חצי שנה כבר עברה לה, ומכיוון שאנחנו אוהבים סיכומים ואין לנו כוח לחכות עד סוף השנה, לפניכם חלוקת תארים לרוב הסרטים של 2019 שראיתי עד עכשיו (כולל הסופ"ש האחרון של שנה שעברה). במקום שאחזור על זה בכל שורה, תדמיינו שבסוף כל פרס כתוב "בחצי השנה האחרונה". אז ככה:
הסרטים שפספסתי ולכן הם לא בפרסים אחרים: לא ראיתי את "דמבו", "סרט לגו 2", "מילים נרדפות" או את "המוסד" שגורף שבחים עכשיו, ואני בסדר עם זה. אני כן מבואס שפספסתי את "בית קברות לחיות" ו"ברייטברן", שנראו לי מסקרנים. כל אלה כבר יחכו לצפייה ביתית.
פרס הפיצוצים ע"ש מייקל ביי: הפיצוצים ב"אקוומן" לא סתם שם, יש להם מטרה: לקטוע שיחות בין דמויות. בלי הגזמה, יש לפחות חמישה קטעים שבהם שיחה בין שני אנשים נקטעת בגלל פיצוץ. אחרי שמסיימים להתעצבן, זה נהיה קורע מצחוק.
הטוויסט הכי "מה לעזאזל?!": למרות שקיבלנו השנה סרט של שאמלאן ועונות של "מראה שחורה" ו"אזור הדמדומים", הטוויסט הכי מטורף שראיתי על מסך כלשהו חייב ללכת ל"מים שקטים" המאוד ביזארי. למי שסקרן, כתבתי גם עליו וגם על "אקוומן" פה.
פרס ה'למה בכלל טרחתם עם הטוויסט הגרוע הזה?': "השלמות", "הבלש פיקאצ'ו", "אנחנו", "מיסטר גלאס". או שראו אותו מגיע מקילומטרים או שהוא סתם גרם לי לגלגל עיניים. או שניהם.
התסרוקות הכי טובות: לסירשה רונאן יש כמה תסרוקות שונות ב"מרי מלכת הסקוטים" וכל אחת מהן מופלאה בדרכה.
החתול הקולנועי הכי מוצלח: גוס מ"קפטן מארוול". במעונות של חברה שלי בירושלים יש חתול שממש דומה לו, אז כמובן שאחרי שצפינו בסרט הוא הפך להיות "גוס" באופן בלתי-רשמי. בינתיים הוא נראה כמו חתול רגיל, אבל אי אפשר לדעת.
הסרט הקצר הכי טוב שתקוע בתוך סרט משעמם באורך מלא: יש פרק זמן מסוים, קצת אחרי שזאכרי לוי מופיע לראשונה ב"שהאזאם!", שבו הוא הופך לסרט מאוד משעשע, מין "ביג" פוגש את "כרוניקה בזמן אמת". אבל כל מה שבא לפני ואחרי הקטע הזה, היא ערימה של קלישאות סרטי קומיקס מעייפות.
הפוסטרים הכי יפים: "גודזילה 2: מלך המפלצות" לא היה סרט מי יודע מה, אבל השיווק שלנו נתן לנו פוסטרים מהממים כמו זה וזה. את כל הפוסטרים של הסרט אפשר למצוא כאן.
פרס ה'יש מצב שזאת הייתה אותה הפקה?': גם ב"ג'ון וויק 3" וגם ב"גברים בשחור: אינטרנשיונל" יש סצינות במרוקו ומיד אחריהן סצינות במדבר. או שהיה להם את אותו מנהל לוקיישנים או שהיה מבצע של "השתמשו במרוקו בתור לוקיישן בסרט שלכם וקבלו לוקיישן במדבר במתנה!"
פרס ההבדל הכי גדול באיכות סרטים של אותו במאי: בחצי-שנה הזאת קיבלנו שני סרטים של לארס קלווברג, וזה מדהים שאותו אדם עשה אותם. "פולארויד" הוא סרט שתוכנן לצאת כבר מזמן, אך נדחה בגלל פרשת ויינשטיין. מהפרמיס של מצלמת פולארויד קטלנית התבקש לעשות סרט בסגנון "יעד סופי", אבל למה כזה שלוקח את עצמו ברצינות תהומית?! כנראה שקלווברג עשה הפקת לקחים, כי הרימייק של "משחק ילדים" שביים הוא אחד הסרטים המהנים ביותר שראיתי בזמן האחרון, שמתמקד הרבה יותר בפן הקומי של "קומדיית אימה", וטוב שכך. הרחבה בקרוב.
