סיכום 2021: מה שהיה בטלוויזיה

שוטרים, רוצחים, עולמות פנטזיה ושפחות.

ברוכים הבאים לטקס נבחרי הטלוויזיה של עין הדג לשנת 2021 – וכשאני אומר "נבחרים" אני מתכוון אלי. אני הנבחר.

מי מכם שזוכר את הטקס של שנה שעברה כבר יודע פחות או יותר איך העסק עובד: אני בוחר את שלוש סדרות הקומדיה הטובות ביותר, שלוש סדרות הדרמה הטובות ביותר ואז אני מחלק פרסים לסדרות נוספות כדי שאולי תשכחו מהעובדה שטרם צפיתי ב"טד לאסו" ו"יורשים" (כן כן אני יודע אני "חיייייב!!" לראות אותם כבר. אבל יודעים מה עוד אני חייב? לעשות סדר בקרנות הפנסיה שלי. בשני המקרים זה יותר מדי עבודה).


סדרות הקומדיה הטובות ביותר

מקום שלישי: ברוקלין תשע-תשע

הרומן שלי עם "ברוקלין תשע-תשע" ידע עליות ומורדות. בהתחלה, מודה, לא ממש אהבתי אותה. יחסית לסדרה שעוסקת בשוטרי תחנת משטרה בניו-יורק, 'ברוקלין' התנהלה בצורה ילדוּתית ונמנעה מלעסוק בנושאים כבדים (מה שלא הגיוני כי, שוב, זו תחנת משטרה בעיר ניו-יורק). אך בשלב מסוים לא יכולתי להתכחש להיותה מצחיקה, ומי אני שאשפוט קומדיה על כך שהיא לא רצינית מספיק? והנה, אט אט, התאהבתי בדמויות ובהומור הפנימי – אבל רק עד שהגיעה תחושת מיצוי אי שם בתום עונה 5.

אלא שהעונה השמינית והאחרונה שודרה בקיץ האחרון (מהר ובשקט. רשת NBC הריצה את כל הפרקים בחודש אחד), והיא הוכיחה שיש ל'ברוקלין' עוד כמה קלפים בשרוול. למעשה, היותה עונת סיום היא שאִפשרה ליוצריה לצאת מאיזור הנוחות ולעשות את מה שרציתי שתעשה כבר בתחילת הדרך, וזה אומר להתקיל נושאים כבדים בתכיפוּת רבה (שחיתות משטרתית בעיקר). יותר מכך, בעונה החדשה כמעט כל הדמויות הראשיות עברו שינוי משמעותי – מי באופי, מי בקריירה ומי גם וגם. השינויים האלה הביאו, בתורם, את הרעננות המיוחלת ש'ברוקלין' הייתה אמורה לקבל כבר לפני 3 עונות. ולמרות אותם שינויים בטון ובדמויות, העונה לא שוכחת לעשות את מה שהסדרה (כמו כל קומדיה אחרת של מייקל שור) יודעת לעשות היטב: להצחיק. אני אתגעגע. ניין-ניין!

מקום שני: רק רציחות בבניין

לפני שבועות ספורים יונתן אמר לי שאני לא כותב את סיכום הטלוויזיה בלי "רק רציחות בבניין". כמובן שהקשבתי לו, ומיד לקחתי סכין מטבח ויצאתי לפרוזדור של הבניין שלי – אלא שאז הוא הבהיר כי מדובר בסדרת טלוויזיה ולא בהוראה מפוקפקת מצדו.

הסדרה, למי שלא מכיר, עוסקת בשלושה שכנים בבניין דירות יוקרתי-אך-ישן בעיר ניו-יורק, שלושתם במקרה מכורים להסכתים של פשע אמיתי. לכן אין פלא שהם קורנים מאוֹשר כאשר פשע אמיתי מתרחש בבניין שלהם, ואחד השכנים מוצא את מותו. השלושה, במאי תיאטרון חסר הכנסה (מרטין שורט), שחקן שתהילת העבר, אם אי פעם הייתה קיימת, הרבה מאחוריו (סטיב מרטין), וצעירה שלא ברור לחלוטין מה מעשיה בבניין (סלינה גומז), מתחברים סביב הפשע ומחליטים ליצור הסכת פשע אמיתי משל עצמם. הדברים, כמובן, מסתבכים.

