סיכום 2020: מה שהיה בטלוויזיה

מרשתות הסטרימינג עד לתאגיד השידור: כל הסדרות שעשו את השנה.

ברוכים הבאים לסיכום הטלוויזיוני העשרים ושמונה של "עין הדג" – במקרה הוא גם הראשון אי פעם שהחלטנו לפרסם פומבית פה באתר, במְקום לערוך אותו שוב בטקס פרטי על היאכטה של מתן (אשר לצערנו טבעה אשתקד בתקרית לא נעימה שעירבה מצית, רומבה, ו-3 דולפינים). כולנו מתרגשים כמובן, גם כי השנה הטלוויזיה לקחה מהקולנוע, בלית ברירה, את אור הזרקורים – וגם כי יצאו מלא סדרות טובות שאני מתרגש לדבר עליהן.

אנחנו לא האמי, לכן לא ארד למחילת ארנב של פרסים טכניים (אבל לפחות אין אצלנו מערכונים מביכים); עיקר הסיכום יתמקד בסדרות הבולטות בתחום הקומדיה והדרמה, ואזכורים ראויים לציון נוספים (נו, מי יותר ומי פחות).

אז האם נכתיר שנה שמינית ברצף את "סברי מרנן" כקומדיה המוצלחת ביותר? והאם שירה האס תיקח את פרס שחקנית המשנה ב-"טייגר קינג"? בואו נגלה.

סדרות הקומדיה הטובות ביותר

מקום שלישי: "מה שקורה בצללים"

קשה להסביר בפסקה אחת את ההשפעה שיש לסדרה הזו עליי, לכן מזל שכתבתי ביקורת שלמה שתעשה זאת במְקומי. הסיטקום מבית טאיקה וואטיטי אודות 3 ערפדים שחולקים בית בסטטן איילנד היא אתנחתה קומית מיוחדת במינה עם לא מעט ביקורת חברתית נוקבת ובדיחות שום, כשהעונה השנייה שיפרה את הנוסחה ואת הדינמיקה בין הגיבורים (עד כמה שאפשר לקרוא להם בכלל גיבורים).

פרק השיא: הפרק השישי של העונה, "On the Run" ובו מתארח מארק האמיל (בחור נהדר, הוא הופיע בעוד סדרות השנה?) בתור ג'ים, ערפד שמגיע לסגור חשבון עם אחד מגיבורי הסדרה. מחמת ספויילרים לא אגיד מילה נוספת על הפרק הביזארי הזה ששונה לחלוטין מהטירוף שאפיין את הסדרה לפניו ואחריו.

מצטיין הסדרה: הארווי גילן בתפקיד גיירמו דה לה קרוז, המשרת של קבוצת הערפדים והאדם השפוי ביותר בסדרה… או שלא?

מקום שני: "מסע אגדי"

אפל TV (אני בשוק, מודה) יצרו את אחת הקומדיות החדשות האהובות עלי, לא רק השנה אלא גם באופן כללי: כי אני לא רואה את עצמי לא אוהב יותר את "מסע אגדי" – אנסמבל על אנשים מפורקים שעובדים יחדיו בסיר לחץ שהוא במקרה סטודיו משחקים.

החבר'ה מאחורי "פילדלפיה זורחת" הביאו את הנסיון עתיר השנים שלהם ובראו יצירת מופת שהיא היסטרית כפי שהיא גם אמוציונלית, עם קאסט רחב של דמויות שנהיו עבורי כמו משפחה. משפחה לא מתפקדת, כן? אבל משפחה.

פרק השיא: הפרק החמישי בסדרה, "A Dark Quiet Death". זהו סרט דרמה קצר ובו ג'ייק ג'ונסון וכריסטין מיליאוטי מגלמים… אנשים, ויותר מזה אני לא מוכן לפרט. אני לא רוצה לעורר ציפיות חלילה, אבל אין פרק אחד השנה שמבוים יותר טוב מהפרק הזה.

מצטיינת הסדרה: שארלוט ניקדאו האוסטרלית היא הלב הפועם של הסדרה והשחקנית הקומית המוצלחת ביותר שאי פעם נולדה ושגם תיוולד. אני יודע שאני מגזים, אני פשוט רוצה שיותר אנשים יצפו בסדרה.

מקום ראשון: "חזרות"

טוב, יהורם גאון. בוא תעלה לקחת את הפר… רגע, מה? אני בהלם!

