ברוכות וברוכים הבאים לסיכום הטלוויזיה השנתי של "עין הדג" ובו רם קיץ בשיתוף פרשננו רם קיץ וגם יד ימינו רם קיץ בוחרים את מיטב הסדרות ששודרו לאורך 2022: הקומדיות הטובות ביותר והדרמות המשובחות מכולן, וכן פרסים במגוון קטגוריות מיוחדות.
בשנתיים הקודמות הקונספט היה פשוט: בחרתי את שלוש סדרות הדרמה טובות ביותר ואת שלוש סדרות הקומדיה הטובות ביותר ושלום על ישראל; אולם השנה זה קשה מהרגיל, פשוט כי ראיתי הרבה יותר טלוויזיה (ספירה שלי: צפונה מ-60 עונות טלוויזיה), ולאחר דין ודברים הוחלט להגדיל השנה את הטקס לחמש סדרות בכל קטגוריה. אז חממו נאצ'וס והשתדלו במטותא לא להתעצבן בתגובות.
סדרות הקומדיה הטובות ביותר
מקום חמישי: "לו הייתי פיראט" (עונה 1)
[HBO Max, משודרת בהוט]
כשאמרו לי ש"זו סדרה על פיראטים הומואים" הנחתי, כמו רבים אחרים, שזו עוד סדרה שנשענת על רמיזות הומו-ארוטיות כדי למשוך קהל לה"טבי (יש לזה מונח אגב, "קווירבייטינג"). מה גדולה הייתה הפתעתי כשגיליתי שזו אשכרה סדרה על פיראטים הומואים. סליחה, סדרה טובה על פיראטים הומואים.
הבעיה היחידה של "לו הייתי פיראט" היא בעיה שאותן חוות קומדיות רבות בתחילת דרכן – פרקים ראשונים איטיים שבהם הסדרה, למעשה, מחפשת את עצמה. אם הייתי צריך לשפוט אותה על סמך שני הפרקים הראשונים, כנראה לא הייתי ממשיך הלאה. אבל כש"לו הייתי פיראט" ננעלת על הסיפור שאותו היא רוצה לספר ומי הדמויות שחשובות לה, הסדרה פורחת: היא לא חוששת לעמת את הגיבורים שלה עם הצד האפל שמסתתר בהןף והיא אף מאפשרת להן לחצות קווים אדומים שלרוב לא רואים בסדרות קומדיה קלילות.
מקום רביעי: "אטלנטה" (עונות 3-4)
[FX, משודרת בדיסני פלוס וב-yes]
"אטלנטה", בשתי עונותיה האחרונות ששודרו השנה, הפכה מקומדיה מעט לא שגרתית של דונלד גלובר על בחור צעיר שמחפש את הכיוון שלו בחיים למעבדה קולנועית שבה כל פרק נראה ומתנהג אחרת, וחלק מהפרקים בכלל מגוללים מעשיות של דמויות חדשות במציאות אחרת.
יש כאלה שלא התחברו לרעיון אבל אני, רוב הזמן, אהבתי את מה שראיתי: כמה מהפרקים הטובים ביותר של השנה הם אותם פרקי אנתולוגיה של "אטלנטה", ובראשם "שלוש סטירות": פרק שעוסק בילד שחור שאותו מאמצות שתי בחורות לבנות ומטורפות (מבוסס על סיפור אמיתי!), ופרק אחר שמגולל את סיפורו המופלא (והממש-לא-מבוסס-על-סיפור-אמיתי) של המנכ"ל השחור הראשון של דיסני אי שם בשנות ה-90.
גם כשהסדרה שבה לעסוק בגיבוריה הראשיים, אי אפשר באמת לדעת מה נקבל: בין אם זה סרט אימה באולפן צילום של טיילר פרי, טריפ סמים מתמשך ברחובות אמסטרדם או "אמלי" עם קניבלים. ולמרות העלילות הספורדיות, "אטלנטה" הצליחה לטוות חוט מקשר המוביל את הגיבורים היישר אל הנקודה שבה אנו נפרדים מהם לשלום בצורה מרגשת ומקסימה.
מקום שלישי: "אפטר פארטי" (עונה 1)
[אפל TV פלוס]
לא צריך היה הרבה כדי לשכנע אותי לצפות ב"אפטר פארטי": אני אוהב תעלומות רצח ואני אוהב את ההומור של כריסטופר מילר (ושל שותפו פיל לורד שישב הפעם על כס המפיק), אך מה שקנה אותי הפעם היה הקונספט הפשוט-אך-מבריק של הסדרה: כל פרק מגולל את פרשיית הרצח מזווית של חשוד אחר, מה שמעניק לסגנון הראשומון של הסדרה תירוץ לשחק בקרוסלה של ז'אנרים, כך שלמעשה מדובר באחת הסדרות הבודדות שמצליחות להפתיע, לחדש ולרענן בכל פרק מחדש.
מקום שני: "נערות דרי" (עונה 3)
[ערוץ 4 הבריטי, זמינה בנטפליקס]
נערות דרי אולי "רק" במקום השני בקטגוריות הקומיות אבל בכל הקשור להומור נטו – כלומר, כמות הפעמים שישבתי על הספה וצחקתי בקול (ואני לא אחד מאלה שצוחקים בקול רם באופן תדיר) – "נערות דרי" היא ה-קומדיה של השנה.
אני לא יודע אם זה המבטא האירי, ההומור השחור או הדינמיקה הקבוצתית של נערות התיכון שחיות באירלנד מוכת המלחמה של שנות ה-90, אבל בעונתה האחרונה מתעלה "נערות דרי" על כל מה שעשתה קודם, בעודה מתבלת את פרקיה האחרונים עם כמות מכובדת של דרמה וטרגדיות אישיות (כי בכל זאת, אירלנד של שנות ה-90). למעשה, פרק הסיום המופתי של העונה – שהוא גם פרק סיום הסדרה – מעביר, כנראה שלא במתכוון, מסר פוליטי ורלוונטי עד-כדי-אגרוף-בבטן למי שחי בישראל של ימינו, ורק על כך מגיעות לה מחיאות כפיים. או כי היא פשוט טובה.
מקום ראשון: "בארי" (עונה 3)
[HBO. זמינה ב-HOT, סלקום TV ו-yes]
אני מודה, להציב את "בארי" כסדרת הקומדיה הטובה של השנה נשמע לי אישית כמו רמאות. כי כשאני חושב על "בארי" אני לא חושב על כמה שהיא מצחיקה (אם כי הרגע הטלוויזיוני המצחיק של השנה כן שייך לה. רמז: פצצה ושירות לקוחות), אלא הסיפור שלה הוא הדבר הראשון שקופץ לראש – המסע הרגשי של מתנקש שכיר שמנסה למצוא לעצמו דרך חדשה, ושלל הדמויות הצבעוניות הסובבות אותו, וכל זאת במעטפת עבודת הבימוי הטובה ביותר שראיתי בשנים האחרונות, עם משחקי מצלמה מהסוג שסדרות אחרות יכולות רק לקנא בו, וסצנות אקשן שמותחות את המתח עד הקצה משל הייתה "שובר שורות".
"בארי" היא סדרה קומית שעושה בית ספר לדרמה. היא לא חוששת להביט לגיבורים שלה בעיניים בעודה מג'נגלת בין רגע רציני ומכמיר לב ובין קרב עם פנתר. "בארי" היא סדרה מיוחדת במינה שבה כל פריים וכל מילה מחושבים עד היסוד כדי לסחוט מאיתנו את כל שאריות מיץ הרגשות, ומגיע לה כל פרס אפשרי על כך.
סדרות הדרמה הטובות ביותר
מקום חמישי: "אנדור" (עונה 1).
עד כמה מיואש הייתי מסדרות של "מלחמת הכוכבים"? לאחר האכזבות שאותן פירטתי לעומק בביקורות של "אובי וואן קנובי" ו"הספר של בובה פט", אפילו לא טרחתי לצפות ב"אנדור" במלואה עד שהסתיימה, לא כל שכן לכתוב עליה – משהו שבתור המעריץ הגדול ביותר של "מלחמת הכוכבים" פה באתר לא יעלה על הדעת (מזל שיצחק עשה זאת היטב). והרי איזו סיבה יש לי לחשוד שדווקא סדרת פריקוול לאחד הסרטים שאני הכי פחות מחבב בגלקסיה הרחוקה-רחוקה ("רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים") תצא כל כך, אבל כל כך, פאקינג מוצלחת?
אולם "אנדור" היא יצירה עם איכויות של HBO שבמקרה מתרחשת ביקום מלחמת הכוכבים: הכתיבה בה שנונה וחדה, ונדמה כי היא נוצרה מתוך מטרה לספר סיפור קוהרנטי. התוצאה, ואני עד עכשיו לא מאמין שאני כותב זאת, היא שפאקינג "אנדור" היא אחת הסדרות הטובות והמוצלחות שראיתי השנה.
מקום רביעי: "פצ'ינקו" (עונה 1)
[אפל TV פלוס]
סדרת הדרמה עתירת התקציב מבית אפל מגוללת סיפור שמתפרש על פני 3 דורות של מהגרים. אומנם עסקינן בסיפורם של מהגרים קוריאנים שעוברים ליפן של לפני מלחמת העולם השנייה, אך באותה מידה היא יכולה הייתה לעסוק באירים שעוברים לניו יורק או יהודים פולנים שמתיישבים בארץ ישראל.
וזאת משום שהגירה היא סיפור אוניברסלי, ומצאתי את עצמי שקוע, לעתים עד דמעות, בתלאות שעוברת גיבורת הסדרה סונג'ה, מהיותה ילדה קטנה בקוריאה שסועת המלחמה, דרך חייה החדשים כזרה ביפן (בימים שלפני המלחמה) ועד היותה אימא וסבתא בשנת 1989, במקום שבו גם אחרי כל השנים האלה היא נחשבת, למרות הכול, נטע זר.
זו דרמה שיודעת לפרוט על רגשות כפי שבטהובן מנגן על פסנתר, ומבין כל הסדרות שראיתי השנה "פצ'ינקו" היא האחת שאליה התחברתי ברמה האישית והעמוקה מכל. חוץ מזה, יש לה את קליפ הפתיחה הכי טוב של השנה.
מקום שלישי: "סמוך על סול" (עונה 6)
[רשת AMC, זמינה בנטפליקס, HOT, סלקום TV ו-yes]
אני לא יודע מה עוד לכתוב על "סמוך על סול" שלא כתבתי בביקורת המתגלגלת. כאשר הסדרה רק החלה, "סמוך על סול" הייתה מעין אחות חורגת ומוזרה של "שובר שורות", כזו שלא אכפת לנו לשלוח לאימוץ ולא לשמוע ממנה יותר. אולם ככל שהתקדמה, הפכה הסדרה לשוות ערך לאחותה הבכורה, ובעונה האחרונה ששודרה השנה אני מוכן להודות שהיא אף התעלתה עליה.
מדובר בטלוויזיה במיטבה בכל הבט אפשרי: משחק, צילום, עריכה, דיאלוגים, נרטיב, ויש בה את הגרסה הסקסית והמאיימת ביותר של ספרדית שאי פעם שמעתי. לכן במְקום להמשיך לקרוא את השטויות שלי פשוט עצרו הכול ולכו לצפות בה אם טרם עשיתם זאת.
מקום שני: "ניתוק" (עונה 1)
[אפל TV פלוס]
מאז "אבודים" לא קמה סדרה שהצליחה להרוות את הצמא שלי לדרמת מד"ב רוויה במסתורין, כזו שהדמויות הן המרכז אך הכיף העיקרי הוא לנסות ולהבין מה לכל השדים קורה פה. ואז הגיעה "ניתוק" ואני כבר לא צמא.
זוהי סדרה שהונדסה על ידי מיטב המוחות כדי לגרום לצופים שלה לשבת על קצה הספה ולכסוס ציפורניים. זוהי סדרה שפרק סיום העונה שלה הקפיץ את לחץ הדם שלי בעשרות אחוזים. זוהי סדרה יוצאת מן הכלל שלא נראית ומתנהגת כמו אף סדרה אחרת, ואני מקווה שבניגוד ל"אבודים", זו סדרה שתדע מתי לעצור.
הקדמה קצרה לפני שנגיע למקום הראשון.
בבואי לבחון מהי סדרת הדרמה הטובה ביותר של השנה אני לוקח צעד אחורה ובוחן פרמטרים נוספים, שגרתיים פחות, כדי להבין איזו סדרה עשתה משהו שאף אחת לפניה לא עשתה קודם. ובעוד כל הסדרות שכתבתי עליהן קודם הן בעלות תואר שני בכל הקשור למדיום הטלוויזיה – כלומר מצטיינות בתחומן – רק סדרה אחת עשתה, מבחינתי, גם דוקטורט ותרמה משהו חדש לעולם הטלוויזיה…
מקום ראשון: "עולם פרה היסטוריה".
[אפל TV פלוס]
אני לא חושב שרבים מאיתנו אהבו את רימייק הלייב אקשן של "מלך האריות", אבל אי אפשר להכחיש שג'ון פאברו יצר את החיות הממוחשבות האמינות ביותר שאי פעם נראו על המסך. לכן בתבונתו הוא חבר אל אולפני ה-BBC ואל אפל TV כדי ליצור, עם אותה הטכנולוגיה, משהו שהוא (לשם שינוי) לא עוד סרט חסר נשמה לדיסני, אלא דוקו טבע בן 5 חלקים אודות דינוזאורים. אני חוזר: דינוזאורים!
ואומנם נוצרו בעבר סדרות טבע על דינוזאורים אבל בהחלט לא ככה: המודלים הפוטוריאליסטיים, בשילוב הידע החדש של המדע אודות מי שהיו פעם השליטים בכדור הארץ (זה שלחלקם היו נוצות, למשל), הביאו לידי כך שיש פה דוקו טבע על בעלי חיים שכבר לא קיימים, שנראה ומתנהג כמו סדרות הטבע המפורסמות של ה-BBC עם בעלי חיים שכן קיימים (ובדומה לאותן סדרות טבע של ה-BBC, גם את זו הלחין האנס זימר וקריין דיוויד אטנבורו האחד והיחיד).
וכעת נשאלת השאלה: "רם, זה נחמד והכל. אבל דוקו טבע זה לא דרמה", ותנו לי לשאול אתכם: כשהסדרה מציגה מוזאזאורוס מבוגר שנלחם על הטריטוריה שלו מול מוזאזאורוס צעיר, ואתם (בהנחה ויש לכם לב) מעודדים את המוזאזאורוס המבוגר, והוא בסוף מנצח ואתם שמחים ובוכים עבורו מהתרגשות – איך בדיוק זו לא דרמה כאשר הסצנה כולה היא פרי דמיונם של יוצרי הסדרה?
לכן הסדרה האחת ששודרה השנה שהביאה אותי לעידן המזוזואיקון באופן כה אותנטי היא מבחינתי סדרה השנה. אתם מוזמנים לגחך, אבל זה אני שלא מבין מדוע הסדרה הזו לא מדוברת יותר. כי עם כל הכבוד לאנדור וסול גודמן (ויש כבוד) הדינוזאורים עדיין שולטים.
וועוד כמה פרסים
פרס הביטול הכואב של השנה: "וסטוורלד". ארבע עונות מלאות בפילוסופיה שאני מעמיד פנים שאני מבין, קווי עלילה מסובכים, יותר צירי זמן מאשר דמויות, והרבה הרבה סקס עם רובוטים – ואז מבטלים לי אותה רגע לפני קו הסיום. שנים לא כעסתי ככה.
פרס ריקוד השנה, מקום אחד עשר: ההוא מ"ונסדיי". אולי הייתי ממצב את זה במקום גבוה יותר אבל ההתלהבות המוגזמת באינטרנט הוציאה לי את המיץ מהסצנה.
פרס חמת הספק של השנה: "הלוטוס הלבן" (עונה 2). אני לא קוסם ואין לי אפשרות לצפות בכל הסדרות הפופולריות של השנה. מצד שני, אני לא עיוור ואני מודע לכך ש"הלוטוס הלבן" היא אחת הסדרות המדוברות ועטורות השבחים על המסך כיום, ואם הייתי צופה בה, ייתכן שהיא הייתה מתברגת ברשימת סדרות הדרמה האהובות עלי של השנה. או שלא. לא יודע.
פרס סדרת האנימה של השנה: שודרו השנה כמה וכמה סדרות אנימה משובחות (כמו כל שנה, אגב) ובכל זאת, האחת שאני מחשיב כטובה ביותר היא "Ranking of Kings": הרפתקאותיו של ילד קטן, חלש, תמים ובעל מוגבלות שמיעה, שבמקרה הוא גם יורש העצר של הממלכה. זו סדרה מקסימה שמתנהגת כמו אגדת ילדים, אולם ככל שהיא ממשיכה מתגלים בה צדדים שגורמים ל"משחקי הכס" להיראות כמו "פרפר נחמד" (טריילר).
