ביקורת נטפליקס מחומשת: הכלב, הקו, הנקמה, הבום והמתה

קומדיה רומנטית על קאטפישינג, קאמברבץ' קקה, טשטוש גזעי, מחזמר לחובבי מחזמר ומערבון שמכניס קצת צבע לז'אנר.
שם רשמי
כוחו של הכלב
שם לועזי
Power of the Dog

נטפליקס טענו מוקדם יותר השנה שהם "יוציאו יותר מסרט אחד לשבוע" – מה שנכון, אבל יש סיבה למה לא התייחסנו למרביתם: הם לא באמת שווים את הזמן (יוצא דופן שאולי עוד נדבר עליו: "ויקטורי". לכו לראות). עם זאת, נראה שבתקופה האחרונה יצאו אצל נטפליקס הסרטים מהמדף הקצת גבוה יותר של האיכות, אז החלטנו להתייחס אליהם במרוכז. וגם ל"מתה לאהוב", כי למה לא.


כוחו של הכלב

"כוחו של הכלב" מספר על שני אחים, אלמנה והבן שלה. האחים ג'ורג' ופיל הם – במובן המילולי ביותר שיכול להיות – קאובויז, ודי מצליחים. ג'ורג' פוגש את האלמנה הרכה, רוז (קירסטן דאנסט, שחקנית שלעד יגיע לה יותר ממה שהיא מקבלת) ומתאהב בה, למורת רוחו של פיל (בנדיקט קמברבאץ', שחקן שלעד יקבל יותר ממה שמגיע לו), פרא אדם בלתי נסבל שמטרתו היא להטריל ולהציק לרוז ולבנה העדין, פיטר. הסרט נראה כמו מערבון, אבל הוא למעשה דרמה מתוחכמת על הדינמיקה המתוחה בין ארבעת האנשים האלו. וזה ממש אחלה, אבל רוב הזמן זה לא מעניין אותי. בהתחלה, אודה, אפילו נמנמתי לרגע.

האשמה יכולה באותה מידה להיות בי כצופה, ולא בג'יין קמפיון, שמזכירה בסרט הזה שהיא קיימת ושהיא תותחית. הדמות הבולטת ביותר בסרט היא זו של פיל בגילומו של קמברבץ', ועם השנים למדתי להודות בפני עצמי שהדמויות מהסוג הזה פשוט לא מעניינות עבורי. זה שיעור שהיה לי קשה להפנים, כי כמה מהסרטים הגדולים ביותר אי פעם עוסקים במנוולים כמוהו – "האזרח קיין", "זה ייגמר בדם", "הסנדק" – כולם סרטים על גברים חזקים ומדכאים שמתנהגים לא יפה לזולת, ובכנות, זה מעצבן נורא. כשאני כצופה רואה את הבנדיקטים האלה מחרבנים על כל מה שטוב וטהור אני לא מרגיש שהתמזל מזלי לצלול לנבכי הצד האפל של האנושות – אני פשוט עובר לסרט אחר. בנוסף, ג'יין קמפיון מטפלת בסרט בחלקו השני בנושא מסוים באופן שמזכיר את שנות התשעים, וכאילו, זה יפה והכל – אבל עברו שלושים שנה מאז. אפשר להתקדם.

זה לא כדי לומר ש"כוחו של הכלב" הוא אך ורק שעתיים בחברת קקות: קירסטן דאנסט מזכירה איזו מלכה אנדרייטד היא, וג'סי פלמונס הוא נוכחות שכיף לראות על המסך בעודו מנסה לשמח אותה. אנשים אוהבים לשבח את עבודתו של קודי סמית'-מקפי בתפקיד פיטר, אבל ראוי לציין שהתפקיד שלו בסרט הזה בסופו של דבר לא שונה ממה שהוא ידע לעשות גם ככוכב קולנוע צוציק: להיות הילד הקריפי. הפעם הוא פשוט קיבל תסריט שנותן כבוד לארכיטיפ הנ"ל.

