סיכום 2020: רגעי השנה

שאלונים, חתולים, מרדפים, ריקודים וזכייה אחת באוסקר - הרגעים הגדולים של השנה.

זאת כבר השנה הרביעית שאני כותב את הפוסט הזה בסיכומי האתר. זה אולי יפתיע אתכם, אבל בניגוד לשנים קודמות, את רוב הרגעים שתקראו תכף ראיתי בבית. אישית, הרבה מהסרטים שיצאו לסטרימינג השנה, גם כאלו שיותר חיבבתי, בכל זאת הותירו אותי עם סוג של אדישות, ונראה לי שזה קשור לעובדה שלא זכיתי לראות אותם על מסך גדול. אני יכול להגיד לכם כבר מעכשיו מה יהיה אחד הרגעים של 2021: היום שבו חזרנו לראות סרטים בקולנוע. בתקווה הוא יקרה יותר קרוב לעכשיו מאשר לסיכום הבא.

ובנימה זו, אלו הרגעים הטובים של השנה:


15. "פרזיטים" זוכה באוסקר(ים)

נראה לי שגם המעריצים השרופים של "פרזיטים" (שאודה שאני לא ביניהם) לא ציפו לכך שיקטוף את הפרסים הכי גדולים בטקס האוסקר – תסריט, בימוי וסרט. בין אם אהבתם את הסרט או לא סבלתם אותו, זאת בהחלט הייתה אחת החוויות הבולטות של השנה בתחום הקולנוע. לא רק הזכיות המרובות וההיסטוריות הפכו את זה ללילה שאנשים דיברו עליו, אלא גם הדברים שמסביב, כמו המתורגמנית שהפכה לסלבריטאית בין-לילה והקריאות של מיטב כוכבי הוליווד להדליק בחזרה את אורות הבמה כדי לאפשר למפיקה מיקי לי להביע מילים נרגשות.

14. יהודי טוב, "סרט המשך בוראט"

נכון שבהפקה סיפרו לנשים המבוגרות שמשתתפות בסצנה משהו אחר והיה את כל העניין עם התביעה, אבל כל זה לא משנה את העובדה שבאמצע סרט מלא בדיחות והומור וולגרי, יש את הרגע האנושי והמקסים הזה.

13. ריצה לילית, "1917"

את כישורי הצילום של רוג'ר דיקנס כולם כבר שיבחו, ובצדק מוחלט. אבל בסרט שעובר בין חדרים, מנהרות והריסות, גם עבודת התאורה פשוט מפעימה, ולדעתי זה הכי בולט בסצינה הזאת. בונוס משמעותי: סרטוני מאחורי הקלעים של הסרט.

12. ריקוד אחרון, "חינוך רע" *ספוילרים*

הסרט השני של קורי פינלי – שמבוסס על מקרה אמיתי – לא הגיע לרמה של קודמו לדעתי, אבל היה מוצלח ואני חושב שהסרט הזה ראוי ליותר תשומת לב ממה שקיבל. יו ג'קמן נותן בו הופעה נהדרת, בסרט שכולו בית קלפים של כיסויים וטיוחים. לקראת הסוף, כל המגדל הזה קורס לצלילי "In this World" של מובי, ולמרות שהראו לנו את כל הפשעים של ג'קמן ושות', אי אפשר שלא להרגיש קצת רע בשבילו.

11. דרך המלך, "המילטון"

מיליוני מעריצים אדוקים בעולם הם הוכחה לכך שאפשרי להאזין ל"המילטון" ולהנות ממנו מאוד גם בלי לראות את המחזמר. אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שיש יתרון בפן הויזואלי. לא רק כי אפשר לראות את הכוריאוגרפיה והתלבושות, אלא גם כי יש דברים שאין דרך לדעת עליהם מהאזנה בלבד. כמו כמויות הרוק שג'ונת'ן גרוף מתיז בזמן שהוא שר, או הצד היותר אסתטי: העובדה שאחרי שהמלך ג'ורג' מסיים את אחד משיריו, הוא נשאר על הבמה כדי לפזז לצלילי השיר הבא בתור, בצעדי הריקוד הטובים ביותר בכל המחזמר.

10. ג'ים קארי, "סוניק"

חיבבתי את "סוניק" הרבה יותר משציפיתי, והרבה מזה היה בזכות ג'ים קארי. כמו שכתבתי בביקורת שלי: "ג'ים קארי מתעל את הפרסונה המוקצנת שלו מהניינטיז ומעלה אותה ל-11, וזה מדהים. הוא לא לועס את התפאורה, הוא בולע אותה בשלמותה ואז יורק אותה על כל שחקן שנמצא ברדיוס שלו". התקשיתי לבחור סצנה אחת מהטירוף שלו – אז פשוט בחרתי את כולן.

9. נצנצים!, "מרגלים לא רגילים"

עברו כמה שנים מאז הסרט האחרון של ג'יימס בונד. במקור היינו אמורים לקבל אחד ב-2019, אבל אז הוא נדחה ואז לעולם היו תכניות אחרות. אבל מה שכן קיבלנו השנה (בערך: הסרט יצא ממש בסוף 2019), סרט שהוא מעין פארודיה מצוירת על ג'יימס בונד עם יונים, הוא בהחלט תחליף ראוי. לא נראה לי שאי פעם נראה נצנצים או הולוגרמה ענקית של חתול בקרב של בונד מול הנבל, וזה לחלוטין פספוס מצד 007. ואפילו יש פה רפרנס לסקובי-דו!

