סיכום 2021: פסקולי השנה

סיכום של פסקולי השנה - מהמאכזב ועד למפתיע. ועל זה נאמר: איזה חיים.

לפני שנתחיל: זהו לא מצעד.

הפוסט הזה סוקר פסקולים של סרטים משנת 2021, אבל אין כאן מנצח, או מקום ראשון. למה? כי פסקול, לטעמי, הוא משהו שבשונה מסרט צריך לשרוד קצת יותר זמן בתודעה כדי להחליט סופית עד כמה הוא טוב, ופרספקטיבה של שנה אחת בלבד היא קצרה מדי. כבר ברשימת פסקולי העשור הקודם התייסרתי מספיק, ושם היו לי עשר שנים. אז אולי אתן כאן סופרלטיבים נוסח "הפסקול הטוב של השנה", אבל זה תמיד ילווה ב"כנראה" מסתייג. בלי לדבר על כך שישנן יצירות משמעותיות בתחום שפשוט לא הגעתי אליהן.

אז מה כן יש לנו כאן? סקירות קצרות וסתם מחשבות – שלא לומר ביקורות – על הפסקולים של 2021 שכבשו את אוזניי, או שראויים להתייחסות מסיבות אחרות.

עוד הבהרה: כמו בפעם הקודמת, אני מתייחס כאן רק למוזיקה מקורית שהולחנה עבור הסרט, אחרת היה לנו מנצח שקוראים לו "יחידת המתאבדים". וגם "לשחרר את גאי" היה מצוין. ועוד סרט אחד שאזכיר בהמשך, אבל זהו, חוץ ממנו אני אפסיק לרמות.

מקצה ארץ הקודש

בואו נתחיל עם קצת פרובינציאליות בריאה ונתייחס לשני פסקולים של מלחינים ישראלים, שניהם מצוינים.

פרנק אילפמן הוא מלחין ישראלי מוכר שהתפרסם בעולם יחד עם הסרט אותו הלחין – "מי מפחד מהזאב הרע" – אבל באופן מוזר משהו אין עליו אפילו ערך בוויקיפדיה העברית. לא ממש שמעו עליו מאז, ובשנים האחרונות אילפמן הלחין בעיקר לסרטים קצרים או דוקומנטריים. לשמחתי, השנה הוא שוב גויס על ידי נבות פפושדו להלחין סרט בבימויו, הפעם סרט הוליוודי למהדרין: "מילקשייק אבק שריפה".

הסרט עצמו סבבה, אבל הפסקול שלו פשוט מעולה. אילפמן, במוצהר, עושה כאן מחוות לשורה ארוכה של ז'אנרים, ולא מהסס להחליף סגנונות וכלי נגינה בין רצועה לרצועה. באמת שהפסקול כולו מומלץ, אבל אם אתם צריכים רצועה ספציפית עדיין הייתי הולך על זו של כותרות הפתיחה. ידעתם שלאורות ניאון יש פסקול? ככה הוא נשמע.

הפסקול הישראלי השני שראוי לציון הוא זה של "אגדת חורבן", עליו אחראים אסף תלמודי ויונתן אלבלק (שגם זכו עליו בפרס אופיר). כמו כל האספקטים בסרט הפסקול מעולה גם הוא, אבל הרצועה שחרשתי עליה הכי הרבה – וסליחה אם זה קצת נישתי – הוא הביצוע למזמור ק"נ בתהלים. לצערי הגירסאות הנפוצות ברשת מופרעות על ידי קריינות אקראית של שולי רנד, אבל זה עדיין שיר יפהפה.

מקצה האנס זימר

השנה הקולנועית של עין הדג, כידוע, מתחילה בשבוע האחרון של השנה הקודמת, וכך אני יכול לעמת בין שלושה פסקולים של המלחין ההוליוודי האהוב עליי. מה שיפה הוא שהאיכות שלהם לא ממש קשורה לאיכות הסרטים.

כי "וונדר וומן 1984" הוא סרט גרוע בעיניי בעיקר בגלל הסוף המטומטם שלו, אבל דווקא האופטימיות חסרת הפשר הזו הובילה את זימר להלחין את הפסקול הכי חיובי ו"שמח" שלו מאז לא יודע מתי. ועדיין, כמו הסרט עצמו, ההתחלה טובה יותר משאר הפסקול, והרצועה הפותחת נמצאת רמה אחת מעל השאר; אם כי הרצועה השניה מדגימה טוב כיצד אם זימר רוצה, גם קטע דרמטי יכול להיות קליל ואופטימי.