בסופו של דבר, מדובר באחלה סרט: מבוים בקפדנות, משוחק טוב (אבל לא עד כדי כך) ומצולם אדיר. צריך גם לומר שמדובר בסרט שצריך לבוא אליו ערניים, ואני, מה לעשות, לא הייתי ערני מספיק כשהתיישבתי בקולנוע וראיתי אותו. אולי בנטפליקס האפשרות לעצור את הסרט, לעשות משהו אחר לרגע ולהמשיך תגלה לי שמדובר בסרט טוב משחשבתי. אני אישית מצאתי אותו כסרט גדול רק ברגעיו האחרונים, בהם הוא מגיע לקליימקס הרבה יותר מענג ממה שקדם לו עד אותו רגע. אבל, כמובן, אותי כדאי לקחת בעירבון מוגבל. מי שאוהב סרטים על גברים עצבניים שמצולמים מצוין חייב לעצמו את "כוחו של הכלב". מי שמרגיש שכדאי לו להתרחק – ובכן, תמיד אפשר לראות "קלולס". (זוהר אורבך)

טיק, טיק… בום!

"טיק, טיק… בום!" הוא ממתק. ממתק קצת חמצמץ, אבל ממתק. הדובדבן שבקצפת לאנשים שאוהבים וחיים את התאטרון והמצטיין של 2021 לסרטי מחזמר (נכון, עוד לא ראינו את "סיפור הפרברים" החדש, אבל קשה לי להאמין שהוא יקח את התואר הזה). קחו בחשבון שאני ככל הנראה משוחדת – מחזות זמר הם מהאהבות הגדולות שלי, ו"רנט" (שגם הוא נכתב על ידי ג'ונתן לארסון) היה האחד שהכניס אותי לכל הסיפור – אבל באמת שאני חושבת, גם בלי קשר לכל זה, שזה סרט טוב מאוד.

"טיק, טיק… בום!" הוא במקור הצגת יחיד שכתב ג'ונתן לארסון על חייו בתור מחזאי שאפתן וצעיר בניו יורק ועל הניסיון הכושל שלו לכתוב את אופרת הרוק "סופרביה". לאחר מותו המצער והמוקדם של לארסון המופע עובד למחזמר לשלושה שחקנים, ועכשיו לין מנואל מירנדה (נו, ההוא מ"המילטון") התיישב לעבד אותו למסך הגדול על כיסא הבמאי (כלומר, תלוי כמה גדולה הטלוויזיה שלכם. זה בכל זאת סרט של נטפליקס). הסרט מזגזג בעצם בין המופע של שלושת השחקנים על הבמה לבין הדברים ה"אמיתיים" שקרו שעליהם לארסון מספר בהצגה (ובתחילת ובסוף הסרט יש גם קריינית שמסבירה לנו על חייו של לארסון, כי למה לא).

ידוע שלין הושפע מאוד מלארסון ורואים את זה לכל אורך גוף העבודה שלו, ובייחוד בסרט הזה. ואם אתם כמוני צופים שאוהבים את ברודווי בכלל ואת העבודות הקודמות של לארסון בפרט, אתם יכולים להתענג על כל שיר, סצינה, רפרנס והופעת אורח (ויש המון). את לארסון מגלם אנדרו גארפילד, שזהו גם התפקיד הראשון שבו הוא שר, ובאמת שמגיעה לו לפחות מועמדות לאוסקר.

"טיק, טיק… בום!" לטעמי הוא ממש לא רק למעריצי לארסון ומחזות זמר, אבל הוא בעיקר בשבילם, ואם אתם מאוהבי "רנט", הסרט הזה הוא לחלוטין מתנה: רואים בו השפעות מוקדמות, תימות שחוזרות ולא מעט רפרנסים. למי שלא מכירים, אני מקווה שתגלו יוצר שעזב אותנו מהר מדי ותיכנסו לעולם הקסום הזה של מחזות הזמר, אבל אפשרי שפחות תתחברו. ואני? אני רק אמשיך לשמוע את הפסקול בלופים כי העיבודים שנעשו לסרט הזה הם מהגרסאות האהובות עליי לחומר המקור. (אור ענבר)

מתה לאהוב

נטפליקס מסוגלים לעשות קומדיות רומנטיות מוצלחות כשהם רוצים. "הבוס שלי בדייט" הוא סרט מאוד חמוד, ושמעתי דברים טובים על "מותר לאהוב". אבל כנראה שסרטים כאלו הם היוצאים מן הכלל, כי רוב הקומדיות הרומנטיות שלהם שראיתי הן לא מצחיקות במקרה הטוב. "נערה גבוהה" עושה עוול לגבוהים וב"סיירה בורג'ס לוזרית" יש מעשה שהוא פלילי לכל דבר ועניין שמוצג כמשהו רומנטי וחמוד. התוספת החדשה ביותר לקו הניסיונות הכושלים של נטפליקס בז'אנר הוא "מתה לאהוב" ("Love Hard") שנקרא ככה כי – ואני רציני לגמרי – סרטי חד המולד האהובים על שתי הדמויות הראשיות הם "מת לחיות" ו"אהבה זה כל הסיפור".

