מחוץ לזיכיון: 5 סרטים שניסו להתקיים מחוץ לדיקטטורת הפרנצ'ייזים

כי מד"ב איכותי והוליוודי לא חייב להיות רימייק, ריבוט, או ספינאוף

איך מייצרים שובר קופות מצליח? מאז תחילת המאה הנוכחית, התשובה ברורה: לוקחים ספר/סרט/קומיקס שכבר היה להיט בעבר ומפיקים עיבוד/רימייק/המשך באיחור של למעלה מעשור וחצי. בתחילת המילניום "שר הטבעות" ו"הארי פוטר" היו הנציגים הדומיננטיים של התופעה, ובעשור האחרון היקום הקולנועי של מארוול והסדרה החדשה של "מלחמת הכוכבים" החליפו אותם.

וזה רע.

זה לא שהסרטים שמופקים בשיטה הזו הם בהכרח סרטים רעים. הם פשוט נורא-נורא מוגבלים: עצם העיבוד של חומר קודם לרוב הופך את הסיפור לצפוי (האם מישהו מבין צופי סרטי "הארי פוטר" לא הכיר מראש את העלילה?) וגם מצמצם את האפשרויות שעומדות בפני היוצרים של הסרט – יש גבול לכמה אפשר להיות יצירתיים כשהמסגרת מוגדרת מראש. אני אהיה האחרון שיסכים עם מרטין סקורסזה על זה שפארק שעשועים הוא לא קולנוע, אבל אני מתבאס מזה שבפארק מציעים לי רק סוגים שונים של גלגל ענק. למרות מה שנדמה, הטרגדיה הגדולה של הניסיונות להחיות את מותג "שליחות קטלנית" היא לא הסרטים עצמם, אלא העובדה שכבר לא מנסים לעשות היום סרט כמו "שליחות קטלנית" המקורי – כזה שלוקח את כל מה שאנחנו יודעים על שוברי קופות והופך אותו על הראש. את זה קשה יותר לעשות בתוך פרנצ'ייז קיים. כמה סרטים היו בעשור הנוכחי שאפשר להשוות את ההשפעה שלהם לסרטים הראשונים בסדרת "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני" או "בחזרה לעתיד"?

ולפני שאתם עוברים מהפסקה האחרונה לתגובות ומזכירים לי את "התחלה" ו"פסיפיק רים" – מכיר, מודה שאני פחות מחבב אותם, אבל מעריך את מה שהם ניסו לעשות. חוץ מהם, הנה חמישה סרטים אחרים שניסו להתקיים מחוץ לדיקטטורת הפרנצ'ייזים בהוליווד של העשור האחרון, רובם נכשלו (קופתית) ועדיין היוו עבורי חוויית צפייה מספקת יותר מכל סרט של מארוול או מלחמת הכוכבים.

קוד מקור

קצת לפני תום העשור הראשון של המאה הנוכחית, דנקן ג'ונס (הבן של דייויד בואי ז"ל) הפתיע את העולם עם "ירח" – דרמת מד"ב קטנה וחכמה בכיכובו של סם רוקוול בתפקיד הפחות-או-יותר-יחיד בכל הסרט. "ירח" היה כרטיס הכניסה של ג'ונס לליגת שוברי הקופות, ו"קוד מקור", הסרט הראשון שהוא ביים בה, היה במובנים רבים רימייק של מה שהוא עשה בסרט הבכורה שלו רק עם הרבה מאוד פירוטכניקה.

ג'ייק גיילינהול מגלם חייל אמריקאי ביש מזל שחווה לולאת זמן סטייל "לקום אתמול בבוקר" מהגיהנום – הוא תקוע על רכבת שנדונה להתפוצץ, פעם אחר פעם, עד שהוא ימצא את האחראי. הצילומים הקלסטרופוביים והאווירה המלחיצה, ביחד עם המשחק המצוין של גיילינהול (במיוחד בקטעי הדיאלוג עם המפעילה המצפונית שלו, בגילומה המצוין לא פחות של ורה פרמינגה) הופכים את "קוד מקור" לאחד ממותחני המד"ב היעילים ביותר שנוצרו בעשור החולף. חבל שאת האשראי שג'ונס קיבל על הסרט הזה הוא בזבז אחר כך על הפלופ התמוה "וורקראפט" ועל הניסיון הכושל שלו לחזור לעולם של "ירח" עם סרט הנטפליקס "אילם". אפשר לקוות שהוא יחזור לעצמו.

סופר 8

לפני "דברים מוזרים", "שחקן מספר אחת" והגרסה הקולנועית ל"זה", הגיח הסרט המקסים הזה בבימויו של ג'יי ג'יי אברמס בשנת 2011, על חבורת ילדים שמצלמת סרט מדע בדיוני באמצעים ביתיים, רק כדי לגלות שהתרחשויות מד"ביות מטרידות פוקדות את העיירה שהם גרים בה, בחסות צבא ארה"ב. הסרט הזה לימד במידה רבה את הבאים אחריו איך עושים נוסטלגיה לאייטיז בלי לגלוש לרטרו: הוא אמנם ספוג במחוות לסרטים של העשור ההוא, אבל המנטליות שלו נטועה עמוק במאה הנוכחית, עם ההכרה שהאייטיז נגמרו מזמן ומי שהיו פעם ילדים התבגרו מאז, וכל זה בלי לחטוא בציניות שהיתה הורסת את כל הסיפור.