השחקן המפתיע הטוב ביותר: ג'ון מלקוביץ' הוא מהשחקנים האלה שרק עצם הנוכחות שלהם תשפר גם סרטים מחורבנים (היי, "קופסת הציפורים"). "משפטו של טד בנדי" היה סרט חביב במהלך החצי הראשון שלו, אבל כשמלקוביץ' הופיע פתאום למרבה הפתעתי, הסרט בהחלט השתפר.
הביצועים הכי טובים לשירים בסרט מוזיקלי: "רוקטמן". לא ממש חכמה, בהתחשב בכך שראיתי רק שלושה סרטים מוזיקליים בחצי-שנה הזאת. אבל היי, העיבודים לשירים פה היו באמת טובים. יש אחד בוואן-שוט, אחד מתחת למים ואחד שהוא שחזור מאוד נחמד לקליפ אמיתי של אלטון ג'ון.
הסיום הכי טוב: די בטוח שאנשים עדיין מתווכחים עליו באינטרנט, אבל מבחינתי "הנוקמים: סוף המשחק" הסתיים בצורה מוצלחת. מתוך 14,000,605 דרכים שבהן הוא יכול היה להסתיים, קיבלנו סוף מספק ביותר.
החברות הקולנועית הכי טובה: איימי ומלי (קייטלין דוור וביני פלדסטין) מציגות ב"חורשות את הלילה" את החברות הקולנועית הכי מוצלחת ומרגשת שראיתי מזה הרבה זמן. ובכלל, זה אחד הסרטים הטובים של השנה, אז אם עדיין לא צפיתם בו, ממליץ לתקן את זה בהקדם.
הקומדיה הכי טובה: "מה הסיכוי?" הזכיר לי כמה התגעגעתי לסת' רוגן, כשלצידו שרליז ת'רון נהדרת גם היא (יהונתן מבקש להדגיש שוב שטרם צפיתי ב"מוסד" בזמן כתיבת שורות אלו).
הסרט הכי מאכזב: אחרי "תברח" הנהדר היו לי ציפיות גבוהות מג'ורדן פיל, אבל לא רק ש"אנחנו" לא עמד בהן, הוא גם לא הגיע לרף המינימלי. יש הופעות טובות של ווינסטון דיוק ולופיטה ניונגו, אבל הסרט עצמו לא מפחיד, לא מעניין ולא ברור מה הוא רצה להגיד.
הסרט הכי מפתיע: ל"אלאדין" היו את כל הסיבות להכשל: הוא מגיע אחרי רצף של עיבודי לייב-אקשן מיותרים, התלבושות שלו נראו כאילו הגיעו מהפסטיגל, גאי ריצ'י הוא בחירה תמוהה לסרט כזה ומי לעזאל ליהק את וויל סמית' בתור הג'יני? אבל במהלך הצפייה פתאום הוא התגלה כסרט לא רע בכלל! לא סרט שהיה חייב להיעשות ולא חף מבעיות, אבל מבדר למדי וכנגד כל הסיכויים זה התפקיד הכי טוב של וויל סמית' מזה שנים.
אזכור של כבוד: כבר ציפיתי ש"ג'ון וויק 3" יתקע את המסמר האחרון בארון של אחת מסדרות האקשן המשעממות של העשור. למרבה המזל, הוא סטה מהנוסחה של "ג'ון מגיע למקום מסויים, יורה לכמה שנים בראש, ריפיט" וסופסוף הציג אקשן מגניב ויצירתי.
הפספוס הכי גדול: ל"יסטרדיי" היה קונספט ייחודי ומסקרן, אבל הוא העדיף להשתמש בו בעיקר בשביל גאגים ולהתמקד בסיפור אהבה גנרי ומטופש. יצא סרט חביב בסך הכל, אבל יכול היה להיות כל-כך הרבה יותר.
השורה הכי מוצלחת: "זה בשביל טופאק". משפט שהייתם מצפים לשמוע באיזה ביופיק על מוזיקה שחורה מופיע, מכל המקומות, ב"משחק ילדים", וזה כנראה הפיי-אוף המוצלח ביותר של השנה עד כה.