הסרט עוקב אחר נטלי (נינה דוברב), שכותבת לאתר אינטרנט טור על הדייטים הכושלים שלה. כשהיא מתחילה להתכתב עם בחור בשם ג'וש יש ביניהם חיבור, והיא מחליטה לטוס לצד השני של היבשת כדי להפתיע אותו בחג המולד. אך אויה! כשהיא מגיעה לשם היא מגלה שג'וש עשה לה קאטפישינג והוא לא דומה בכלל לתמונות שלו. נטלי הולכת לפאב ושם רואה את הבחור האמיתי מהתמונות. ג'וש אומר לנטלי שבילדותו היה חבר של מר בחור – שאני נשבע שהשם שלו זה טאג – והוא יכול לעזור לה להשיג אותו. בתמורה הוא מבקש שהם יעמידו פנים שהם ביחד מול המשפחה שלו למשך החג.

מכאן זה מתפתח בדרכים הכי צפויות שאתם יכולים לדמיין – קומדיה טיפוסית של טעויות בזיהוי, ומדי כמה סצינות הסרט נותן לג'וש לתרץ את המעשים שלו: "כשנרשמתי עם תמונות שלי לא קיבלתי מאצ'ים", "אחי הגדול מוצלח יותר ממני ותמיד מאפיל עליי", "נכון שחשבת שאני נראה אחרת אבל בכל השיחות שלנו הייתי אני אז זה לא באמת שקר". הבנתן, נשים? גם אם בחור עושה לכן קאטפישינג, תנו לו צ'אנס, אולי יש לו סיבות לגמרי מוצדקות.

למרות שם הסרט קשה לי מאוד לאהוב אותו, את הדמויות השטוחות שלו ואת המסר הגרוע שלו. אפילו אם מתעלמים מכל זה, זה עדיין סרט מאוד גנרי וצפוי עם שחקנים שיש ביניהם אפס כימיה ואני מבטיח שתשכחו אותו תוך יומיים אחרי הצפייה. אני מעריך את הניסיון של נטפליקס להשאיר את ז'אנר הרום-קום בחיים כשבהוליווד הוא הולך ונכחד, אבל אם כך נראות התוצאות, אפשר לוותר. (מתן בכר)

חוצה את הקו

יום בהיר אחד פוגשת איירין (טסה תומפסון), אישה שחורה אמידה שחיה בהארלם, את חברתה מימי בית הספר, קלייר (רות נגה). כשהיא מגלה שקלייר חיה כבר שנים כלבנה ומסתירה מבעלה הגזען את זהותה, היא מזדעזעת אבל גם מסתקרנת. זה הבסיס העלילתי של "חוצה את הקו" (Passing), שעלה לאחרונה לנטפליקס.

באינטרנט עלו טענות שהשחקניות בסרט, טסה תומפסון ורות נגה, "שחורות מדי" כדי שנאמין שמישהו יכול לראות אותן כלבנות. אבל כמו שהסרט עצמו מבהיר, יש פה גם עניין של הקשר ושל שכנוע עצמי. כלומר, אישה עם גוון עור בהיר יחסית יכולה לעבור כלבנה בתנאים מסוימים – בטח אם אתם משוכנעים שאישה שחורה "אמיתית" לא יודעת להרכיב משפט.

"מעבר" הוא לא רק דיון על גזע, אלא קשור גם למגדר, נטייה מינית, מעמד כלכלי וכן הלאה. ספציפית בישראל הגבול בין "המראה האופייני" של עדות שונות הוא גמיש עד בלתי קיים, לכן קצת חבל לי שדווקא פה הסרט עבר כמעט לגמרי מתחת לרדאר, בייחד כי זה מסוג הסרטים שנעשים יותר מעניינים ככל שדנים בהם ומדברים עליהם יותר.