פרס פרק הפיילוט המוצלח של השנה: "טוקיו וייס" (זמינה ב-HOT). בחור אמריקאי צעיר ביפן של שנות ה-90 הוא הזר הראשון במדינה שמתקבל לעיתון המוביל במדינה ככתב, ויחד עם בלש משטרה (קן ואטאנבה) הוא חוקר סדרת מקרי רצח. את פרק הפיילוט הנהדר ביים מייקל מאן ("היט") והסגנון הייחודי שלו ניכר; לסדרה פרק הפיילוט המוצלח ביותר של השנה מבחינת בימוי, עריכה ועלילה (…וגם שאר הסדרה די סבבה).
פרס ריקוד השנה, מקום עשירי: הנאמבר מ"אקדמיית המטריה". חבל ששאר העונה גרועה.
פרס שיפור השנה: אחרי תקופה ארוכה שבה התביישתי לומר שאני צופה ב"ריק ומורטי", עונה 6 החזירה את החיוך והגאווה לפנים שלי. סוף סוף עונה עם סיפורים מרעננים ומקוריים, הדמויות בה לשם שינוי מתבגרות, וחשוב מהכול: "ריק ומורטי" הפסיקה לשנוא את עצמה.
פרס אכזבת השנה: התפתיתי לתת את הפרס ל"שי האלק" אבל מראש לא ציפיתי ממנה להרבה. על כן, החלטתי להעניק את הפרס לסדרה שהבטיחה להיות "שונה", "אפלה", "בוגרת", "מוזרה" והתבררה לבסוף כתוצר מארוול גנרי באוסף התוצרים הגנריים של מארוול: "מון נייט".
פרס ה"וואו כמה שאני שמח שהעונה הבאה היא האחרונה" של השנה: "סיפורה של שפחה". יש אגדות אורבניות שלפיהן אליזבת' מוס הביטה כל כך חזק למצלמה בחלק מהפרקים, עד שמסכי טלוויזיה ברחבי העולם נשברו מרוב לחץ.
פרס תגלית השנה: את איוואן מיטשל הכרתי עוד מ"הממלכה האחרונה" (סדרה שהסתיימה ב-2022, מומלצת בחום) בתור נזיר לוחם שהוא גם בנו הממזר של המלך, ומה רבה הייתה שמחתי כשהוא הופיע גם ב"בית הדרקון" בתור אאימונד – הנסיך המנ-מניאק לבית טרגריין (ההפך הגמור מהנער החמוד שהוא היה ב"הממלכה האחרונה") וללא ספק, אחד האלמנטים המוצלחים הבודדים שיצאו מהסדרה הזו.
פרס ריקוד השנה, מקום תשיעי: חתונה בניחוח אחר – "מיס מארוול". הסצנה אגב עשויה להטעות ולגרום לכם להאמין שאולי זו סדרה טובה. רוב הזמן היא לא.
פרס התינוק הקריפי של השנה: "בייבי" (HOT, סלקום TV ו-yes). קומדיית אימה (מיני סדרה) בריטית מבית HBO ובה בחורה רווקה מקבלת, ככה באמצע החיים, תינוק; רק שהתינוק הזה הוא גם רוצח. זו סדרה מורבידית, סוריאליסטית עם לא מעט הומור שחור, ואם יש לכם משהו נגד נסיונות רצח של תינוקות, אולי אל תצפו בה.
פרס התינוק הקריפי-אבל-מגניב של השנה: "מה שקורה בצללים" (דיסני פלוס ו-yes) שהוסיפה לשורותיה ערפד-תינוק. אומנם הערפד-תינוק הזה נראה כמו יועץ מס בן 40 בגובה 80 סנטימטר, אבל תינוק-ערפד זה תינוק-ערפד.
פרס הסדרה הטובה ביותר שאפשר היה לחתוך בחצי: "תחת נס השמיים" (זמינה דיסני+). אני אוהב את אנדרו גרפילד ואני אוהב מותחנים בלשיים שעוסקים בפרשיות רצח, בעיקר מותחנים שמבוססים על סיפור אמיתי. "תחת נס השמיים" סיפקה בדיוק את כל מה שייחלתי לו, ולצערי היא התעקשה גם לספר, באריכות ובאמצעות פלאשבקים, את ההיסטוריה המלאה של הדת המורמונית. זה כמו לראות "הסופרנוס" כשמדי פעם קופצים לראות מה ישו עשה בחייו.
פרס הסדרה הטובה ביותר שהייתי שמח אם היו מאריכים: "ציפור שחורה" (אפל TV פלוס). דרמת פשע שעוסקת באסיר (טארון אגרטון, "קינגסמן") אשר, בתמורה לחנינה, נשלח לכלא שמור ומסוכן בהרבה כדי להתחבר עם רוצח סדרתי ולהוציא ממנו מידע לגבי המקום שבו הוא קבר את קורבנותיו. פול וולטר האוזר מגלם את הרוצח האמיתי לחלוטין לארי הול באופן שלא ברור לי איך לא יצאה לו מזה מועמדות לאמי. הסדרה מותחת ונהדרת, אלא שלדאבוני היא סוגרת את העלילה שלה מהר משקיוויתי, כאילו נזכרה לקראת הסוף שתכף נגמר הזמן וצריך לסיים.
פרס ריקוד השנה, מקום שמיני: הפתיח של "פיסמייקר".
יש פה נשר חבר'ה, נשר!
פרס הסצנה האפית של השנה: אדי מאנסון, גיטרה חשמלית, ברקים ועטלפים רצחניים. "דברים מוזרים".
פרס שיאן הופעות האורח של השנה: ליאם ניסן, שהתארח (בהפתעה) בלא פחות משלוש סדרות לאורך העונה (ארבע, אם סופרים את הפרק ב"רוחות רפאים" שבו הגיבורים הולכים למסיבת האלווין באחוזה שלוף רק שליאם ליסן עצמו לא מופיע בפרק. כנראה בדיוק התארח בסדרה אחרת).
פרס ההופעה הכי כיפית של השנה: סלים דאו. אני שמח, משום שנראה ששאר העולם גילה השנה את סלים דאו מיודענו שהציל את העונה החמישית (והמשמימה למדי) של "הכתר".
פרס חריקת השנה: "מסע אגדי" (Mythic Quest), עדיין אחת הקומדיות האהובות עלי בטלוויזיה, חזרה לעונה שלישית ואני לא מרגיש כלפיה כלום. מלבד רגעים מוצלחים פה ושם, הסדרה כבר לא מצחיקה כפי שהייתה והפכה לנטולת כיוון. למעשה, יש שיאמרו כי היא מלאה בבאגים.
(רגע אולי כדאי להסביר הבדיחה: זו סדרה שמתרחשת בתוך סטודיו גיימינג. לכן זה מצחיק. אוקיי? תצחקו דאמיט!).
פרס ריקוד השנה, מקום שביעי: מי אמרה שבית חולים חייב לבאס? לא "הבנים", זה בטוח.
פרס הגארי אולדמן המוצלח של השנה: גארי אולדמן, "סוסים איטיים" (אפל TV+). האמינו לי, מעולם לא ראיתם גארי אולדמן כל כך בריטי, כל כך נרגן וכל כך שנון.
פרס השם העברי המטומטם של השנה: "אתחול מחדש" (Reboot). חבר'ה, Reboot = אתחול. המילה "מחדש" מיותרת.
פרס בינג' המהנה של השנה: הקומדיה "רוחות רפאים" (זמינה בסלקום TV), העיבוד האמריקאי החדש לסיטקום הבריטי (שגם הוא די חדש) ובו זוג צעיר יורש אחוזה ישנה שמלאה ב(ספוילר!) רוחות רפאים. היא קיטשית ודי מטומטמת אבל כשאין כוח לשום דבר אחר, זו סדרת ברירת מחדל שכיף למרתן.
פרס שירות הסטרימינג של השנה: טוב, האחד הזה הוא די קל: דיסני פלו… חחח סתם סתם. הפרס הולך לשירות הסטרימינג שהכניס ארבע סדרות לעשיריית הסדרות שלי: אפל TV+. וזה משעשע, משום שאין לי שום סנטימנט כלפי אפל ואף אין ברשותי אפילו מכשיר אפל אחד. ובכל זאת, שירות הסטרימינג של ענקית הטכנולוגיה המפורסמת מיצב אותה כמתחרה ראויה ל-HBO, עם כמה מההפקות הנועזות והמקוריות בתעשייה. למעשה, אני מוצא את עצמי מצפה בכליון עיניים לימי שישי בבוקר רק כדי לצפות בתכנים החדשים שלהם. אבל אייפון אני עדיין לא מוכן לקנות.
פרס ריקוד השנה, מקום שישי: יום כיף במשרד, "ניתוק".
לא יודע על מה כולם מתלוננים, אחלה מקום עבודה.
פרס הגילטי פלז'ר של השנה: לא יודע מה לגביכם, אבל כשאני הייתי בתיכון והיינו צריכים לפתור מחלוקות: עשינו ראפ באטל בחצר בית הספר. אבל "קוברה קאי" לימדה אותי שמה שהיינו צריכים לעשות זה ללמוד קראטה (משהו שלוקח שבוע, כך מסתבר), להצטרף לאחת משתי כנופיות הקארטה השולטות בעיר ולגרום נזק בשווי מיליונים לרכוש ציבורי. אין, איך אני אוהב ללמוד דברים חדשים מהטלוויזיה שלי! ואחרי שכמעט ומאסתי בסדרה לאחר העונה הרביעית שלה, היא מצאה שוב את הגרוב שלה בעונה החמישית והביאה את הסכסוך המוגזם-למדי בין הילדים האלה לנקודת רתיחה.
פרס הסדרה הגרועה ביותר שהייתה פעם טובה: לעתים אני מוצא עצמי שוכב במיטה בלילה, מביט לתקרה ותוהה: מנין באנו? האם אנחנו לבד ביקום? איך ייתכן שהעונה הראשונה של "להרוג את איב" והעונה הרביעית הן בכלל אותה סדרה? מה משמעות החיים?
פרס ריקוד השנה, מקום חמישי: מפגש מחזור מוזיקלי במיוחד, "אפטר פארטי".
פרס סדרת הדרמה הכי בסדר של השנה: WeCrashed (אפל TV+). מככבים בה ג'ראד לטו ואן האת'וויי, היא מבוססת על סיפור אמיתי של ישראלי עם שגעון גדלות – ואיכשהו התוצאה היא כל כך, אבל כל כך… סבירה. דקה אחרי שתצפו בה תשכחו ממנה לחלוטין.
פרס סדרת הקומדיה הכי בסדר של השנה: ייתכן שאני אחד המעריצים האדוקים בארץ של "איך פגשתי את אימא", סדרה שצפיתי בה השנה זו הפעם הרביעית שלי, ועל כן ניגשתי אל סדרת הספין אוף החדשה, "איך פגשתי את אבא" (זמינה בדיסני+ הקרוב לביתכם) באופטימיות זהירה, ויצאתי ממנה כשאני לא מרגיש כלום. לא אכזבה ולא סיפוק. היא פשוט בסדר. לא פחות מכך וגם (לצערי) לא יותר מכך.
פרס הסדרה הטובה על אף שאליזבת' מוס מככבת בה: "נערות זוהרות" (אפל TV+). סדרת מתח אודות רוצח סדרתי של נשים שפועל עם מכונת זמן. אני אוהב מסעות בזמן (כאילו, כז'אנר. לא כתחביב במציאות) ואני אוהב רצח טוב (כאילו, כז'אנר…) והשילוב בין השניים נשמע אידיאלי, והתוצאה אכן כזו.
פרס ריקוד השנה, מקום רביעי: Chitty Chitty Bang Bang מתוך הפתיח של סדרת האנימה "!Ya Boy Kongming" – סדרה שבה, סתם שתדעו, המצביא הסיני המיתולוגי ג'וגה ליאנג (דורון פישלר אחד עשה עליו פרקפרק בפודקאסט שלו) מת ומתעורר בטוקיו המודרנית, והופך לאמרגן של כוכבת פופ צעירה. זה מטומטם כפי שזה נהדר.
שיר הפתיחה הזה אגב הוא בכלל קאבר ללהיט קיץ הונגרי מלפני כמה שנים.
פרס ה"אני היחיד שהשתגע או שזו סדרה טובה?" של השנה: "שר הטבעות: טבעות הכוח". האם סדרת הטלוויזיה של "שר הטבעות" היא תוצר של תאוות בצע? כן, ברור. כמו כל סדרה וסרט בעולם הזה. לא צריך לזקוף לרעתה את ארגזי הכסף שאמזון שפכו עליה, בעיקר כשהתוצאה כה מהודקת ועשויה היטב (נו, למעט כמה חריקות פה ושם). יותר מכך, אגדיל ואומר ש"טבעות הכוח" עשתה את מה ש"אווטאר: דרכם של המים" ניסה לעשות ונכשל: להנחיל תחושה שניצב מולנו אפוס גדול מהחיים ופורץ דרך מבחינה ויזואלית. ואם זה לא מספיק לכם, היא הביאה לנו את אחד השירים המלבבים של השנה.
פרס ה"אני היחיד שהשתגע או שזו סדרה שכתובה רע?" של השנה: "בית הדרקון". את כל זעמי כבר שפכתי בביקורת המתגלגלת אבל החדשות הטובות הן שעוד לא מאוחר מדי להציל את עונה 2. שמעתי שהתסריטאים של "אנדור" פנויים.
פרס סדרת הפנטזיה הטובה של השנה: ובכל זאת, זוז הצידה גנדלף, סליחה ראינירה טארגאריין: סדרת הפנטזיה הטובה ביותר היא בכלל "ווילו והנסיכה". אף פעם לא נמניתי עם חסידי הסרט המקורי של רון הווארד משנות השמונים, והנה מצאתי את עצמי לא רק נהנה מהסדרה החדשה שממשיכה את אותו סרט, אלא במתח כן ואמיתי לדעת איך כל זה יסתיים. היא מתחילה לאט ומכילה לא מעט קלישאות, אך במהלך הדרך היא שוברת את אותן הקלישאות ומביאה למסך הקטן כמה מסצנות האקשן הטובות ביותר על המסך, אנסמבל נהדר של דמויות ובדיחות שיכולות למצב אותה גם כאחת הקומדיות המוצלחות של השנה. אם אהבתם את "הרקולס" ו"זינה", זה בערך הווייב רק מודרני, טוב וממש ממש כיף.
פרס ריקוד השנה, מקום שלישי: שיר הפתיחה הממכר, הקצבי והמגניב לאללה של "פצ'ינקו".
פרס קרב השנה: אובי ואן נגד דארת' ויידר. דיסני ולוקאספילם, רק בפעם הבאה, בבקשה, נא קודם לכתוב את הסדרה ורק אז את הסצנות המגניבות שאתם מדמיינים לעצמכם בראש. טוב?
פרס הטרנד החדש המוצלח השנה: סדרות סופר קצרות. בין אם אלה סדרות האנימציה הקצרות של אולפני דיסני, מארוול ומלחמת הכוכבים ("אני גרוט", "ביימקס", "זוטופיה+", "סיפורי הג'דיי"), בין אם זו אנתולוגיית האנימציה המוצלחת למדי של "הבנים" או רואן אטקינסון נלחם בדבורה ב"האדם נגד הדבורה" (בנטפליקס הקרוב לביתכם), נראה כי 2022 היא שנת עלייתן של סדרות בנות 4 עד 16 דקות לפרק, ושאורכן הכולל קצר מסרט ממוצע בקולנוע (פתאום העובדה שראיתי השנה 60+ עונות לא נשמע מרשים כל כך, הא?).
פרס משפחת השנה: משפחת וייסמן את מייזל, "גברת מייזל המופלאה" (אמזון פריים). אומנם הסדרה לא מדוברת כפי שהייתה בעבר ובכל זאת, יש בה את המשפחה היהודית המצחיקה, המתסכלת, הנהדרת והכי מהממת על המסך.
פרס ריקוד השנה, מקום שני: "Holding out for a Hero" מתוך הפרק הנהדר ההוא של "אופוריה". "Holding Out for a Hero" אמנם משפרת אוטומטית כל סצנה, אבל במקרה הזה היא רק הדובדבן שבקצפת.
פרס שחקן השנה: אני יודע, גם אותי מצחיק לתת את הפרס לא הרבה אחרי שכתבתי כמה הסדרה גרועה, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הדבר היחיד ש"בית הדרקון" מצטיינת בו: השחקנים, והגדול מכולם הוא ללא ספק פאדי קונסידיין (המלך!) בתוך המלך ויזריס, בחור כה מוכשר שהצליח להפוך סצנה שבה איש זקן מתיישב על כיסא לאחד הרגעים המוצלחים של השנה.