הסצינה הכי מוצלחת: המונטאז' של טרי הורגת את עצמה שוב ושוב ב"מז"ל טוב 2". זה מין טוויסט חמוד על הסצינה שבה ביל מארי עושה זאת ב"לקום אתמול בבוקר", יש רפרנס ל"בחזרה לעתיד" וג'סיקה רות' מופלאה ובבקשה שימו אותה בכל הסרטים, תודה.
ההופעות הכי טובות:
5. כריס אוונס, "הנוקמים: סוף המשחק"
4. לופיטה ניונגו, "אנחנו"
3. קייטלין דוור, "חורשות את הלילה"
2. טארן אג'רטון, "רוקטמן"
1. ג'סיקה רות', "מז"ל טוב 2".
הסרט הכי גרוע: יש יותר מדי משחקי מילים שקשורים לגהנום שאני יכול לעשות על כמה ש"הלבוי" רע ומביך מכל בחינה, אבל אני שונא אותו יותר מדי בשביל אפילו להשקיע את המינימום הזה. המשחק מזעזע, הדיאלוג מביך ואני בטוח שממש ברגעים אלו משתמשים בפסקול שלו כדי לענות שבויים איפשהו. אם צפיתם בו, תנחומי. אם לא, תתרחקו ממנו כמו אש הגיהנום. היי, הצלחתי בכל זאת.
הסרט הכי טוב שאתם יכולים לראות ממש עכשיו בנטפליקס: משום מה לסרט עם השם הפשוט "Fyre" החליטו לקרוא בעברית "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל פייר". כלומר, זה שם הולם, אבל למה לסרבל? בכל מקרה, סרט שעשוי וערוך במופתיות, כשהסיפור במרכזו נמצא במילון בתור ההגדרה ל"קלאסטרפאק". תאונת רכבת שכולם צפו מראש אבל סירבו לנטוש אותה. הבנתי שגם "הולו" עשו סרט על אותו מקרה, אבל לא יצא לי לצפות בו.
הסרט הכי טוב שהוקרן בקולנוע: "מז"ל טוב 2". מאוד אהבתי את הסרט הראשון, וההמשך שלו מתפרע אפילו יותר עם הקונספט, תוך כדי שהוא משחק עם הפרמיס באופן יצירתי ומוצלח ואפילו מצליח להיות מרגש. הוא לא חף מבעיות לחלוטין, אבל כל-כך, כל-כך נהניתי. אם יהיה שלישי, אני אהיה הראשון בתור לכרטיס.
אחריו, בסדר יורד: "חורשות את הלילה", "הנוקמים: סוף המשחק", "משחק ילדים" ו"מה הסיכוי?".
אז איך הייתה חצי-השנה הקולנועית שלכם? מוזמנים לכתוב בתגובות את הסרטים שהכי אהבתם וגם למלא אותן בטופס הזה. נתראה עוד חצי שנה!
שגיאה קטנה בפיסקה על מז"ל טוב 2
עם ה*קונספט*, לא עם עם הקונפסט.
תודה.
(ל"ת)
מצטערים, העם היה בלולאת זמן
(ל"ת)
אנחנו עם סגולה
(ל"ת)
אם זאת חגיגה כפי שמשתמע
אז הטעות היתה צריכה להיות 'קונפטי'.
דווקא השם העברי ל-Fyre נשמע לי מעולה
גם כי אי אפשר לתרגם ישירות לעברית ("פייר"? נשמע כמו שם לקומדיית ג'אנק), גם כי הסיפור לא עשה מספיק הדים במחוזותינו כדי שהשם Fyre יגיד משהו לרוב האנשים, ולכן צריך לתרגם אותו בכותרת. והכי, כי השם הלועזי מעצבן בכך שהוא מניח שכולם יודעים מה זה Fyre, ולכן לא צריך שם ברור יותר.
מה שכן, אני מניח שהם היו שמחים לקרוא לזה Fyre Festival, אבל בטח לא יכלו בגלל זכויות יוצרים. אני מניח שזה אותו הדבר בעברית, וככה נולד השם האורך והחמוד (לא מסורבל! חמוד!)
טוב, אז אם יהיה טופס
אשמור את הסיכום שלי לפוסט שיבוא. כאן אגיב בכמה נקודות לבחירות של מתן.
1. אל תצפה ל'ברייטברן'. הבטיח הרבה וכמעט לא קיים.
