סיכום 2000-2009: רגעי העשור

30 רגעי העשור, מ"טים אמריקה" ועד "האביר האפל", ודרך הרבה מאוד סרטים ורגעים נהדרים

ובכן, זאת חתיכת קפיצה. בדרך-כלל אני בוחר כאן את רגעי השנה, וזה לא קל. אז עשור? אתם יודעים כמה סרטים טובים יש בעשור? לפחות… שמונה. אם לא יותר. ובכל אחד מהם יש לפחות קטע או שניים מוצלחים. הרשימה הזאת בקלות יכולה להתפרש על פני עשרה חלקים. אבל החלטתי לקצץ ולהשאיר את 30 הרגעים האהובים עלי.

יש הרבה, הרבה, הרבה רגעים שגנזתי בלב כבד, ואני מצפה שיהיו תגובות בסגנון "אבל מה עם X?!" או "לא הכנסת את Y?! אתה לא מבין כלום בקולנוע!". יכול להיות שזה רגע שנגנז, או שלדעתי לא היה ראוי להיכנס או שפשוט לא צפיתי באותו סרט (מתנצל בפני מי שמצפה לראות פה קטעים מתוך "המסע המופלא", או "משפחת טננבאום". גם מעולם לא גיליתי אם "זה יגמר בדם" אכן נגמר בדם). אז הנה הרגעים הקולנועיים הטובים ביותר מהעשור הקודם. לדעתי.


30. "טים אמריקה" – נוזלי גוף

"טים אמריקה", סרטם של טריי פארקר ומאט סטון מלא ברגעים נפלאים ומטורפים, ובקלות הייתי יכול לבחור באחד השירים בו או בסצינת הסקס מהמוזרות ביותר שנעשו, אבל החלטתי לבחור דווקא בסצינה שהצליחה לקחת משהו שאני בכלל לא מתחבר אליו וגרמה לו להצחיק אותי.

אתם מבינים, אני לא מעריץ של הומור נוזלי גוף בקולנוע, בלשון המעטה. זה כמעט תמיד נראה כמו סתם ניסיון מיותר להיות "אדג'יים", ואני יכול לספור על יד אחת את בדיחות נוזלי הגוף הקולנועיות ששעשעו אותי. בראשם – האחת הזאת.

הסרט לא מפספס הזדמנות לצחוק על כל קלישאה, כולל זאת שדמות יוצאת שיכורה מבר ומתחילה להקיא. רק שהיא ממשיכה להקיא. וממשיכה וממשיכה, במשך דקה שלמה. בהתחלה זה מוזר, אבל בנקודה מסויימת אני לא יכול שלא לפרוץ בצחוק.

29. "אושן 12" – מייג'ור לייזר

זה לא חריג לראות סצינת לייזרים בסרטי שודים. הרבה מהן שקטות ואינטנסיביות, כשהדמויות נזהרות עם כל נשימה וכל תנועה לא נכונה יכולה להפיל את כל המבצע. לעומת זאת, הקטע הזה מהטרילוגיה הקלילה ומלאת הסטייל של סטיבן סודרברג מראה שלפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה טובה וקצת גמישות.

28. "נחשים על המטוס" – מספיק ודי

"נחשים על המטוס" (מעין אב-טיפוס של סרטי "שארקניידו" ודומיו, שלקח פרמיס קטן וטיפשי והפך לסרט קאלט קטן), מגיע לשיאו לקראת סופו. אחרי זמן מה של התעסקות עם המוני נחשים שעושים בלאגן על המטוס, סמואל ל. ג'קסון (באחד מהליהוקים המוצלחים ביותר בקולנוע) מודיע חגיגית שנמאס לו מהעניין. אבל בשפה, בוא נגיד – קצת בוטה יותר.

אבל היי, אם קשה לכם עם שפה כזאת, יש גם את הגרסה המצונזרת.

27. "זולנדר" – צר מרכזי כמרכז נמלה

היו הרבה אידיוטים קולנועיים במהלך העשורים, אבל דרק זולנדר הוא כנראה האידיוט היחיד שלא יכול לפנות שמאלה. הקומדיה של בן סטילר על עולם הדוגמנות היא מסרטי הקומדיה האהובים עלי, והקטע הזה גורם לי לצחוק בקול גם בצפייה האיבדתי-ספירה-מזמן.