סתם, נו. ההפתעה היחידה היא שהקומדיה הטובה ביותר של השנה הגיחה ממש בדקה התשעים של השנה, ובזמן שאני כותב שורות אלו אף הספקתי לצפות בכל שמונת הפרקים שיצאו, פעמיים – פעם אחת לבד ופעם שנייה אחרי שהייתי מוכרח להראות את הסדרה לאשתי, ועל הדרך להיות מהמעצבנים האלה שמחייכים כמו ממזר לפני סצנה טובה.

"חזרות" היא משהו מיוחד, והיא עושה זאת בלי להתנהג ככזו. היא לא גרנדיוזית או מכילה שטיקים, היא פשוט כתובה באופן שנון ויש בה קאסט בעל כימיה נהדרת, בדיחות שעובדות היטב, דרמה שמכה חזק בבטן ורגעים קטנים מהחיים שמתורגמים בחינניות למסך הטלוויזיה. אז כן, "חזרות" היא אכן הסדרה המצחיקה, השנונה והמשוחקת-נהדר שכולם אומרים שהיא. וכן כן, יאדה יאדה נועה קולר נהדרת וזה נכון לגמרי (היא נהדרת, אגב, גם בסדרת המערכונים "שב"ס" מבית תאגיד השידור) אבל יש פה עוד שחקנים יוצאי דופן – ובהם ארז דריגס, יבגניה דודינה, אגם רודברג (לראשונה הופתעתי ממנה לטובה) ואיתי תורג'מן שמגלם דמות איתי תורג'מנית, ואני אומר את זה באופן חיובי.

פרק השיא: זו לא הייתה בחירה פשוטה כי כל פרק בסדרה מיוחד, אבל הפרק השלישי מיוחד קצת יותר, הרבה מכך בזכות חמש הדקות האחרונות שלו – מופת של כתיבה ומשחק שמתעלים יחדיו על כל מה שנוח באומבך עשה ב"סיפור נישואים" (ואל תטעו, אני אוהב את הסרט הזה).

מצטיינת הסדרה: נועה קולר – מה לעשות, אני חלש אופי.

סדרות הדרמה הטובות ביותר

מקום שלישי: "הכתר"

שמעו, אובייקטיבית לחלוטין, "סמוך על סול" היא הדרמה של השנה, אבל אני לא יכול להבטיח שאם תשאלו אותי תחת איומי אקדח מה סדרת השנה שלי, לא אמלמל בבכי את המילה "הכתר". מה אתם מביטים בי ככה? אין ב-"סמוך על סול" בריטים בארמונות שמסתובבים עם פרצוף זועף, בדיחות אונס דובים או את מרגרט ת'אצ'ר, הנסיכה דיאנה והנסיך פילי… כלומר, מרגרט תאצ'ר והנסיכה דיאנה.

"הכתר" שווה לבדה מנוי לנטפליקס, ואני שמח שהשנה חזרה הסדרה להיות מהנה אחרי העונה השלישית האנמית-יחסית (אם הייתי צריך לראות עוד פרק ארור אחד עם פיליפ שעובר משבר אמצע החיים, הייתי משליך תיון תה על המסך וצועק "!I Say"). אין לי תלונות על העונה הרביעית שסיפקה את כל מה שקיוויתי שתספק – ומעבר לכך. הפורמט האפיזודי עובד לטובתה, בעיקר בעונה שמורכבת מ-10 סרטים קצרים ואיכותיים בנושאים כמו התמודדות עם דכאון, משברים בזוגיות ומה שזה לא יהיה שעובר על מרגרט.

פרק השיא: הפרק החמישי בעונה, "פייגן". פרק שכמעט ואינו מכיל את הסיבות בגללן אני אוהב את העונה (תאצ'ר ודיאנה) אך הוא עוסק בהשלכות שלטון תאצ'ר על החברה הבריטית דרך עיניו של אדם פשוט שהחליט לעשות מעשה – לפרוץ לארמון המלכה.

מצטיינת הסדרה: אמה קורין הנהדרת, לחלוטין תגלית השנה בדרמה וזה פשע נגד האנושות שמחליפים אותה בעונה הבאה בשחקנית אחרת, הרי ממילא נותרו לדיאנה רק 7 שנים (ספויילר לשנות התשעים). אבקש לציין כי לא מצאתי אף בעיה במרגרט תאצ'ר מודל ג'יליאן אנדרסון, וכל מי שאומר אחרת הוא הייטר.

מקום שני: "סמוך על סול"

אז שיקרתי.