2. 'אנחנו' – הטוויסט פחות הפריע לי בפני עצמו. מה שהפריע לי היה שהסיפור קרס כמעט לחלוטין לקראת סוף הסרט. בהשוואה לסיום המהודק של 'תברח', אז זאת בהחלט אכזבה. אבל עדיין, סרט טוב מאד.
3. LOL פרוע על גוס החתול.
4. הולי שיט על ההשוואה בין גברים בשחור לג'ון וויק. אני לא זוכר אם זה היית אתה שעלית על זה כבר מהטריילרים? או שאלו היו סרטים אחרים?
5. הנוקמים – כמובן.
6. אלאדין – לגמרי.
7. ההופעות הכי טובות – הנוקמים גם כאן, אבל לא עם כריס אוונס אלא עם רוברט דאוני ג'וניור. ללא סדר מסויים, אצרף לרשימה שלך גם מל גיבסון ב'עם הגב לקיר' ונעמי סקוט ב'אלאדין'. האמת שגם וויל סמית' מצוין שם. מסכים לגבי לופיטה ניונג'ו. את רוקטמן ואת חורשות את הלילה לא ראיתי. לגבי האחרון תאשימו את אביעד שמיר שהביקורת השלילית שלו על הסרט עצרה אותי ממש בפתח הבית. גם הסקפטיות של יהונתן כאן באתר לא ממש עזרה.
והסרט הכי טוב של 2019 עד כה… טוב, אמרתי שאכתוב זאת בפוסט של הסקר שיעלה. אבל הנה טוויסט: זה לא 'הנוקמים'. חכו לזה.
ברוקטמן לדעתי
אין שחזור של הקליפ אלא פשוט הקליפ המקורי עצמו שערכו לתוכו את טארון אגרטון.
לא בטוח על איזה מהשניים מדובר
כי גם Don't go Breaking my heart וגם I'm still standing מופיעים פה ואחד צולם במיוחד ובשני אכן השתילו את טארן אגרטון
סליחה, אבל ההגדרה המילונית לקלאסטרפאק בהקשר של פסטיבלים זה וודסטוק 99'
על *זה* צריך סרט בהקדם האפשרי. אפשר אפילו לקרוא לו "The Day the Music Died, Again". והפסקול מן הסתם יהיה קצת יותר טוב ממה שלסרט על Fyre יש להציע.
סיכום חצי שנה (סרטים שיצאו השנה)
הלא ראיתי, ואם אני אהיה כנה עם עצמי אני גם כנראה לא אראה, אבל כולם לכל הפחות סיקרנו אותי לרגע: גדולה מהחיים, הרסנית, אקוומן, פרה אדומה, אפסייד, מרי מלכת הסקוטים, מיסטר גלאס, התיעודיים על פסטיבל פייר, הגולם, בן חזר הביתה, כמה רומנטי, נערה, גלוריה בל, בלי דם, מה הסיכוי?, ג'ון וויק 3, מלחמה פרטית, אדוני, החבר דב, חסד מופלא: אריתה פרנקלין, מסיבה סוף, אישה עובדת.
הז'אנר המצטיין של חצי השנה: סרטים ישראלים לניצחון, מה זה הדבר הזה. בין "תל אביב על האש", "המוסד" ("הצלילה" שלא נחשב כי הוא יוצא רק הסופ"ש) ו"עץ תאנה" היה לקולנוע הישראלי חצי שנה באמת נפלאה. חוץ ממך, "מילים נרדפות". לך לפינה ותחשוב על מה שעשית.
הז'אנר המצטיין של חצי השנה, 2: סרטי אנימציה, טוב ששבתם אלינו, עם שלושה סרטים, כולם זוכי "פרס הסרט המצויר הטוב ביותר" – הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר, מיסטר לינק וסרט לגו 2. אה כן, וגם צעצוע של סיפור 4 יצא השנה, אני מניח.
הז'אנר המוערך יתר על המידה: סרטים תיעודיים ממירוץ האוסקר האחרון שזכו פה להקרנות סדירות/חצי סדירות. "סולו חופשי" הוא מאוד יפה, ולא מאוד מעניין; "RBG" הוא פולחן אישיות חביב ולא סרט; ו"שלושה זרים זהים" הוא גימיק נחמד בחיפוש אחר במאי שיגאל אותו. איך "שימו לב לפער" לא זכה, איך.
