בנעימות העצובות וכמו כן השמחות וגם במוזיקה האקשנית יותר של הסרט. הפסקול נפתח עם חמש רצועות יפות שמכילות, פחות או יותר, את כל הנעימות המוצלחות יותר של הפסקול וכמו כן את כל המנעד הרגשי (הדי רחב) שהוא מכיל. שאר הפסקול חביב ביותר עם מעט רגעים חלשים שמבליחים פה ושם אך לקראת הסוף פטריק דויל מעלה הילוך ונותן סיומת נהדרת שגורמת לי להצטער שהוא לא מלחין מוזיקה לעוד סרטי אנימציה.
הנערה הדנית – אלכסנדר דספלה
אלכסנדר דספלה הוא אחד הכוכבים המוזיקליים הגדולים של העשור הקודם. היה ברור עוד מתחילת שנות האלפיים אחרי עבודותיו הנפלאות על סרטים כמו 'הנערה עם עגיל הפנינה', 'הצעיף הצבעוני', 'ירח חדש' ו-'המצפן הזהוב' שמדובר בכשרון מיוחד אך הרגשתי שבשנים האחרונות הוא בלט הרבה יותר. נכון, הסגנון שלו נורא מעודן וקצת קשה לנעימות שלו להגיע לקתרזיס רגשי. אך עדיין, הנעימות שלו כל כך יפות שאי אפשר שלא להכליל את העבודה שלו ברשימת העשור ובסרט הזה אלכסנדר דספלה לא ממעיט בנעימות יפות ובביצועים יפים ושונים לאותן נעימות.
127 שעות – א.ר. ראהמן
יכול מאוד להיות שמדובר בפסקול הכי טוב של העשור בעיניי. הסיבה היחידה שאני לא בטוח לגבי זה היא היותו קצר במיוחד. רק שבע רצועות, ולא ארוכות במיוחד, אך כל אחת ואחת מהן היא יצירה כה חזקה ומרשימה. ומה שמדהים הוא שהפיסות מוזיקה האלה כל כך שונות האחת מהשניה ומציגות, כל אחת בתורה, מנעד רגשי אחר מהאחרות. יש פה שימוש רחב מאוד בכלי נגינה שונים ובשימוש מתוחכם ב-vocals של בני אדם. לא חשבתי לרגע שהפסקול של הסרט הזה יכול להתעלות על שיתוף הפעולה הקודם של א.ר. ראהמן ודני בויל ('נער החידות ממומבאי') אך הוא מצליח ובקלות.
החיים ביום אחד – הארי גרגסון ויליאמס ומתיו הרברט
הארי גריגסון ויליאמס היה פעם המלחין הכי אהוב עליי אבל כבר עברו תשע שנים מאז 'החיים ביום אחד' ומאז הוא בקושי עובד וגם כשכן זה בעיקר על סרטי אינדי שאין איך לראות או לשמוע אותם ועל סרטי אקשן עם מוזיקה משעממת שבקושי צלחתי כמה רצועות מהפסי קול שלהם. אך את הפסקול של הסרט הזה אני לא שוכח לו. הוא אומנם חולק קרדיט עם מתיו הרברט אך למזלי השניים לא עבדו ביחד וכן מציינים מי הלחין איזו פיסת מוזיקה. ושניהם עושים עבודה פנטסטית! הנעימות שמתיו הרברט הלחין הן כיפיות ומקוריות בעוד העימת הנושא של גרגסון ויליאמס מצמררת ומרהיבה ביופייה (על כל גרסאותיה שמופיעות בפסקול). חבל מאוד שאין הרבה ממנו בפסקול הזה (לא שאני מזלזל במר. הרברט. העבודה שלו יפה ממש). כולי ציפייה לפסקול של 'מולאן'. השיתוף פעולה הראשון של הארי גרגסון ויליאמס עם דיסני על בלוקבאסטר (בשביל להבדיל משיתופי הפעולה שהיו להם על סרטי דוקו-טבע) מאז "ימי הזוהר" שלו.
