ועכשיו לקטע המוזיקלי: 15 הפסקולים הגדולים של העשור

15 הפסקולים המטלטלים, מרגשים, מלהיבים, ופשוט אדירים של העשור האחרון.

לפסקול המוזיקלי יש חלק גדול מאוד בחווית הקולנוע. אנחנו מסתייעים בו בצורה משמעותית כדי להתרגש, לזעום, להצטער, להזיל דמעה – כל התחושות שעולות בנו מקבלות דחיפה מהצלילים שברקע. לפעמים, בסרטים נטולי פסקול, אני מבחין שהמשימה שלהם לתפוס אותי כצופה אכן קשה יותר.

מה ההבדל בין פסקול 'בסדר', פסקול טוב ופסקול ממש טוב? פסקול רגיל הוא יעיל; פסקול טוב הוא לא כזה שמכתיב לי איך להרגיש, אלא גורם לי זאת בלי לצעוק עליי; ופסקול ממש טוב הוא זה שאקח איתי הלאה. סרט שגרם לי לשמוע את המוזיקה שלו פעם נוספת, אבל לא בצפיה שניה אלא באוזניות או במערכת הביתית – הוא כבר רמה אחת מעל.

אני מטבעי אוהב מוזיקה, ולכן התחברתי מאד גם לתחום הזה בתוך אהבת הקולנוע הכללית שלי. כעת, בסיום העשור, התיישבתי להכין רשימה של הפסקולים הגדולים של העשור הנוכחי, ותשמעו – זאת היתה חתיכת משימה קשה. נכון שהסינון הראשוני ממאות הסרטים שראיתי העשור היה "אלו פסקולים טרחתי בכלל להשיג אחרי הצפיה", מה שצמצם את הרשימה לפחות ממאה; ועדיין. 

אז בשבועות האחרונים הפעלתי בכל הזדמנות את הפסקולים האהובים עליי, ובסופו של דבר נכתבה הרשימה הבאה. הבהרה נצרכת: ב"פסקול" אני מתכוון למוזיקה שהולחנה עבור הסרט או הסדרה, ולא לשימוש ביצירות קיימות. וזה לא שאני מדרג כאן רק את המוזיקה עצמה, כלומר ה"score" שמלווה את הסרט; אם מדובר בשירים מקוריים, כמו "מואנה" למשל, אז אנחנו בהחלט בענין.

בגזרת ה"כמעט נכנסו": לצערי, ברשימה לא נכלל שום פסקול מסדרת 'מלחמת הכוכבים'. התלבטתי רבות על כך, אבל לבסוף נאלצתי להודות שמה שבהחלט עשה לי את זה בסרטי סטאר וורס מהעשור הזה נשען בעיקר על הנעימות האייקוניות ופחות על העבודה החדשה. בכל זאת, אציין שניים מפסקולי הסדרה שיצאו העשור: "אחרוני הג'דיי", שאם לצטט את עידן זיירמן הרי שהוא "מפצה על הפסקול הסתמי-קלות של פרק 7 בשילובים מדהימים של מוזיקה מקורית עם המוזיקה שכולנו למדנו להכיר ולאהוב", ו"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", בו יצר מייקל ג'אקינו פסקול שכל כולו התכתבות עם המוזיקה הקלאסית של ג'ון וויליאמס והתוצאה גאונית, גם אם פחות זכירה.

ועכשיו, קבלו את חמישה עשר הפסקולים הגדולים של העשור, לפי דעתי המלומדת והקובעת בעליל.


מקום 15: אבדון, 2013 – אנתוני גונזלס וג'וזף טראפנס (M83)

הצמד טרנט רזנור ואטיקוס רוס ניסו בפסקול של "הרשת החברתית" להכניס לאופנה את המוזיקה האלקטרונית. לא כל כך הצליח להם בקטע של האופנה, אבל הפסקול בפני עצמו כן נחשב בעיני רבים ליצירה מוצלחת. אני אישית מצאתי אותו לא מלהיב בכלל, וכשהגיע סוף סוף מישהו שעשה את זה נכון הייתי מבסוט.