פרס שחקנית השנה: אם היה לי איזשהו ספק אם להעניק את הפרס לזנדאיה על הניסים והנפלאות שעשתה השנה ב"אופוריה", הגיעה ריאה סיהורן ("סמוך על סול") ובכתה באוטובוס והפכה את היוצרות.
פרס החיה המצטיינת של השנה: אמנם "רק רוצחים בבניין (זמינה דיסני פלוס) איבדה מעט מהמוג'ו שלה השנה, אבל גברת גמבוליני, התוכית העדה לרצח, היא לא רק הכוכבת של העונה, אלא אחת הכוכבות הגדולות של השנה בטלוויזיה.
פרס הקומדיה הטובה ביותר שאפשר למרתן בישיבה אחת: "זאב כמוני" (אמזון פריים). סדרה מקסימה וקצרה בת שישה פרקים בני חצי שעה, ובה ג'וש גאד מגלם אלמן חד-הורי שפוגש בחורה טיפה מוזרה ומסתורית (איילה פישר) – ואז, טוויסט! טוויסט שעדיף שתדעו עליו כמה שפחות אבל הוא משפר פי כמה את הסדרה המלכתחילה-טובה הזו.
פרס הדרמה טובה ביותר שאפשר למרתן בישיבה אחת: "הדוב" (דיסני פלוס), שמונה פרקים בני 25-30 דקות שבמהלכן תרגישו לחץ וחרדה במטבח כפי שלא הרגשתם מעולם (למעט אם אתם הורים, בכל בוקר עם הילדים). "הדוב" היא סדרה שעוסקת בשף צעיר עם עתיד מבטיח שחוזר לנהל דיינר סנדוויצ'ים של אחיו המנוח, ומתחת לפני השטח היא עוסקת בהתמודדות עם טראומה והשלכותיה, ויש בה כמה מתצוגות המשחק המרהיבות שראיתי השנה (רק חבל שאין בה דוב).
פרס הסדרה שאין לי פרס מיוחד עבורה לכן הנה פרס מצוץ מהאצבע כדי שתדעו שזו סדרה טובה שקיימת: "הריזורט", עונה 1 (HOT, yes). סדרת מסתורין א-לה "אבודים" (רק לא כמו "ניתוק") אודות זוג צעיר (ויליאם ג'קסון הארפר וכריסטין מיליוטי) בחופשה במקסיקו, שמוצא רמז שעשוי לפתור את פרשיית היעלמותם של נער ונערה שנעלמו לפני 15 שנה. סדרה משובחת עם אווירה של חלום מתמשך, והיא אף מצליחה לעשות את הלא ייאמן, לעמוד בהבטחה של עצמה ולהביא סיום הולם ומספק לשאלת המסתורין סביבה. רואה, "אבודים"? ככה עושים את זה.
פרס ריקוד השנה, מקום ראשון: Yerushalayim של ה-Miami Boys Choir. כן, זה לא קשור לטלוויזיה. וכן, זה טכנית בן עשרים. אבל לעזאזל החוקים, זה הדבר הכי טוב שיצא השנה (כתבת הסבר למי שפחות מעורים במדעי הטיקטוק).
טוב, זו הייתה שנה נהדרת ללא ספק. נתראה בקרוב עם מבט על הסדרות המצופות (מי יותר, מי פחות) של 2023. Stay tuned.
אכזבת השנה שלי
זו העונה החמישית של הכתר, ואפילו לא מספיק ברור לי למה.
אישית התאכזבתי מהשחקנים, אבל אני יכול להבין כאלו שיחשבו שהם לא פחות טובים מאלו של העונה הקודמת. אני הרגשתי שלמרות שהם היו מצוינים, הם לא הצליחו להגיע לרמות של העונה הרביעית. ראויה לאזכור במיוחד אליזבת דביקי, שאמנם נדמה לי שהיא עושה תפקיד שיותר מזכיר את המקור, אבל בשבילי היה אכזבה ולא הגיע לרמות של קורין.
גם הפריע לי ששום שחקן לא התאים בכלל לדמות של השחקן אותו הוא החליף. הנסיך פיליפ הופך פתאום לזקן חביב במין אישיות שמעולם לא הייתה לו, ומאבד את כל הקשיחות והדושיות שלו. צ'רלס מאבד את הפגיעות, ודביקי משחקת אישיות קרה ומרוחקת, ששונה מאוד מהדמות החשופה שהציגה קורין.
היוצאת מהכלל היא סטונטון, שבאופן בלתי ייאמן הצליחה להיכנס לגמרי לנעליים של קולמן בצורה מושלמת, וגם להיראות הגרסה המבוגרת המדויקת שלה.
אבל בסך הכל כל השחקנים עשו עבודה מצוינת, כמיטב המסורת של הכתר, מה שאומר שהבעיה היא בתסריט. אולי הנקודה שהוא פשוט היה מרוח מדי, באמת הייתי קצת המום כשהתברר שלא מסיימים במוות של דיאנה ומחכים עם זה עוד עונה.
חבל, דווקא בניתי על להעביר את פיטר מורגן לכתוב את העונה הבאה של בית הדרקון.
כתבתי בדף הסדרה על האכזבה מהעונה הזו.
אבל דביקי לחלוטין לוקחת את קורין, והעיבוד של צרלס הכי רחוק מהמציאות ששר אבל אני מת על דומיניק ווסט ואם לא שופטים ביחס למקור זו אחלה של הופעה. אימלדה הפתיעה אותי כשהצליחה לגרום לי לחלוטין לשכוח מאברידג ולהיכנס בצורה מושלמת לדמות. הבעיה שלי היא שאליזבת היא לא דמות מאד מעניינת והיא אף פעם לא מצמררת את הקהל (דברים כאלה משאירים לדמויות כמו מרגרט או דיאנה). אבל בכל זאת קולמן הצליחה לעשות זאת במהלך הקדנציה שלה, פוי ואימלדה לא.
כן, זכרתי שאתה חושב אחרת
ו-ווסט ודביקי באמת מצוינים, רק שבשבילי ההופעות של או'קונר וקורין בעונה הקודמת היו פשוט הטופ שבטופ, והם הציגו הרבה יותר פגיעות מווסט ודביקי.
אליזבת לא מעניינת – זה נכון, אבל כל שלושת השחקניות ששחקו אותה שחקו באופן מדהים ומושלם את הדמות הלא כריזמטית הזאת.
בסך הכול הליהוק של הכתר הוא פשוט אגדי, יש כאן רק תחרות בין תפקידים מעולים לעוד יותר מעולים.
אוקונור היה צרלס מושלם, ובכללי שחקן מושלם (ההופעה הכי טובה שלו עד כה הייתה בארץ האלוהים כך שהייתי הראשון להתלהב מהליהוק שלו בעונה 3 של הכתר).
(ל"ת)
בהופעה של קורין הייתה יותר פגיעות
אבל זה גם הפך אותה לקצת חד ממדית. דיאנה של דביקי נושכת בחזרה, מפלרטטת, מותשת, אסרטיבית וגם מאד פגיעה. פשוט היה לה יותר מרחב להביע מנעד רחב יותר. עונה 4 באופן כללי טובה בהרבה אבל בעיניי עונה 5 זו העונה של דיאנה. (ובכל זאת העיבוד/ פרשנות האהובה עלי היא בכלל של קריסטן סטיוארט. איזו זכייה לא מוצדקת של צסטיין באותו אוסקר).
לגמרי מרוח. אני חושב שרק באמצע הפרק העשירי אמרתי לעצמי בתדהמה, "אז הם לא הולכים להראות את המוות של דיאנה העונה? זה הכל?"
וואי הכתבה מצוינת ואני מסכימה עם כל מה שנכתב בסה"כ (כל עוד ראיתי את הסדרה בכל אופן)
אבל יש לי כלכך הרבה שאלות על המקום הראשון של ריקוד השנה. כלכך הרבה שאלות. הכתבה לא עונה עליהן
אני רוצה להוסיף עוד פרס אחד:
פרס ה"זיכיון עתיק ששנת 2022 עשתה לו כל כך, כל כך טוב": מסע בין כוכבים
היו השנה חמש סדרות שונות של מסע בין כוכבים בטלוויזיה. זה כמעט פרק חדש כל שבוע. והן תפסו קצב ואיכות והפכו את השנה הזאת לשנה הכי טובה של הזיכיון, אפילו שלא היה בהן אפילו פרק אחד של חלל עמוק תשע (טוב, אני *טיפה* מרמה, הדוקומנטרי המושלם על הסדרה אמנם יצא ב2018, אבל ראיתי אותו רק השנה)
זה התחיל בעונה הרביעית של דיסקברי, שהייתה בינונית לחלוטין. אבל זה דבר טוב, כי דיסקברי בעיקר מוציאה ממני רגשות שליליים. אבל העונה הזאת התחילה בנובמבר אז אולי אפשר להתעלם ממנה.
זה המשיך בעונה השנייה של פיקארד (מרץ-מאי). העונה הראשונה של פיקארד הייתה דרמה על איש זקן שבמקרה הוא פנסיונר של סטארפליט. העונה השנייה התחלקה בין חצי עונה של טיפול פסיכולוגי לאיש הזקן, וחצי עונה שמשלבת בין כל הדברים שמסע בין כוכבים יודעת לעשות טוב (יקומים מקבילים, מסע בזמן ושבע מתשע). שיפור משמעותי.
ואז… הזיכיון התחיל לתפוס קצב.
עולמות חדשימוזרים (מאי-יולי) היה… סטאר טרק. פשוט סטאר טרק. זה היה החזון של רודנברי מעודכן לשפה של המאה ה21 ואולי העונה הראשונה הכי מוצלחת של סטאר טרק אי פעם.
עונה שלישית של סיפונים תחתונים (אוגוסט-אוקטובר) היה… הדבר הכי טוב שטרקים יכולים לצפות בו. השילוב של אהבה למסע בין כוכבים יחד עם היכולת לצחוק על מה שמגוחך בה, בלי להפוך לרגע אחד לפארודיה, רק השתפרה בעונה הזאת שבה גם הדמויות הגיעו לרמת בשלות שאפשרה לסדרה להתחיל בוורפ 8 ורק להגביר.
פרודיג'י (20 פרקים שהתחלקו בין אוקטובר 2021 לדצמבר 2022) הצליחה ברגע האחרון לגנוב את תואר העונה הראשונה הכי מוצלחת מחדשימוזרים. כי אם פיקארד הייתה הסיפור של קצין סטארפליט שמגלה שהעולם ממשיך בלעדיו, פרודיג'י היא בדיוק הכיוון ההפוך – חבורה של בני נוער שמגלים עד כמה סטארפליט זה בדיוק מה שהם צריכים.
חוץ מזה הייתה גם העונה השלישית של האורוויל (ורק תגידו שזה לא סטאר טרק), שעברה שינוי מעידן קירק לעידן הדור הבא – פרקים כבדים, עמוסים באמירות (ובדקות. הו כמה הם היו ארוכים), ובדילמות, ובסיפורים שעושים לך קוועטש בלב.
זאת הייתה שנה ממש מוצלחת לסטאר טרק. זה בהחלט היה הזיכיון המוצלח של השנה, ופתאום העובדה שצריך לחכות עד אמצע פברואר לפרק חדש נראית בלתי נסבלת. והסיבה היא שבבת אחת הגיעו לזיכיון אנשים שגדלו על סטאר טרק, שאוהבים סטאר טרק, ושיודעים מה גורם לה לעבוד.
הרגעים של השנה, לפי סדר הסדרות:
דיסקברי – הרגע בו הבנתי שהנשיאה היא קרדסית מעורבת.
פיקארד – במחווה לעבר השייקספירי של פטריק סטוארט, פיקארד נכנס לחדר של גולגולות
חדשימוזרים – כל הפרק האחרון והמחווה הלא תיאמן שהוא הצליח לעשות לסדרה המקורית.
סיפונים תחתונים – יש כל כך הרבה סצינות מושלמות, אבל עולה על כולן הטיפול הפסיכולוגי שבוימלר עובר כחלק מהרפתקאת הולודק.
פרודיג'י – מי היה מאמין שפרק פילר שעוסק כולו בפלאשבקים של הדמויות הראשיות יהיה כל כך מושלם, כך שידחוק הצדה פרק על קוספליי של הסדרה המקורית.
אורוויל – שני ילדים מושמדים מהקיום, וזה הדבר הכי נכון לעשות.
אגב פאדי קונסידיין כשחקן השנה
באיזה עולם חיים אנשי גלובוס הזהב שהעמידו את אמה ד'ארסי, ההופעה הכי פחות טובה בסדרה, כשיש הופעה מדהימה כמו של קונסידיין, או אפילו הופעה מוצלחת של אוליביה קוק? ואם התעקשתם דווקא על רהאינירה, הרי יש את ההופעה הפי כמה וכמה יותר טובה של מילי אלקוק. מה נסגר, חבר'ה? (מה שמזכיר לי – יהונתן, אתה ונעמה מצביעים גם לטלוויזיה?)
ממש כיף לראות כתבת סיכום משמעותית
שמוקדשת לטלוויזיה. אמנם קשה לומר שראיתי המון סדרות השנה (האמת, הכתבה הזו בעיקר הזכירה לי כמה סדרות אני עוד צריכה להשלים), אבל ללא ספק האיזון בין טלוויזיה לקולנוע נטה אצלי השנה לכיוון הטלוויזיה, וזה גרם לזה שהרבה מכתבות הסיכום הקולנועיות קצת חלפו לידי.
אז ממש נהניתי מהסקירה הזו, וברוח סיכום 2022 והסתכלות קדימה מבחינה טלוויזיונית:
הסדרות שעשו לי את השנה – הבנים עונה 3, צהובות (אפילו שזה גבולי להגדיר אותה כסדרה של 2022, היא בכל זאת הסתיימה בינואר), דברים מוזרים 4 (הרבה יותר משתי העונות שקדמו לה), סמוך על סול עונה 6.
הסדרות שאני צריכה להשלים בהקדם האפשרי – אנדור, הדוב, בארי עונה 3, ניתוק, ועוד ים של סדרות ישנות יותר שמחכות להשלמה. לפחות לוויט לוטוס עונה 1 הגעתי השבוע.
הסדרות שהתחלתי ולא תפסו אותי מספיק בשביל לסיים בצפייה שבועית – בית הדרקון וטבעות הכוח. פשוט לא נשאבתי לעולם שלהן מספיק בשביל להתמיד. אני צריכה באמת להשלים את שתיהן בבינג׳. מתישהו.
הסדרות שאני הכי מחכה להן ב-2023 – כל ההתרגשות סביב Last of Us גרמה לי לצפות לה אפילו שאין לי שום הכרות עם המשחק. מקווה שהיא תצדיק את ההייפ. והעונה השנייה של צהובות. אם היא תהיה טובה כמו הראשונה, אני מקווה שזו תהיה העונה שתהפוך אותה ללהיט מיינסטרים ולא משהו שרק יודעי דבר מתלהבים ממנו.
ממש לא מסכים לגבי מיס מארוול
זאת בהחלט סדרה טובה ואולי גם הדבר הטוב ביותר שראיתי ממארוול השנה.
נכון, לא כל הסדרה באותה רמה, ובהחלט היה אפשר ורצוי לוותר על המסע בזמן והעיסוק בהיסטוריה של פקיסטן, אבל למרות כל הבעיות אני מצאתי את עצמי מתאהב בדמויות המצוינות אחת אחת של הסדרה וממש רוצה לראות עוד ממיס מארוול ובני משפחתה.
אז מבחינת כתיבת עלילה הסדרה הייתה יכולה להיות טובה יותר, אבל מבחינת כתיבת דמויות ועולם הם לגמרי השיגו את המטרה ושאבו אותי פנימה.
קמלה קאן היא אולי הטובה ביותר מבין הגיבורים החדשים של מארוול בשלב 4. הדבר היחיד כרגע שמעניין אותי בסרט המארווליות שהולך לצאת השנה זאת היא. אני כל כך מקווה שיהיה לה עתיד מוצלח וטוב ביקום של מארוול כי היא באמת דמות נפלאה וכל כך מעוררת הזדהות.
ההורים של קמלה הם בעיני הורי השנה. הם לא מושלמים ולפעמים הם עושים טעויות, אבל אתה לא יכול שלא להבין אותם ואת המקום ממנו הם באים. סצינה מסויימת בפרק הראשון שהציגה סוג של עימות בין קמלה להוריה (הרגע שבו ההורים של קמלה נותנים לה ללכת לאוונג׳רס-קון בתנאי שתלך עם אביה כענק הירוק והענק הירוק הקטן) ממש שברה לי את הלב וגרמה לי במקביל להבין ללבם של ההורים של קמלה ולהבין ללבה של קמלה. פשוט הרגשתי שאני לגמרי מבין ומזדהה עם שני הצדדים במקביל, ונראה לי שזאת הייתה כוונת היוצרים.
