ביקורת: רחוב ג'אמפ 21

פארודיה על סרטי שוטרים, על סרטי תיכון, ועל סרטים שהם רימייקים מיותרים לסדרות ‏טלויזיה מטופשות מהאייטיז ‏
שם רשמי
רחוב ג'אמפ 21
שם לועזי
21 Jump Street
סרט מס' 1 בסדרת רחוב ג'אמפ

בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, "רחוב ג'אמפ 21" היתה סדרת טלויזיה שעסקה בשוטרים ‏שמשום מה מתחזים לתלמידי תיכון, כדי להילחם בכל אותם פשעים נוראים המתרחשים בתיכוני ‏אמריקה – סמים, ביריונות והעתקה במבחנים. הקונספט המטופש הזה איכשהו שרד חמש עונות ‏תמימות, אבל היום זכור בעיקר בתור התשובה לשאלת הטריוויה "מה היה שם הסדרה שבה הופיע ג'וני דפ בתחילת דרכו?". אם ‏יש עד היום כנסים שבהם נפגשים מעריצי "רחוב ג'אמפ 21", מתחפשים לדמויות ‏מהסדרה, מעלים זכרונות ומתווכחים בשאלה האם עונה 4 או עונה 3 היתה הכי טובה, הם כנראה מצומצמים מאוד.‏

ובכל זאת, הנה השם זה שוב מופיע, בתור סרט בשנת 2012. זה לא שהמעריצים לחצו ודרשו ‏עיבוד מחודש לסדרה האהובה – זאת פשוט הצורה שבה דברים עובדים. כדי להגיע לקולנוע אתה ‏צריך שם שהוא מותג. זה יכול להיות סרט מהעבר, סרט, סדרת טלויזיה, משחק מחשב, ‏משחק לוח (בקרוב: "צוללות") ‏או שם של חטיף מלוח פופולרי (עדיין לא קרה, ככל הידוע לי. גם זה יגיע), אבל שם הסרט חייב להיות מוכר לציבור עוד לפני שהם שמעו על הסרט ‏עצמו. אלה החוקים, לא אני קבעתי אותם.‏

אז כדי להצדיק את קיומה, הקומדיה החדשה של הבמאים פיל לורד וכריס מילר (יוצרי סרט ‏האנימציה המבדר "גשם של פלאפל") היתה צריכה שם של סדרת טלויזיה. הם הלכו על "רחוב ‏ג'אמפ 21", אבל הקשר בין הסדרה והסרט קלוש מאוד. הסדרה לקחה את עצמה ברצינות; הסרט ‏הוא פארודיה על סרטי שוטרים, על סרטי תיכון, ועל סרטים שהם רימייקים מיותרים לסדרות ‏טלויזיה מהאייטיז. ‏

ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום הם שני שוטרים שמוצבים ב"תכנית משטרתית משנות השמונים ‏שבוטלה", כהגדרת הסרט עצמו, וחוזרים לימי התיכון. כדי להוסיף על הבלבול הראשוני, צ'אנינג ‏טייטום מלוהק דווקא לתפקיד החנון, בעוד ‏ג'ונה היל, המח של הזוג, נשלח אל גוב האריות של הספורטאים הפופולריים. ג'ונה היל ‏– סליחה, ‏צריך לומר השחקן המועמד לאוסקר ג'ונה היל, עדיין לא יאומן – ‏הוא קומיקאי טוב, אבל בזמן האחרון נראה כאילו הוא מופיע בכל סרט שני, תמיד בתפקיד אותה הדמות בדיוק. אל ‏צ'אנינג טייטום התייחסתי עד היום כאל בובת קן מהלכת, לא היה לי מושג שהוא גם שחקן. אבל ‏הזיווג בינהם עובד. שניהם מבצעים פארודיה על הדמויות הקבועות של עצמם – טייטום הוא ‏היפיוף השרירי והמושלם, היל הוא החנון הנואש לפופולריות – והכימיה בינהם, שוב המילה המעצבנת הזאת, נהדרת.‏

כמו החנון שמתחזה לספורטאי, הסרט הוא קומדיה חכמה מתחת לתחפושת של קומדיה טיפשה. ‏מי שמחפשים בדיחות בגובה המתניים ומטה – יקבלו אותן, אבל בינהן הסרט מלא באבחנות ‏קטנות על הקונבנציות של הז'אנרים שלו. השיטה היא פשוטה: את ההנחיות הסמויות של הז'אנר, ‏ששנים של אימון הרגילו אותנו להתעלם מהן, הוא אומר במפורש, ומזכיר לנו כמה שהן מגוחכות. ‏ברור שהבוס יהיה שחור וכועס. ברור שמשאית שמתהפכת בזמן מרדף תתהפך. ברור שהיא ‏תתפוצץ. מודעות עצמית היא עסק מסוכן: קל מדי להשתמש בה בתור עלה תאנה כדי להצדיק ‏מגרעות. זה שאתה יודע שאתה אידיוט לא הופך אותך לפחות אידיוט. אבל "21" משתמש בקריצות ‏בהנאה ובאהבה. הוא לא "יורד על" סרטי אקשן, אלא נהנה מהקלישאות בעוד הוא משתמש בהן.‏

ועכשיו, אחרי שניסיתי ב-500 מילים לתרץ באופן אינטליגנטי למה "רחוב ג'אמפ 21" מצחיק, הגיע הזמן להודות שזה לא כל כך משנה. אפשר לדבר הרבה עם כימיה וסאטירה וכאלה דברים, אבל בשורה התחתונה – צוחק מי שצוחק, ולא תמיד אפשר להסביר למה. עזבו אתכם מהסברים: "רחוב ג'אמפ ‏‏21" הוא פשוט הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.‏


פורסם במקור במעריב ז'ורנל