ביקורת: רחוב ג'אמפ 22

סרט ההמשך לאחד הסרטים המצחיקים של השנים האחרונות הוא, באופן מפתיע, אחד הסרטים המצחיקים של השנים האחרונות.
שם רשמי
רחוב ג'אמפ 22
שם לועזי
22 Jump Street
סרט מס' 2 בסדרת רחוב ג'אמפ

‏"רחוב ג'אמפ 21" – גירסה קולנועית לסדרת טלויזיה עתיקה – היה סרט מועד לכשלון, אבל אז הגיעו הבמאים כריס לורד ופיל מילר. (או אולי להיפך. אני זוכר את שני השמות הפרטיים שלהם ואת שני שמות המשפחה, אבל תהרגו אותי, אני עדיין לא מצליח לזכור מי מהם הוא מי בלי לבדוק בימד"ב). לורד ומילר הפכו את הסרט לפארודיה ‏מושלמת על גירסאות קולנועיות לסדרות טלויזיה עתיקות. "רחוב ג'אמפ 22" הוא כשלון ברור עוד ‏יותר, כי הוא סרט המשך למשהו שהיה יכול לעבוד רק פעם אחת – אבל כריס מילר ופיל לורד הפכו אותו ‏לפארודיה מושלמת על סרטי המשך לדברים שעובדים רק פעם אחת. אז, ככה יצא שאם "ג'אמפ 21" היה הפתעה כשהתגלה כאחד הסרטים המצחיקים ביותר של השנים ‏האחרונות, "ג'אמפ 22" עדיין מפתיע כשהוא מתגלה כמצחיק לפחות כמו הסרט הראשון אם לא יותר.‏

המשכונים לקומדיות רק ‏לעתים קרובות עובדים, כי בדרך כלל הם פשוט מנסים לשחזר את הסרט המקורי, ומה שהיה ‏מפתיע וחדשני הופך למוכר ועייף: הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "ההנגאובר 2" (או שבדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק), סרט שניסה לעשות הכל בדיוק (אבל בדיוק) כמו הסרט שלפניו. ואת המלכודת הזאת כריס מילר ופיל לורד עוקפים בכך שהם מכניסים בסרט אינסוף התייחסויות לכך שצריך לעשות הכל בדיוק, ‏אבל בדיוק כמו בפעם הראשונה. סרטים כמו "ג'אמפ 21" ו"22" הם מאוד בעייתיים עבורי, כיוון שאין שום בדיחה שאני יכול לספר על הסרט שהסרט לא סיפר כבר על עצמו. כריס פיל ולורד מילר נמצאים תמיד צעד אחד לפני, ולא תתפסו אותם בחוסר מודעות עצמית.

אחרי שעבדו בסרט הקודם מתוך כנסיה נטושה ברחוב ג'אמפ 21, ג'ונה היל, צ'אנינג טייטום, ‏אייס קיוב ויתר חברי היחידה המשטרתית הסודית ביותר עברו דירה אל מעבר לכביש, לרחוב ג'אמפ 22, ‏שגם בו, למרבה הנוחות, יש כנסיה נטושה, וכך הסרט מתרץ את ‏שמו הדבילי. הפעם הם נשלחים לקולג', אבל כל השאר נשאר פחות או יותר אותו דבר – גם הפעם ‏עליהם למצוא את הספק של סם חדש ומסוכן שמגיע לרחובות וכו'. ‏אבל עם תקציב גדול יותר.

בכל רגע שאותו הם לא מקדישים לבדיחות של מודעות עצמית על כך שמדובר בסרט המשך עם ‏מודעות עצמית, כריס לורד ולורד פיל זורקים על המסך כל בדיחה שעברה בסביבה, כאילו היה מדובר ‏ב"סרט לגו" – וזה לא ממש מקרי, כי גם את הסרט הזה הם הספיקו לביים בין שני הג'אמפים. אז יש פה בדיחות קולג', בדיחות ‏ביצים, בדיחות משטרה, בדיחות צ'אנינג טייטום הוא אהבל, בדיחות ג'ונה היל הוא שמן ובדיחות הופעות אורח. זאת גישה בלגניסטית לקומדיה, שמייצרת סרטים שהם בדרך כלל מקסימום מצחיקים: אתם צוחקים ומיד אחר כך שוכחים על מה. אבל אין להכחיש שאחוזי הקליעה של כריס ולורד גבוהים מאוד. ובכל זאת, יש רגעים מסוימים מאפילים על כל היתר: ‏מהרגעים הנדירים האלה שמשכיבים את הקהל על הרצפה למשך דקה שלמה. צ'אנינג טייטום ‏אחראי לאחד מהם, ועד "ג'אמפ 21" אפילו לא ידענו שהוא יודע להצחיק. רגע השיא האחר הוא ‏כותרות הסיום. במו עיני ראיתי אנשים ששילמו מחיר מלא על כרטיס קמים ויוצאים ברגע שהתחילו כותרות הסיום, כאילו היה נורא דחוף להם להוציא את האוטו מהחניה או משהו. פראיירים.

אם ב"21" אפשר היה לראות איזה רמז של רצינות מתחת לכל הצחוקים, כאן – לא ממש: הדבר ‏הכי דומה לעלילה דרמטית שהסרט מציע הוא ההתמודדות של טייטום והיל עם משבר בזוגיות ‏שלהם. ג'ונה היל הוא שחקן שמוכר בזכות קומדיות של גסויות וסקס – ועכשיו, לא יאומן, הוא ‏שחקן שהיה מועמד לאוסקר. פעמיים. קשה להחליט אם היל הוא באמת שחקן כל כך טוב, או שהוא ‏פשוט יודע לעשות חיקויים של שחקן טוב באופן משכנע כל כך שהוא הפיל בזה את האקדמיה. או ‏אם בכלל יש הבדל בין שני הדברים. גם כאן הוא עושה את אותו הדבר: הוא רציני לגמרי, גם ‏כשהוא מנהל שיחות "יחסינו לאן" עם שותפו הסטרייטי, וגם כשהוא עוסק בדקויות של יריה ‏לביצים.‏

אז, כן, בדיוק כמו בסרט הקודם, גם כאן מתברר שקשה לנתח באופן אינטליגנטי למה סרט מצחיק הוא מצחיק. "רחוב ג'אמפ 22" לא מנסה לעשות שום דבר עמוק יותר ‏מלהצחיק מאוד, והוא מצליח. האם יהיה "רחוב ג'אמפ 23"? כריס ומילר כנראה חושבים שלא. הבדיחה ‏עבדה פעמיים, ונראה שאין להם שום כוונה לעשות את זה בפעם השלישית, והם שורפים את כל ‏הגשרים האפשריים כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה. מצד שני, בהוליווד כמו בהוליווד, קשה ‏מאוד לעצור המשכים של משהו שעשה כסף. מעניין אם הבדיחה על התעשייה תהיה חזקה מספיק ‏כדי לעצור את התעשייה עצמה.‏


פורסם במקור בוואלה