שאר הדמויות גם הן היו נהדרות והדינמיקות ביניהם הרגישה טבעית ואמיתית לחלוטין. בשונה מהרבה סדרות וסרטים , פה הרגשתי שהדמויות הם אנשים אמיתיים שחוו הרבה דברים ביחד לפני שהסדרה התחילה וההווי ביניהם הוא משהו שנבנה לאורך שנים.
ראויה גם לציון הדמות של ברונו, החבר הלבן שמשתלב מצויין בין הפקיסטנים הרבים שהוא מסתובב איתם. זה היה כל כך חמוד לראות איך הוא משתלב בתוך הריקודים הפקיסטניים בצורה מושלמת.
גם הצגת מערכות היחסים בין קמלה לאמא שלה ובמקביל בין אמא שלה לסבתא שלה הייתה בהחלט מעניינת ועשויה טוב. היה מאוד מעניין לראות את ההבדל בין איך שהאמא נראית כשהיא עם הבת שלה לבין איך שהיא נראית כשהיא עם אמא שלה.
וכמובן, יש פה גם הצצה יפה מאוד לתרבות הפקיסטנית, תרבות שאני פחות מכיר והסדרה פתחה לי עבורה צוהר בהחלט מעניין ומעשיר.
וסצינת הריקוד שנמצאת פה היא אחד הרגעים הטובים בסדרה ואחד הרגעים הטובים בכל שלב 4 של מארוול. אני פשוט מת על הריקודים הפקיסטניים האלה. הייתי שמח לגרסא מורחבת של הסצינה הזאת, כי כשהיא נגמרה רק רציתי עוד.
אז זה לא שאני לא מודע לבעיות שיש בסדרה, בהחלט יש דברים שנעשו לא נכון בעשיית הסדרה כשבראשם ההחלטה לתת לעאדיל ובילאל לביים רק את הפרק הראשון והאחרון במקום להפקיד בידיהם את בימוי כל הסדרה (בגדול, עאדיל ובילאל הוכיחו את עצמם ככשרונות חדשים בתחום הבימוי ששווה לשים עליהם עין. אני הייתי מציע לתת להם לביים סרט במארוול, הם באמת טובים ולפי המאחורי הקלעים הם גם עושים רושם של אחל׳ה בני אדם שנראה שמאוד כיף לעבוד איתם), אבל למרות זאת הסדרה נשארת איתי הרבה אחרי הצפייה בה ונקודות החוזק רבות למרות נקודות החולשה.
היא הייתה יכולה להיות סדרה הרבה יותר טובה, אבל היא עדיין סדרה טובה למרות הכל.
הבחירות והנימוקים כל כך טובים
שאני מוכן לסלוח על זה שהשמטת את סידרת השנה שלי (תחנה 11).
סיכום יפה
אני ראיתי לא מעט סרטים השנה, אבל ממש לא הרבה טלוויזיה. אז זה יהיה סיכום קצר יותר משלך.
סדרות השנה:
4. "הארלי קווין" / "הבנים" – שתי יצירות הקומיקס הטובות ביותר של השנה, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע.
3. "ציפור שחורה" – אני גם חושב שהיו לה בעיות קצב, אבל היא עשויה ממש טוב ופול וולטר האוזר נהדר (גם טארון אגרטון מוצלח).
2. "אפטר פארטי" – היצירה שהתחילה ברגל ימין את גל ה Whodunits של השנה. בן שוורץ נפלא (וגם השיער שלו)
1. (תיראו מופתעים) "אטלנטה", עם שתי עונות שהן באמת לא פחות ממופת טלוויזיונית. אהבתי גם את העונה השלישית והמפלגת, כששניים מפרקי האנתולוגיה היו מהטובים ביותר בשתי העונות האחרונות. מהסדרות הטובות ביותר של העשור האחרון, אם לא מעבר.
הסדרה הבסדר של השנה: "בית הדרקון". הבנו, יש לכם תקציב, אבל מה עם דמויות מעניינות? בשלב מסויים המשכתי לצפות רק כדי לראות איזה בלאגנים מאט סמית' יעשה השבוע.
הסדרה שהייתה צריכה להיות סרט של השנה: "העיר הזאת שלנו". ג'ון ברנת'ל שחקן נפלא והנוכחות שלו בכל פרוייקט אוטומטית מסקרנת אותי. אבל לא היה צורך ב*כמה פרקים שלא היו לזה* כדי לחזור שוב ושוב על זה שהמשטרה מושחתת ושזה מעגל של שחיתות. סרט של 100 דקות בערך היה מספיק.
הסדרות הגרועות של השנה: אחרי סדרות שהיו לכל הפחות מסקרנות בשנה שעברה, השנה מארוול לגמרי הפילו את הכדור. "מון נייט" לא הציעה משהו מעניין פרט להופעה של אוסקר אייזק, ל"מיס מארוול" היה פרק ראשון מוצלח ומגניב שאחריו היא ממש הלכה לאיבוד ו"שי-האלק" הייתה שפל רציני בסדרות של דיסני+ עם כתיבה נוראית ודמויות המשנה הגרועות ביותר של השנה בפער (מסתכל עליך, מדיסון). לטטיאנה מאסלני הגיע טוב יותר מזה.
ההשלמה המוצלחת של השנה: באמת שיותר אנשים צריכים לצפות ב"צ'אקי". היא קאמפית, היא כיפית, יש בה ייצוג להט"בי והיא משלבת הרבה מהמיתולוגיה של הסרטים המקוריים (אין צורך לצפות בהם, אבל זה מוסיף). אפילו החזירו את השחקן שגילם את הילד אנדי בשני הסרטים הראשונים! נהניתי מכל רגע של העונה הראשונה, ומצפה להשלים את השנייה שהסתיימה לא מזמן ואומרים שאפילו טובה יותר.
השלמת קלאסיקות: באיחור הרבה יותר מדי גדול מסיים השבוע את "אנג'ל". וממשיך לצפות ב"בית הלבן" יחד עם אשתי (בדיוק התחלנו את עונה 5, אחרי שסורקין נטש את הספינה).
סדרות שהפסקתי אחרי שני פרקים אבל היו מסקרנות ואני צריך לחזור אליהן מתישהו: "כולנו מתים" הקוריאנית ו"טבעות הכוח".
סדרות שאני רוצה להשלים בעתיד הקרוב: "הדוב", "צהובות", "הלוטוס הלבן", "שמי הלילה" והאנתולוגיה של גיירמו דל טורו בנטפליקס.
הביטול המבאס של השנה: גם אני התבאסתי מכל החשיפות על ג'וס ווידון בשנים האחרונות, אבל זה לא משנה את זה ש-"The Nevers" הייתה ממתק קטן וחמוד שנגמר מהר מדי. ציפיתי לקבל חדשות על החצי השני של העונה הראשונה (שהופק תחת שואו-ראנרית חדשה), היו שמועות שהיא חוזרת בדצמבר אבל במקום זה דצמבר הביא איתו את הבשורה שהסדרה הצטרפה לעוד פרוייקטים שוורנר החליטו לגנוז כדי לחסוך כמה דולרים, אפילו שהפרקים כבר צולמו. כולי תקווה שהם ימצאו בית חדש בקרוב.
הסדרות המצופות של 2023: "האחרונים מבינינו", "פוקר פייס" ועונה 3 של "טד לאסו" (תנו כבר תאריך!)
מקום שלישי סמוך על סול? בוז אחד גדול וזה בלי לראות את שאר הסדרות ברשימה
בושה.
רם, תתפטר!
אז אולי כדאי שתראה אותן
כי שתי הסדרות שהצליחו לעקוף את העונה המופתית של סול עשו את זה בחסד.
בזכות! בזכות! לא בחסד.
אני אשאיר הודעה למנותק שלי.
ניתוק לא עקפה את סול. רק על הבטן הרכה באמצע והחזרתיות על אותם רעיונות הייתי מעיף כמה מקומות אחורה
(ל"ת)
יותר ממעולה איתם. קצב איטי, קווי עלילה שנבנים בעדינות ובהדרגה לא שווה למריחה
בניתוק הייתה חזרתיות על רעיונות, דיאלוגים, אפילו תנועות מצלמה. בסול תמיד יש ניואנסים מרתקים שהופכים כל סצנה לשונה וייחודית.
מבחינתי
כתבה מעולה , לי אין ספק שעולם הטלוויזיה עוקף זה מספר שנים את הקולנוע באיכות ומגוון שיש לו להציע .אני לא שומע כמעט אנשים מדברים על סרטים חדשים או סרטי אוסקר , כמו שאני שומע דיבור על סדרות.
מרגיש לי שזו הייתה השנה של המיני סדרות , הרבה איכות שם . בשביל אנשים כמוני שרוצים לראות משהו עם יותר עומק מאשר יש בסרטים היום אבל לא להתחייב לעונות שלמות זה דבר נהדר, ואני שמח שיש התלהבות בתעשייה ההוליוודית לעשות כאלו .
צריך לציין גם את הסדרה שואו טיים -לייקרס , סדרה נהדרת .
רק חבל לי על שאין כל כך הרבה סדרות קומדיה טובות , לפחות לא כאלו שהן באמת מצחיקות, כמו איך פגשתי את אמא שציינת . אני מקווה שיבוא גל של סדרות קומדיה אולי בעזרת שחקני קומדיה שיתחילו לעשות יותר סדרות כמו ג'ון סי ריילי שהיה נהדר בשואו טיים לייקרס.
שמח שהזכירו את סוסיים איטיים, סדרה ממש כיפית, ורואים שגארי אולדמן משחק את הדמות כמו אחד שהיה בעצם רוצה להיות הדמות הזאת, הגארי אולדמן הפנימי שלו, אם תרצו.
לגמרי לא ידעתי שפרחי מיאמי עלו לבמה העולמית. אבל עם השיר הזה?! באמת?! מה אם 'הנה מה טוב ומה נעים'? מה אם 'לא ישא גוי? קומט שוין'? אני נשמע כמו מטאליסט נרגן שNEWBIE משבח לידו את האלבום השחור. אבל באמת, זה יכל להיות הרבה יותר טוב
תקשיב
הלכתי לחפש את הביצוע שלהם ל"לא ישא גוי" בעקבות ההמלצה שלך ומן הסתם לכל אחד העדפות משלו, אבל הגרסא ששרים כאן במחנות קיץ וקבלות שבת וחגים וכאלה הרבה יותר יפה, פשוטה, ודביקה בעיני. אבל כאמור על טעם וריח וזה.
תראו, אני לא מת על דיוני אוף בלתי קשורים בעליל
אבל אני עלול לעקוב באדיקות אחרי סאגת "הביצועים הכי טובים לניגונים חסידיים".
זה לא ממש אוף אם רם בחר להכניס את העניין לסיכום השנתי
(ל"ת)
רם דיבר על הריקוד
לא על "איזה לחן/ביצוע" הוא הכי טוב.
כן אבל הוא הכניס לכתבה נושא אוף טופיק שבאופן טבעי הפך לדיון על נןשא שמטבעו אוף שגלש עוד טיפה הצידה (אבל לחן/ביצוע הכי טובים כן קשורים קצת לריקוד, לא הייתי קורא לזה ״בלתי קשור בעליל״).
בכל אופן יותר מפריע לי שמכניסים נושא אוף אופיק לכתבה בנושא מסוים (2022 בטלוויזיה) מאשר שגולשים לנושאים אחרים בתגובות.
לא לגמרי הבנתי
הביקורת היא על השיר, או על הביצוע של השיר?
לא ביקורת חלילה
הבעה של העדפה. הגרסה שלהם מורכבת, ובעיני הגרסה הפשוטה הרבה יותר נעימה ויפה. הביצוע שלהם הוא אחלה למה שהוא.
ביקורת זה בסדר גמור, אני אוהב ביקורת. רק לא הבנתי אם ה'לא ישא גוי' שלך הוא השיר שלהם רק בביצוע אחר, או שזה לחן אחר. אני מנסה כאן להתאים את הטעם לחובבי הטיקטוק, כי נקודת המכירה של פופ חסידי (אם ישנו) זה השימוש הבלתי מתנצל שלהם בכלי נשיפה. בז'אנר הזה השיר ירושלים רחוק מלהיות אחד החזקים שלהם (אני יכול להמשיך עוד רשימה ארוכה מאוד של שירים שעדיפים בעיני). לטעם שלי הם חזקים במקומות אחרים בכלל. השיר 'אנא בכח' של פרחי מיאמי עדיין מעלה לי דמעות בעיניים. והסולן בשיק 'סיעתא דשמיא' פוצע לי את הנשמה. אבל השירים האלו פחות ילכו בטיקטוק. (בחיים לא חשבתי שנגיע להעדפות פלייליסט של פרחי מיאמי בפורום הזה)
לחן אחר
ועם יותר מילים. פחות ניגון, יותר שיר.
בעיני נקודת המכירה של פופ חסידי זה כמו של כל פופ אחר, כמה זה דביק, לא כלי נגינה ספציפיים. נדבק לי לאחרונה שיר פופ סיני (105°C/super idol) בעקבות ממים, ואתה יכול לטעון שהוא עושה דברים שנגיד, טיילור סוויפט עושה, או שהשימוש בשינוי טונים או כלי נגינה מסויימים הוא נקודת מכירה, אבל הדביקות היא נקודת המכירה האמיתית – ומתוך הלחנים של "לא ישא גוי", זה של MBC פחות דביק.
מה שאני אומר זה, אם כלי הנגינה היו נקודת המכירה, לינדזי סטרלינג לא היתה כל כך יוצאת דופן בנוף נטול כנרים. וירושלים הרבה יותר דביק מהרבה שירים אחרים של MBC, אבל יש מצב שיביא אנשים שלא היו מנסים פופ חסידי אחרת לנסות, ובעיני להחשף לדברים חדשים זה תמיד מבורך.
כשמדברים על להקות חסידיות תמיד כדאי ללכת לגרסת ההופעה
וייבים אחרים לגמרי וביצועים ברמה ממש גבוהה שמשום מה לא באים לידי ביטוי בגרסאות אולפן
מון נייט לוקחת בלי בעיה את אכזבת השנה. וזה מדהים כי טבעות הכוח ושי האלק קיימות.
אבל הפער בין הקומיקס לתוצר הסופי פשוט גדול מדי, ברמה שזה פשוט לא מון נייט.
בכללי זאת היתה שנה נהדרת לטלוויזיה, כמו שהכתבה משקפת.
ואם הייתי צריך לבחור משהו אחד להמליץ עליו באופן עיקש אני חושב שאני הייתי ממליץ על בלאק בירד. מיני סדרת טרו קריים מורטת עצבים עם קאסט חזק.
חוץ מזה – התיאורים של רם גרמו לי להתחיל את אטלנטה. מחכה כבר להגיע לעונה 3.
כמו כן, הדב בדיסני פלוס היא יצירת מופת ובבקשה תלכו לצפות בה.
(ל"ת)
אני לחלוטין לא רואה מספיק טלויזיה
אבל אנסה לדרג את הסדרות שראיתי השנה (או לפחות אלה שאני זוכר שראיתי):
10. שי-האלק
9. מיס מארוול
8. מון נייט
7. קוברה קאי
6. פיסמייקר
5. המפקדת
4. דברים מוזרים
3. לייקרס: קבוצה מנצחת
2. הבנים
1. סמוך על סול
האמביוולנטיות של השנה: שר הטבעות טבעות הכוח
סדרה מצוינת ומושקעת ביותר, הייתי מלא מילים חמות אליה לאורך הצפייה על בסיס שבועי, אבל אז הגיע הפרק האחרון.
וזה לא שהפרק האחרון לא היה טוב, הוא היה בהחלט ברמה גבוהה כמו כל הסדרה, רק שהיה בו טוויסט אחד (הלברנד הוא סאורון) שהרס הרבה מאוד מהסדרה וגרם להרבה קטעים טובים בסדרה להראות באור הרבה פחות טוב.
יש בי כוונה לראות את הסדרה בצפייה חוזרת, אבל אני תוהה איך אני ארגיש לאורך הצפייה כשאני כבר יודע את הטוויסט המרגיז.
וזה כל כך חבל לי, כי הסדרה באמת הייתה מוצלחת עד אותו הטוויסט וכנראה שבלעדיו הייתי מכריז עליה כסדרת השנה, אבל במקום זה עכשיו אני מכריז עליה כאמביוולנטיות של השנה.
זה מדהים איך אפשר להרוס כל כך הרבה בטוויסט טיפשי אחד.
