אחרי הפסקה של שנה וחצי: 5 בקשות ממארוול

ביום שישי מארוול יחזרו לחיינו. כמה בקשות לאור המאורע.

ביום שישי הקרוב זה קורה: אחרי שנה וחצי של אפס מוצרים מבית מארוול (אם לא מחשיבים את "סוכני ש.י.ל.ד."), אנחנו שבים לחיקו של היקום הקולנועי היחיד שמשנה – זה שכולם מנסים להידמות לו, זה שכולם מנסים לחקות וזה שהפך דמויות דרג ה' כמו "עץ מדבר" או "ההוא שיכול להיות מאוד קטן" לכוכבי על. 

ההפסקה הזאת, נראה לי שיסכימו כולם, הייתה מבורכת: אחרי עודף תוכן ופינאלה מרהיב, נראה שהיינו צריכים הפוגה מהיקום של מארוול. אבל יש עוד סיבה, אולי כזאת שלא כולם יסכימו עליה, והיא שעודף התוכן של מארוול וההצפה שלו גילו גם את המגבלות שלו, ולא רק את היתרונות. על כל "שומרי הגלקסיה" יש עוד סרט אוריג'ין גנרי ועל כל "סוף המשחק" יש "איירון מן 2". מארוול אף פעם לא עשתה סרט גרוע, אבל היא שחקה עד דק חלק מהשטיקים שלה, ולולא הפינאלה של "מלחמת האינסוף" שהרים להנחתה עבור "סוף המשחק", השם של מארוול עדיין היה מזוהה עם חלק משמות התואר שהצמדנו אליו ב-2017: נוסחתיות, "סרט מארוול גנרי", סירוס חזון של במאים, פחדנות ועוד. 

על כן, בעוד גם אני מצפה ל"וונדהויז'ן" כמו כולם, יש לי גם כמה בקשות, אולי חששות, שאבקש ממארוול, ואז אצטרך, אני מניח, לשלוח אותם במכונת הזמן כי כל התוכן הזה כבר צולם והוכן. 

1. אל תעשו עוד "סוף המשחק" (בעשור הקרוב)

זה נראה כמו הכיוון, אבל אני לא סומך על מארוול, אז אני רוצה להגיד את זה כדי שיהיה ברור לכולנו: מה שקרה ב"סוף המשחק" היה אירוע חד פעמי ודי מדהים וכל מי שניסה לחקות אותו נכשל, וכל מי שניסה להבין איך מארוול יצליחו לשחזר דבר כזה קיבל מפרצת. ובכן, שלא ישחזרו.

הרי למען השם, "סוף המשחק" הציג יקום שבו מחצית מכל החיים נעלמו במשך 5 שנים, ובסופו כל גיבורי היקום הידועים התאספו כדי להילחם בצבא חייזרים. איך אמורים להתעלות על זה? עכשיו יעלימו 75% מהחיים? יאחדו עוד כמה גיבורים שבמקרה לא קיבלו את ההודעה על זה ש"אה, כן, כל היקום בסכנה"? נו, באמת. 

אוקיי, אז אולי ילכו לכיוון אחר: לא איום מבחוץ, איום מבפנים: שיעשו גיבורים נגד גיבורים! כלומר, כמו ב"מלחמת האזרחים"? 

אז לא. בלוח הזמנים של מארוול לא נראה סרט (או סדרת) "הנוקמים" בזמן הקרוב, וטוב שכך. כל איחוד שכזה, בטח בלי כמה וכמה מהכוכבים הכי גדולים של המותג (הפנתר השחור, איירון מן וקפטן אמריקה) ירגיש קל משקל לעומת מה שחווינו רק עתה. "סוף המשחק" סגר סיפורים שהתחילו עשור קודם לכן ואם מארוול רוצים לעשות עוד "סוף המשחק", זה פרק הזמן שצריך לחכות עבורו כדי שמארוול יבינו בעצמם מי הפנים של היקום (אם יש כאלה), ומה הסיפור הגדול של היקום הזה. ואל תגידו לי מולטיוורס.

לא, באמת, 

2. אל תגידו לי מולטיוורס

כלומר, אוקיי, זה הולך לקרות. כולם יודעים שזה הולך לקרות, ולמרות שבזמנו מארוול שמטה את השטיח מתחת לרגליים של כולנו עם "מלחמת האינסוף", חוץ מזה כל הכיוונים שלה היו די צפויים מראש (וגם, נו, זה בשם של "ד"ר סטריינג' 2"). 