עונתה החמישית של "סמוך על סול" הוכיחה שהסדרה שהיא יותר מספין אוף חסר בושה. אם בעונה 3 עוד התחבטתי בשאלה "יש מצב שהסדרה הזו טובה יותר מ'שובר שורות'?", העונה הזו הוכיחה מעבר לכל ספק שהתשובה היא כן, בהחלט. ב-"סמוך על סול" אנו מקבלים פיצוי על היעדר הטירוף שאפיין את קודמתה בזכות הדמויות שמותחות עד דק את חבל הדרמה, ואפילו שאנו יודעים שחלק מהדמויות שורדות כדי לפגוש את האחד שדופק – מה שאותי מעניין הוא מה עולה בגורלן של הדמויות החדשות, ובעיקר קים ונאצ'ו יקיריי לבי.

פרק השיא: פרק 8, "Bagman". הפרקים הטובים ביותר בגיליגנוורס אלה הפרקים האיטיים, כאלה בהם לא קורה כלום: בין אם וולט שמנסה להרוג יתוש או ג'ימי ומייק שתקועים באמצע המדבר. "Bagman" הוא פרק שקט, רווי ניואנסים אך מעמיק את הקשר (שעד כה היה די רופף) בין שני גיבורי הסדרה שהולכים ומתדרדרים מבחינה מוסרית. כן, זו לגמרי הסיבה שהפרק ראוי לציון ולא כי ג'ימי שותה בו פיפי. אני לא אינפנטיל. עכשיו סלחו לי בזמן שאני עושה ממים של בר גרילס עם הפרצוף של בוב אודנקירק.

מצטיינת הסדרה: סליחה גאס, מחילה ג'ימי, אוהב אותך נאצ'ו – אבל ה-MVP של הסדרה היא קים וקסלר בגילומה המאופק להבריק של ריאה סיהורן. מישהו צריך לתת בבית הדין הבינלאומי בהאג הסבר מדוע היא מודרת באופן תדיר מהאמי.

מקום ראשון: "המנדלורי"

מלחמת כנופיות בניו מקסיקו ותככים של בית המלוכה בצד, מי שהותירה אותי מסופק יותר מהכל השנה היא "המנדלורי".

כל מה שיש לי לומר על "המנדלורי" כתבתי בביקורת המתגלגלת, אבל אי אפשר לסכם שנת טלוויזיה בלי לדבר על הסדרה שהפכה לתופעה תרבותית חובקת עולם: מהעלילה שמאמצת בחיבוק את ז'אנר המערבונים, דרך חנן (גיליתי אגב אתמול שהוא פתח מספרה) ועד נעימת הנושא שהפכה לאייקון בפני עצמה (אפילו שמדובר בהעתקה בוטה של "Going the Distance" מסרטי "רוקי"). אני מקווה שצונאמי סדרות "מלחמת הכוכבים" לא ימעיט מהמניה של "המנדלורי", כי הסדרה מיוחדת עם או בלי קשר ל-"מלחמת הכוכבים". אין הרבה סדרות שאני יכול לומר עליהן שנולדו מתוך תשוקה ואהבה כמו "המנדלורי", ובזכותה 2020 הסתיימה באופן מדכא קצת פחות.

פרק השיא: בתור מכלול? פרק 13, "הג'דיי", הוא פרק מהודק, עשוי לעילא ועם רגעים נהדרים, ומבחינה ויזואלית הוא הכי טוב שהסדרה הזו אי פעם נראתה. אבל חמש הדקות האחרונות של פרק 16, "החילוץ", הם… ובכן, הם בגדול הסיבה ש-"המנדלורי" היא סדרת השנה. אף סדרה אחרת לא הביאה אותי למצב של אקסטזה כמו "המנדלורי", והיא ראויה לכל השבחים והאהבה בעולם.

מצטיין הסדרה: יאללה נו, בואו ניתן את זה לפדרו פסקל שהצליח ליצור דמות מרגשת של אב חד הורי, על כל הניואנסים שנלווים לתפקיד קשה כל-כך, וכל זאת כשהוא מסתובב עם קסדה ומדבר אל בובה.

ועוד כמה פרסים: 

פרס אכזבת השנה: "גמביט המלכה". ניסיתי, באמת שניסיתי. אני הרי יודע לשחק שחמט (באמת סבא, למה אתה צוחק) אבל מדובר במזקקה מלודרמטית, קלישאתית וחסרת מעוף – מה גם שהיפנים כבר 4 עשורים עושים סדרות ספורט טובות פי אלף (בהקשר הזה, חפשו Taiso Samurai שהסתיימה ממש עכשיו, סדרה ממש חמודה).