הבמאי של 'אבדון', ג'וזף קושינסקי, אוהב לעבוד עם מוזיקה מהסוג הזה, והוא עשה איתה פלאות גם ב"טרון: המורשת" וב"רק האמיצים" (שאני אנצל שוב את הבמה כדי לדחוק בכם לראות אותו. סרט אדיר). מכל אלו, ב"אבדון" החלק המוזיקלי היה טוב באמת.

החסרון המשמעותי בו זה שהוא די חדגוני: אחרי רצועת הפתיחה המדהימה, המלחינים לא עשו הרבה חוץ מלעשות עוד ועוד וריאציות שלה, והאמת היא שבערך מהאמצע גם האלקטרוניקה נזנחת לטובת מוזיקה מסורתית יותר. עדיין, מדובר בשימוש היחיד הטוב באמת שנעשה בעשור הזה בכלים שהיו פופולריים מאד באייטיז בתחום הזה: הסינתיסייזרים.

מקום 14: פרזיטים, 2019 – ז'אנג ז'ייל

זוכה האוסקר הטרי של בונג ג'ון-הו עשוי כמעט ללא רבב, ושמחתי לגלות שגם הפסקול שלו שומר על הרף. אני מודה שלא ראיתי מספיק סרטים קוריאניים כדי לאפיין יותר את המוזיקה שלהם – הפסקול היחיד שזכרתי מהארץ הזו עד היום היה של "הטוב, הרע והמוזר" שיצא ב2008.

אבל אין כאן משהו שמייחד את המוזיקה יותר משאר הרשימה הזו, ההוליוודית למהדרין: זה פשוט פסקול מצוין שמשרת את הסרט בצורה מופתית ממש. הרצועה המומלצת היא "The Belt of Faith", שהיא לא רק מענגת מוזיקלית אלא גם הומאז' כמעט בוטה לסימפוניה ה-40 של מוצרט, מכל הדברים שבעולם. אני יכול לנחש מה זה מסמל בעולם של הסרט.

מקום 13: בשורות טובות (הסדרה), 2019 – דייוויד ארנולד

הפסקול הטלויזיוני הראשון מתוך שלושה ברשימה, שהרוויח את מקומו מסיבה פשוטה מאד: עצובים? תאזינו לזה, יעבור לכם.

כפסקול שמשרת סדרת טלויזיה שהמוטו שלה הוא "באנו להנות", הוא אשכרה מושלם. נעימת הפתיחה במקצב וולס מקפיץ מסוגלת להוציא מדכאונו גם את הפיל העגמומי ביותר, והעדכון שארנולד עושה לה לכלים מודרניים כמו גיטרה חשמלית ברצועה של כותרות הסיום – הוא לא פחות מגאוני.

מקום 12: סקייפול, 2012 – תומאס ניומן

מה יותר סמלי מכך שבסרט שהעלה את הזיכיון הותיק לרמות חדשות, הגיע גם המלחין לתת עבודה כמו שצריך?

נעימת הנושא של ג'יימס בונד היא ללא ספק אחת המוכרות ביותר בעולם. אבל כמו הנוסחה של הסרטים עצמם שפורקה והורכבה מחדש בסרט הזה, ניומן לקח את המוזיקה האייקונית ועשה לה את אותו הדבר, כולל התאמות מרהיבות-אוזן ללוקיישנים האקזוטיים אליהם התגלגלה העלילה. כלומר, וואו, תשמעו את רצועת הפתיחה המלווה את הסיקוונס באיסטנבול. זאת יצירתיות מוזיקלית מן המעלה הראשונה.

צריך אגב לפרגן כאן לניומן גם על הפסקול של "ספקטר", שהיה פחות מוצלח ועדיין יפהפה. גם הוא נפתח ברצועה של מוזיקת בונד מעודכנת לארץ זרה, הפעם מקסיקו. פרייסלס. לא נותר אלא להתאכזב שממש עכשיו ניומן שוב פספס את האוסקר שמגיע לו כבר מזמן.

