ביקורת: 3 אידיוטים

סרט קולג' שאשכרה עוסק בלימודים בקולג'? אין דברים כאלה באמריקה. ולכן הסרט הזה הוא בכלל מהודו.

היחס של התרבות הישראלית להודו הוא יחס מוזר. טיולים? חובה לכל אדם שבדיוק איבד את עצמו. מוזיקה? לא נדיר לשמוע איזה 'ג'אי הו' או שירים עם השפעות הודיות ברחבות הריקודים. ספרים? אין הרבה, אבל הסופר של "נער החידות ממומביי" מוציא ספר כל כמה זמן שמגיע לחנויות הספרים ואז אתה אומר לעצמך "אה, הנה הספר של ההוא שכתב את 'נער החידות ממומביי'". סרטים? פחחחחחחח. אם כבר מגיע איזה סרט הודי מדובר בסרט הודי-לייט כזה: משהו שלא מגיע מהמכונה המשומנת של בוליווד אלא סרט פסטיבלים רציני שכזה בלי כל השטאנצים של בוליווד – אתם יודעים, סיפור האהבה הקיטשי, ריקודי הידיים המוזרים, קפיצות מסביב לעצים והשירים הלא קשורים. רוב הישראלים יכולים לבטל בבוז את כל התעשייה הקולנוע ההודית על כל קלישאותיה מבלי לראות אפילו סרט הודי אחד בחייהם.

וחבל, כי כל מכונה משומנת שעובדת יותר מ40 שנה יודעת מה היא עושה. כן, הסרטים שם ארוכים מאוד, יש בהם שירים וריקודים וסיפורי אהבה ומדי פעם הדמויות זורקות מילים באנגלית באמצע משפט בהינדי כי למה לא, אבל הסרטים הטובים שלהם עדיין טובים, והסרטים הנהדרים שלהם עדיין נהדרים. זה לא שכל סרט שם הוא יצירת מופת וכנראה שאחרי התחברות לסרטי המערב תעדיפו סרט ממוצע מערבי על פני סרט ממוצע הודי, אבל בהחלט מרענן לשנות מדי פעם פאזה אחרי מבול סרטים הוליוודים ולראות משהו קצת שונה: במקום פיצוצים עם עלילה צפויה – ריקודי בטן עם עלילה צפויה. אז בוא נדבר על "3 אידיוטים" – סרט שהוא כל כך טוב עד שהוא לקח ז'אנר שנשלט כמעט לחלוטין על ידי האמריקאים (סרטי מכללות) ובמחי סרט אחד מיקם את ההודים בפסגת הז'אנר בפער ניכר מכל מתחרה שהוא.

הסרט נע על שני צירי זמן: בהווה, צמד חברים מקבלים טלפון באמצע החיים שגורם להם לעזוב הכל ולרוץ חזרה למכללה בה למדו בעבר. שם הם מוצאים יריב ותיק מעברם שטוען שהוא יודע איפה נמצא ראנצ'ו, אותו חבר מסתורי שליווה אותם בזמן המכללה ובסיום הלימודים נעלם כאילו לא היה. הם יוצאים למסע ובמהלכו אחד החברים נזכר בעבר – כיצד הם היו 2 נערים הודיים שנכנסו למכללה בחברה סופר תחרותית וניסו לשרוד כמיטב יכולתם בסביבה דורסנית ובלתי אפשרית. שם הם פוגשים את ראנצ'ו, הגאון של המכללה שמצליח להוציא את הציונים הכי גבוהים למרות שהוא עף מכל שיעור שהוא נמצא בו. במשך שלוש השנים הבאות, הם עוברים שלל הרפתקאות ועושים שלל שטויות בתוך המכללה עד שלאחר שהמכללה מסתיימת, ראנצ'ו נעלם מחייהם – מה שמוביל אותנו לציר הזמן שבהווה.

הדבר הראשון שמבדיל את הסרט הזה מכל סרט קולג' אפשרי בערך הוא שהסרט לא עוסק במסיבה אחרי תעלול אחרי מסיבה, אלא בלימודים האקדמאים ובלחץ הבלתי נתפס שיש על צעירים בהודו להצליח, בלי שום התחשבות ברצונותיהם וביכולתם. השיעורים, הכיוון בחיים וההצלחה בציונים מהווים משקל נכבד מהסרט ולא רק תעלולים מצחיקולים שכוללים הפרשות כאלה ואחרות. הסרט, קומדיה לכל דבר, לא פוחד מלעסוק בהתאבדויות של נערים בעקבות הלחץ שיש עליהם, למקרה שאתם מחפשים הוכחה שקולנוע בוליוודי הוא לא רק "ריקודים מסביב לעצים" אלא גם מדי פעם "אנשים תלויים מעצים". הנופך הרציני הזה הוא מה שמרים את הסרט מעל סרטי בוליווד אחרים. כי גם פה, ממרחק של חצי יבשת מפה, הביקורת על המוסדות האקדמאים ועל השיח הציבורי שיש סביב תארים ועבודה מהדהדת.