ההמשך הטוב של החצי שנה: מז"ל טוב 2. כן, די מה שמתן אמר. שזה גם מה שאני אמרתי אז. שזה גם מה שהוא אמר אז אז. אההההה.
פרס הרימייק המצטיין: מרדף קר. לא המקור הנורווגי, אבל כמעט כמעט כמעט, וכמעט כמעט כמעט המקור הנורווגי זה ממש טוב, בסך הכל.
השחקנית הכי טובה: אוליביה קולמן, המועדפת. כן, לופיטה ניונגו וג'סיקה רות' נהדרות, אבל, כאילו, בואו. בואו באמת. באמת באמת תבואו. בואו עד לפה, נשב, אני אכין תה, נדבר על זה. זאת אוליביה קולמן. בלי שום אפשרויות אחרות שמשתוות לה.
השחקן הכי טוב: זאכרי לוי, שהאזאם!. מאוד אהבתי את שהאזאם, וזאכרי לוי הוא סיבה מאוד משמעותית למה. לא כל אחד יודע לעשות "ביג" ולא כל אחד יודע לעשות "ביג" שיש לו גם ליבה דרמטית ורגש בתוכו.
שחקנית המשנה: נעמי סקוט, אלאדין (2019). האם זה העניין שאני לא מאוד מתלהב מג'סמין המצוירת? האם זה פשוט שסקוט הצליחה לקחת את הדמות ולהפיח בה חיים ולהפוך אותה לכיפית? לא יודע. אני יודע שהסרט התרומם כל פעם שהיא הייתה על המסך, וזה מספיק טוב.
שחקן המשנה: רוברט דאוני ג'וניור, הנוקמים: סוף המשחק. רגע לפני הסוף, רד"ג', שכבר כמה וכמה סרטים נח על הכריזמה שלו ולא ממש משקיע, מביא את המשחק ליגה א' שלו ומראה לכולם למה הוא הלב של היקום הזה.
האנסמבל: המתים אינם מתים. -"היי, ג'ים, איזה שחקנים אתה רוצה בסרט שלך?" -"כן".
פרס ה"שנאה הלא מוצדקת, מקצה המגניבים של האינטרנט": הספר הירוק. מגיע לו לזכות באוסקר? כנראה שלא. אבל גם בטח לא מגיעים לו קיטונות השנאה והבוז שהוא מקבל. סרט חמוד מארץ חמודיה וויגו מתוק על בתוכו. LEAVE GREEN BOOK ALONE!
פרס ה"שנאה הלא מוצדקת, מקצה הפאנבויז המטורפים של האינטרנט": קפטן מארוול. אוקיי, חברה זה סרט פס ייצור של מארבל בוא לא נתחרפן מה נסגר.
פרס ה"הילולה הלא מוצדקת" : חורשות את הלילה. אגיד זאת כך, עמנואל, אם כך נראה קולו של דור, אני מביא אטמי אוזניים לתקופה הקרובה.
פרס ה"לא גרוע במידה מפתיעה": אליטה: מלאך קרב. טוב? רחוק מאוד. אבל גם ממש ממש לא גרוע, ובהחלט הדבר הראשון הטוב שרוברט רודריגז עשה מזה יותר מדי זמן. צריך מלאכת עריכה, צריך דגש בכתיבה, אבל פאק איט, היה די כיף.
רצח השירים הנוראי ביותר: רוקטמן. אז כן, העיבודים הויזואלים היו טובים, אין ספק אבל מה זהההה החרא הזהההה באוזניים שליייי תביאו לי את העיבודים של אלטון ומהר. תתביישו לכם, אלה היו האוזני פנים שלי.
המערכה השלישית הגרועה ביותר: פוקימון: פיקאצ'ו הבלש. כן, כמצעד פלאפז אחד גדול הסרט עבד, אבל היו לו פוטנציאל להיות הרבה יותר מזה ובמערכה השלישית, הרבה לפני הטוויסט הטיפשי, הכל הלך לאט לאט לפח.
פרס ה"שכל האכזבות יהיו כאלה": אנחנו. האם "אנחנו" טוב כמו "תברח"? לא. האם הוא סרט אימה מדהים, אפקטיבי, מצחיק, מעניין ומרענן? לחלוטין.