מקום 11: ווסטוורלד עונה 1, 2016 – ראמין דג'אוודי

הופעה ראשונה מתוך שניים למלחין הכנראה גאון ביותר בדור שלנו ביחס לגילו (כלומר, תראו, המלחין היחיד חוץ ממנו שמופיע כאן פעמיים זה האנס זימר, אז תבינו את היחס).

כמה גאון? גאון מספיק כדי להבין שאם תיקח שיר של רדיוהד ותבצע אותו על פסנתר במסבאה במערב הפרוע, הצופים מיד ייזכרו שהמסבאה היא לא באמת מסבאה ושהמערב הפרוע הוא פארק שעשועים. דג'אוודי חוזר על הטריק הזה כמה פעמים, ומצליח איתו כל פעם מחדש.

האמת היא שכל המוזיקה כאן פשוט נפלאה. לטעמי האישי, נעימת הנושא של הסדרה מוצלחת לא פחות מהנעימה המפורסמת האחרת של המלחין (שתפגשו במעלה הרשימה) – היא מקורית, מעניינת ומצליחה להעביר את האווירה של העולם לפני שראינו פריים אחד ממנו.

מקום 10: הנוקמים: מלחמת האינסוף, 2018/ הנוקמים: סוף המשחק, 2019 – אלן סילבסטרי

אי אפשר להכין רשימה כמו זאת בלי לכלול בתוכה את הפסקול ששמיעה של נעימה ספציפית מתוכו יכולה לגרום למיליוני אנשים מסביב לעולם עור ברווז. אמנם נעימת הנושא הולחנה על ידי סילבסטרי כבר לסרט הנוקמים הראשון מ2012, אבל כפסקול שלם אני מעדיף את הצמד שהולחן עבור הסיום הגרנדיוזי של יקום מארוול; בעיקר משום שכמה שזה נשמע מוזר לומר על מלחין ותיק כל כך, הרגיש לי כאילו בסרטים הללו סילבסטרי משופשף יותר. המוזיקה כאן הרבה יותר עשירה ומגוונת מהפסקול המקורי, ובעיקר חכמה יותר. קחו למשל את "Portals" מ'סוף המשחק': זה קטע מוזיקלי אידיאלי כדי לחוות את רגעי השיא של הסרט מחדש בלי לראות אותם. ככה בונים קתרזיס עד לרגע הבלתי נמנע של הנעימה האייקונית.

מקום 9: ההוביט: מסע בלתי צפוי, 2012 – הווארד שור

אני ממש לא סגור על המיקום הגבוה יחסית של פסקול שבתכל'ס ממחזר חומרים לעייפה מהפסקול הבאמת מוצלח של שר הטבעות. זה אמנם כיפי מאד ואי אפשר בהכרח לטעון שזה עצלני – זאת עדיין הארץ התיכונה, אבל בסופו של דבר, התחושה הנוצרת היא ששור לא התאמץ כאן מדי.

הסיבה שהוא כן כאן זה בזכות שיר אחד יפהפה ומדהים – "Misty Mountains", השיר בו מתגעגעים הגמדים לביתם שנלקח מהם. זאת פשוט רצועה מדהימה שאני יכול להקשיב לה שעות בלופים, והטריילר הראשון לסרט ששילב חלק מהשיר בתוכו קיבל ממני כמויות צפיה לא הגיוניות רק בגלל זה. שור, בתבונה רבה, שילב את הקטע פעמים נוספות בהמשך הפסקול; וכך, בזכות יצירה מושקעת אחת, הפסקול טיפס למקום התשיעי.

מקום 8: חיות הפלא והיכן למצוא אותן, 2016 – ג'יימס ניוטון הווארד

עוד פסקול שגדול יותר מהסרט עבורו הוא הולחן.