ביוטיפול – גוסטבו סנטוללה
לגוסטבו סנטוללה לא מגיע אוסקר. ובטח שלא השניים שהוא קיבל. אל תבינו אותי לא נכון, מדובר במלחין מוכשר מאוד. כבר בפסקול הראשון שלו לאלחנדרו גונזלס אניאריטו על 'אהבה נושכת' התמוגגתי מהיופי המוזיקלי שהוא מייצר אבל על מה הוא זכה? על 'הר ברוקבק' שסך המוזיקה המקורית בו מסתכם לכדי 13 דקות (בהשוואה, פסקול רגיל הוא לרוב בסביבות ה-40 דקות עד שעה) כשחלק גדול מהן זו אותן מנגינות (מהממות אחת-אחת) חוזרות על עצמן? ב-'בבל' (האוסקר השני שלו) זה אפילו יותר גרוע – לא רק שהפסקול קצר מאוד (חלק גדול מהנעימות המוכרות עם הסרט הן בכלל מנגינות של מלחינים אחרים שלא הולחנו עבורו) אלא שאחת הנעימות היותר מוצלחות של גוסטבו בסרט היא העתקה מעבודה קודמת שלו. וחבל שבאוסקר המצביעים הם לא אנשים שמודעים לדברים האלה.
*אבל* אני פה בכלל בשביל לדבר על הפסקול המוצלח שלו ל-'ביוטיפול' (הפעם האחרונה שהוא עבד עם אניאריטו). זה בלט מהטריילר עם המנגינה המדהימה הזאת שהיא עדיין השיא של הפסקול אך לא חסרים בו רגעים יפים אחרים ששווים שמיעה. מצד שני, אני לגמרי ניצלתי את ההזדמנות לדבר על 'ביוטיפול' בשביל לרטון על האוסקר של סנטוללה P:
רובי ספארקס – ניק יוראטה
מי זה הניק יוראטה הזה ולמה הוא לא מייצר פסי קול זוכי אוסקר עדיין? איזה פסקול ייפהפה הוא כתב כאן! נעימת הכינור של 'Can We Start Over' לא מצליחה שלא לרגש אותי בכל שמיעה. 'Inspiration' מצליחה לעשות זאת שוב בצורה אחרת לגמרי. 'Inseparable' מייצגת את הטון היותר קליל אך מתוחכם לא פחות של הפסקול הקצר מדי הזה. גם אם לא היינו מקבלים נעימות נוספות הייתי פשוט שמח לעוד ועוד וריאציות של מה שקיים כי הוא יפה כל כך.
Soul Surfer – מרקו בלטראמי
סרט כה זניח, מלחין שלא עשה שום יצירה ראויה לציון (אולי פספסתי), לא היו לי ציפיות בכלל לא מהסרט ולא מהפסקול. ואומנם הסרט אכן היה זניח (אך חביב) בדיוק כמצופה הפסקול הפתיע. החל בנעימת הנושא ועד התווים האחרונים שלו הפסקול שמר על רמה מוזיקלית די גבוהה לכל אורכו. שילוב נהדר של מקהלת ילדים, הרבה תופים ואווירה האוואית (שכן הסרט ממוקם בהוואי) עובד נפלא (בשביל לקבל טעימה נסו את -'Main Titles', Bethany Wave' ו-'Shark Attack').
רובין הוד – מארק סטרייטנפילד
על דניאל פמברטון דובר פה הרבה להפתעתי (ולשמחתי) אך לאורך העשור מארק סטרייטנפילד היה המקביל שלו ואני עד עכשיו תמיד מתבלבל ביניהם והפילמוגרפיות של שניהם מתערבבים לי בראש כל הזמן. לא בטוח למה. אולי משום ששניהם התחילו את דרכם עם סרטים של רידלי סקוט לפני שעזבו אותו לפרויקטים מעניינים יותר. אך העבודה הכי מוצלחת של סטרייטנפילד היא בעיניי עם רידלי סקוט דווקא על 'רובין הוד' החביב. כיאה לסרט בסגנון המלחין הגרמני לא חוסך עלינו עם מנגינות אפיות, נעימות אקשן קליטות ומתוקצבות נפלא, במקום מקהלות רקע גרנדיוזיות סטרייטנפילד מסתפק בשירה של ילד קטן ('Nottingham Burns', 'Merry Men') וכמו שהאוורד שור הוכיח בשיתוף הפעולה שלו עם בן דל מאסטרו זה עובד מצוין בלייצר אווירה בומבסטית אך יפה עד דמעות בו-זמנית ('Minas Tirith' מ-'שיבת המלך' היא דוגמה טובה). בסך הכל פסקול עם הרבה נעימות יפות וזכירות, אקשן טוב, אווירה גרנדיוזית כיאה לסרט מהז'אנר אך בהחלט מרגיש שונה מכל השאר בו-זמנית. לא טוב כמו 'ממלכת גן עדן' אבל מצד שני כמעט שום דבר לא טוב כמו 'ממלכת גן עדן' (ומאוד מצער אותי שהארי גרגסון-ויליאמס ורידלי סקוט לא מצליחים לעבוד ביחד שוב מאז. למרות שניסו).