אבל יש בעיה עצומה עם מולטיוורס, והיא שהוא הופך כל קשר רגשי לדמויות האלה לבעייתי. הרי יש סיבה למה ריק מ"ריק ומורטי" הוא כזה: כשאתה יכול לדלג בין אינסוף יקומים, לאירועים ארציים יש פחות ופחות חשיבות במהלך הקוסמי של הדברים. כדור ארץ כלשהו בסכנה? טוב, נו, יש, מילולית, אינספור גלקסיות שנשקפת להן סכנה חמורה יותר בעת הזאת. כל נסיון לעזור לאחת אומר שאתה לא עוזר לשנייה. כל עוד אתה מוגבל ליקום שלך בלי יכולת לעבור אז הכל בסדר, אבל בשנייה שאתה מודע ליקומים הנ"ל ובוחר מראש לא לעזור להם – טוב, ההימנעות שלך היא בחירה מוסרית מעפנה מאוד, גם אם הנסיון ללכת ולהציל את כל היקומים הוא בעצם התאבדות, לא רק פיזית, אלא גם נפשית – כמה פעמים ובכמה גרסאות אתה יכול לראות את אנט-מן נהרג על ידי חמת תנינים לפני שאתה חוזר ליקום שלך ופשוט נהיה אדיש לו ולגורלו? 

כמובן, מארוול לא חושבים על כל זה. מארוול חושבים על דרך מסובכת להפגיש את הנוקמים עם אקס-מן, או לעשות איזה משחק חמוד של כמה גרסאות של ספיידרמן, או ד"ר סטריינג', או עוד שטויות שכאלה.

אבל הם צריכים לחשוב על זה. מספיק גרועים היו נפנופי הידיים של המסע בזמן ב"סוף המשחק", שהחליקו בגרון בעיקר בגלל כמות הפאנסרוויס העצומה שנזרקה עלינו כדי להסיח את הדעת (זאת מחמאה). טיול בין יקומים ישחוק עד דק כל אפשרות לקשר רגשי ולאיזושהי מידת סכנה ואכפתיות לדמויות האלה. אוי לא, ד"ר סטריינג' מת! טוב, נו, תביאו חדש מהיקום ליד, מה זה משנה. 

3. תפסיקו לשנות מסעות של דמויות

רבתי על זה בתגובות, אז אני לא אשחזר את המסע-שלא-היה של איירון מן (האם הוא רצה להפסיק להיות איירון מן ב"איירון מן 3" וחזר בו בלי הכנה ב"עידן אולטרון", או שבעצם המהפך קרה ב"מלחמת האזרחים"?) ואתמקד במקום זה בספיידרמן החברותי השכונתי. הרי זה מה שהסרט הראשון בכיכובו אמר, לא? זה היה כל המסר: ספיידרמן הוא גיבורי שכונתי שצריך לעזור לטיפול בשכונות. זה לא היה עניין של מה בכך: פיטר פארקר נאבק ורצה לדרוש את מקומו בשולחן של הגדולים, רק כדי להבין שיש לו סדר עדיפויות אחר לחלוטין, ושזה לא שהם שלא רוצים אותו: הוא לא רוצה אותם.

ואז בא "מלחמת האינסוף" ושיגר את ספיידרמן לחלל. ותראו, אני לא בטוח, אבל נראה לי שהשכונה של ספיידרמן היא לא חללית.  

כמובן, ברור לי למה ספיידרמן הופיע ב"מלחמת האינסוף": הוא אחת הדמויות הכי אהובות ואהודות, בטח בגרסה החדשה שלו, ובניגוד לדמויות כמו הוקאיי זה היה מתקבל מאוד בכעס אם הוא היה צץ ב"סוף המשחק" לסצנת אמצע הקרדיטים שבה נראה שהוא התעסק כל הזמן הזה בשוד של מכולת. ולמרות זאת, המהלך הזה לקח את כל מה שמארוול גרמו לנו לאהוב בו למשך סרט אחד וזרק אותו מהחלון. ואז, אחרי שזה קרה, הם הקצינו את זה עד הסוף ושינו את כל הדמות ב"רחוק מהבית". 