חשוב רק להדגיש
שהטוויסט עצמו לא היה כזה טיפשי, הוא דווקא לא היה רע. מה שהיה רע אלו ההטעיות של הסדרה כדי לא לחשוף את הטוויסט, הטעיות שכמעט הרגו דמויות אחרות; ושאחרי הגילוי עצמו, הם לא ידעו כל כך איך לפצח את הדמות. אבל הרחבתי בכל זה.
רק להבהיר
ברור שלא היה שום דבר דומה בחומר המקור. לסאורון יש יכולת התחזות, אבל שום קשר למה שקורה בסדרה.
תודה
לרגע כבר חשבתי שטולקין אחראי לקשקוש הזה, אני שמח שזה לא כך.
מסתורין, הפתעות וטוויסטים מאלצים להנדס את ההתרחשויות למענם.
אידיאלית, טוויסטים הם בונוס בזמן אמת ותענוג בצפייה חוזרת.
בעונה הזאת, הטוויסט קלקל את העלילה מההתחלה, לא רק מרגע האכזבה ממנו והלאה.
אקדמיית המטריה
העונה לא הייתה גרועה.
היא לא הייתה מעולה.
פשוט עוד עונה של הסדרה שהיא ממתק ויזואלי עם שתי דמויות אדירות.
זה מספיק כדי לשים אותה די בטופ שלי.
אני לא צופה טלוויזיה גדול
כלומר, לא רק שאני מתחיל סדרות ואז לא מסיים אותן אחרי עונה אחת (היי, הבנים!) ולא רק שאני מתחיל עונות ולא מסיים אחרי פרק אחד (היי, וונסדיי!), אני גם מתחיל מדי פעם פרקים ונשבר באמצע (היי, שלל סדרות ישראליות!).
באמת שכל הדיבור על איך הטלוויזיה עקפה את הקולנוע זה כמו שפה אחרת לחלוטין עבורי כי הדבר העיקרי שהטלוויזיה עקפה את הקולנוע בו זה בינוניות ולקחת דברים שהקולנוע עשה יותר טוב לפני כמה שנים ולעשות פחות טוב על מסך קטן יותר.
בכל מקרה, מתוך הכלום וחצי סדרות שכן ראיתי (לצורך הפרוטוקול: מון נייט, רק רוצחים בבניין, אפטר פארטי, ניתוק, פרק של וונסדיי, פרקיים של פיסמייקר, חצי עונה של ריק ומורטי ושליש עונה של פריימל): אין ספק שהסדרה הכי טובה של השנה היא "פנתיאון" ורם לא יודע על מה הוא מדבר כשהוא לא שם אותה בשום מקום בכתבה הזאת.
הסדרה הכי טובה של השנה היא ג'ק ריצ'ר
ולראיה: יש בה בחור גדול (Jacked) שמגיע לאנשים (Reaching) ואז מרביץ להם. לזה אני קורא כנות בפרסום*.
* טוב, האמת זו לא סדרה טובה במיוחד ברוב המדדים הנחשבים, וגם בסטנדרטים של סדרת הספרים היא קצת יותר מידי 'נחמדה' מכדי לתרגם את הלאקוניות האבסולוטית של לי צ'יילד, אבל היא אחת הסדרות היחידות שסיימתי השנה ולכן בחירתי בה.
כן זה לא בדיוק הוגן לשפוט את הטלוויזיה של היום אם בחרת לצפות בעיקר בסדרות בינוניות.
(ל"ת)
לא, אני בחרתי לצפות בכל סדרה שנטענה שהיא הכי טובה
ואז ראיתי לפניי מוצר בינוני. גם השנה, בחרתי את המקום הראשון של וואלה!, השני של רם, ורביעי-שלישי של רם בקומדיות.
למען השם – הרבה לפני העונות האחרונות של "משחקי הכס" עמדתי מהצד ושאלתי את אותה שאלה שרם שואל בנוגע ל"בית הדרקון", וגם סדרות מומלצות ואהובות אחרות – הן כאלו שפרשתי אחרי פרק, עונה או משהו אחר.
תזכורת ראויה לשיחה הזאת: אני חושב ש"הסמויה" – פסגת כל הטלוויזיה עלי אדמות או משהו – היא סדרה סבבה ביותר, למה לא, וש"שובר שורות" -השנייה משלוש הסדרות שמתהדרות בתואר – היא סדרה עם עונה מיותרת לכל הפחות. "הסופרנוס" עוד לכאורה לפניי, אם כי הפרק הראשון שלה לא שכנע אותי להמשיך אותי לצפות. "אחים לנשק" גם הטוב עוד לפניי אבל ממה שראיתי אי אפשר להגיד שנפלתי.
בקיצור – בשלב כלשהו זה כבר ברור שלא משנה אם זה אני או הם, זה לא עובד העסק הזה, וכל התארים שקושרים לכל הסדרות הוא מנותק מההוויה שלי. להמשיך לנסות בכוח ולהתאכזב שוב ושוב זה לא רק מתסכל בכמה מובנים, אלא גם נהפך לבזבוז זמן עצום עבורי. לפחות סרט בינוני שורף לי רק שעתיים.
אנחנו לא מסכימים הרבה מבחינת אהבה שלנו לסרטים
אבל אני איתך לגמרי א- לגבי זה שסרטים עדיפים על סדרות בממוצע.
ב- שובר שורות והסמויה לא כאלו טובות(כאילו שובר שורות מדהימה לדעתי רק בעונה 5 ועד אז היא בינונית לדעתי ) .
סדרות שאני אוהב – מיני סדרות שלא נראה שהם מושכים זמן- גמביט המלכה
סדרות בסגנון ncis, suitsוכו שהעלילה לא כרוכה אחת בשנייה בצורה עדינה ואם אני מגיע בעונה או 4 2 אני לא אבין כלום(אז כן ברור שההבנה שלי תיהי פחותה אבל בעיקרון הפשטות של הסדרות האלו נותן להן משהו נחמד)
יש סדרות טובות ואפילו מאוד אבל לדעתי עדיין לעשות סדרה טובה מאוד קשה יותר מסרט בגלל אורך החיים של הסדרות
אני אוהב יותר קולנןע
אבל מון נייט, פיסמייקר, רק רוצחים בבניין, וונסדיי הם ממש סדרות בינוניות. יכול להיות שוואלה או רם דרגו אותם גבוה, אין לי מושג, פשוט לא הייצי שופט את מצב הטלוויזיה על פיהן (כמו כן ניתוק טובה אבל אוברייטד ברמות).
אתה מוזמן לנסות להפתיע אותי עם רשימת הסדרות שאתה חושב שהן ממש טובות
אבל כמי שעשה את הרודיאו הזה כמה וכמה פעמים – אני כנראה אחזור עם אותו מבט של "אה, כן, בטח" שמנסה לא לאכזב את הצד השני של השיחה שבאמת לא הבנתי מה אמור להיות כזה נהדר במה שמדברים איתי עליו.
וכן – ברור שמון נייט, פיסמייקר וונסדיי הן בינוניות (טוב, על השתיים האחרונות יש מחלוקת, אבל זה שראיתי פרק מכל אחת אמור להגיד מספיק), אבל אני לא שופט את מצב הטלוויזיה על פיהן אלא על פי סדרות אחרות שזכו להלל ושבח כמו, נניח, "חזרות".
אולי תנסה את:
המגן – סדרת פשע על שוטרים מושחתים ששואבת מפרק הפילוט ועד פרק הסיום המושלם. היא רק עולה ועולה מעונה לעונה לשיאים חדשים.
חניבעל – יותר טובה מהסרטים ואפילו יותר מהספרים. מיקלסן מאכיל את הופקינס באבק.
ולמקרה ואתה אוהב את ניקולאס וינדינג רפן אז המיני סדרה שלו לאמזון – Too Old to Die Young שהיא יותר סרט באורך של 10 שעות מאשר סדרה בתכלס.
ואפ כבר ציינת סדרת אוטר מאמזון, the railroad underground של בארי גנקינס מתבקשת.
(ל"ת)
אה כן, ובנטפליקס יש את אפטר לייף ודרק של ריקי ג'רבייס. גאונות צרופה.
ריקי גארוויס הוא גאון כל דבר שהוא עושה זה גאוני
ממליץ בחופ על הסדרות הנל
(ולא על הסרטים שלו שהם לא משהו)
מבין אותך ולא מסכים בו זמנית
אני מצטרף לאלו שחושבים שהטלוויזיה התעלתה על הקולנוע בשנים האחרונות, ועדיין מבין לגמרי על מה אתה מדבר. במשך שנים לא הצלחתי לראות יותר מעונה אחת של סדרה, גם אם אהבתי אותה, כי זה תמיד היה "הממ כן, נחמד, אבל לא ממש כמו קולנוע". ובדומה למה שאמרת, הרגשתי שגם אם בסוף אני אמצא סדרה שאני ממש אתלהב ממנה – זה חתיכת בזבוז זמן, המסע הלא ברור הזה.
בנוסף, בדומה למה שאמרו פה בתגובות, רוב הסדרות שסיפרת שראית הן באמת ממש בינוניות (לטעמי, לטעמי!), והאמת שאני לא חושב שהן מנסות להיות משהו אחר. פשוט, מבחינת הרבה אנשים סדרות זה עדיין משהו שבא לנקות את הראש \ להעביר את הזמן בכיף, ויש המון תוכן שעושה את זה אחלה ממש – אבל המרחק מפה עד ליצירת מופת ממש גדול. העניין בטלוויזיה, ואני מאמין שזו הסיבה שמתלהבים ממנה לאחרונה, הוא שיש שם גיוון עצום. אפשר כבר לראות שוב סצינות אקשן בוואן שוט שעומדות בשורה אחת עם כאלו מהקולנוע (היי עונה 3 של "בארי"), ועד לסדרות ניסיונות משונות שלא ברור מי נתן להן תקציב ואני לא בטוח שהייתי רואה את זה בקולנוע (היי "חזרה גנרלית").
בנוסף, יש לאנשים גישה מעצבנת של "חכה חכה אני אומר לך תראה X פרקים וזה יהיה מעולה ממש!". הזמן שלי מספיק חשוב לי כדי שלא אבזבז על סדרה שעות על גבי שעות בתקווה שמתישהו אני אהנה ממנה. אני יכול להבין את זה אם אני מרגיש בסדרה שיש לה פוטנציאל או שהיא עדיין מעבירה לי את הזמן בנעימים, אבל כאלו שאני רואה ישר שלא בא לי לראות? לא, תודה.
אז אם בא לך, כמה סדרות מהשנים האחרונות שאהבתי מאוד ולטעמי עומדות בשורה אחת עם הסרטים הטובים של אותה שנה. לא כולן באותן רמה, אבל מנסה לגוון כדי לתת את הכיוון שאני מדבר עליו:
הנותרים, הדב, חזרה גנרלית, אופוריה, Landscapers, We Are Who We Are, I May Destroy You, When They See Us, American Vandal, פליבאג, ובגזרת הישראלים: רק להיום, על הספקטרום, הנערים. חלקן כן סדרות שדורשות סבלנות, אבל בכל מקרה היו בהן מספיק דברים שתפסו אותי כדי שאני ארצה להמשיך לצפות בהן. בנוסף, אני חושב שכמעט כל הסדרות ברשימה הן כאלו שפשוט לא הייתה יכולה להיות להן מקבילה קולנועית מכל מיני סיבות, ופה היתרון הגדול שלהן.
תודה, יש רק דבר אחד שאני לא מבין
וזה: אתה מדבר על גיוון עצום בטלוויזיה, אבל הרי… יש גם כזה בקולנוע. לא באופן חוקי, אולי – אולמות הקולנוע עדיין סובלים קצת משומרי סף שהסטרימינג לא סובלים מהם, אבל אם אנחנו מרחיבים את ההסתכלות שלנו ל"סרטים שאפשר לראות בשנה האחרונה, לא משנה איך" – הגיווון והמגוון הוא עצום.
בהחלט.
עולם הטלוויזיה כעת מגוון כמו עולם הקולנוע – לא יותר ולא פחות.
כן, יש בזה משהו
אני חושב שהטענה הזו מגיעה משני מקומות:
1. בסופו של דבר רוב האנשים כן מתבססים בעיקר על תוכן זמין, גם אם הם מבקרים בפסטיבלי קולנוע ו/או משתמשים בטורנטים ודומיהם. ככה שהרבה יותר קל להיחשף ולהגיע לדוקו נסיוני יחסית בסגנון "המדריך לחיים בניו יורק" או "חזרה גנרלית" מאשר למקבילות הקולנועיות שלהם.
2. המדיום עצמו שונה, אבל הגבולות נפרצו כך שהרבה ממה שמקבלים מסרטי קולנוע אפשר לקבל, תיאורטית, גם מטלוויזיה. יש יותר ויותר מיני סדרות שמרגישות מכל בחינה כמו סרט ארוך שפוצל, אבל יש גם סדרות שמנצלות את המדיום עד הסוף, ככה שמקבלים חוויה שפשוט לא קיימת בקולנוע. אקח כדוגמא את עונה 3 של "הנותרים"': כל שבוע קיבלתי שעה אינטנסיבית ומטלטלת שפשוט שונה לחלוטין מזו שקיבלתי בשבוע שלפניו. יש פה גם רוחב יריעה שנובע ממשך הזמן של הסדרה, גם תחושה כיפית של "אין לי שמץ של מושג מה אני הולך לקבל הפעם אבל אני יודע שזה יהיה וואו", וגם משקל רגשי מצטבר שנובע מהצפייה השבועית.
ובלי קשר, יש לי תחושה (אולי אני טועה לחלוטין) שטלוויזיה מאפשרת הרבה יותר לקבל יצירות בתקציב בינוני שמעזות לפרוץ גבולות, לחקור ולחדש על פני הקולנוע, שיש בו המון שוברי קופות שהולכים על בטוח וסרטים קטנים שעושים דברים ייחודיים וריסקיים, אבל מעט מאוד כאלו שהם באמצע וגם באמת שווים צפייה.
כן, אפשר לדבר על המעבר של ה"סרט בתקציב בינוני"
לטלוויזיה, אם כי גם שם אני חושב שהביצוע הטלוויזיוני, לרוב, פחות טוב – גם כשאין מקבילות בקולנוע.
כאמור – כל זה לא אומר שאין סדרות שאני מחשיב כטובות מאוד, ואפילו מופת, או שאני חושב שכל מה שמיוצר עכשיו זה חרא. פשוט שטענת "הטלוויזיה עקפה את הקולנוע", לכל הפחות עבורי, היא טענה שפשוט לא קשורה.
מצטרף בחום לשבחים על "הנותרים" בכלל, ועונה 3 בפרט.
מאסטרפיס.
עד כמה הטיעון נגד "תראה כמה פרקים ואז תחליט"
עדיין תופס בשנה שבה "ז'אן דילמן" הפך להיות הסרט הטוב ביותר אי פעם?
קודם כל,
הוא הגיע לראש רשימת סייט אנד סאונד, וזה דבר אחר לחלוטין.
שנית – אלה שתי טענות שונות. האיטיות של ז'אן דילמן היא הסיפור. צריך שלוש שעות וחצי כדי לחוות אותה, אבל זה לא "התחלה איטית" או משהו – ז'אן דילמן מציג את עצמו בפני הצופה מהרגע הראשון ועד האחרון כמי שהוא. טענת "חכה כמה פרקים" היא לא "תתרגל לסגנון" אלא "כן, לוקח זמן עד שכל העסק מתרומם אבל אז זה משתפר".
(מה שכן – יש בהחלט סרטים מסוימים שגם עונים על ההגדרה הזאת. אבל יש הבדל מהותי בין "חכה חצי שעה" ל"חכה ארבע שעות במצטבר")
הקנוניה נגד אמריקה סדרה מעולה לדעתי
מיני סדרה של יוצרי הסמויה
לדעתי אחת הסדרות הטובות בשנים האחרונות
היא יותר טובה מהספר?
כי הספר ואני לא הסתדרנו.
אממ אני לא קורא בכלל ולא קראתי בפרט
אבל לפחות הסדרה קצרה יותר מהספר אז אולי היא ממוקדת על הדברים החשובים
ממה שאני זוכר ממנה, היא סיר לחץ.
(ל"ת)
לא תמיד
זה לא רק "חכה עד שמשתפר", לפעמים יש אלמנט שמופיע בפרק מתקדם שמפיל אסימון וצובע את מה שבא לפניו בצבעים חדשים ועם זאת נבנה בהדרגה על ידי אותם פרקים. זה לא אומר שכל מה שבא לפני אותו אסימון היה דרוש שיפור.
כמובן שסדרות זה עסק שיותר מתאים לסבלניים ולמי שרוצה ויכול להשקיע בהן את זמנו.