חיבבתי את 'חיות הפלא' ואפילו העזתי להנות מהמשכו, אבל הפסקול של הווארד נמצא כמה רמות מעל כל אספקט אחר של הסרטים הללו. דבר ראשון הוא מגוון מאד: הוא היה יכול להספיק לחמישה סרטים תקופתיים ועוד היה נשאר עודף. יש כאן לפחות חמש תימות שונות שכולן מרגישות מתאימות לתקופה, וכבר בזמן אמת התענגתי על הרבגוניות המוזיקלית ושאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה.

בנוסף, זה פשוט פסקול טוב. ממש טוב. הווארד מפליא ליצור כאן אווירה שלמה מצלילים בלבד, ולבסוף לאחד בין כל המרכיבים שיצר בקרשנדו סיום מרהיב ונפלא.

מקום 7: התחלה, 2010 – האנס זימר

איזה כיף שכאן אני לא צריך כל כך לשכנע. ליד המושג "פסקול אייקוני" במילון, לצד הפסקולים הגדולים של כל הזמנים, נמצאת היצירה הזו; לא בגלל שקל מאד לזמזם אותה (לא קל), אלא בגלל שקשה לשכוח את השרות האפקטיבי שהפסקול נתן לסרט.

האנס זימר הוא מלחין ותיק שבנוסף לרקורד המדהים שלו עובד עם נולאן צמוד כבר מאז "באטמן מתחיל". הוא המלחין ההוליוודי האהוב עליי, אבל רבים מהפסקולים שלו בשנות האלפיים ממש חסרי השראה ואפילו חוזרים על עצמם: שום פסקול מטרילוגיית האביר האפל, למשל, לא תפס אותי במיוחד.

אז אני לא יודע למה, אבל התוצאה הטובה ביותר משיתוף הפעולה עם נולאן הגיעה דווקא כאן ב'התחלה': הרצועה "החלום קורס" היא מופת של מוזיקה, אבל אם אתם רוצים הוכחה ליעילות המדהימה של הפסקול הזה תקשיבו עד הסוף ל"זמן" ותקבלו מחדש את הצמרמורת שהרגשתם כשהסרט נגמר.

מקום 6: קינג ארתור, 2017 – דניאל פמברטון

חיבבתי את הכישלון הקולוסאלי הזה הרבה יותר ממה שהייתי צריך בגלל סיבה אחת פשוטה: הפסקול המאד לא שגרתי שלו. כאילו, כל הרשימה שלנו כאן היא נחמדה והכל, אבל יש מצב גדול שאם תאזינו לכל המצעד כאן ברצף תרגישו איזושהי חזרתיות. ובצדק – המלחינים עושים כמיטב יכולתם, אבל יש איזשהו טאבו שהם מהססים לשבור.

ומשום מקום, ואין לי מושג למה דווקא בסרט הזה, הגיע מלחין אלמוני והביא את היציאה של החיים. השימוש הגאוני שלו בכלי הקשה ובקולות התנשפות של בן אדם – למען השם – הוא המקורי ביותר שיכולתי לחשוב עליו, ואפילו כשהוא חוזר לעשות שימוש בכלים ה'קלאסיים' של הוליווד הוא עושה את זה בצורה מופלאה ממש. קל מאד להבין למה אני מתכוון: מאזינים ברצף לרצועות הפותחות "אגדת החרב" ו"לגדול בלונדיניום", ומתמוגגים.

אם יש לפסקול הזה שיא, הוא הרצועה "מלך מלידה" שהיא לא פחות מיצירת מופת לטעמי. חבל שהיא קצרה מדי, וכמו כן חבל שהסרט נכשל כל כך, כי זה מנמיך מאד את הסיכוי שנקבל עוד פסקולים כאלו.

מקום 5: לשבור את הקרח, 2013 – רוברט לופז, קריסטינה אנדרסון-לופז

עוד בחירה אובייקטיבית לחלוטין שאני לא הולך להגיד עליה כלום חוץ מ"Let It Go". ושאהבתי יותר את "את רוצה לבנות איש שלג?". ושכתבתי כאן את המלחינים של השירים, כן? כי הפסקול המוזיקלי של כריסטוף בק נחמד, אבל הוא לא מה שאתם זוכרים מהסרט.