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה: גם תור עבר מסע שכזה, שנבנה בהדרגתיות בין שני סרטי "תור" הראשונים ושני סרטי "הנוקמים" הראשונים (אחת הדמויות היחידות שנכתבו באופן די אחיד עד כה) ואז עשה תפנית של 180 מעלות כדי לעמוד בקצב הקומי המטורף של טאיקה וואיטיטי ב"ראגנארוק". מזל שהאחים רוסו נתנו לו רגע לעכל שעולם הבית שלו ורוב האזרחים בתוכו הושמדו, אחרת התגובה הרגשית שלו לכל המהלך הזה היתה מסתיימת באיזה בדיחת פלוצים לא משמעותית. 

זאת לא שאלה של איכות: אפשר להתווכח על איזה סרט ספיידרמן היה יותר טוב, והאם "העולם האפל" הוא הסרט הכי גרוע ביקום או לא – זאת שאלה של אחידות. אם כל פעם מחדש מארוול משנים את הדמויות, למה (ואיך) אמור להיות לי אכפת מהן? אם כל הדרך שבה הם מתנהגים משתנה מסרט לסרט, מה המשמעות של זה שכביכול הם אותה דמות?

אז נפלא שדמויות כמו וונדה, הוקאיי או לוקי מקבלות עכשיו סדרה משלהן. אבל יש לי משהו להתחבר אליו במסע שלהן, או שעדיף לי רק לזכור את הכוחות שלהם וכמה פרטי מידע כלליים, כי ברגע שהעלילה תרצה בכך כל האופי והמהות שלהם ישתנו? 

4. ואל תקשרו את כל זה

ומנושא לנושא באותו נושא: בניגוד לשמועות, אפשר לראות את "מלחמת האינסוף" בלי לראות את כל סרטי מארוול שקדמו לו. אני לא יודע אם זה מומלץ, אבל בגדול אפשר להבין את רוב הדברים בו אם יש לכם יכולת הסקת מסקנות טובה. זה הרי לא מאוד קשה – אלה הטובים, אלה הרעים, אלה טובים שמכירים אחד את השני, אלה טובים שנפגשים עכשיו לראשונה, סבבה. 

אז כנראה לא משנה מה מארוול יעשו, וגם אם כל היקום של מארוול יבוא להתארח ב"מיס מארוול", אני אוכל להבין את מהלך העניינים בסרט שבא לאחר מכן גם בלי לראות אותו

אבל חלק מהקסם הוא לא זה שאני יכול "להבין", אלא זה שזה מסע ארוך שאני צופה בכל חלק בו מתקדם לאיטו עד שהם נפגשים. וחלק מהקסם של הקסם הזה היה העובדה שהוא לא הרגיש כמו שיעורי בית. 

חמש סדרות בשנה (לא כולל את "מה אם?"), ועוד ארבעה סרטים מתחיל מאוד להרגיש כמו שיעורי בית. ובעוד שהטריילר ל"וונדהויז'ן" נראה כמו משהו שאני אצפה בו בכיף, אני לא בטוח שיש לי כוח ל"פלקון וחייל החורף", שתי דמויות שרוב העניין בהן לא היה האינטראקציה שלהן זו עם זו אלא של שתיהן מול סטיב רוג'רס. 

ויכול להיות שגם פייגי מבין את זה, למרות ההצהרות שלו, ושהוא בעיקר מנסה לשכנע אנשים לבוא לדיסני+ בעודו מצליח לשמור על היקום הקולנועי ברובו המוחלט קולנועי. אבל בשלב הזה, אני כבר לא בטוח שהכדור בידיים של פייגי. ומה יקרה כש"וונדהויז'ן" תהיה הצלחה? לא תהיה לה עונה שנייה? כי דיסני שונאים כסף?

אז בבקשה: שהסדרות האלה יהיו מיני סדרות, שמספרות סיפור שמתחיל, נמשך ומסתיים בעצמו. בעונה אחת – בלי תפקידי משנה של דמויות מהסרטים (אפשר הופעות אורח), בלי טיזרים, בלי סצנות אחרי הכתוביות – אוקיי, אולי לא "בלי", אבל בלי דברים משמעותיים. אם יש משהו שחשוב שאני אדע, שימו אותו בסרט. 

5. אה, ותעשו בבקשה תכנים טובים

טוב, אתם תמיד עושים תכנים "טובים". אז אולי אני אחדד ואבקש: "בבקשה תעשו תכנים שלא על פי נוסחת מארוול". 