פרס ההפתעה: האשמים. זה פחות זה ש"סרט במקום אחד שמתמקד באיש אחד ושיחות טלפון" עדיין מפתיע בכך שאפשר שזה יהיה סרט טוב או מותח, זה שלמרות ההייפ היחסי שעשו לסרט, ולמרות שחלק מפיתולי העלילה צפויים – הוא היה ממש ממש כיף.
חברות השנה: האם אי פעם תסלחי לי? – ג'ק הוק ולי ישראל. האם הם צמד החברים הכי טובים? הכי מוסריים? הכי אלה שיהיו שם אחד בשביל השני? לא ממש. אבל יש להם כימיה, והם קורעים מצחוק שהם ביחד.
פרס ה"אוסקר בייט הנכשל": ילד מחוק. לא נראה, אדגרטון, תמיד יש פעם הבאה.
ה"טוב, אני מניח?": ואן גוך: בשערי הנצח. אין שום דבר לשנוא בסרט, והוא מאוד יפה, ווילם דפו נחמד מאוד אבל גם כזה… למי אכפת מעוד סרט של ואן גוך?
ה"אני לא מאמין שזה הופץ פה": עם הגב לקיר. כלומר, תחרות קשה מה עם "מת על המתים" והכל, אבל שעתיים וארבעים של אלימות איומה (רגשית ופיזית) של קרייג ס. זלאהר, בארץ? מדהים.
פרס ה"תשחק או תביים, תבחר": הפרד. איסטווד ידע בעבר לביים את עצמו, אבל איכשהו כשזה הגיע לפרד הכל התחרבש למופת, ונראה כאילו איסטווד כוכב הקולנוע ואיסטווד הבמאי משכו לשני כיוונים שונים ויצא סרט בינוני מינוס להחריד.
פרס ה"אולי לא מספיק לצלם את הסרט בשחור לבן ולהגיד זהו": אהבה בימים קרים. כלומר, נראה שזה עבד לא רע אז מה אני מבין, אבל בגדול אולי מומלץ גם לשים שם… משהו
פרס ה"חשב מסלול מחדש": סגן הנשיא. נהניתי מ"סגן הנשיא". אני חשוב. אני… תכלס אני כבר לא יודע. הוא היה עמוס, מבולגן, וצעד לכיוון הכניסה לתחת של אדם מקיי, שזה לא הכיוון הנכון. אנא שקול צעדיך מחדש, אדוני.
פרס ה"בבקשה אל תהיה סימן מעורר רעות לגבי הקריירה הקולנועית שלך": הירו מוראי, אי הגויאבה. הבימוי ב"אי הגויאבה" מופתי. התסריט… לא. הקטע הוא שבשביל קריירה הקולנועית, לא מספיק בימוי מופתי. אז מוראי, לתושמת ליבך – בבקשה אל תתן לחפיפניקיות הזאת להיות מוטיב חוזר ביצירה שלך. אתה באמת הרבה יותר מדי מוכשר בשביל זה.
סרט החצי-שנה: לזרו השמח. האם זה באמת הסרט הכי טוב של החצי שנה? לא יודע. היו הרבה מועמדים ראויים. אבל בעוד שרובם הם סרטים שזכו לתפוצה רחבה וכולם ראו אותם, אולי חלק מהאהבה שלי ל"לזרו" זה איך שהוא נדפק, ויצא בסופ"ש האחרון של שנה שעברה (מה שמנע מרוב המבקרים הישראלים להתייחס אליו, כי זה קרה באמת ברגע האחרון והם לא יתייחסו אליו כבר השנה, כי הוא לא). אבל מגיע לו. איזה סרט מקסים.
מועמדים של כבוד מסרטים שלא יצאו מסחרית שנה שעברה אצלנו אבל הם עדיין נהדרים: Thunder Road, Andhadhun, סיפורו של רחוב ביל, הם לא יזדקנו.
מש"א על הבלש פיקאצ'ו
ירד בעריכה הפרס שלו על המערכה השלישית הכי מאכזבת. לגמרי הייתי איתו רוב הסרט אבל אז היה חייב להרוס. בפרס ההפוך של מערכה שלישית מצטיינת זכה "הפניקס האפלה", אבל זה too little, too late.
ולמרות הפרס שהענקתי לרוקטמן, תואר 'השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים אחרי הסרט' לחלוטין הולך ל "One Jump Ahead", שלהפוך אותו ליותר קצבי מהמקור הפך אותו להרבה יותר כיפי וזה אולי השיפור הכי טוב שהרימייק עשה לגרסה המצויירת.