מהצד השני יש לנו את "חולית", שכסרט החלטתי ממש לאחרונה שחסרונותיו עולים על מעלותיו. אחד החסרונות הללו, לצערי, הוא הפסקול שלו, שהלך פול-גז על "אני פסקול אווירתי אז מלודיה, כיפיות או צלילים זכירים מעניינים לי את התחת". וחבל, כי זימר יודע בהחלט לשלב בין פסקול אווירתי לרצועות שעדיין יהיה כיף להקשיב להן – הפסקול של "התחלה" הוא דוגמה מצויינת. אבל מאז היצירה הנפלאה ההיא, כל פסקול שלו מהסוג הזה הולך יותר ויותר לכיוון הרעשני והמציק: "בין כוכבים" עוד היה בסדר, אבל "דנקרק" כבר היה נסיגה משמעותית, ומה שהוא עשה ב"חולית" היה פשוט גרוע. ולחשוב שיש סיכוי טוב שעל זה הוא ייקח את האוסקר, כשעל "הפרש הבודד" הוא אפילו לא היה מועמד.

במקום היחיד עם התאמה מושלמת בין איכות הסרט לאיכות המוזיקה נמצא הפסקול של "לא זמן למות". זימר לא מחדש פה הרבה, אבל גאון הוא נשאר, ויש כאן כמה רצועות מהנות במיוחד: Message From an Old Friend, למשל, היא הברקה מוזיקלית שלוקחת כמה תווים מהנעימה האייקונית של ג'יימס בונד ועושה מהם רצועת אקשן כיפית ומגניבה. אני גם מאד אוהב את השיר של בילי אייליש (שגם לצליליו זימר מרפרר בכמה וכמה רצועות), אז מה הפלא שהאלבום הזה הוא בין המואזנים ביותר שלי השנה.

מקצה מארוול

מוזיקלית, מארוול אכזבו אותי פעמיים השנה. פעם אחת כי אלכסנדר דספלה, מלחין שאני יודע שאני צריך לאהוב אבל לא מצליח, עזב את "האלמנה השחורה" והעביר את השרביט ללורן באלפי, וכך נמנעה ממני ההזדמנות לשדרג את ההנאה מהמוזיקה על ידי האהבה שלי למארוול (כן, חיבבתי גם את הסרט הזה). הפעם השנייה היתה כשראמין דג'אוודי הגאון גוייס לפסקול של "נצחיים" – וכמו הסרט עצמו, התוצאה המוזיקלית היתה מאכזבת. אוף. רצועת הנושא עדיין חביבה למדי.

אבל על שתי האכזבות הללו הם פיצו בגדול עם כמה מהפסקולים הטובים של השנה. הפסקול של "לוקי" היה יצירתי ומגניב לאללה והחמאתי לו כמה פעמים בביקורת המתגלגלת, ונהניתי גם מהעבודה של כריסטוף בק על "וונדה-ויז'ן".

מדרגה אחת למעלה נמצא הפסקול הטרי של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שגורם לי הנאה בצורה לא הוגנת בגלל שהמלחין שלו (מייקל ג'אקינו) הלחין גם את הפסקול של "דוקטור סטריינג'", ובאופן שלא זכור לי מסרטים קודמים של מארוול לא מהסס לשלב ביניהם בסצינות המשותפות לשני הגיבורים. זה כיף לאללה, אפילו יותר מהרגעים בסרט בהם ג'אקינו משלב אלמנטים מוזיקליים מהפסקולים של דני אלפמן וג'יימס הורנר לסרטי ספיידרמן הקודמים.

אבל עם כל הכבוד לפאן סרוויס הזה, מבחינתי הפסקול הטוב של מארוול השנה – ואולי הפסקול הכי טוב של השנה בכלל – הוא המוזיקה שהלחין ג'ואל פ. ווסט ל"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות". המוזיקה מקורית מהתחלה עד הסוף, נעימת הנושא פשוט פנטסטית וכוללת את המוטיב המוזיקלי הקליט של השנה, והמלחין הלא מוכר הזה עוד מלהטט איתו לאורך כל האלבום ביצירתיות מענגת. אני צריך לראות את הסרטים הקודמים של הבמאי רק כדי לשמוע עוד מהמלחין הזה: מתברר שדסטין דניאל קרטון הוא שהביא את המלחין מסרטיו הקודמים וה"קטנים". יפה שמישהו שבא מעולמות האינדי מנפיק יצירה כזו יפה לאחד הבלוקבאסטרים המצליחים של השנה.

מקצה חוסר היצירתיות של ג'יימס ניוטון הווארד

את הפסקול של "ריה והדרקון האחרון" אפשר לחלק במוצהר לשניים: הקטעים שמבוססים על האופי של הארץ הדמיונית בסדר גמור, גם אם קצת מבולגנים – הרבה כלי הקשה, תיבולים אסייאתיים, נחמד. הקטעים היותר סטנדרטיים (בעיקר סביב קסם הדרקונים) נעשו על פי התימות של הפסקול הבאמת מוצלח של "חיות הפלא", מאת אותו המלחין.