אני רוצה נבלים טובים. לא מספיקים לי לוקי ות'אנוס – אני רוצה להיכנס לסדרה ולפחד, או להתרגש, או לצחוק. יש לכם נבלים טובים ביקום שלכם. בבקשה תכניסו אותם ותדאגו שלא יהיו נשכחים. לא עוד קרניים בשמיים, צבאות גנריים שנעשו בהעתק הדבק (כדי שיהיה בסדר להרוג הרבה מהם) וכאלה שסיפור החיים שלהם מסתכם ב"אנחנו לא כל כך שונים, אתה ואני". 

אני רוצה שמעבר לגיוון דמויות (מבורך), יהיה גם מגוון של סיפורים. לא רק בפוטנציה, אלא גם בביצוע: "אנט-מן" הוא סרט שודים? נהדר – עכשיו שהמערכה השלישית שלו לא תסתיים בקרב גיבור-נבל מסרט גיבורי על. "וונדה ויז'ן" רומז על צעד בכיוון הזה. "הפלקון" ו"האלמנה השחורה" – פחות. 

ואני רוצה שיהיה מגוון גם בסוג הסרטים בתחושה ובטון שלהם: "מלחמת האזרחים" הוא על קרע עצום בנוקמים? כן, בפוטנציה – בפועל יש בערך סצנה אחת דרמטית והסצנה הגדולה שבה גיבורי היקום נלחמים אחד בשני היא סצנת צחוקים ופיצוצים, ולא משהו רציני. מארוול קנתה את השם שלה עם הציניות הטוני סטארקית (לעומת הרצינות הנולאנית/סניידרית), אבל אני אשמח שבשלב הזה יהיו כמה תוצרים יותר רציניים בתוך היקום – ואולי גם כמה יותר קלילים. אני פשוט אשמח, בכנות, לתוצרים שונים.

אני רוצה, בסופו של דבר, לב. ו"הנוסחה של מארוול" גרמה לכולם שם באולפנים לחשוב שאפשר גם וגם: גם להיות פס ייצור, וגם לנפק סיפורים שיש בהם חדוות יצירה, שבאים ממקום אישי ושרוצים לספר סיפור שכזה. 

וכשנתנו לי שלושה סרטים בשנה, כולל כמה סדרות פריפריאליות שלא היו אמורות להתקשר אליהם ונוצרו תחת אנשים אחרים: היה קל להאמין שבסקאלה בין "פס ייצור" ל"יצירה כנה", הכף נטתה יותר לכיוון ה"יצירה". כשהמספר עולה משלוש יצירות לתשע, כבר מתחילים להרגיש את הטעם התעשייתי המעובד. אני לא יודע אם זה המצב, אני לא יודע אם ארגיש ככה גם בעת הצפייה, אבל אני יודע שכל הקסם של מארוול בעולם לא יכול לגרום לתשעה סיפורים שונים בשנה לרדת בגרון באותה קלות. אז או שמארוול מראש לא מפתחים ציפיות כלפי חלק מהם והם בסדר עם ליצור סדרות שהרוב לא יראו, או שהם עומדים להתאכזב בענק, או שאני הוא המוזר ומיליוני מעריצים ברחבי העולם הולכים לעשות בדיוק את זה, לצהול ולשמוח בכל פעם מחדש במהלך השנה הבאה, תשע פעמים בשנה. 

כי אני כל כך רוצה להתרגש, כל כך רוצה לאהוב, ו"וונדהויז'ן" באה בדיוק בזמן, אבל אני חושש שעד שאגיע ל"נצחיים" או ל"שאנג צ'י" אהיה מוכן לערוף את הראש לבן אדם הבא שידבר איתי על תכנים של מארוול. ואני בעיקר חושש שלא אהיה לבד בתחושה הזאת. 

אז בבקשה, כמו שהצלחתם להפתיע אותי עם "מלחמת האינסוף": תראו לי שאני טועה. כי אני כל כך חושש ממה שזה אומר אם אני צודק.

נ.ב. אה, ומשהו קטן, באמת, מינורי לחלוטין,

6. דיסני, אתם מוכנים כבר להכניס את דיסני+ לארץ???

כלומר, אני יודע שזה ייצור בעיות עם המפיצים בארץ, אבל זה לחלוטין נראה לי כמו משהו שכמה חוזים יכולים לפתור. כאילו, באמת. נשמח לדבר על היקום הקולנועי הכי גדול בלי תחושת ה"זה בערך-כמעט-אולי חוקי אם אתה נורא מתאמץ" שמתלווה אלינו כיום.