26. "יעד סופי 2" – בטיחות בדרכים (קטע גרפי למדי)

לא יכלתי להרכיב רשימה כזאת בלי אחד הפרנצ'ייזים האהובים עלי בכל הזמנים. לפני התקופה של מגפת הג'אמפ-סקיירס הזולים, סרטי אימה היו עסוקים בעיקר בלהרוג צעירים בכל מיני דרכים יצירתיות. בעשר השנים שבהן יש לי רישיון אני תמיד נמנע מלנסוע מאחורי משאיות שמובילות עצים, מוטות ברזל וכו' מהסיבה הזאת בדיוק.

25. "השומרים" – מציאות מקבילה

זאק סניידר וסרטיו הם נושא שאפשר להתווכח עליו לא מעט. אישית, בעוד שאני בהחלט מודע לפגמים של סרטיו, חשבתי שהם לכל הפחות מבדרים (חוץ מ"ליגת הצדק", שפשוט היה רע). כמו כל סרט שלו, גם על "השומרים" יש לא מעט ויכוחים ודיונים, אבל נראה לי שרובנו יכולים להסכים שהפתיח של הסרט הזה נהדר ממש ומציג באופן מוצלח את המציאות המקבילה שאנחנו עומדים לבלות בה בשעתיים וחצי הקרובות (או שלוש וחצי. תלוי באיזו גרסה אתם צופים).

24. "רעם טרופי" – התסריט קורא אותי

קצת אחרי שהיה טוני סטארק, רוברט דאוני ג'וניור היה קירק לזארוס, הבחור שמשחק בחור שמחופש לבחור אחר. מעבר לכך שדאוני גונב את כל הסרט, הקטע הזה, דווקא אחד מהקטע הפחות מצוטטים של הסרט, ספציפית כל-כך טוב בגלל רגע קצר של חיוך, שנעשה מצחיק יותר כשזוכרים שלפני כן לזארוס אומר שהוא "לא יוצא מהדמות עד הפרשנות של הדי.וי.די."

23. "8 מייל" – הקרב הסופי (ספוילר)

אני מניח שנדרש אופי מסויים כדי להשתתף בקרבות ראפ, שבהם כל הרעיון הוא לקטול את היריב שלך בדרכים הכי נבזיות ומעליבות. בקרב האחרון בסרט, בי-ראביט הופך את היוצרות, יורד על עצמו ללא הרף ומסיים ב"הנה, ספר לאנשים האלה משהו שהם לא יודעים עלי".

בין השורות הוא מכניס גם כמה "קטילות" על יריבו, כמו זה שהוא למד בבית-ספר פרטי ושההורים שלו נשואים באושר. אוי, הבושה.

22. "הילדים של מחר" – מארב בשוט אחד

אני מאלה שלא מבינים את ההתלהבות מהסרט הזה, שהוא לחלוטין לא הטוב ביותר של קווארון ("האסיר מאזקבן" לנצח!). אבל אי אפשר שלא להתלהב מהשוטים הארוכים שקווארון יוצר ביחד עם הצלם עמונאל לובצקי, שמצליחים להכניס אותך לסיטואציה ביחד עם הדמויות ולהשאיר אותך על קצה המושב.

21. "סנאץ'" – מ***נים בשיחים

הסרט הכי טוב של גיא ריצ'י + סצינה מוצלחת + השיר של "אואזיס" = מהסצינות המגניבות ביותר בז'אנר הגנגסטרים-הבריטים-שמסתבכים-עם-צוענים-עם-מבטא-מוזר.

20. "כמעט מפורסמים" – טייני דנסר

בסרט שכולו על מוזיקה חייבים סצנה כזאת: אמנם הסצנה שבה הגיבור משמיע לאמא שלו את כל "מדרגות לגן עדן" נחתכה (תודה לאל), אבל הסצנה שהגיבורים נמצאים באוטובוס, מסוכסכים ואז שרים את  "טייני דאנסר" של אלטון ג'ון מראה את העוצמה של המוזיקה, ובמידה מסוימת מסבירה למה כולם שם – כי רק למוזיקה יש את הכוח הזה.