היופי בסדרה (מבית הולו, וזו לא הפעם האחרונה שהיא מככבת ברשימה) הוא שאין אף סדרה כמוה; היא לא מצחיקה באופן שיגרום לכם ליפול על הריצפה, אבל היא שנונה מאוד, מותחת (מעצם היותה מסתורין פשע) ויש בה כימיה נהדרת בין גיבוריה בגילומם של מרטין שורט, סטיב מרטין וסלינה גומז (שלושה שמות שלא חשבתי שאי פעם אכתוב ביחד). היותה ברשימה אמנם הדיחה משלישיית קומדיות השנה את "מה שקורה בצללים" אהובתי, אבל אני שמח שלא החמצתי את אחת הסדרות היותר-מקסימות ומקוריות ששודרו השנה.

מקום ראשון: המפקדת

מעניין. שנה שעברה זכתה "חזרות" במקום הראשון, ואני מרגיש שיש כאן מוטיב חוזר. כאילו, כאילו יש קשר בין שתיהן. אבל מה זה יכול להיות? הממ… אה, כמובן! מיה לנדסמן משחקת בשתיהן. כל הכבוד מיה!

(כן כן נו, וכל הכבוד גם לכם תאגיד השידור).

בכל אופן, עיניים אלי. אין באמת צורך להסביר את הבחירה ב"המפקדת" במקום הראשון, נכון? כתבתי עליה מעל ומעבר (ומעבר, ומעבר…) בביקורת המתגלגלת. יש לסדרה את הכתיבה הכי קולחת שראיתי השנה על המסך הקטן, המשחק הכי משובח ואת הרגעים הכי אנושיים וצובטים. פשוט מדהים. מחיאות כפיים. משוחררים.

סדרות הדרמה הטובות ביותר

מקום שלישי: סיפורה של שפחה

הייתי בטוח, בטוח, שהסדרה הזו גמרה את הסוס: אחרי העונה הראשונה המוצלחת, העונה השנייה התחילה לגרור רגליים והשלישית הייתה על גבול הבלתי ניתנת לצפייה. העובדה שהייתי מוכן לתת לה עוד סיכוי היא נס בפני עצמו (ולנס הזה קוראים "קשה לי לפרוש מסדרות שהתחלתי"). אלא שקרה משהו מוזר – העונה הרביעית (שעלתה אחרי כמעט שנתיים של הפסקה) התבררה כ… מעניינת? מותחת? סוחפת? מקדמת עלילה? מה הולך פה?

שיהיה ברור: מי שרוצה להקיא בכל שנייה בה אליזבת' מוס מישירה מבט כועס למצלמה, ומי מכם שלא מסוגל להכיל עוד פורנו עינויים או פרקים בני שעה ומעלה, אז יש לי חדשות רעות כי העונה הרביעית לא זונחת את כל אלו. ולמה שהיא תעשה זאת, בעצם? זה כמו להסיר קרבות לייט סייבר ממלחמת הכוכבים או כתיבה גרועה מהאנטומיה של גריי. אבל מי שמוכן לקבל על עצמו את השפה הוויזואלית וסגנון הכתיבה שהסדרה שיכללה לכדי אמנות, ימצא עונה מרתקת, סוחפת ומותחת שכיף לראות. אוקי, אולי "כיף לראות" זה לא המונח המתאים. כיף לסבול בה. כן, זה יותר טוב.

מקום שני: המוסד

"המוסד" אמנם רידדה את חומר המקור שעליו היא מבוססת, אך בהתחשב בכך שחומר המקור הוא, ובכן, זוכה פרס הוגו ואחת מסדרות הספרים הכי מסובכות לעיבוד שנכתבו – אני חושב שהתוצאה, בסופו של יום, נהדרת; בין אם זה בזכות המתח, הדרמה, הפוליטיקה והדיאלוגים השנונים, ובין אם זה בזכות היופי. תקשיבו, וויזואלית זו אחת הסדרות המרהיבות שראיתי השנה, וייתכן כי היא הראשונה מאז "משחקי הכס" שנותנת פייט ראוי לספקטקל הוויזואלי המפורסם ההוא של HBO.

ולחשוב שיכולתי לכתוב עליה את הביקורת המתגלגלת אבל בחרתי ב-"ווי: האיש האחרון". איזה פספוס (שלי, כן? אתם הרווחתם ביקורת יוצאת מגדר הרגיל של איתי שלמקוביץ).

מקום ראשון: ארקיין

זה מה שאני אוהב בעולם המדיה: תוכן טוב יכול להגיע מכל מקום. אתם יכולים, כנראה, לצָפות מראש כי איזה פרויקט עתיר תקציב מבית HBO יהיה הדבר שהכי תאהבו השנה, אבל אז עשויה להגיח, יש מאין, סדרת אנימציה צרפתית שקשורה למשחק מחשב שמעולם לא שיחקתם בו – ותתאהבו.