אז מגניב שיש כזה סרט, והוא טוב ומומלץ בסך הכל, אבל יש גם בעיה. הסרט נהנה לא מעט מהסנסציוניות בדמותה של קלייר. זה לא כל מה שהוא עושה עם הדמות והסיטואציה, אבל ההבטחה שבדמות קצת מחבלת בסרט ככל שהוא מתקדם. רוב הדרמה מגיעה מסיפור ההתחזות, ולקראת האמצע מרגיש שהמתח המצטבר יכול להוביל לכיוונים מאוד שונים. בסוף אף כיוון לא ממומש, וכשקלייר מפנה את הבמה לאיירין ולמשפחתה מסתבר שהם לא מעניינים באותה המידה בלעדיה. אין לי תלונות לשחקנים (אני יו"ר מועדון המעריצים הישראלי הלא-קיים של טסה תומפסון), פשוט יש להם יותר מדי סצנות של שתיקה וחילופי מבטים מהורהרים. וכך קרה שדווקא היתרון הכי גדול של "חוצה את הקו", הנושא המרתק שהוא דן בו, הופך בשלב מסוים לנקודת התורפה העיקרית שלו – פשוט כי כל שאר הסרט פחות מעניין משמעותית. (נעמה רק)

נקמה מרה

"נקמה מרה" מכניס צבע בוהק לתוך עולם המערבונים הלבן-ברובו, והוא עושה זאת לא בהתרסה אלא בסטייל. הסרט אומנם מודה ש"האירועים שמתוארים פה לא קרו", אך שנייה לאחר מכן מבהיר ש"אבל כל הדמויות האלה באמת חיו" (מה שממשיך את מסורת הוליווד המסובכת מול "סיפורים שקרו באמת"). הסרט רוצה לקחת נתח מעולם המערבונים בדיוק כמו שאר האגדות והמיתוסים של המערב הפרוע – אנשים שהיו באמת, גם אם לא עשו בדיוק את מה שאומרים שהם עשו.

ואולי אפשר להתווכח על הסיבות בגללן הגיע סרט כמו "נקמה מרה", אבל זה יפספס את העיקר, והעיקר הוא שזה סרט כיפי מאוד. ג'ונתן מייג'ורס ("לוקי") נפלא בתפקיד הראשי שלו, וגם רוב שחקני המשנה (זאזי ביטס, דלרוי לינדו, לאקית' סטנפילד, רג'ינה קינג) פוגעים בול בפוני עם הדמויות הססגוניות שלהם שכל אחת בדרכה עוקבת אחרי איזה ארכיטיפ של דמות משנה במערבונים. דווקא השם הכי גדול בצוות השחקנים מהווה נפילה: אידריס אלבה הוא תמיד נוכחות שכיף לשהות איתה, אבל לא נראה שהוא מעניק משהו יוצא דופן לתפקידו כנבל הראשי.

אבל מעבר לשחקנים, כל הסרט זורח מהשקעה בצילום, תפאורה, תלבושות, ובכלל: ג'יימס סמואל (שעד כה עסק בעיקר במוזיקה, וכמו כן הוא אחיו של הזמר סיל) מגיע לסרט הביכורים שלו מלא בביטחון שהלוואי עליי. את התסריט הוא כתב עם בועז יכין (ביים את "לזכור את הטיטאנים", כתב את "המעניש" גרסת 89'), ואם לסרט בכל זאת יש נקודת תורפה היא נמצאת בתסריט: הסרט מבצע את הקלישאות שלו בחן ובחסד, אבל היה הורג מישהו לכתוב עלילה קצת פחות צפויה? הדיאלוגים מפצים לרוב על כך, אבל יש תחושה שהדמויות מתנהגות בטיפשות רק בשביל לסמן עוד "וי" במחסן הקלישאות של המערבונים.

בעיה נוספת היא שיש מכל טוב בסרט הזה, אבל אולי יותר מדי – כמו סרטים רבים בעת האחרונה, ומערבונים רבים מאז ומתמיד, הסרט היה נהנה מתספורת של איזה עשרים דקות. אבל אלו באמת תלונות קטנות – השורה התחתונה היא ש"נקמה מרה" מראה שיש עדיין דם חם שזורם בז'אנר המערבונים, ושכיף לראות את הדם הזה משפריץ לכל כיוון. (יהונתן צוריה)