כמו כן, טובים לא פחות אך לא אחפור עליהם הם פסי הקול של 'כח משיכה' (בשל המקוריות והיותו שונה מכל היות אבל בעיקר בגלל הפיסת מוזיקה האפית שמסיימת אותו), 'האדם הראשון' (לא ראיתי את הסרט עדיין אבל לדעתי הגיע לו אוסקר על הפסקול שנה שעברה. נעימת נושא מרגשת מאוד ושימוש מגוון בכלי נגינה וצלילים מקוריים ביותר), 'שמונת השנואים' (אניו מוריקאנה יוצר לטרנטינו את הפסקול שתמיד חלם עליו), 'קרול' (יום יבוא וקרטר בורוול יזכה באוסקר. יום יבוא), 'ענן אטלס' (כולם זוכרים את הנעימת פסנתר היפהפייה מהסרט אבל אם מקשיבים לפסקול במלואו מגלים שהיא לא היחידה ששווה האזנה שם), 'ספיידרמן המופלא' (עבודתו המופלאה האחרונה של ג'יימס הורנר ז"ל), 'ארגו' (דובר הרבה על השימוש בקולות בני אדם בצורה מקורית בפס קול של 'המלך ארתור'. אז אני ממליץ על 'Scent of Death' שבו אלכסנדר דספלה עושה שימוש מבריק לא פחות בכלי המוזיקלי הזה שנקרא 'הקול אנושי'), 'אנה קרנינה' (אחד הכי אהובים עליי של העשור. דאריו מארינלי הוא גאון. קצת מצער לגלות שנעימת הנושא מבוססת בצורה בוטה על נעימה רוסיה ישנה אך הביצועים של מאריינלי ושאר הנעימות שהוא כתב בעצמו יותר ממפצים), 'האנה' (אם כבר מוזיקה אלקטרונית בסרט הוליוודי אז ה-chemical brothers עושים את זה טוב לא פחות מהזוג השני והיותר מוכר), 'הנסיך הפרסי : חולות הזמן' (כי הארי גרגסון-ויליאמס + דיסני זה תמיד שלמות בעיניי), 'החיים של פיי' (מרהיב ביופיו! נעימות מסמרות שיער וכלי נגינה אקזוטיים ויפים. ושילוב מעניין של מוזיקה הודית וצרפתית. מחכה שמייקל דנה יכתוב עוד משהו שמתקרב לרמה של הסרט הזה במקום להמשיך להרוס סרטים של פיקסאר), 'הפנתר השחור' (לא שותף להתלהבות מהמוזיקה ב-'הנוקמים'. לדעתי 'הפנתר השחור' ו-'ת'ור 2' הם המקרים היחדים שבהן שווה לדבר על מוזיקה בסרט של מארוול) ו-'שודדי הקריביים 4' (הרבה נעימות פנטסטיות ושיתוף פעולה מוצלח של זימר עם צמד הגיטריסטים שאת שמם אני לא זוכר. חבל שחלק גדול מהפסקול לא מופיע בסרט בכלל. השיא מבחינתי הוא 'Mermaids' ו-'Angry and Dead Again').
בתחום הסדרות טלוויזיה לא אחפור רק אציין את הפסקול לעונה השנייה של 'ויקנגים' (בהופעה החיה הזאת טרוור מוריס מקבץ את הרגעים הכי טובים), את הפסקול לעונה השלישית של 'משחקי הכס' (כי אני לא יכול להתייחס לכל הסדרה כיצירה מוזיקלית אחת. הייתי חייב לפצל והשלישית היא הכי טובה. מאז ראמין ג'וואדי בעיקר מאכזב [יחסית לציפיות הגבוהות, יש להדגיש}) ו-'מלחמה ושלום' (לא ראיתי את המיני-סדרה אבל הפסקול של מרטין פיפס מפציר בי לעשות זאת) וכמובן העונה הראשונה והשלישית של 'ספרטקוס' (למה ג'וזף לודןקה הוא עדיין לא מגדולי המלחינים שעובדים בהוליווד?).
בתחו המשחקים אז את 'סלסט', 'סקיירים' ו-'God of War'.
בתחום המיוזיקלס מהבמה (למרות שזה קצת אוף-טופיק) אתייחס מן הסתם יותר לשירים אך אלה שהכי קסמו לי היו :
Bo Burnham: Make Happy
Waitress
American Psycho (מאת סמיט מ-'דוקטור הו' שר (נהדר) במחזמר. אמור להספיק בשביל ליצור עניין).
Dear Evan Hansen
Hamilton
אני רק אשמח לראות משהו מכל אלה (אמן ודיסני יתחילו עם 'המילטון' טרנד חדש שישאר איתנו לנצח).