19. "החדר" – נקרע לגזרים

הסרט הביזארי של טומי וויסו היה יכול להפוך לעוד סרט גרוע שנעלם מהתודעה הקולקטיבית באותה מהירות שנכנס אליה, אם בכלל. במקום זה, הוא הפך לסרט הכה-גרוע-שזה-טוב האולטימטיבי, עם הקרנות פעילות שרצות כבר 16 שנים.

נכון שהשורה שהכי מזוהה איתו היא כנראה "או, היי, מארק", אבל במקום השני כנראה נמצא הרגע הזה בו טומי מתעל את ג'יימס דין כדי לבטא את יגונו. גם כשאני צופה בו שוב בעבודה עכשיו, בלי סאונד, הקטע הזה קורע אותי לגזרים – אבל אולי לא מהסיבות שויסו התכוון להם.

18. "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" – איך שגלגל מסתובב

אחחח, "שודדי הקאריביים". כשכולם עדיין אהבו את ג'וני דפ, לפני שהוא הפך לקריקטורה מאוסה של עצמו (אה, והתגלה כשמוק אלים).

זאת הייתה טרילוגיה (סרטי המשך נוספים? לא, לא שמעתי עליהם) מלאה בסצינות אקשן מלהיבות ויצירתיות, והאהובה עלי מביניהן היא הקרב המשולש של ג'ק, וויל ומה-שמו על המפתח לאותה תיבה בשם הסרט, שמתחיל על חוף ואיכשהו מגיע ללהתנהל על גלגל ענקי מסתובב.

17. "מטריקס Reloaded" – ריקוד סלוני

שני סרטי ההמשך של האחיות וושאבסקי ללהיט פורץ הדרך הם שקית מעורבת של אקשן וחפירות בלתי-נגמרות על גורל ובחירה. אבל וואו, איזה אקשן זה. הקטע המוצלח ביותר מהאקשן הנהדר הזה הוא כנראה זה שבו ניאו נלחם באנשיו של המרובינג'יאן. הכוריאוגרפיה נהדרת, יש מגוון של כלי נשק והחדר כה מפואר שקצת חבל על כל הדברים שהם הורסים שם.

16. "קזינו רויאל" – יחי הבונד החדש

דניאל קרייג עומד לחזור בקרוב לסרטו החמישי בתור ג'יימס בונד, אבל כשרק לוהק אליו לפני עשור וחצי הייתה לא מעט התרעמות. חלק חשבו שהוא נמוך מדי, אחרים טענו שהוא בלונדיני מדי, מה שזה לא אומר. ואז הגיע "קזינו רויאל" והראה לכולם שקרייג הוא יורש ראוי לתפקיד של 007. הבונד שלו היה פגיע יותר, מטאפורית אבל גם מילולית, כפי שאפשר לראות בסצנה מלאת האדרנלין מהסרט.

15. "ספיידרמן 2" – תופסים רכבת

מאז תחילת העשור עברנו כבר שלושה גלגולים קולנועיים של איש העכביש, ולכן אולי קצת קל לשכוח מאיפה הכל התחיל. הטרילוגיה של סם ריימי בהחלט לא אחידה באיכות שלה, אבל יש קונצנזוס על כך שהשיא שלה הוא "ספיידרמן 2". מעטים הבמאים שיצליחו לקחת נבל עם זרועות מכניות והכינוי "דוק אוק" ולהפוך את סצינת האוריג'ין שלו למשהו מסרט אימה.

אבל הסצינה הטובה בסרט מגיעה אחר-כך, כשספיידי ודוק אוק נלחמים על גבי רכבת נוסעת. אחרי קרב מבדר שבו כל אחד משתמש מהם משתמש בכישורים שלו כדי להשיג את היתרון, הנבל התמנוני מחליט שנמאס לו ופשוט שולף אנשים מתוך הרכבת וזורק אותם על ספיידרמן. זה רגע שכנראה אמור להיות אינטנסיבי, אבל זו טקטיקה כה אקראית שזה מצחיק אותי בכל צפייה. זה והפרצוף של טובי מגווייר כשהוא מתאמץ לעצור את הרכבת קצת אחר-כך.

14. "שר הטבעות: שני הצריחים" – גולום / סמיגול

הסצנה הזאת, של גולום וסמיגול, הייתה מארגנת בכל יקום מתוקן מועמדות לאוסקר לאנדיס סרקיס, וחלקים מהסצנה הזאת היו הקליפ אוסקר שלו.