גם אני שחושב שיש יצירות סדרות שמספרות סיפורים מופתיים לא תמיד מוצא את הפנאי או הכוח להשקיע במדיום הזה
אני ממש מסכים
ובחיים לא הבנתי את כל הדיבור של "הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע" וכל זה. כן יש איזה "תור זהב" עם סדרות מצוינות, אבל כולן, וגם אלו שהמליצו לך פה שראיתי, סובלות ברמות כאלו ואחרות ממה שאתה מתאר. היחידה שאני חושב שסובלת מזה הכי פחות היא "פטריוט", אבל זה עדיין קיים גם בה. אבל בסוף סרטים תמיד יהיה המדיום האהוב עליי.
עם זאת, אני מת על סדרות ורואה לא מעט. כשזה מוצלח, החלקים החלשים יותר שווים את ה-payoff/תגמול/וואטאבר, כי מה לעשות, אם אני מושקע בסיפור 5 שנים ו-70 שעות, כנראה שכל מיני דברים שקורים בו ישפיעו עליי יותר חזק מסרט של שעתיים, או אפילו סדרה של כמה סרטים.
אבל בסוף מה שתיארת די נכון גם לספרים – קח כל ספר שמוגדר כיצירת מופת ומעל 100 עמודים ומן הסתם הרמה לא נשמרת בכל פסקה, וגם לוקח שעות לסיים ספר, הרבה פעמים יותר מסדרה. ממה שאני זוכר אתה כן קורא הרבה, למה זה מוצדק מבחינתך וסדרה לא? מההגיון הזה הייתי מצפה שתקרא רק ספרים קצרים.
סדרת האנימציה של השנה
PRIMAL, יצירת מופת רוצו לראות
וארצ'ר חזרה בעונה טובה אחרי כמה עונות שדי איבדו אותי.
חייב להגיד לכם, בנימה אישית, כמה אני אוהב את הקהילה הזו
בחרתי בדוקו טבע על דינוזאורים כסדרת הדרמה של השנה ואף אחד לא הניד עפעף.
האופן בו מתקבלות פה דעות על סדרות וסרטים החורגים משולי הנורמה, מוכיח לי מדוע אני אוהב לגלוש בעין הדג כל-כך הרבה שנים ועד כמה כיף לכתוב פה. לא כולם מסכימים עם הטעם של כולם, כפי שצריך להיות בפלטפורמה סבירה, אבל רוב הדעות – בין אם הן כאלה שהולכות עם הזרם ובין אם הן נישתיות, לרוב מתקבלות עם מינימום הבנה כי יש אנשים עם טעם שונה ואולי כדאי להקשיב גם לְמה שיש להם לומר; במקרה הגרוע זה יניב דיבייט מעניין, במקרה הטוב עוד גולשים ייחשפו לתוכן חדש. אתם מקסימים.
טוב, אם רצית דעה שתעורר מחלוקת, היית צריך לבחור בסדרה לא נהדרת.
(ל"ת)
מצדי אתה מוזמן לתת את הפרס אפילו לסדרת טבע ״אמיתית״
אני בהחלט אוהב סדרות טבע.
אמנם אני לא מפנה הרבה מהזמן שלי לסדרות טבע, אבל כשאני כן עושה את זה לרוב אני לא מתחרט.
יש משהו קסום בטבע.
ואם כבר מדברים, אז השנה עלתה לדיסני פלוס הסדרה ״אמריקה היפה״.
ראיתי רק את הפרק הראשון (לבינתיים), אבל וואו כמה שזה מרהיב.
אתם פשוט חייבים לראות את זה.
אחד מפרקי סדרות הטבע הטובים ביותר שיצא לי לראות בחיי.
השוטים בהם אנחנו עפים במהירות מסחררת מעל נופים פראיים בצורה חלקה לגמרי הוא משהו שעוד לא יצא לי להתקל בו בסדרות טבע, וזה פשוט מרהיב בכל קנה מידה.
עכשיו אני קולט ש״שמורות הטבע המופלאות״ (הידועה גם כ״סדרת הטבע עם ברק אובמה״) יצאה ב-2022
וממנה ראיתי יותר מפרק אחד (נדמה לי שראיתי כמעט את כל הסדרה) וזאת גם סדרת טבע מדהימה בטירוף ומומלצת מאוד.
וזה לא שאני מרגיש ככה עם כל סדרת טבע, יש בהחלט הרבה סדרות טבע מהשנים האחרונות שפחות הלהיבו אותי, אבל שתי הסדרות האלה (מתוך מה שראיתי מהם, כמובן) גרמו לי להתפעמות שלא קוראת לי בכל פעם שאני רואה סרט טבע, ועל כן אני ממליץ עליהם בחום (״שמורות הטבע המופלאות״ זמין בנטפליקס ו״אמריקה היפה״ זמין בדיסני פלוס).
אגב, במהלך צפייה ב״שמורות בטע המופלאות״ מהר מאוד שוכחים שהקריין היה נשיא ארה״ב ומתיחסים לקריינות שלו כאל קריינות רגילה שבאה להסביר לנו על מה שאנו רואים ולא לקחת אליה את הפוקוס, כך שלא ברור לי מה כל כך מיוחד בזה שזה ברק אובמה. ממיילא הקריין אמור להיות רקע לנופים ולחיות שהם הסיפור האמיתי, אז זה לא נראה לי מי יודע מה חשוב מי מקריין ואיזה קריירה הייתה לו.
רק בשביל האפקט הקומי
איך אתה בוחר בדוקו-טבע לסדרת הדרמה של השנה?!
מי בכלל לימד אותך לבחור סדרות טלוויזיה?!
עוד האשמות גנריות על כך שהבחירה שלך לא ראויה!
סליחה. לא הצלחתי להתאפק
וכמובן:
"עין הדג הוא כבר לא מה שהיה פעם".
the peripheral
לא יודע למה הסדרה הזאת לא הוזכרה בשום מקום, אבל בעיניי מדובר בסדרה הטובה והחכמה ביותר ששודרה השנה בטלויזיה. ראיתי אותה במקביל עם הלוטוס הלבן המעולה כשלעצמה, ו peripheral היתה רמה אחת מעל.
אני יכול לנחש למה
כי היא היתה פשוט עוד עונה של ווסטוורלד, אבל לא מוצלחת במיוחד (וגם לווסטוורלד לא היו עונות טובות באמת מאז הראשונה, כן?) – מד"ב שלא עושה הגיון בשיט גם אם לא מנסים להתקטנן, בימוי משעמם (במיוחד בסצנות האקשן), מחסור חמור בהומור וחשיבה שאם אומרים משפטים בפרצוף רציני לחלוטין וחסר הבעה אז גם הצופים יקחו אותם ברצינות מלאה ויתעלמו מכמה שהם מטופשים ומלאי פאתוס.
אני יכול להבין למה שאנשים אוהבים אותה, אבל אני עוד יותר מבין למה מתעלמים ממנה ברשימות סוף שנה. היא ממש לא ראויה להן.
שנה כיפית של אנימה ודיסני פלוס..!
סתם, לא באמת הסדרות היחידות שראיתי השנה הן אנימה או דברים מדיסני פלוס. אבל זה קצת מרגיש ככה? יותר כמו – סדרות קומיקס, סדרות סטאר וורס, וסדרות אנימציה שרובן אנימה. אבל הכותרת עדיין די נכונה.
בכל אופן, השידור השבועי הוא הדבר היחיד שעזר לי להמשיך להתמיד עם סדרות בשנה הכאוטית הזו, ומה שהצליח להחזיק את תשומת הלב שלי באופן שבועי הן כמובן הסדרות שהכי מדברות לתחומי העניין שלי. אז אמנם ראיתי מעט, אבל נהניתי מאוד מרוב מה שראיתי (ולפחות לא ראיתי רק מארוול ואנימציה כמו שנה שעברה, אז זה גם משהו).
סדרות קומדיה:
5. I Am Groot – לפעמים כל מה שאני צריך זה כמה דקות של בייבי גרוט עושה שטויות. אני שמח שהם עשו סדרה שטותית כזאת, רק חבל שהיא נגמרה מהר מדי. מתי אמרנו מגיעים עוד פרקים?
4. Guardians of the Galaxy Christmas Special – אז הבנתי שמקטלגים את הספיישלים האלה כסדרות ולא סרטים, כן? כי אם זה המצב אני צריך לדחוף פה את שומרי הגלקסיה איפשהו. כיף גדול של גיחה קצרצרה לעולם של קבוצת גיבורי העל האהובה עליי לפני הסרט הבא שלהם ב2023, והיא רק גרמה לי לצפות לו יותר. שירי הקריסמס החדשים הם קלאסיקות מיידיות וקווין בייקון נתן הופעה ממש טובה. מנטיס גם התחבבה עליי מאוד עכשיו. הלאה לסיום הטרילוגיה.
3. The Legend of Vox Machina – וואו, הסדרה הזאת תפסה אותי ממש בהפתעה. לא שמעתי על הקבוצה הזאת בכלל לפניה, ומאוד אהבתי את הסדרה שיצאה להם. סוף סוף סדרת פנטזיה שעושה דברים אחרת, גם אם זה בעיקר בפרזנטציה וסוג ההומור. העלילה יכלה להיות קלישאתית לפעמים, אבל האופי של כל אחת מהדמויות בקאסט הצבעוני וכמובן, עבודת הדיבוב הנהדרת, מסייעים להפוך את הסדרה לחוויה מבדרת ומספקת.
2. Spy x Family – סדרת האנימה ששבתה את הלב שלי. ספיי פאמילי עובדת על קונספט פשוט: מה אם הייתה משפחה שמורכבת מאבא שהוא מרגל, אמא שהיא מתנקשת, וילדה שהיא טלפתית. אף אחד לא יודע את הסודות של האחר, חוץ מהילדה שיודעת הכל ופשוט מנסה לגרום לזה לעבוד, כדי לא לחזור לבית היתומים.
זה נשמע מוגזם אבל זאת בעצם סדרה מקסימה על משפחה עם דמויות כל כך חמודות, שפשוט עושה לי טוב כל פעם. הפרקים נגמרו לי תוך חמש דקות.
1. Peacemaker – אם רם מרמה אז גם לי מותר, לא? פיסמייקר אמנם לא לחלוטין קומדיה, והדרמה שלה נהדרת, אבל לא בזכות הדרמה שלה אהבתי אותה כל כך. פיסמייקר הייתה הפתעת השנה, ממוחו הקודח של ג'יימס גאן, כנראה אחד מבמאי הקומיקס האהובים עליי כרגע. לא ברור לי עדיין איך אבל הוא הצליח להפוך את ג'ון סינה לשחקן שכמו נתפרה עבורו הדמות, והפך את ויג'ילנטי, בגילומו של פרדי סטרומה, לדמות החדשה האהובה עליי השנה – גיבור על במינוי עצמי שהוא בעצם צעיר טיפש שלא מבין מהחיים שלו, ובו בזמן רוצח מקצועי חסר רחמים.
כל שוט של פיסמייקר מלא באהבה לקומיקס, כל בחירת שיר היא אייקונית (כולל שיר הפתיחה המצוין הזה שרם הזכיר. זה אמור להיות מקום ראשון בריקודים, בחייך!! לא ראית שעשו אותו אפילו בלגו?!). אהבתי כל שנייה של הסדרה הזאת ואני ממש מצפה לעונה השנייה (ותכלס, כל מה שגאן ירצה לעשות עם דמויות קומיקס).
סדרות אנימציה (בסדר אני יודע שיש סדרות אנימציה גם בקומדיה):
5. Cyberpunk Edgerunners – מהסדרות המעטות שיצא לי לראות בנטפליקס, אדפטציה נהדרת למשחק הרבה פחות נהדר מבית היוצר של סטודיו טריגר, המשוגעים של תעשיית האנימה בערך. הם הפגיזו עם סדרה נוטפת סטייל שרצה בפייסינג מהיר, על החיים הטראגיים של אלה שנבעטו החוצה מהמערכת בעולם שעושה הכל כדי לדכא את הרצון שלהם למצוא לעצמם מקום. הפייסינג לפעמים אפילו מהיר מדי, אבל הסדרה עדיין חזקה מאוד.
4. Death, Love and Robots Season 3 – עונה שלוש של סדרת האנתולוגיה היא כנראה האהובה עליי עד כה, עם כמה מהסיפורים הבודדים המוצלחים ביותר שיצאו מהסדרה כולה (Bad Travelling, פעימת המכונה, ג'יבארו). לא תמיד זה עבד, אבל גם הפרקים האפקטיביים פחות לפחות עשו משהו מיוחד עם הזמן שלהם או השתמשו במדיום האנימציה בדרך מעניינת. כל הפרקים הפעם שווים צפייה, שזה משהו שלא בהכרח חשבתי על עונה 2.
3. Ranking of Kings – סדרת האנימה של רם השנה היא גם אחת הסדרות האהובות עליי, אפוס פנטזיה כיפי שמשתווה לכמה מהסדרות הגדולות שיצאו השנה ולפעמים אפילו עושה להן בצפר. בוג'י הנסיך הוא דמות עם לב זהב שרוצים להיות בעדה, ומערכת היחסים שלו עם קאגה הצל הבודד היא מהמספקות שראיתי השנה בין דמויות.
הסדרה לא הסתיימה בדיוק כמו שרציתי והיו לי בעיות עם חציה השני, אבל מה שהיא עשתה טוב היא עשתה ממש ממש טוב. מגיע לה מקום של כבוד ברשימה השנה, ללא ספק.
2. Tales of the Jedi – דיסני פלוס עשו כמה דברים מאוד טובים השנה, וזה אחד מהם. סדרת אנתולוגיה על ג'דיי מעניינים מההיסטוריה של הפרנצ'ייז, אסוקה ודוקו. הפרקים על אסוקה היו מבורכים והראו לנו כמה צדדים חדשים של הדמות, אבל החלק המעניין באמת של הסדרה הקצרה הזו הם שלושת הפרקים על דוקו, שמראים תקופות שונות של הנבל בחייו ועוזרים לנו להבין לעומק את האיש שהוא ואיך הגיע לאן שמצאנו אותו בטרילוגיית הפריקוולים.
אלה פרקים פנטסטיים שמדגימים מבחינתי כמה עוד נשאר לספר בעולם הזה, אפילו בתקופות שאנחנו כביכול כבר יודעים עליהן הכל. אם עושים את זה מעניין ונכון (כמו שמוכיחה גם אנדור), זה משתלם.
1. Kimetsu no Yaiba Season 2 – הסרט של סדרת המופת הזאת יצא שנה שעברה בארץ ואפילו נכנס לחמישייה שלי, אז זה לא פלא שגם העונה השנייה תהיה נקודת ציון בחווית הסדרות שלי השנה. העונה הזאת ממש מתחה את היכולות של מדיום האנימה למקומות חדשים, והראתה כמה אפשר לעשות בשידור שבועי. אנימציה מטורפת, כוריאוגרפיה חכמה ומרשימה, ומעל הכל בניית מתח יוצאת דופן, שהופכת כל קרב למורט שיערות. אין הרבה סדרות אקשן כמוה, גם אם העלילה היא לא נקודת החוזק העיקרית שלה, היא יותר משווה את הזמן.
(לא סיימתי עדיין את Chainsaw Man או את Mob Psycho עונה 3 אבל הן כל כך טובות אני מבטיח).
ולסיום, סדרות הדרמה:
5. Obi Wan Kenobi – יש סדרות שמדברות אל מקומות אחרים מהראש שלך, וזאת דיברה אל הלב שלי. יש לה לא מעט בעיות, כמו שהרבה כבר טרחו לציין באתר בכל מיני מקומות, אבל הליבה שלה אפקטיבית עבורי. אני מעריץ את איוון מקגרגור בתפקיד הזה, נקודת האור של הפריקוולים מבחינתי, ולראות אותו חוזר אליו זה לא פחות מהתגשמות חלום. אבל הפנטזיה האמיתית שהתגשמה היא הקרב בינו לבין וויידר, שאולי היה הרגע הטלוויזיוני האהוב עליי השנה. ורק על זה אני רוצה אותה ברשימה, גם אם אולי זה הדבר המרכזי שעובד פה לטובתה.
4. The Lord of the Rings: The Rings of Power – הופתעתי לראות את חוסר האהדה לסדרה הזאת במשך השנה. יכול להיות שזה כי יצא שפספסתי את הרכבת עם "בית הדרקון", אבל דווקא ממש הערכתי את מה שטבעות הכוח עשתה. כן, היא לא המציאה את הגלגל מבחינה עלילתית, ואוסף הקלישאות שבה יכול לעצבן לעיתים,
אך מהפאן הויזואלי, מדובר בממתק אמיתי. סדרה עם חזון גדול והאמצעים לממש אותו. נופים מרהיבים, אפקטים מוצלחים, והכל עטוף במוזיקה נהדרת וכמה דמויות שאפשר להתחבר אליהן (שלך לעד, אלרונד). היה לי כיף ויש פה הרבה פוטנציאל.