טוב, זה מביך
יושב לו כותב, בוחר פסקול לרשימה מכובדת, צריך להזכיר מתוכו את הרצועה-שתיים המוצלחות ביותר, ופשוט מדלג על הפנינה הגדולה ביותר שבו.
אין לי מושג איזה בלק-אאוט ארע לי כששמעתי לרגל הפוסט את הפסקול של ווסטוורלד, אבל אני פאקינג לא הזכרתי את הרצועה paint it black. אני לא הזכרתי אותה. אני לא. לא, תקשיבו, מאז היום בבוקר שהיא נדלקה לי במערכת באקראי אני חובט לי בראש ושוקל בדיקת סניליות מוקדמת.
המדובר בקאבר לשיר באותו השם של הרולינג סטונס, אבל איזה קאבר. וואו. רוצו בהמוניכם. זאת אחת היצירות הכי מבריקות של דג'אוודי מהעשור הזה, וכמו שכתבתי בפוסט, זאת תחרות קשה. כמו exit music, עשה כאן דג'אוודי שימוש ביצירה קיימת, אבל איך שהוא פירק לה את הצורה. השימוש של הסצינה במוזיקה הזו גם מוצלח מאד.
החוצפה של נטפליקס לעשות משהו יותר טוב מדג'אוואדי זה משהו
אבל הנה עוד קאבר לשיר המדובר, בביצוע מהסדרה "וונסדיי". איזה יופי של דבר.
לגבי שירים שנכתבו לפסקולים
יש לי חברים שלא ראו 'כנר על הגג' ו'לה לה לנד' ועדיין מכירים את כל השירים (מצד שני, זה נכון גם לגבי 'האמן הגדול מכולם' שהוא פופ סתמי (גם הסרט וגם השירים)). וכמובן שאי אפשר בלי להזכיר את דיסני (מ'נתכונן' ועד 'I'm still here').
לגבי פסקולים – דרימוורקס. הזיכיונות של קונג פו פנדה והדרקון הראשון שלי סיפקו עד עכשיו שישה אלבומים מוצלחים הרבה יותר מהסרטים (שלא לדבר על שרק, ואיך 'allstar' הפך ליותר מדי פופולרי רק בזכותו)
אני יודע שזו כתבה ישנה, ולמי כבר אכפת עכשיו מהעשור הקודם
אבל שמתי לב שמציינים פה את הפסקול של הפרש הבודד, אבל אף אחד לא מזכיר פסקול אחר של האנס זימר באותו עשור שגם הוא לסרט של גור וורבינסקי וגם הוא מערבון, והוא מתעלה בכמה וכמה רמות על הפרש הבודד, ואני מדבר כמובן על רנגו.
מומלץ מאוד להאזין, מדובר בפסקול ברמה הגבוהה ביותר וכנראה אחד הפסקולים הטובים ביותר בז׳אנר המערבונים.
זהו, מצטער שהקפצתי כתבה ישנה, פשוט הייתי חייב שהצדק יעשה ושכשמישהו בעתיד יגיע לכתבה הזאת על הפסקולים הגדולים של 2010 – 2019 הוא ימצא לפחות אזכור אחד לגדולה של הפסקול של רנגו.
"ישנה" - מדובר בכל זאת ב-2020, כן?
ספציפית ביום האחרון היו פה גם תגובות לביקורת מ-2004
טוב, אז הרשימה שלי היא כזו.
לא בסדר מסוים, פשוט פסקולים שאני מתמוגג לשמוע. בדרך כלל תוך כדי ציור ולגימת אלכוהול.
1. מקס הזועם: כביש הזעם. פסקול אפי בטירוף, סוחף, אפוקליפטי, הרואי, מגניב ברמות בל ישוערו. ומתאים כמו כפפה ליד ליצירת האקשן המופתית שהוא מלווה.
2. בלייד ראנר 2049: פסקול שמתעלה על זה של ואנגליס (חפשו אותי עם הקלשונים הבוערים, אם בא לכם, אני דבק בהשוואה הזו) מהסרט המקורי. אפל, מסתורי, עוכר שלווה, בדיוק איך שהייתי מדמיין שפסקול עתידני צריך להישמע.
3. שודדי הקאריביים: כיף צרוף, שילוב של הרפתקנות, מתח, הומור והנאה.
4. לוגאן: פסקול שהוא יותר אווירתי אמנם, אבל עדיין עושה עבודה מצוינת באווירה המלנכולית לפרקים, מעוררת בעתה לפרקים; ולקראת הסוף מפציעות שתי יצירות מפתיעות בסגנונן שגורמות לאוזניי את המקבילה השמיעתית של אורגזמה.