8. אסקייפ רום, "רוצי"

הסרט החדש מהבמאי של "חיפוש" הוא מותחן אפקטיבי, ואולי הסצנה האפקטיבית מכולן היא הסצינה שבה גיבורת הסרט צריכה לברוח מהחדר הנעול שלה. משימה יחסית פשוטה לרוב, רק שקלואי, הגיבורה שלנו, היא אסתמטית שמשתמשת בכיסא גלגלים, והיא צריכה את כל התחכום, התכנון והמזל כדי להצליח בזה – וזה מחזיק אותך עד קצה הכסא.

7. מרדף דו-סטרי, "טנט"

יש כמה וכמה קטעים מרשימים בסרט החדש של כריסטופר נולאן, אבל הכי התרשמתי מהמרדף שמתנהל על הכביש המהיר, כשחלק מהמכוניות נוסעות קדימה וחלק לאחור. אני נלחץ כשאני צריך לצאת מרחוב צר ברוורס ב-5 קמ"ש וכאן יש פעלולנים שנוסעים רוורס באיזה 100 קמ"ש. איפה נרשמים כדי ללמוד את זה?

6. מושב אחורי, "פריקי"

את וינס ווהן אני מכיר בעיקר כשחקן קומי, אבל בסרט הקודם שראיתי אותו, "מהומה באגף 99", הוא רצח אנשים באכזריות. כאן הוא מקבל הזדמנות לשלב את שני הצדדים האלו ומגלם רוצח סדרתי שמחליף גוף עם תיכוניסטית. זה מוביל להרבה קטעים משעשעים, כולל רגע רומנטי ומצחיק במיוחד.

5. כשמו כן הוא, "אף פעם לעתים רחוקות לפעמים תמיד"

לא הרבה קורה לאורך רוב "אפל"ר ל"ת", אבל הרבה מאוד קורה במה שהוא כנראה הרגע הכי אינטימי של הסרט הקטן והאינטימי הזה: הגיבורה עוברת שאלון אישי לפני ביצוע הפלה, וקשה להישאר אדישים כלפיו.

4. מגלשה, "צלילי המטאל"

סרט פנטסטי שאני ממש שמח שהשלמתי לפני שהשנה הסתיימה, שמספר סיפור טוב ומצליח להימנע מכל מיני קלישאות. אני תומך ב-100% שריז אחמד יקבל מועמדות לאוסקר, ואהפוך כמה שולחנות במידה וזה לא יקרה. אבל אם הצדק יעשה והוא כן יועמד, אני רוצה שכשיקריאו את שמו יוקרן הקטע הזה, בו הדמות שלו – שנעשתה כבדת-שמיעה – ושל ילד חירש מתופפים על מגלשה בגן שעשועים ומאזינים לתנודות שלה.

3. פלישה ביתית, "בלתי נראה"

השאלה שמטרידה את ססיליה, דמותה של אליזבת' מוס בסרט, היא "איך נלחמים במשהו שאי-אפשר לראות?" אבל השאלה שהבמאי לי וואנל היה צריך לפתור היא "איך מראים משהו שאי אפשר לראות נלחם?". התשובה כוללת חבלים, פעלולנים (אחד מהם בחליפה ירוקה), אפקטים וצילום מאוד עדין.

אחרי מה שהוא, לשם שינוי, שימוש מוצלח בג'אמפ-סקייר (שמופיע בתחילת הסרטון, ראו הוזהרתם!), מגיע הקרב בין ססיליה לבן-זוגה לשעבר הרואה-ואינו-נראה. למרות המורכבות של הסצנה, וואנל מצליח לצלם אותה בטייקים יחסית ארוכים ומרשימים, שיחד עם המוזיקה והאפקטים יוצרים סצינת קרב יצירתית ומצמררת.

2. חרטות, "מרגיש טוב, אחי"

הרגע שהכי הצחיק אותי השנה, שגם מהול בעצב, מגיע מהסרט התיעודי הנ"ל שעוקב אחר דמותו של פפה הצפרדע והיוצר שלה, מאט פיורי. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את כריס סאליבן, אחד החברים של מאט, שמספר שלילה אחד החליט באופן ספונטני לעשות קעקוע של פפה על הזרוע כדי להראות תמיכה בחברו. אבל עם הזמן פפה הפך לסמל שמשויך עם הימין הקיצוני, ואחרי מונטאז' מטריד שמדגים זאת, אנחנו חוזרים לכריס שאומר בפרצוף נבוך "נהיה קצת מוזר להסתובב עם הקעקוע הזה".

1. לונה פארק, "ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת"

לא שהייתה הרבה תחרות, אבל "ציפורי הטרף" הוא בקלות סרט הקומיקס הכי טוב של השנה, שגם מידית הפך לאהוב עלי מהסרטים החדשים של די.סי. הוא צבעוני, קצבי, כיפי, הקאסט נפלא והבימוי נהדר, במיוחד של סצנות האקשן.

כל זה מתבטא היטב בסצנה הזאת, שבה הגיבורות שלנו נלחמות מול הרעים בלונה-פארק נטוש, אבל לא שוכחות גם להחמיא אחת לשנייה או לתת גומייה לשיער למי שצריכה. ואם כל זה לא כיף מספיק, אפילו שמו ברקע את "Barracuda". ישבתי מול זה בקולנוע עם חיוך מטופש ונהניתי מכל רגע.