3. Werewolf by Night – אם אנחנו מתייחסים לספיישלים כסדרות, אז גם לאחד הזה מגיע מקום ברשימה, ואני גם מקווה שנקבל עוד הרבה כמוהו. ספיישל של פחות משעה שעושה עבודת דמויות מדויקת ומצוינת לקבוצה של מפלצות וקוטלי מפלצות, שהפכו להיות כמה מהדמויות המהנות ביותר ביקום הסינמטי של מארוול כולו. הופעת האורח של טד הקפיצה אותי מהכיסא, והיחסים שלו עם איש הזאב שלנו נעשו נהדר.
הבימוי של ג'יאקינו עבד עבורי והשימוש בשחור לבן הרגיש מוצדק. כנראה התוצר האהוב עליי של מארוול השנה, כולל הסרטים. כל הכבוד.
2. Andor – נשפכו פה הרבה סופרלטיבים עליה באתר, ועדיין אני לא יודע אם זה מספיק. סדרת הסטאר וורס הכי טובה של השנה, אבל לא רק – היא סדרה ממש טובה גם בלי שום קשר לפרנצ'ייז ממנו הגיעה. טוני גילרוי ודייגו לונה לקחו דמות שלא ממש היה לי אכפת ממנה והפכו אותה לגיבור פעולה מרתק ורב שכבתיות.
תוסיפו לזה את ההופעות הכבירות של סקארסגארד וסירקיס, ביחד עם עבודת הסטים הקפדנית והאפקטים הפרקטיים הנהדרים, ומקבלים סדרת סטאר וורס סוחפת ומספקת, שיודעת מה היא רוצה לעשות ומבצעת באופן מושלם הכל.
1. The Boys Season 3 – אבל אפילו אנדור היא לא הסדרה שהוציאה ממני הכי הרבה השנה. זאת תהיה הבנים, עם העונה הכי טובה שלה עד כה. העימות עם הומלאנדר מגיע לנקודת פיצוץ והנוכחות החדשה של סולג'ר בוי, בגילומו הנפלא של ג'נסן אקלס, נותנת זריקת אנרגיה לכל מערכות היחסים בסדרה. כל הדמויות מקבלות פיתוח מעניין וכמובן יש המון מוות, פיצוצים, מוות על ידי פיצוצים והירוגזם ענקי (שהוא הפרק הטוב של השנה, ולא בזכות האורגיה עצמה אפילו).
הסדרה חוצה את כל הגבולות וממשיכה להפגיז עם כל אספקט, אבל ללא ספק עדיין נשענת על כתפי הענקים של אנתוני סטאר כהומלאנדר, בתפקיד הכי טוב שאי פעם ראיתי לנבל ביצירת קומיקס. אחלה סדרה, ממליץ למי שמסוגל לצפות בה (כי יש הרבה דם, כולל תוך כדי האורגיה. היא לא מסתיימת נקי).
אז כן, סך הכל שנה מוצלחת. לסכם את הסרטים הולך להיות לי הרבה יותר קשה. ב2023 מקווה להשלים את כל הסדרות שעוד לא סיימתי (סנדמן הנהדרת שאני באמצע שלה, למשל. היא בטח הייתה נכנסת לטופ). יש לי דברים כמו "אפטר פארטי" ו"בית הדרקון" להשלים, ויש גם כמה סדרות של 2023 שנראות מאוד מבטיחות.
מקווה שמארוול יתאפסו על עצמם – בצד של סטאר וורס דיסני פלוס מפיקים להיט אחר להיט, אבל הבציר של מארוול השנה היה חלש יותר. אמנם אני אישית נהניתי ממון נייט אבל היא לא חפה מבעיות, ועל מיס מארוול או שי-האלק דיברו מספיק. אני באמת חושב שהספיישלים עובדים והם צריכים להמשיך איתם, אבל נראה.
עכשיו אני חייב לפנות לי קצת זמן לצפות בדוקו הזה על הדינוזאורים…
טוב זו כבר הפינה הכי טובה של 2023
תודה רם ולעין הדג. סוף סוף פינה שיש לי הרבה מה לכתוב בה, 2022 בסדרות הייתה הרבה יותר מוצלחת מהקולנוע בעיניי ויש לי הרבה לסכם ולדסקס.
אבל גם הסיום היה הפתעה נוסטלגית. ככל שהתקדמת בדירוג הריקודים לאט לאט לא הכרתי את היצירות, אז חשבתי לעצמי לאן זה כבר יגיע במקום הראשון?! ודיימ קלעת בול! (עבורי) במפץ נוסטלגי. לפני 18 שנים כשהייתי בישיבה, עוד לפני הMCU הייתי גרופי של פרחי מיאמי ופרחי בני הישיבות, כשאהבתי אותם באופן שווה כמו שלא ניתן למצוא היום מעריץ שאוהב DC ומארוול באותה רמה. היה יוצא התקליטור החדש שלהם וכמעריץ הייתי ישר דואג לקנות אותו להגיע לישיבה ודואג שישימו אותו ברמקולים בשירים של ההשכמה. אוה והייתי גם רוקד אותם במעגל בריקוד חסידי בגרסאותיו השונות ואז נכנס לצעד תימני, (כזו הייתה מוזרה הישיבה הזו, היא הייתה תימנית – ספרדית בסגנון ליטאי. הרוב היו תימנים, החזנות הייתה בספרדית והלימוד היה באשכנזית. וזה בכלל לא גרם לי למשבר זהות לאורך שנים כן?) שר אותם, מחקה אותם ומה לא. אז תודה על זה:) ליטרלי גרמת לי להיכנס ולחפש את הטראקים של 2007 ולשיר בכיף. איזו הפתעה!
זה הפוסט הכי טוב שקראתי כאן שממש העלה לי חיוכים וכיף, וזה בלי קשר לדירוגים המעניינים השונים, שהעלו לי גם תהיות שמחה עצב והכול ביחיד. כי יש כאן משהו מאוד מאוד מקיף שנותן מקום כמעט לכל תופעה שהייתה ב2022 אז תודה ולא יכול לחכות למה מצפה לנו ב2023(!)
נ.ב ופליז תצפה בלוטוס הלבן זה כל-כך טוב ספויילר מקום שני אצלי בדירוג הסדרות!
כנער אהבתי מאוד את פרחי מיאמי וכפועל יוצא מכך שנאתי את הישיבה בויס
הרגשתי שהם כל הזמן צורחים (מה שלמען האמת נכון במובן מסויים).
רק כשהתבגרתי הבנתי שאני יכול להאזין לשתי הלהקות ולחבב את שתיהן.
היום, אגב, אני חושב ששתיהן נחמדות אבל לא ברמה של new york boys choir, הלהקה הזאת מנצחת בסיבוב את שתיהן, חבל שהיא לא הייתה כשהייתי נער.
אגב, ממליץ במיוחד על הסיקוול, שהוא בעיני האלבום הטוב ביותר שלהם
וגם אולי האלבום עם הכי הרבה שירים מקוריים באנגלית.
מעניין חח תמיד הרגשתי שיש איזו תחרות בניהם
בכל מקרה את שניהם אהבתי מסיבות שונות, לבני הישיבות היו סולנים עם קול ממש שונה ככה שהיה להם ממש גוונים ברורים.
זה יכול להיחשב כיתרון וגם כחיסרון
לאלי גרסטנר יש כישרון למציאת ילדים עם קולות מאוד משונים, אין לי מושג מאיפה הוא מוצא אותם.
בשאר להקות הילדים מחפשים את הקולות הטובים והחלקים יותר, בעוד והוא יותר הלך על סגנונות יחודיים של קולות, מה שעשוי להלהיב אנשים מסוימים ולדחות אנשים אחרים.
אבל אתה לא יכול להתכחש לכך שהם צורחים. בקליפים שלהם אפשר ממש לראות כמה אנרגיות הם מוציאים על השירה (ואגב, אני ממש לא סובל את הקליפים שלהם. להביא את הילדים לצילומים באיזה קניון או בריכת כדורים ולתת להם לעשות שלום למצלמה, זה חובבני ברמות שקשה לתאר ומרגיש קרינג׳י).
שיר שבימי חולדי מאד אהבתי
הוא "היום קצר והמלאכה מרובה" שלהם. לא הצלחתי למצוא ביוטיוב, אבל גוגל מודה שיש דבר כזה.
אבל אם מדברים על מוזיקה חסידית, ובגלל שגדלתי בשנות התשעים המוקדמות, אני תמיד אהיה חסיד של אברהם פריד בראש ובראשונה, ובעיקר יצירות מופת כמו "תניא" "נישט גדייגט יודן" או הביצוע המרטיט שלו ל "מכניסי רחמים"
אגב, גם במוזיקה לועזית אני די תקוע באותן שנים…. (בעיקר עם השילוש הקדוש והמת של אליוט סמית', ג'ף באקלי, לאונרד כהן).
סיכום מצוין סה"כ
better caul saul מבחינתי הייתה חוויה מטורפת, כל עונה מחדש פשוט הדהימו אותי.
מה הבעיה עם אליזבת מוס?
לא ראיתי את סיפורה של שפחה, אבל אני מעריץ גדול שלה במד מן והתרשמתי ממנה גם לטובה בתפקידים הקטנים שראיתי אותה בהם בסרטים. אני מפספס משהו? או שזה פשוט קשור למיאוס בסיפורה של שפחה?
אין בעיה, אחת מהשחקניות הגדולות בדורה.
(ל"ת)
הבעיה היא שסיפורה של שפחה
הפך מפורנו סבל לפורנו מבטים של אליזבת' מוס.
וזה שהיא סיינטולוגית בהחלט לא עוזר לה.
(ל"ת)
אגיד את האמת
הסיינטולוגיה של מוס פחות מפריעה לי; בניגוד לאחרים היא נולדה לתוך הכת, וכל מי שעוזב את הסיינטולוגיה נאלץ להיפרד מהמשפחה שלו – לא צומת שאני מייחל למישהו לעמוד בפניו.
אם לטום קרוז (אדם מבוגר שהצטרף לסיינטולוגיה מתוך בחירה ואין לו שם אף קרוב משפחה) כמעט ולא מזכירים את העניין, ובשנים האחרונות הקריירה שלו אף נסקה לגבהים חדשים כך שלא נראה שלרבים בכלל אכפת – אז בטח שלא צריך לתת למוס לספוג על זה.
אבל היא כן צריכה לספוג על השטיק הקבוע של פרצוף זועם היישר למצלמה שהפך כבר לסימן היכר (סיפורה של שפחה, בלתי נראה, נערות זוהרות…).
שירלי ו"הריח שלה"
מוכיחות, בקולנוע לפחות, שהיא יותר מפרצוף זועם/מבוהל.
כן וגם מד מן
היא שחקנית טובה אבל העניין האחד ההוא מתחיל להעיק.
אתה צודק שקצת מגזימים השוטים כאלה איתה אבל זה די הוראת בימוי.
מאמין קאין לה כל כך הרבה חופש כדי לבשר לבמאי״ עכשיו תתקדמו באיטיות לפנים שלי עד כדי קלוז אפ בזמן שאני עושה פרצוך זועף.״ ואם שופטים את יכולות המשחק שלה מעבר למה שתיארת, היא מהשחקניות העוצמתיות שעובדות היום בעיני. שלושת הפרוייקטים שהזכרת הם פחות או יותר מצליחים בזכותה.
ולגבי עניין הסיינטולוגיה אני מסכים, להיוולד לכת הזו זה עניין אחר וקשה לי לשפוט אותה (אבל בהחלט זעצי באי נוחות שגיליתי את העןבדה הזו).
מעניין איך יהיה השיתוף פעולה של עם ואטיטי בשנה הבאה,
תפקיד המשמה הקומי שלה באנחנו של גורדן פיל היה אחד הדברים האהובים עלי בסרט. כמו כן, איזה בזבוז של מוס במברק הצרפתי אבל ככה זה עם קאסט כזה עמוס בסרט של ווס אנדרסון
ב"סיפורה של שפחה" ו"זוהרות" היא מעבר לשחקנית
היא מפיקה מנהלתית וביימה חלק מהפרקים בעצמה. אלו ממש סדרות שלה כמעט כאילו יצרה אותן. השימוש המוגזם בשיטק הזה לגמרי עליה, לא משנה כמה היא שחקנית מעולה רוב הזמן.
אוקיי, רק גרמת לי להעריך אותה יותר.
אבל היא לגמרי צריכה להפסיק עם השטיק הזה, שהוא לא פחות בימוי ממשחק. אבל גם איתו, היא שחקנית מצמררת (ולשטיק הזה יש סיבה. המבט שלה באמת חןדר הרמות ובהתחלה הוא היה אפקטיבי להפליא, הבעיה היא השימוש החוזר בו. בכל מקרה המבט המפחיד ומטורף שלה בסוף שירלי לא דומה למבט הזועם שלה באחד מסיומי פרקי סיפורה של).
בעונה האחרונה היא ביימה 30% מהפרקים.
(ל"ת)
ג'ון אוסבורן נהייתה לדמות בלתי נסבלת
חוץ מזה אני בעדה ברמות.
ראיתי ממש מעט טלוויזיה השנה.
גם ממש מעט קולנוע, אבל שם אני עוד עושה השלמות אחרונות.
מה בכל זאת ראיתי בתחום טלוויזיה עלילתית שיצאה השנה?
עונה 2 של המפקדת שנידונה בהרחבה פה באתר, ואהבתי.
עונה 2 של בובה רוסית שנדמה לי שהתחייבתי מתישהו לכתוב עליה ביקורת ולא עשיתי את זה, כי הסדרה הזו עושה לי רגשות מורכבים שאני לא יודעת להביע במילים. עונה 2 כנראה קצת פחות טובה מהעונה הראשונה – והרבה יותר שואתית, לטובה ולרעה.
אפטר פארטי הייתה קונספט מיוחד וכיף עצום, אהבתי כל רגע. במיוחד את פרק 3, כמו שיעיד גם סיכום השנה שלי בספוטיפיי.
את עונה 3 של אקדמיית המטריה לא הצלחתי לסיים.
מון נייט הייתה מפוספסת, אבל למרבה המזל אוסקר אייזק מצליח לשמור שם על הכבוד העצמי שלו ולהיות נהדר כרגיל, גם כשמסביבו הכל מתרסק לכדי מארווליות גנרית.
ריבוט (לא, אני לא אקרא לזה אתחול מחדש, בטח כשלסדרה בתוך הסדרה קוראים בכתוביות "סטפ רייט אפ") הייתה מצחיקה ונוסטלגית אבל לחלוטין הייתה צריכה יותר פרקים. אתם עוסקים בסיטקומים, תהיו סיטקום, מה הבעיה. הרבה מקווי העלילה והדמויות הרגישו חצי-תחת בגלל הקמצנות הזו בפרקים.
הארטסטופר הייתה חביבה ולא מזיקה, אבל גם מכעיס אותי כמה דברים קטנים היה אפשר לעשות יותר טוב שם כדי שהסדרה תהיה באמת מיוחדת וחכמה. אני לא מבינה למה להיכנע לבינוניות.
לעומת זאת עונה 2 של יאנג רויאלס בעלת הקונספט הדומה הייתה טובה כמעט כמו הראשונה, ואני עדיין לא מבינה מה אני צריכה לעשות כדי שאנשים יראו את זה. טוב, אני צריכה לכתוב ביקורת, וזה יקרה יום אחד… אולי אחרי העונה השלישית והאחרונה.
תקועה איפשהו באמצע עונה 1 של יאנג רויאלס
ואני אפילו לא יודעת מה גורם לי לדשדש ככה איתה. פשוט… לא מספיק אכפת לי מהדמויות? הדרמות שלהן נראות נדושות? אני רוצה להשלים אותה והאמירה שלך עושה חשק להמשיך, בינתיים אם יש לך תובנות לפני הביקורת, אשמח לשמוע :)
עצרת לפני סוף פרק 3?
כי הסיום של הפרק הזה די טורף את הקלפים וגם מציג עוד תמות מעוררות הזדהות לסדרה.
(לקוראים מהצד שלא מבינים איך זה האמצע – כל עונה היא שישה פרקים.)