פרס שיפור השנה: "אקדמיית המטריה". אחרי עונה ראשונה די יבשה, קיבלנו עונה חדשה שהיא עדיין יבשה אבל קצת פחות (וגם קצרה יותר ב-10 דקות לפרק). לא ציפיתי כי תאוריית איש המטרייה תהפוך לקו עלילה בסדרת גיבורי-על, אבל זה קרה ואני שמח על כך.

פרס חריקת השנה: "הבנים"."הבנים" היא עדיין הסדרה המחתרתית והבועטת שהיא, אבל התחלתי להיות סבלני-פחות לשטויות דוגמת הקלוּת בה הגיבורים (של הסדרה, לא גיבורי-העל – שהם הנבלים) ניצלים מסיטואציות בלתי אפשריות, או עד כמה הציבור הכללי בסדרה מטומטם.

פרס סדרת האנימה של השנה: "הנוכל" (Great Pretender). סדרה מז'אנר סרטי שודים, אבל כזו שהולכת רחוק מהרגיל עם טוויסטים ותכניות גרנדיוזיות – ויש בה שלל דמויות צבעוניות, דיאלוגים קצביים וסגנון ויזואלי שלא נראה כמו אף סדרת אנימה אחרת שראיתי (פרסום חסר בושה לביקורת שכתבתי).

פרס בינג' השנה: "הממלכה האחרונה". מצאתי את עצמי בשוונג ויקינגים (בגלל Assassin's Creed החדש. יהונתן, תוריד את המבער, אני מבטיח שאני לא מדבר על משחקים!) והתיישבתי לצפות בכל ארבע העונות של "הממלכה האחרונה", סדרה היסטורית שעושה בית ספר ל-"משחקי הכס" בכל הקשור למשחקי הכס. העלילה בה לא דורכת במקום, הדמויות נהדרות, והכי טוב (או רע, תלוי איך מסתכלים על זה): אף אחד לא בטוח. זמינה בנטפליקס, לכו לראות.

פרס פרידת השנה: תיקו – "המקום הטוב" ו"בוג'ק הורסמן". שתי הסדרות הסתיימו יום אחר יום, בסופ"ש אמציונלי במיוחד בסוף ינואר. "בוג'ק" סיימה שש שנות פילוסופיה האנטר ס. תומפסונית והתעללות אמוציונית בנקודה בה אפשר לדמיין עתיד טוב לדמויות שלה, ומה עוד אפשר להגיד על "המקום הטוב"? שמישהו ייתן למייקל שור את כל הכסף בעולם כדי ליצור עוד סדרות. "המקום הטוב", אני מקווה שניפגש מתישהו באיזשהו ג'רמי בארימי.

פרס קאמבק השנה: "ברוקלין תשע-תשע". אחרי שנתיים בהן דרכה מקום, חזרה הסדרה להיות טובה ואף הביאה את הפרק שהוא לדעתי הכי מצחיק של 2020 – "פיממנטו", ולא רק כי הוא צוחק על "ממנטו" אלא כי הוא חזה בטעות את הפניקה סביב הקורונה.

פרס הסצנה הביזארית של השנה: ריקוד המחול הרנדומלי הזה באמצע "גירי/האג'י".

פרסי חמת הספק – הסדרות הכי טובות שלא ראיתי: כיוון שאני רק אדם אחד ואין לי אפשרות (או רצון) לצפות בכל מה שהיה, הנה פרס חמת הספק לסדרות הכי טובות שלא ראיתי – ועל מה אני חושב שהן: "טד לאסו" (בחור בשם טד חושב שהוא וונדר וומן), "אנשים נורמלים" (זוג תקוע בערב שירה בציבור), "שיט'ס קריק" (מעדיף לא לומר), "ראמי" (הודים משחקים רמי), "הטבח" (דרמה תקופתית על מאורעות תרפ"ט) ו"שעת נעילה" (בחור רץ לסניף שופרסל ב-21:55).

זהו, אצלי תם ונשלם הטקס. אבל כמובן שסיכום השנה הזה הוא לא רק שלי, ואתם מוזמנים (אפילו חייבים, אני יודע איפה אתם גרים) לשתף אותנו מה שנת הטלוויזיה שהייתה לכם, ולספר לכולנו על הסדרות שכדאי לשים אליהן לב בתקופה הקרובה.