אולי אני צריכה לתת צ'אנס לפסקול של אלאדין
במנותק מהחוויה הקולנועית, אבל בסרט עצמו זה דווקא היה השיר שהכי ביאס אותי במעבר שלו מהגרסה המצוירת. משהו שם היה הרבה פחות דינאמי וכיפי בעיני, והקטעים שבהם עברו להילוך מהיר ממש הוציאו אותי מהסרט (כן, יודעת שזה טריידמארק של גיא ריצ'י, אבל זה הרגיש כמו משהו שנועד לחפות על טעות במקרה הזה, ולא ממש היה בזה שימוש ביתר הסרט).
למרות שנהניתי מאלאדין באופן כללי, דווקא החלק של השירים היה יחסית חלש בעיני בגרסה החדשה. מן הסתם קשור לזה שאני מאוד אוהבת את הפסקול המקורי ופחות התחברתי לשינויים/עדכונים שבוצעו.
עכשיו עם טופס!
בשורה האחרונה של הפוסט התווסף לינק לטופס שאתם יכולים למלא ולעזור לנו לאסוף קצת סטטיסטיקה.
אאוצ'
חשבתי שזה יהיה בפוסט נפרד, ועשיתי לזה טיזינג, ממש כאן למעלה. לא נורא, נפרסם כאן בהמשך.
לצערי בגלל מיעוט סרטים שראיתי לאחרונה יש לי מעט מאוד לתרום
מה שכן בנוגע לפרס ה'יש מצב שזאת הייתה אותה הפקה?' ממש קפצה לי לראש תהייה בזמן הצפייה באקס מן האחרון.
אני יושב באולם ומכיוון שלא היה באמת טעם להתעסק יותר מדי בעלילה, אני שם לב פתאום לסביבה מוכרת מאוד: לא אכנס לפרטים מדויקים מהסרט כדי לא לספיילר, אבל אחד הלוקיישנים שם היה הבית בו ניאו נלחם במשרתיו של המרובינג'אן ("You see he's just a man"). סצנה רצינית לכאורה ובן אדם יושב לו מול המסך עם חיוך דבילי מאוזן לאוזן.
ובכן זה מביך
כמובן שלא באמת מביך, אבל אם תשאלו אותי לגבי סרטי ינואר-יוני, המצטיין שבהם הוא "אנחנו" – בימוי יפהפה של ג'ורדן פיל ותצוגת משחק לפנתאון של לופיטה ניונגו. רק על חמש הדקות האחרונות אני יכול לכתוב מאות מילים.
והמחורבן שבהם הוא "מה הסיכוי". ככל שאני חושב עליו יותר כך התואר "מחורבן" הולם אותו יותר. סת' ושרליז מוצלחים, אבל התסריט פשוט איום ונורא – הדמות של שרליז פשוט כתובה מזעזע, ובאמצע הסרט היא אומרת משפט אחד שבאמת גרם לי לשקול לקום ולצאת באותו הרגע.
וככל שזה נוגע לסרטי האוסקרים שהופצו פה בחודשי ינואר-פברואר, הטוב מכולם הוא "המועדפת". יש מצב שזה סרט השמלות התקופתי הכיפי ביותר אי פעם.
וציון חיוני אחד לשבח:
ברייס דאלאס האוורד ב"רוקטמן", סרט שנע לאורכו על הספקטרום בין הנהדר לאיום ונורא ממנו נהניתי מאוד. האוורד עושה כל שביכולתה: התפקיד שניתן לה, הדיווה שגידלה את אלטון לפצצת הכישרון ששונאת את עצמו, כתוב איום ונורא והיא מבצעת אותו טוב ככל שהיא יכולה. מה שאי אפשר לומר על המאפרת שלה, שנזכרה לצבוע לה את השיער ולקמט את עור הפנים שלה בחמש דקות זמן המסך האחרונות שלה.
סיכום השנה שלי
סרט השנה שלי שהגיע באיחור:
מקום שני – ״האשמים״
מקום ראשון – ״המועדפת״
סרטי השנה שלי:
5. ״חסד מופלא: אריתה פרנקלין
4. ״ג׳ו הקטן״
3. ״מילים נרדפות״
2. ״אנחנו״
1. ״עור צבי״
הסרטים שהכי פחות אהבתי השנה:
3. ״מים שקטים״
2. ״הלבוי״
1. “רכבת קלה״