יש משהו קצת מעצבן בדמויות ובבעיות שלהן, אבל זה גם משהו מאד ריאליסטי. הם מאד טינאייג'רים לטוב ולרע. הם אשכרה נראים כמו טינאייג'רים, שזה נדיר בסדרות תיכון, והם גם מתנהגים כמו טינאייג'רים – כלומר מרוכזים בעצמם ובצרכים שלהם ובכאב שלהם. אני מוצאת את זה נוגע ללב. אני חושבת שהסדרה מציגה מורכבות אנושית יפה ונמנעת מלחלק את הדמויות לטובים ורעים. הנבל הוא לא קריקטורה הומופובית בשביל הכיף (הי הארטסטופר) אלא דמות עם מניעים ברורים ואישיות הגיונית. ודווקא הדמות שהיה אפשר לצפות ממנה להיות מלאך מראה את כמה מההתנהגויות הכי בלתי נסלחות בסדרה. מעבר לזה שזה מבוים טוב והפקה מושקעת ועם שאיפות אמנותיות שסדרות תיכון לא תמיד מציגות, זו סדרה טובה על בני אדם.
הלכתי לבדוק
ומסתבר שעצרתי בדיוק בסוף פרק 3…
אני צריכה לחזור ולבדוק איך היא מתקדמת.
מה שאני כבר אוהבת, וציינת, הוא העובדה שהדמויות באמת נראות ומתנהגות כמו טינאייג'ריות (אקנה!)
בעיני סדרת השנה היא the offer מיני סדרה אדירה לא רק למעריצי הסנדק. אין לי הסבר להתעלמות הגורפת ממנה
הלוטוס הלבן
מרגיש לי שבאתר יש הטייה לכיוון סדרות מתח/גיבורי על/פנטזיה, ודווקא סדרות הדגל של HBO כמו יורשים והלוטוס הלבן זוכות כאן לפחות התייחסות, אולי כי יש להן אוריינטציה יותר ריאליסטית-סאטירית. בעיניי שתי סדרות מופת (יורשים קצת יותר) שעושות בית ספר לכל סרט (שאני ראיתי לפחות) שיצא בשנה-שנתיים האחרונות (וכן, אני יודע שהעונה האחרונה של יורשים הייתה בשנה שעברה).
פשוט מסכים.
(למרות שלקרוא ללוטוס הלבן והיורשים ריאליסטיות קצת מופרך).
תראה, תשמע
אני לא יכול לקרוא להן דרמה כי שתיהן גם קומיות, אבל אני לא יכול לקרוא להן קומדיה כי הן מאוד דרמטיות. דרמה-קומית יותר מתקשר לי עם סדרות חצי-שעה כמו פליבג ובארי. ריאליזם-סאטירי הרגיש לי כמו תיאור מדוייק, למרות שהדגש הוא יותר על הסאטירי ופחות על הריאליזם.
לא אדם שחזק בהגדרות
אבל באותה מידה אתה יכול לקרןא לעונה השנייה פארסת סקס. בכל מקרה ריאליזם היא לא (אולי קו העלילה של הזוגות אבל בטח לא של טניה).
ולגבי היורשים אני מקבל ריאליזם, כלומר הכל נראה כל כך ביזארי אבל אני לא שייך למילייה הזאת שבאמת חיה את עולם הביזנס התאגידי בדרגים הגבוהים,.סך הכל גם העולם שלנו ביזארי, ומי שיש לו מספיק כסף יכול להקצין את הביזאר עד אין סוף.
אה, הסיבה די פשוטה
לא ראיתי אותן.
אני רוצה לראות אותן, רוצה מאוד אפילו (בעיקר את "יורשים") והן בהחלט אי שם בראש רשימת ה-PTW הדמיונית שלי. עם זאת, לא רציתי למרתן השנה את "יורשים" כדי לא לבזבז את הלו"ז על סדרה שממילא לא אוכל לכתוב עליה בטקס של 2022 (סיבה טפשית, אני יודע). אבל 2023? הכל פתוח.
מה שבטוח, אין פה עניין של הטיה נגד סדרות בעלות אוריינטציה ריאליסטית. "הכתר" היא אחת הסדרות האהובות עלי. ובטח שאין פה הטיה נגד סדרות HBO; מזכיר לך מי במקום הראשון בקומדיה, ולא זו אף זו אלא שכתבתי השנה ביקורת חיובית על "אופוריה" (וחיובית פחות על "בית הדרקון" אבל זה כבר משהו אחר) והסדרה שאני הכי מצפה לה השנה עולה בעוד שבוע וחצי, גם היא ב-HBO. אהבָתי ל-HBO גדולה מאהבת נשים.
ולגבי ההטיה לגיבורי-על / מתח / פנטזיה: בקושי כתבתי על סדרות מארוול ו-DC ששודרו השנה, רובן אִכזבו. סדרות מתח… לא יודע מה לומר על זה, לא שמתי לב. פנטזיה? "בית הדרקון" אִכזבה אותי מאוד ויצחק, שכתב על "טבעות הכוח", היה ביקורתי כלפי פרק הסיום. אמנם כתבתי בחיבה על "ווילו" אבל נראה כי אני בדעת מיעוט. ושים לב כי סדרת פנטזיה מדוברת נוספת לא אוזכרה בכלל: "סנדמן".
סה"כ אנחנו משתדלים לגוון ולתת במה למגוון סדרות מז'אנרים שונים, וככל שהטלוויזיה תופסת יותר נפח בעין הדג אני מאמין שנראה ייצוג לסדרות מסוגים שונים.
כמובן, כמובן
אני לא בא בטענות, והאמת שאני גם לא מתייחס לכתבה עצמה (שאכן יש בה ריאליזם ואכן יש בה HBO) אלא יותר לתגובות ולהלך הרוח הכללי באתר. הכתבה מעולה!
אני שותף לזה שהסטרימינג מתעלה היום על הקולנוע
לא באופן גורף, אבל באופן יחסי לשעות מסך שאני נהנה בהם. במיוחד איפה שאני באמת רוצה לקבל דרמה טובה. אין, סרט של שעתיים לא יכול להתחרות בדמות שמתפתחת באופן יותר טבעי על פני כמה שעות, מה שגורם לי להרגיש אותה יותר. אני זוכר כשהייתי נער כשיצא הספר האחרון של הארי פוטר וקרוב לסרט האחרון שאלתי את אבא: 'למה אין עוד סדרות ספרים וסרטים כאלה, אני הרי אף פעם לא יכול להיות מושקע בדמות באותה מידה שיש לי איתה מסע ארוך?' ומאז רואים שהוליווד מנסה להאריך את הפרנצ'ייזים מטרילוגיה ליקומים. הצלחת מארוול רק מצביעה על מה הקולנוע למד מהטלוויזיה, עם פיתוח על מספר גדול של פרוייקטים, זה מביא תגמול לצופים ולחברה בקופות.
אז חוץ משתביאו לי טכנולוגיה מטורפת שתפיל לי את הלסת, הסיכוי שיהיה לכם סרט שהוא כל כך טוב ברמה של ממזרים חסרי כבוד, שאני אטרח לצאת לקולנוע הוא שואף לאפס. אוקיי או משהו כמו free guy, סקוט פילגרים כקומדיות מגניבות שקונות אותי. אבל זהו בערך, לא היה כמעט שום דבר מזה שנים ואתם יודעים מה? כתבתי זאת בעבר לפעמים אני כבר מעדיף לראות בבית לבד, בכיף בלי שאף אחד יפריע. שמתי לב לזה בסרט 'טרף' שיצא ישירות לדיסני+ אני פשוט יודע שבחיים לא הייתי נהנה מהסרט באותה צורה שנהנתי ממנו בבית והסיבה שיש לסרט צילום וסאונד מאוד אינטימי, שאני לא צוחק גרמה לי להרגשה של מדיטציה ולחוות אותו באופן ייחודי לחדר שלי בבית, הקולנוע רק היה מוציא אותי מריכוז וגורם לי לחשוב אולי שהוא רק בסדר.
בכל מקרה אני שמח שהאתר נותן יותר מקום לטלוויזיה ואחרי שהסברתי מה היחס שלי לקולנוע כיום. תוכלו להבין כמה נהנתי יותר מהסדרות השנה ואת הדירוג שלי לשלושת המקומות הראשונים שלי.
ואלה שלושת המקומות הראשונים שלי לשנת 2022:
אנדור – מקום ראשון ללא תחרות. סדרת מופת! כל רגע נחשב, כל רגע מעניין. סיפור מדהים שמשתרע בצורה יפה על 3 חלקים מדוייקים ועוד חלק מאסף שחותם את הסדרה בחוזק שלה. עם מסר חזק אוניברסלי שנאמר בכמה מונולוגים מהטובים בטלוויזיה. כשהיא משלבת בין סיפוק לאובדן, נותנת ללא מאמץ המון וגם לוקחת ממך הרבה. הייתי מושקע בצורה עמוקה בעולם של סטאר וורס כמו שלא הייתי מעולם. פס קול מעולה שלא מנסה בכוח להבהיר לך מה אתה אמור להרגיש, אלא הוא פשוט שם באותה רמה גבוהה של הסיפור, הצילום והעריכה. נהנתי פשוט מכל רגע, הייתי במתח שיא ומושקע בדמויות, זה לא שהיה מסתורין גדול לפתור, אבל בצורה שהוא מוצג לצופה אתה מבין שמשהו עוצמתי ומשמעותי מתפתח ואתה רק רוצה בהצלחת הדמויות, כי הסיפור והמשמעות שלו מועברים כחשובים ולא כי הסדרה 'אומרת' לך להרגיש אלא כי מה שהיא גורמת לך להרגיש בהתפתחות עדינה ונפלאה 10/10 אם דיסני+ תשכיל לעשות מארוול במתכונת הזו, זכינו.
הלוטוס הלבן (חלק 2) – סדרת HBO תיקח אתכם לחופשה משחררת באיטליה עם נופים מדהימים, דמויות צבעוניות וסיפורים אפלים. זה התחיל וואוו איזה כיף כאן והמשיך לוואוו אני רוצה להישאר כאן. כל מי שמתכנן לצפות בסדרה, אני ממליץ מאוד לא לעשות בינג', זו לא הסדרה מהסוג הזה, היא צריכה לנשום וכצופים אתם רק תרוויחו מזה. מהפרק הראשון הצלילים והסאונד של הסדרה בלבלו אותי, פתיח לא ברור. ואז הצלילים שמושכים אותך פנימה ונותנים המשך מדוייק לנופים המדהימים. המצלמה עם יד עדינה יודעת לתת לכם להציץ לאט לאט למקומות ולהרגיש שאתם לגמרי בחופשה. רק עם תוספת של תחושת מסתורין, שגם הוא היה מתאים מאוד, כי בחופשה הכול חדש עבורך ויש הרגשה של איזו הרפתקאה תהיה היום. בפרק השני כבר דאגתי לצלות דגים טעימים בתנור עם עוד סלטים ופינוקים ובעצם כל שבוע חכיתי ליום רביעי כי ידעתי שאני יוצא לחופשה הקטנה שלי באיטליה. זה כמה הם גרמו לי להרגיש בחופשה, לכן שוב מבטיח לכם לא תרצו שהחופשה שלכם תיגמר בבינג' תנו לה לפנק אתכם כמו שהיא פינקה אותי על בסיס שבועי ,עם דג בורי ותפוחי אדמה מומלץ אף יותר. אז מה ההרפתקאה שהסדרה מציעה? – היא נטו הדמויות שלה. המסתורין נמשך מהם, כשלאט לאט הן נחשפות לעיניכם עם הרבה הביטים ניואנסים, שגרמה לי לחשוב איזו חופשה כיפית אבל גם מרתקת ולא משעממת לרגע, כשבאותה נקודה הפתיח עשה לי הרבה יותר טוב. ג'ניפר קוליג' שנהפכה לאגדה ואושיה עבור גייז מתפקדים אחרים, כאן פוגשת גם גייז וזה כאילו מאטץ' אין הבן. כל הסדרה הזו הייתה גן עדן שבועי עבורי, שנתן לי להתענג ולשכוח מאתגרי השבוע. אוברי פלזה גיליתי אותה כאן – מדהימה! פשוט אין מילים (מה שמחתי לשמוע שהיא מגיעה לאגתא ברית הכאוס! שגם ככה אני מצפה לה מאוד) וגם ת'יאו ג'יימס כנראה בתפקיד הכי טוב שלו. הסיום לדעתי לא נחת בצורה הכי מדוייקת, אולי בגלל שהוא עצר לי את כל הסוריאליסטיות הסוחפת שהייתי שרוי בה במשך שבועות והיה לי קשה שזה בכלל נגמר או הולך לאנשהו. הייתי רוצה להמשיך ולראות עוד דמויות כאלה באיטליה או היכן שתהיה החופשה הבאה, חתמו אותי. 9/10
המפקדת עונה 2 – מכל הסיבות שכבר הזכירו באתר, כמעט הכול מצויין, מצחיקה מרגשת ועמוקה. כן אליה נהנתי לחזור כל שבוע. 9.5/10
כמעט נכנסה מקום שלישי ווילו – גם אליה בכלל לא ציפיתי, אבל הפתיעה אותי. ווייב מאוד ייחודי בסדרות פנטזיה של 2022 הרבה יותר קלילה עם הסתכלות אדג'ית אפילו הבגדים עם יותר רפננסים לסטייל של היום. נעשו כבר סדרות בסגנון לברודקאסטינג אני משער אבל שם הכתיבה לא הייתה משהו, או שההפקה הייתה ממש זולה וגם תמיד הייתי מרגיש את החיתוכי פרסומות והעריכות לפי פרק שעתי מדוייק. כאן יש תקציב מאוד מכובד, צילומים אמיתיים וכתיבה טובה ובהמשך אפילו מאוד. אבל מה שהכי לא ציפיתי ממנה, זו רמת ההומור שלה. לא צפיתי לצחוק ככה מהסדרה ויש שם חלקים שממש גרמו לי להתגלגל מצחוק. את הסרט המקורי לא ראיתי חשבתי להתחיל לפני הסדרה אבל שהבנתי כמה הוא מיושן פשוט לא היה לי כוח לעבור את זה וישר התחלתי את הסדרה. וורוויק דייויד שחקן פשוט מעולה, לא יודע כמה הוא היה בסרט המקורי מצחיק אבל כאן אני לא יכול להפסיק להקשיב לו. עוד שחקניות שממש אהבתי ארין ורובי משחקות זוג לסביות מעניינות בזכות עצמן והסדרה לא מרגישה צורך לעשות מזה הזדמנות להסביר לקהל דברים. היא פשוט שמה דגש על הסיפור והמחשבה קודם כל העלילה, כמו אם זה היה זוג סטרייטי ולכן זה לדעתי עובד יותר מכל הזדמנויות פושרות אחרות של דיסני וכזו אני רוצה גם לגייז. כל הסדרה הזו פשוט דיסני במיטבה, הומור לכל המשפחה אבל כזה שבאמת מצחיק את כולם. סיפור מעניין, קרבות קסמים, מכשפים, לור והבנה של מערכות כוח פחות או יותר. יש עומק בלי להיות גור ועדיין כיף מכל עבר, עם רגעים דרמטי, כשהסיפור דורש את זה. 8.5/10
לא נתתי לסדרה הזו מקום שלישי, 1. כי היא לא נגמרה. 2. ממש רציתי לתת לראשונה לסדרה ישראלית להיות בטופ 3 שלי כי ידעתי שהיא שם רוב השנה ווילו באה בסוף. 3. הייתי יותר מושקע בדמויות של המפקדת כי היא כבר בעונה שנייה. עוד מקום מכובד למיס מארוול – והסיפורי סבתא המוצלחים שלה שחממו לי את הלב שבוע אחרי שבוע. סיפור הB שלה שהוא גיבורי על, קצת לוקה בחסר וגם המתכונת של ה6 פרקים שפגעה בסדרה. 8/10
צפית בעונה 1?
לא פחות מדהימה ומפתיעה. פשוט נשמע לפי התיאור וההפתעה שלך שזה הביקור הראשון שלך בלוטןס הלבן.
עדכון אטלנטה: זאת טלוויזיה במיטבה.
אני כבר אחרי הפרק הראשון של עונה 3 (שרם תיאר) וזה היה פרק מצוין, ובכלל – יש רמז גם בעונות 1-2 לאופי היותר אנתולוגי של הסדרה.
בכל מקרה, אחרי עונה ראשונה יחסית סבבה שבה בעיקר מכירים את הדמויות, עונה 2 מפגיזה חזק בכל החזיתות. קאסט חזק, כתיבה מהודקת, בימוי לא שגרתי יחסית לז׳אנר. פשוט תענוג גדול.
במקביל אני צופה באנימה מונסטר שעלתה בנטפליקס (או לפחות כחצי סדרה עלתה) והיא ממש נהדרת גם. כנראה האנימה הכי מערבית שצפיתי בה ובקלות אפשר לראות איך כל שלישיית פרקים היתה יכולה להיות מתורגמת לפרק של שעה בסדרת HBO. מותחן מעולה ותודה לגיירמו דל טורו שעושה לה יח״צ כבר שנים.