לצערו, הוא היה דמות ממוחשבת מדי ופנטזיה מדי עבור המצביעים, אז הוא סתם יצטרך להסתפק בהיותו אחד מפורצי הדרך המשמעותיים בכל הנוגע למשחק דמויות באמצעות לכידת תנועה ואפקטים. מסכן.

13. "השתולים" – כל סצינה עם מארק וולברג

מארק וולברג שחקן נהדר, ולרוב נותן הופעות שהן לפחות מבדרות גם כשהוא תקוע בסרטים איומים (היי, "היום שזה יקרה").

אבל כמו ההאלק, וולברג הכי מוצלח כשהוא כועס. מעטים השחקנים שיודעים לכעוס כמו וולברג, כעס שהוא חצי-משעשע וחצי-מבעית. בכל סצינה שלו בסרט הרגשתי בו-זמנית שאני רוצה לבלות איתו כל הזמן אבל גם שאם הוא היה הולך לקראתי ברחוב הייתי חוצה לצד השני. בקיצור, מארקי מארק, תישאר כועס.

12. "שבעה צעדים" – מהומה במסדרון

הסרט הקוריאני של פארק צ'אן-ווק הוא רכבת הרים של רגשות, סצנות וטוויסטים בלתי נשכחים כאשר הרגע הכי זכיר הוא הקרב הזה שמתרחש כולו בשוט אחד במסדרון, שעם הצילום הצדדי מקנה לו תחושה של משחק וידאו דו-מימדי.

11. "להרוג את ביל – חלק 1" – קורעת את הרחבה (גרפי בשחור-לבן)

אם יש במאי אחד שכנראה אף פעם לא חשב "אולי הגזמתי עם הדם?" זה קוונטין טרנטינו. "הכלה" שופכת לא מעט ליטרים של דם במסע הנקמה שלה, כששיא הליטרים-פר-דקה מגיע בקטע שבו היא נלחמת נגד כנופיית "88 המשוגעים". טרנטינו כן מראה פה סוג-של איפוק: במקום להראות את כל הדם והאיברים במלוא הדרם וצבעם, הוא הופך את הסצינה לשחור-לבן בדיוק כשהכיף מתחיל.

10. "500 ימים עם סאמר" – כגודל הציפיות

מי מאיתנו לא דמיין בראש לפחות כמה סיטואציות שבהן נגיד בדיוק את הדברים הנכונים, נספר את הבדיחה שתצחיק את כולם ובאופן כללי נהיה הכי מגניבים בחדר? "סאמר" משתמש בסוג המחשבה הנפוץ הזה כדי להציג בפנינו את מה שטום היה רוצה לעומת מה שהמציאות נותנת לו.

9. "וול-E" – ההגדרה של ריקוד

החצי הראשון של "וול-E" הוא סרט אילם מופתי והחצי השני..קצת פחות טוב. ועדיין, החצי הראשון שלו הופך אותו, לדעתי, לאחד מהטובים ביותר של פיקסאר. ההגדרה של "ריקוד"? יותר כמו ההגדרה של "מקסים"!

8. "שמש נצחית בראש צלול" – בחורה דפוקה שמחפשת את השקט שלה

כמו "סאמר", גם הסרט הזה מציג דמות נשית שיכלה בקלות להיות עוד מאניק פיקסי דרים-גירל שכל תפקידה הוא להושיע את הגיבור מהשגרה האפרורית שלו ולגלות לו את נפלאות החיים. אך כאן, באחת מהסצנות העוצמתיות של אותו עשור, קלמנטיין מודיעה לג'ואל חד וחלק שזה לא התפקיד שלה ושגם לה יש את השריטות שלה, כמו כל אחד אחר.

7. "שוטרים לוהטים" – האנדיז

זה פחות מחמש שניות, אבל זה מצחיק כמו סצנת סלאפסטיק מורכבת בהרבה. צמד האנדי בדיוק סיים לומר לדמות הראשית איזה משהו מטומטם, והם יוצאים מהפריים. אחד מהם הולך ימינה, השני גם – ואז הראשון חוזר שמאלה, כאילו לוודא שהעלבון וודא. כמה פשוט, כמה מטומטם – ככה מצחיק.