"ארקיין" היא כזו. הסדרה הגיעה משום מקום ופשוט כבשה אותי. אני לא מסוגל להעיד שהיא מביאה סיפור שלא ראינו קודם, אבל אני יכול לומר שמבחינתי, היא עושה הכל נכון ובצורה מופתית: הסדרה זורקת דמויות רבות לתוך קלחת בוערת של פוליטיקה ומלחמת מעמדות, מוסיפה דרמה אנושית יותר מרוב סדרות הלייב אקשן בסביבה – והיא מתבלת הכל באנימציה יוצאת דופן (אבולוציה של מה שהחל "ספיידרמן: ממד העכביש"). אולם חשוב מהכל, "ארקיין" זו סדרה שיודעת לספר סיפור – והיא יודעת לעשות זאת ממש ממש טוב. באמת שאין לי מה להוסיף מלבד "לכו לראות בעצמכם".

ועוד כמה פרסים:

ראשית, הפרסים שחולקו בסיכום החצי-שנתי רלוונטיים גם היום: "בלתי מנוצח" היא עדיין סדרת גיבורי-העל הטובה של השנה, "סיפור רקע" (מתוך "המסע המיתולוגי") הוא עדיין פרק השנה, "Odd Taxi" היא סדרת האנימה של השנה וכו' וכו'. אבל נוסף אליהן:

הפרק הכי מוזר של השנה: "שבאבניקים", ההוא בו גדליה נהיה שלמה ארצי. זה אכן פרק אמיתי, בסדרת דרמה קומית אך ריאליסטית, בה אחת אחת הדמויות מתעוררת עם דיבוק – והדיבוק הוא שלמה ארצי. וזה לא התברר כחלום בסוף הפרק, אלא זה פשוט קרה וזה מוזר. נהדר ומוזר.

אכזבת השנה: "דקסטר: דם חדש". אולי אלה הציפיות שלי שהיו בשמיים, אבל העונה הזו (שאמנם טרם הסתיימה) ברובה הגדול הולכת במעגלים ויש בה את אותם הפתרונות האדיוטיים בעלילה שאִפיינו את העונות המאוחרות (והגרועות) של קודמתה. היה עדיף כבר שתישאר מתה.

השימוש הכי פחות מביך בקורונה כחלק מהתסריט: "סאות'פארק: פוסט קוביד". המון סדרות ב-2021 נאלצו להכניס את הקורונה כחלק מהתסריט שלהן. התוצאה, ברוב המקרים, היא שהייתי כבר מעדיף לקבל התעלמות מוחלטת של עולם הטלוויזיה מהמגיפה: "תכנית הבוקר" עונה 2 כתבה עונת קורונה חסרת קוהרנטיות, ובערך כל סדרת בית חולים כתבה ולא סיפור. אבל לא סאות'פארק שלנו, שעשתה מטעמים מהקורונה והביאה סדרת ספיישלים נהדרת, כשהטובה ביותר היא ללא ספק "פוסט קוביד" שהזריקה דם חדש לסדרה, ועל-הדרך הביאה סאטירה נוקבת ומדויקת.

הביטול הכואב של השנה: "קאובוי ביבופ". חבל, עד שסוף סוף נטפליקס עשו משהו כמו שצריך.

הביטול המוצדק של השנה: "Y: האיש האחרון". כדברי המחנכת שלי בכיתה ג': פוטנציאל לא ממומש.

שיפור השנה: "קוברה קאי", עונה 4. התיישבתי בסוף השבוע, בחוסר חשק מוחלט, לצפות בעונה החדשה של "קוברה קאי" – סדרה שחיבבתי כשהיא רק התחילה, אבל מאז בעיקר אִכזבה אותי. ובכן, את עונה 4 סיימתי בישיבה אחת! הסיפור טוב ומפתיע, הקראטה מוצלח בהרבה והדמויות נהיות מעניינות. מר מיאגי היה גאה.

פרס ערוץ הטלוויזיה המצטיין של השנה: "כאן חינוכית". מהחידוש המקסים של "פרפר נחמד", דרך קומדיות נהדרות לכל המשפחה דוגמת "לבד בבית" ו"מי פה הבוס", ועד הפנינה שהיא "האחיין שלי בנץ" – ערוץ הילדים והנוער המיתולוגי פורח מתמיד.

פרס חמת הספק לסדרות שלא ראיתי אבל  כנראה היו מככבות ברשימת הפרסים המרכזיים אם כן הייתי טורח לצפות בהן: "טד לאסו" (עונה 2), "יורשים" (עונה 3), "הלוטוס הלבן" (עונה 1) ו-"הסודות של איסטאון".

ולסיום, שיר השנה: "With All of Your Heart" (מתוך "שמיגדון").