66 הדקות של שנות התשעים

הרגעים הגדולים, הקטנים, המצחיקים, המפחידים, המגניבים והנהדרים של העשור ההוא.

מהרגע הראשון שהחלטנו לעשות את פרויקט שנות התשעים, היה ברור לי שתהיה כתבה שתנסה למפות את הרגעים הגדולים של שנות התשעים – אבל הייתי בטוח שמתן יהיה אחראי עליה. כשהודיע לי "מה נראה לך, אני מטורף" בטון מאיים, חשבתי "טוב, אז אני אקח את זה על עצמי, כמה קשה זה כבר יכול להיות".

ובכן, זה היה קשה: רשימה שחשבתי שאצליח לסגור ב-40 וקצת התנפחה ל-50 וגדלה ל-66 הרגעים שלפניכם, כל זה בזמן שאני עוד מגביל את עצמי לא רק לרגע אחד מסרט, אלא גם לרגע אחד מבמאי, אחרת הרשימה לא הייתה נגמרת לעולם. שימו לב שבטקסט עצמו אין ספויילרים, אבל הקישורים מובילים גם לסיום או לחלקים לקראת סיום של סרטים.

אבל בסוף יצא מה שיצא, והנה הרשימה המלאה לפניכם: מוזמנים להתרעם, להתלהב, ולשתף את שלכם בתגובות.


66. "מבצע סבתא" – מתחיל הכי חזק שלך
הנה טיפ של אלופים: כשעושים רשימה של רגעים, צריך להתחיל הכי חזק שלך. ואז להגביר.

65. "איש על הירח" – בלי הבולוניה
מישהו שאימץ את הטיפ הזה ללב היו יוצרי הסרט על אנדי קאופמן, שנתנו לקאופמן (בגילומו של ג'ים קארי) להתחיל את הסרט באופן שגיבורי ביוגרפיות קולנועיות אחרות יכולים רק לחלום על, במה שהיא אחת מהפתיחות הכי טובות בקולנוע אי פעם.

64. "התרמית הגדולה" (The Big White Hype) – הקרב הגדול
אם הרשימה הזאת הייתה אובייקטיבית, אין שום סיכוי בעולם שסרט כמו "התרמית הגדולה" היה בה: מדובר בכישלון קופתי וביקורתי די מוחלט. אבל אם "התרמית הגדולה" לא הצליח להרעיד את הסיפון כשיצא, זה רק בגלל שאף אחד לא רצה להקשיב לנבואות הזעם המדויקות שיוצאות לו מהפה. הקרב הגדול שאליו הסרט מוביל הוא קרשנדו מוצלח לסאטירה האכזרית על ספורט, ארה"ב והמדיה בשנות התשעים – ובכלל.

63. "ראיון עם הערפד" – בלי היכרויות
"ראיון עם הערפד" מכיל בתוכו הכול: אימה, קומדיה, רומנטיקה, ומה שהוא אולי התפקיד הכי טוב של טום קרוז, כפי שזה משתקף בסיום הסרט – "הייתי צריך להקשיב לזה למשך עשורים!".

62. "משחקי שעשוע" – קדימה, החזר אחורה
אם יש הברקה אחת ב"משחקי שעשוע", זה אמצעי המטא באמצע הסרט שבו הסרט מבהיר שתקשיבו, בשום פנים ואופן סוף טוב לא יהיה פה.

61. "מהומה רבה על לא דבר" – "יש בזה כפל משמעות"
היהלום שבכתר בעיבודי בראנה לשייקספיר הוא הקומדיה הרומנטית הנפלאה שבה בראנה משתטה ומתאהב (כי איך אפשר שלא) באמה תומפסון.

60. "אמריקה X" – לילה טוב
מסוג הצלילים שרודפים אותך לעד, מלווים בחיוך הכי שטני שאדוארד נורטון הצליח אי פעם לחייך.

59. "בחורים טובים" – האמת?
וכך, ילדים וילדות, נולדה הקריירה של אחד, א. סורקין.