מקום 4: הקול בראש, 2015 – מייקל ג'אקינו

מייקל ג'אקינו, מלחין זוכה אוסקר, הוא אחד היוצרים הכי מוכשרים והכי פחות מוערכים בהוליווד. אולי יצא לו שם של מישהו מסחרי בגלל שמארוול, דיסני ופיקסאר מאוד אוהבים אותו, אבל הוא בחור מוכשר שאין דברים כאלה וממציא את עצמו כל פעם מחדש. כבר הזכרתי למעלה את "רוג אחת", אבל לכו תשמעו גם את הפסקול של "דוקטור סטריינג'" ותשוו ביניהם. הבנאדם גאון.

המאסטרפיס שלו הוא, לדעתי, הפסקול של היצירה הטובה ביותר של פיקסאר מהעשור האחרון ואולי גם זה שקדם לו. בסרט שכל כולו על רגשות, ג'אקינו מזכיר לנו שאין כמו צלילים כדי לחוש משהו באמת, והרבגוניות של המוזיקה שלו פשוט מדהימה ועוזרת לנווט ברכבת ההרים הרגשית שהסרט מוביל אותנו בה. כתוצאה ישירה מכך, שמיעת הפסקול של הסרט נותנת לי כמעט את כל החוויה הרגשית של הצפיה המקורית, בפרט הרצועה המופתית "We Can Still Stop Her". דמעות.

מקום 3: הפרש הבודד, 2013 – האנס זימר

רק לפני ארבעה מקומות התלוננתי על המלחין הותיק הזה שהוא כבר ממחזר ולא מחדש כלום. שוב, הפסקול שלו ל"הפריצה לאלקטרז" היה ונותר אבן פינה שכולם מנסים לחקות מאז, סדרת שודדי הקאריביים חייבת חלק נכבד מההצלחה שלה לעבודה הפנטסטית שלו – אבל מאז זימר כמעט ולא הבריק בעבודות שהוא עשה. אפילו ב'התחלה' קשה לומר שאין שימוש חוזר בתימות שהוא הנחיל לקולנוע שנים קודם לכן.

…חוץ משנת 2013, בה הוא חבר שוב לצוות שהפיק את שודדי הקאריביים והביא לשולחן משהו אחר לחלוטין. עזבו את הסרט, האנדרייטד של העשור לטעמי, בפני עצמו: קחו את הפסקול ותאזינו לו, מההתחלה עד הסוף. וואו. פאקינג וואו. "Silver" דילג בקלילות לחמישיית הרצועות הטובות ביותר של המלחין, אבל עיקר מה שתפס אותי היה האופן המרהיב בו לקח זימר את כל המוזיקה החדשה שהוא הלחין וחיבר אותה ברצועה הארוכה "Finale" לנעימת הנושא האייקונית של המותג בקרשנדו סיום מלהיב ומדהים. שמעתי את הרצועה הזאת מאות פעמים והתענגתי כל פעם מחדש.

למרות הדשדוש הקבוע, זימר מתרומם מדי פעם מהכורסה ומוכיח לכל האלכסנדר-דספלים של העולם שמה שהם עושים זה נחמד, אבל הם לא באמת מתקרבים לרמה ולגאונות שלו. כעת רק נותר לקוות שהעבודה שלו על "חולית" של דניס וילנב תהיה דומה יותר ליצירה המפעימה הזאת מאשר לנוסחאות השחוקות.

מקום 2: משחקי הכס, 2011-2019 – ראמין דג'אוודי

היוש, עוד בחירה אובייקטיבית. אינני יודע אם יש נעימת נושא של יצירת תרבות מהמילניום הנוכחי שמוכרת יותר מהיצירה המוזיקלית היפהפייה שפתחה כל פרק בסדרה הזו, ואם יש חובב מוזיקה שלא התמוגג עד עמקי נפשו מהפסגות שהמלחין האירני-גרמני התעלה אליהן כל פעם מחדש. בעונות האחרונות בכלל היה נדמה שהאיכות של המוזיקה עומדת ביחס הפוך לאיכות הכתיבה.