אם גרמתי לסרט להישמע כמו איזה סרט חברתי זועם, אז כדאי להזכיר שוב שהוא קומדיה מוצלחת וגם, נו, סרט בוליוודי: סרט עם שירים, וריקודים, וסיפור אהבה, ארוך מאוד (כמעט שלוש שעות), ומדי פעם איזה מילה באנגלית באמצע משפט בהינדי. בניגוד לסרטי בוליווד מודרניים אחרים שכאשר הם רוצים להילקח ברצינות הם הופכים את השירים שלהם למעין מונטאז'ים שכאלה ונמנעים מסצנות ריקוד המוניות, 3" אידיוטים" מאמץ את האספקט המוזיקליים שלו לליבו ומשלב את הביקורת החברתית ביחד עם נאמבר מוזיקלי באמצע השירותים. וזה עוזר שיש לסרט פסקול באמת מדהים: גולת הכותרת היא "All Iz Well" (אותו נאמבר שמתחיל באמצע השירותים) אבל אין שיר בפסקול שהוא בגדר פספוס. "3 אידיוטים" לא מתחמק מהבוליוודית  שלו ובמקום להחליף בין כובע רציני לכובע בוליוודי הוא שם את שני הכובעים ביחד על הראש ואיכשהו במקום להיראות כמו הומלס מטורף הוא נראה כמו שיא האופנה האפשרית.

מילה על השחקנים: מה שנחמד בקולנוע ממדינה שאתה לא מכיר זה שאתה בא "נקי" לסרט – בלי התרשמויות קודמות מהשחקנים, התסריטאים או הבמאים. ולכן אם מישהו תופס את תשומת הלב שלך, אתה יודע שזה לא בגלל שאתה מכיר אותו ממקום אחר – זה בגלל שהוא פשוט ממש טוב. ואמיר חאן, הכוכב של הסרט (זה שמשחק את ראנצ'ו, החבר שנעלם), הוא פשוט ממש טוב. מדובר באחד הכוכבים הגדולים של בוליווד, ובצדק מוחלט. אין לו ממש לוק של סופרסטאר קלאסי – העיניים שלו קצת בולטות, האוזניים שלו קצת גדולות, הוא לא מאוד גבוה והוא נוטה לא פעם בסרטים שלו אף להקצין את ההיבטים האלה במראה שלו. אבל מה שהופך אותו לכוכב זה לא המראה שלו אלא הכשרון והכריזמה שלו. ראנצ'ו הוא מעין דמות בלתי אפשרית בלי אף מאפיין שלילי שכולם אמורים לאהוב כל הזמן – דמות שקל מאוד להפוך אותה לבלתי נסבלת או לא אמינה. אבל חאן מצליח לעמוד במשימה וליצור דמות מרתקת ומצחיקה וכזאת שאפשר להאמין לקיומה. ועוד דבר שבולט לטובתו זה  שלמרות שהוא בבירור הכוכב של הסרט, חאן מתחלק בסרט בנדיבות – כשצריך, הוא הופך לדמות משנית ותומכת, והוא לא מהכוכבים שגונבים את כל הפאנצ'ים המוצלחים לעצמם. אם מדובר במפלצת אגו מסוג כלשהו, קשה להבין את זה מהסרט. גם השחקנים האחרים מסביבו טובים, אבל קשה לי להגיד שהם בולטים כמוהו. אה, וכמובן, במיטב מסורת סרטי המכללה – כולם נראים פה כמו בני 30 לפחות. זה מתאים לקו העלילה שמתרחש לאחר המכללה, אבל פחות לשלב בחיים שבו הם אמורים להיות בני 20 ומשהו. אבל, היי, מסורת זה מסורת.

אז אם אתם רוצים סרט כניסה לבוליווד, משהו שיוכיח שלקולנוע הזה יש יותר מסרטים מטורפים על זבובים מרקדים או סרטים קיטשיים עם עלילה מסועפת ומטיפנית – "3 אידיוטים" הוא אחלה נקודת כניסה. הוא מצחיק, הוא חכם, הוא כיפי, הוא חתרני בדיוק במידה הנכונה, הוא יגרום לכם לפזם "אול איז וול" באמצע החיים, והוא לא רק "אחד הסרטים ההודים הטובים ביותר", אלא פשוט "אחד הסרטים הטובים ביותר שיש בעולם נקודה".