58. "דליקטסן" – הקצב של הקַצָּב
בין סלפסטיק לגרוטסקה להרמוניה, עם ניצנים מוקדמים לסוג הגאונות שיהפוך את "אמלי" לכל כך מקסים, צמד היוצרים הצרפתיים מכניסים לקצב את כל דיירי הבניין החיים תחת מרותו ותזוזתו של הקַצָּב.

57. "רוצחים מלידה" – פתיחה
זה דוחה, זה נוראי, זה מתלהב מעצמו כמו ילד קטן שגילה פילטרים באינסטגרם, זה סרט שאשכרה דחף אנשים לרצוח אנשים, וזה אחד הסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים כי הוא פוצץ לי את הראש בנוגע לדברים שהוא הראה לי שאפשר לעשות ולהראות בקולנוע.

56. "יחידה במינה" – מה שאני באמת רוצה?
בין הנשיקות הקולנועיות הטובות של שנות התשעים, ואולי בכלל.

55. "היום השלישי" – לא סתם יום
אחד המונולוגים הכי מעוררי השראה שיש, וזה לא משנה כמה מטומטם הוא וכל מה שמסביבו.

54. "הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר" ו"חתונתה של מיוריאל" – אבבא באוסטרליה
השילוב הכי טוב של אבבא בקולנוע התרחש בשנת 1994 על פני שני סרטים: קומדיית הדראג "פריסילה מלכת המדבר" והקומדיה הרומנטית "חתונתה של מיוריאל", שכיסו ביניהם את הלהיטים הגדולים בביצועי ליפסינק מרהיבים. מי צריך בכלל את "מאמא מיה" כשיש את שני אלו?

53. "ביווס ובאטהד דו אמריקה" – אני הוא קורנהוליו
ואני צריך נ"ט בשביל חור הבונגלו שלי.

52. "סיפורו של ויל האנטינג" – אם אתה עדיין פה 
בן אפלק לא נודע כשחקן מוכשר מדי, אבל לכל הפחות אפשר להודות שהוא לא מצליח להרוס טקסטים נפלאים, וכשהוא גם כתב את אותם טקסטים, אפשר אפילו להודות שמגיע לו אוסקר. אפלק מציג ברגע קצר אולי את הכאפה הכואבת ביותר להאנטינג הצעיר, בסרט שמורכב ברובו מכאפות שכאלה, וקשה שלא להתרגש.

51. "צעצוע של סיפור" – ליפול
דבר אחד פיקסאר יודעים לעשות תמיד, ורמה אחת מעל כולם: לשבור את הלב. והגילוי של באז במקום גבוה מאוד בפנתיאון הסצנות המרסקות שפיקסאר עשו.

50. "רעש, מצלמים" (Living in Oblivion) – לידיעת הצופה דיוויד לינץ'
פיטר דינקלג' בתפקיד הקולנועי הראשון שלו מתווה את הדרך להמשך ומוציא את האוויר מהשימוש המיינסטרימי בגמדים בשנות התשעים. כך נוצרים כוכבים.

49. "סיפורי תל אביב" – גט
"גט" של איילת נחמני, אחד משלושת הסיפורים ב"סיפורי תל אביב", הוא 40 דקות נהדרות של מתח, רומנטיקה והומור, שמגיעים לשיאם בסצנה על הגג שבה הגיבורה שלנו מגלה את מה שסקוט פילגרים יגלה כמה עשורים אחריה.

48. "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" – פיץ' מכירות
תראו, יש בסרט הזה הרבה רגעים גדולים, מפתיעים, מטורפים ואדירים – ובכל זאת, משהו במונולוג איש המכירות על סוגי הכוס שתמצא במועדון נוצץ חזק במיוחד ומצחיק כל פעם מחדש.

47. "מוות מוחי" (Braindead) – מכסחת דשא (זהירות: מלא מלא דם)
הרבה לפני שהוא הפך את ז'אנר הפנטזיה על הראש, פיטר ג'קסון מצא שימוש חדש ומקורי מאוד למכסחת דשא.