דג'אוודי פרס בסדרה רוחב יריעה מוזיקלי גדול ומסועף לא פחות מזה של העלילה, כשעם ההתרחשויות אנחנו לומדים על המוטיבים שלו יותר ויותר. "גשמי קסטמיר", אולי הרצועה הכי מוכרת אחרי נעימת הנושא, התחילה בכלל כשריקה של טיריון עוד בתחילת העונה השניה, נרמזה ונבנתה בפרקים הבאים, עד שהגיעה לשיא האכזרי שלה בפרק של החתונה האדומה והפכה למנגינה המצמררת ומבשרת הרעות שכולם מכירים. גם הנעימות המובחנות של כל בתי האצולה ושל דאינריז ודרקוניה הולחנו בקפידה כדי להיות גם מזוהות בפני עצמן וגם מתאימות לתימה האפית הכללית. בעונות האחרונות, כשנקודות עלילה רבות נשקו, דג'אוודי הפגין יצירתיות מרהיבה בחיבור המוזיקלי של מה שראו על המסך.

לבחור משהו אחד מתוך כל הטוב הזה זאת משימה קשה, אבל אני חושב שבכל זאת יש קטע מנצח בתחרות הזו, ודווקא אחד קצת יוצא דופן: "Light of the Seven", מהעונה השישית. הרצועה הזאת – בה נעשה, לראשונה בסדרה, שימוש בפסנתר – מלווה את סיקוונס הפתיחה המעולה של פרק סיום העונה והיא לא פחות מגאונות מוזיקלית צרופה.

מקום 1: לה לה לנד, 2016 – ג'סטין הורוביץ

להחליט על המקום הראשון היה הכי בעייתי. אני ממש אוהב את כל הפסקולים כאן, אבל החלטתי בסוף לפרגן ליצירה הנהדרת של דמיאן שאזל מסיבה אחת: עליה חרשתי הכי הרבה פעמים.

אני יודע בעל פה כל ביט וכל רגע מהפסקול הזה. אני אתעורר באמצע הלילה ואשיר לכם בלי בעיה את 'אודישן' מהתחלה עד הסוף. אני יכול להיות עם אוזניות בפול ווליום על המיטב של קווין ועדיין לזהות בשניה אם מישהו ידליק בחדר ליד את שיר הפתיחה המקפיץ, "עוד יום של שמש".

זה פסקול כיפי, מרגש, מגניב, מגוון ואפילו מקורי, אבל מה שהכי טוב בו זה שהוא בעצם הסרט באודיו, ולכן אני כל כך אוהב אותו. יש כאן משהו לא הוגן, נכון – כאן יש שירים, וכל האחרים ברשימה למעט אחד הם אינסטרומנטליים. אבל פסקול זה פסקול, והשירים של הסרט הזה מעולים אחד אחד ויכולים להניע אותי דרך קשת שלמה של רגשות תוך חצי שעה.

ציינתי קודם לשבח את הפסקול של "הפרש הבודד" על רצועת הסיכום שמרכיבה את כל נעימות הנושא של הסרט ליצירה מפעימה אחת. מה שקורה כאן זה אותו הדבר, רק יותר אפקטיבי, כנראה כי גם הסרט עצמו יותר מרגש: לשמוע את כל האלבום ואז בסוף את הרצועה הארוכה של "Epilogue" זה פשוט לחוות את הקתרזיס המדהים של הסרט שוב. כמו שהסרט שייט בסיקוונס הזה בין כל החלומות, הדמעות, האכזבות והתקוות שהיו ושיהיו, השיר הזה עושה את אותו הדבר – נותן לך מנה מרוכזת של כל השירים המוצלחים ששמעת זה עתה, ואז מביא קלוז'ר מהפנט ממש.

כשמישהו סוגר משהו שאני אוהב בצורה כל כך טובה, אני נותן לו את המקום הראשון.