בכתבה קודמת הכתרתי את "Joyride" בתור התסריט הטוב ביותר שנכתב על ידי אברמס; "סופר 8" הוא ככל הנראה עבודת הבימוי הטובה ביותר שלו. הוא מצליח להוציא מהשחקנים, במיוחד הצעירים שבהם, הופעה נהדרת, ולתפוס במדויק את הרגעים שבהם עיירה אמריקאית של עובדי הצווארון הכחול עוברת מייאוש לקטסטרופה קיומית, רק כדי להבטיח סוג של הפי-אנד.

כרוניקה בזמן אמת

אחד הסרטים בפרופיל יותר גבוה ברשימה הזו, סרט הבכורה באורך מלא של ג'וש טרנק, היה ניסיון לתת טוויסט ריאליסטי לז'אנר גיבורי העל קצת לפני שמארוול השתלטו על נוף שוברי הקופות העכשווי. דרך תיעוד מוקמנטרי, הסרט עוקב אחרי שלושה תלמידי תיכון שמוצאים את עצמם עם כוחות על ומגלים שההתמודדות מול חיי היום-יום באמריקה יכולה להיות קשה יותר מכל נבל-על שאי פעם נראה בסרט ז'אנר. האופי המוקמנטרי של הסרט לא תמיד מרגיש במקום, אבל טראנק מצליח לחבר בין דמויות עם כוחות על לסביבה ריאליסטית ומדכאת, עם מחוות לסרטים שיוצאים מגבולות ז'אנר גיבורי העל לטריטוריות אחרות (מ"קארי" ועד "אקירה"). לרגע היה נדמה ש"כרוניקה בזמן אמת" הולך לחולל מהפכה כשטראנק קיבל בעקבותיו את מושכות הבימוי של "ארבעה מופלאים" והתסריטאי מקס לנדיס התחיל לייצר פרויקטים חדשים בסיטונות; אבל "ארבעה מופלאים" היה כישלון עגום ומעבד התמלילים של לנדיס ייצר מאז בעיקר דרעק.

לופר

הסרט שבזכותו ראיין ג'ונסון הוזמן לביים את "אחרוני הג'דיי" מראה (הרבה יותר מהסרט ההוא על הג'דיי) את הכשרון שלו בבניית ובימוי סיפורי מדע בדיוני. ב"לופר" ג'וזף גורדון לוויט מגלם פושע קטן בעתיד הלא רחוק שנאלץ להתמודד עם ההשלכות של ההתנהגות שלו כשהגרסה העתידית שלו (בגילומו של ברוס ויליס, בפעם האחרונה שהוא שיחק תפקיד ראוי לציון) מופיעה בחייו. הרקע המייאש של הסרט (בעתיד הקרוב יהיה רע, ובזה הרחוק רע עוד יותר) מוצג על ידי ג'ונסון והמעצבים תוך שימוש חכם באתרי צילום עכשוויים, והאפקטים והפעלולים תורמים להגברת תחושת חוסר הנוחות של הצופים (אחת הסצנות החזקות בסרט, של עינויים בשלט רחוק, מטלטלת בצורה לא רגילה). ויליס ולוויט מצוינים בתפקידים הראשיים, אבל מי שגונבת מהם את ההצגה היא אמילי בלאנט, שאת הקשיחות האלימה שהיא מפגינה פה היא תראה אחר כך גם ב"קצה המחר". ג'ונסון, כאמור, המשיך מהסרט הזה ל"אחרוני הג'דיי" ולאחרונה גם ל"רצח כתוב היטב", אבל "לופר" עדיין מהווה עבורו שיא שהוא טרם התעלה עליו.

אבדון

מאז סרט הבכורה שלו באורך מלא, "טרון: המורשת", היה קונצנזוס ביקורתי די נרחב שלבמאי ג'וזף קוסינסקי יש חוש חזותי יוצא מן הכלל, ורצוי רק שהוא יפגין יותר שיקול דעת בבחירת התסריטים שלו. זו פחות או יותר היתה הביקורת גם כלפי סרטו השני, "אבדון", שיצא ב-2013 בהתבסס על טיוטה שלו לרומן גרפי שלא פורסם: הוא נראה מרשים, אבל הסיפור שלו מרגיש כמו חיבור בין חלקי חילוף ממיליון סרטים אחרים. אבל גם לחבר חלקי חילוף צריך לדעת, ואת זה קוסינסקי הוכיח שהוא בהחלט יודע לעשות.

טום קרוז מגלם חייל שנשלח לפקח על ניצול מה שנותר ממשאבי כדור הארץ לאחר אפוקליפסה שהפכה אותו לשממה חסרת חיים, ומגלה שהג'וב שלו הוא בעצם כיסוי למשהו גדול בהרבה. רואים שקוסינסקי עשה הרבה שיעורי בית בצפייה בקלאסיקות הישנות והחדשות של הז'אנר (אולי אפילו יותר מדי), מ"כוכב הקופים" ועד "ירח". אבל למרות שהוא צפוי, הסיפור עדיין מצליח למתוח, להפתיע ובעיקר לשכנע בזכות העיצוב המרשים של פחות או יותר הכל – מכלי הטיס העתידניים, דרך האדריכלות המרשימה של המבנים השונים ועד לנופים החרבים של כדור הארץ שלאחר האסון.