וזה עוד סביר. כי הפסקול השני שלו השנה, זה של "מסע בג'ונגל" לא נהנה אפילו מהחצי היצירתי. הוא יעיל, אבל מהרגע הראשון עד האחרון לא טורח לחדש. כנראה גם המלחין קיבל את המזכר שנשלח לכל המחלקות: "לחקות סרטים אחרים, טובים יותר", ואמר לעצמו: "כבר עבדתי על סרט פנטזיה אחר לא מזמן, אז למה להתאמץ".

עוד פסקולים יעילים

מאד אהבתי את העבודה של לודוויג גורנסון על "טנט". אתה רואה, האנס היקר? אפשר לעשות פסקול אווירתי שכיף להקשיב לו.

"הבת האפלה" הוא סרט feel-bad שמחביא בתוכו קצת אופטימיות, ונעימת הפתיחה של הסרט מעבירה את התחושה הזו ממש טוב. מקצב של 6/8 הוא לא תמיד כר פורה לרבגוניות מוזיקלית, אבל הרצועה הזו פשוט נהדרת.

את הפסקול של "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" גם חיבבתי, אבל הוא היה יותר טוב כשהשתמש בשירים קיימים ועשה את זה יופי. הקטע עם Live Your Life של טי.איי וריהאנה נתקע לי בראש איזה חודש. נשבע לכם שזמזמתי אותו בטעות בכניסה לניחום אבלים.

ואם לא התעלפתי מהפסקול של טום הולקנבורג (ג'אנקי XL) ל"מקס הזועם: כביש הזעם" שכולם עפו עליו, אז שדווקא העבודה הלא-מלהיבה שלו על "גודזילה נגד קונג" תשאיר עליי רושם? ואכן: לא. יעיל, אבל חדגוני למדי.

וכי בפעם שעברה כמעט סקלו אותי, אז משהו על אלכסנדר דספלה

עשיתי השבוע משהו שאני לא עושה כמעט – להקשיב לפסקול של סרט בלי שראיתי אותו. כי עוד לא הגעתי ל"כרוניקה הצרפתית", אבל בספוטיפיי צץ לי פלייליסט מהפסקולים בשורטליסט של האקדמיה, וכך הגעתי ליצירה הנוכחית של המלחין הצרפתי, שמלווה את ווס אנדרסון כבר שנים ארוכות. אני לא כל כך רוצה לשפוט פסקול בלי לשמוע אותו יחד עם הסרט, אבל כיוון שלסרט לא אגיע בקרוב, רק אומר שיש כאן אחלה מוזיקה, ושעדיין העבודה של דספלה על "מלון גרנד בודפסט" היא הטובה ביותר לטעמי שיצאה משיתוף הפעולה שלו עם אנדרסון. או בכלל.

ונסיים עם שירים מקוריים

היתה שנה טובה למחזות זמר, ללא ספק – אבל את זה אני לא אומר כי אני יודע, אלא כי ככה שמעתי. יש לי הרבה חורים להשלים: "טיק טיק… בום!", "סיפור הפרברים" (גם את המקורי עדיין לא ראיתי), "שכונה על הגובה", "אנט", "ויוו", "אוון הנסן היקר" ובטח שכחתי משהו. עוד סיבה לא לעשות כאן דירוגים. אז להגיד משהו על "אנקאנטו" יהיה קצת מגוחך כשאצלי בראש הוא כרגע לבד על המגרש, ובכל זאת: רוב השירים סבירים, "Family Madrigal" ו"Surface Pressure" מתעלים לדרגת "טובים", ו"מואנה" נשאר סרט האנימציה הטוב יותר שלין מנואל מירנדה קשור אליו.

אבל שיר מקורי לא חייב להיות בסרט מוזיקלי, ולכן אני שמח לחתום את הסקירה הזו עם שיר השנה שלי בקולנוע: what a life מ"עוד סיבוב". כל מי שראה את סצינת הסיום המדהימה של הסרט הזה יסכים איתי שזה רגע מוזיקלי גדול, וזה שהשיר קליט ברמה דביקית בטח עוזר. אבל הסיבה שאני אוהב אותו כל כך היא יותר אישית, ומתחברת לתימה כללית שזיהיתי השנה בכמה סרטים שונים – כמה כיף לחיות את החיים, על אף ולמרות הכל. השיר הזה, בסצינה הספציפית הזו, מזקק את המסר המתוק הזה לשלוש דקות פשוט אדירות, וכשאני שומע אותו שוב (ושוב. ושוב) הוא עדיין מעלה לי חיוך על הפנים. ברוך תהיה, מאדס מיקלסן, וברוכה גם להקת הפופ הדנית Scarlet Pleasure שאחראית ליצירה הכיפית הזו.