אני יכול לצפות בזה בלופים כל היום וזה לעולם לא יימאס. מעבר לכך שסרטים של אדגר רייט הם בית-ספר לקולנוע, חלקיק השנייה הזה ספציפית הוא בית ספר לשימוש ביציאה, וכניסה, לפריים.

6. "הכנס את האדם הנכון" – רחצה רצחנית (עוד קטע גרפי)

סרט מקסים ומדממם על סיפור החברות של הנער הצעיר אוסקר והערפדית אלי. כשאחד הילדים בכיתתו של אוסקר מביא את אחיו כדי ללמד אותו לקח, אלי מגיעה לעזור, בדרכה הייחודית.

ההחלטה של הבמאי להישאר עם אוסקר מתחת למים ולחסוך מאיתנו את הזוועות הופכת את הקטע הזה לאפקטיבי יותר. כידוע, מה שאי אפשר לראות הרבה יותר מפחיד ממה שאפשר.

5. "דו"ח מיוחד" – עתיד שלא היה

בסרט האהוב עלי של סטיבן ספילברג יש הרבה רגעים מוצלחים. הוא מותח, הוא מצחיק, הוא מלהיב – והוא גם מרגש. הרגע שבו "הנביאה" אגת'ה מתארת לג'ון אנדרטון ולאשתו את חייו של בנם שאותו איבדו כשהיה קטן – חיים שכבר לעולם לא יקרו – קורע לי את הלב בכל צפיה מחדש.

4. "ילדות רעות" – קורבנות רג'ינה ג'ורג'

אחרי שהעניינים יוצאים מכלל שליטה בקומדיית הקאלט שכתבה טינה פיי, כל התלמידות מתכנסות באולם הספורט. לאחר מציאת מכנה משותף – ספיגת התעללות כזאת או אחרת ע"י הדיקטטורית רג'ינה ג'ורג' – כל אחת פותחת את הפצע שלה ועוברת החלמה רגשית. כולל מישהי שאפילו לא לומדת שם ופשוט היו לה הרבה רגשות.

3. "מת על המתים" – יחי המלכה

13 שנה לפני "בייבי דרייבר", 14 שנה לפני "רפסודיה בוהמית" – אדגר רייט הצליח לשלב את המוזיקה של קווין עם הסרט בצורה שאנשים אחרים יכולים רק לחלום עליהם.

הקטע עם הסרטים של רייט זה שהרבה מהדברים שאוהב אצלו זה מסוג ההתחכמויות שאפשר להעריך בצפייה חוזרת, אבל כאן בסצנה שבה חברי החבורה מכים בזומבי בקצב מנגינת "אל תעצרו אותי עכשיו" של קווין, הוא מראה את הסיבות למה מתאהבים בו בצפייה ראשונה: סצנה קורעת מצחוק, מפתיעה, ומבוימת בצורה מבריקה שגורמת גם לך להגיד, ביחד עם פרדי מרקורי: אל תעצור עכשיו.

2. "איירון מן" – יקום גדול יותר

יש כמה וכמה רגעים נהדרים בסרט האוריג'ין של טוני סטארק. אבל הסצינה הקטנה שמגיעה ממש בסוף שלו – בזמנו הפתעה מסקרנת ותו לא – הייתה ההתחלה של היסטוריה קולנועית. כמו שאומר ניק פיורי, פשוט לא ידענו זאת עדיין.

1. "האביר האפל" – רחש נפילת סיכה

אני יודע מה אתם חושבים, וכן, הרגע הזה קיבל את שמו על שם הפתיח הקודם שהוקרן לפני סרטי איימקס (והוחלף באחד פחות מוצלח, אם תשאלו אותי). אחרי מרדף ברחובות גות'האם, באטמן והג'וקר מסתערים זה אל זה, אחד על אופנוע משוכלל ואחד במשאית, המתח בשיאו. האופנוע עובר מתחת למשאית, הג'וקר צוהל "הוא החטיא!", המשאית מתהפכת ואז…לכמה שניות, דממה מוחלטת וצמרמורת בכל הגוף. אני עוד זוכר את הצפייה ברגע הזה בקולנוע. היה אפשר לשמוע סיכה נופלת.