46. שליחות קטלנית 2: יום הדיןמרדף
אולי האפקטים הממוחשבים לא התיישנו 100%, אבל בכל הנוגע לפיצוץ של דברים? איך אומרים בימינו: *נשיקת השף*

45. "מה שאת עושה לי" (That Thing You Do!) – הלו, זה רדיו?
הפעם הראשונה שבה הלהקה שומעת את עצמה היא סצנה שקשה שלא לחייך למולה ושלא להתלהב ביחד בריקודים ובמחול, בכל פעם שהיא עושה את הדבר הזה שהיא עושה.

44. "ראן לולה ראן" – ביקור בקזינו
הצרחה הכי טובה של שנות התשעים.

43. "חברים בכל מחיר" (Half Baked) – מכתב פיטורים לא רשמי
"הקולנוע הוא מכונת השראה", אמר מישהו, כנראה, מתישהו, ואחד משיאי ההשראה שלו היה סצנת ההתפטרות המפוארת ב"Half Baked", שגרמה לכל עובד בעבודה מחורבנת להתפלל ליום שבו יוכל לעשות זאת בעצמו.

42. "הנסיכה מונונוקי" – חזיר הבר
סצנה שמבהירה כל מה שאנחנו צריכים לדעת: שמדובר בסרט יפהפה, שמדבר על האדם נגד הטבע, אבל הטבע הוא לא בדיוק טבע, ושהולי שיט מה ראיתי עכשיו זה הולך להיות אדיר.

41. "מוכרים בלבד" – קבלנים בכוכב המוות
דיאלוג ישיר עם הקולנוע שלא רק מצדיע לו, אלא גם מנתח אותו בצורה פדנטית שתעניק לעשרות חנונים השראה, ושבלעדיה לא היו סדרות כמו "After Hours" בעולם, ואיזה מין עולם היינו בלי "After Hours"?

40. "גברים בשחור" – נוהל פתיחה בירי
וויל סמית' מסביר בקור רוח ובנחישות למה מכל החייזרים ברחוב, המסוכנת מכולם היא הילדה עם הספר על פיזיקה.

39. "רובין הוד: גברים בגטקעס" – זה לא בתסריט
ברוקס ריסק פעמים רבות את הקיר הרביעי לאורך השנים, וההפסד של רובין הוד בתחרות הקשתים הוא בין הטובות והנוצצות שבהן.

38. "ללכת עד הסוף" – רוקדים באבטלה
כשהתלבטתי אילו סצנות להכניס ואילו להוריד, צפיתי בחלקן שוב ביוטיוב. והסצנה הקצרה הזאת ב"ללכת עד הסוף" – דקה של סצנה שאין בה דיאלוג אחד – השאירה אותי מצחקק, מפזם ומרקד ובחוסר ברירה מוחלט אלא להשאיר אותה. ככה זה כשיש דברים לוהטים.

37. "פחד ותיעוב בלאס וגאס" – זוהי ארץ עטלפים
"פחד ותיעוב בלאס וגאס" הוא הבלאגן הקולנועי הכי מטורף שיש, שמתחיל בכך שג'וני דפ ספק צועק ספק ממלמל על עטלפים לא קיימים שמתקיפים אותו, ממשיך בטרמפ הכי גרוע בתולדות הטרמפים, ודוהר משם.

36. "השנאה" (La Haine) – עד כה בסדר
"השנאה" מתחיל ונגמר בבדיחה, לא אחת מצחיקה במיוחד, אבל כזאת עם מסר – זה לא משנה איך אתה נופל, זה משנה איך אתה נוחת. אלא ש"השנאה" מוכיח שזה לא נכון – כשאתה נופל באופן כל כך מרהיב, אתה לא יכול אלא לנחות באופן שמוציא ממך את כל האוויר.

35. "סאות' פארק: הסרט" – תפוח אדמה
בפעם הראשונה שג'ורג' קלוני ביקש להיות בסאות' פארק, הם נתנו לו תפקיד של כלב. בפעם השנייה, הם נתנו לו לככב באחד הרגעים הכי מצחיקים בתולדות הזיכיון.

34. "האלמנט החמישי" – האופרה
סצנה כל כך טובה שהיא כמעט גורמת לאופרה להיראות מגניב.

33. "צעקה" – חידון טריוויה
"האם את אוהבת סרטים מפחידים", שאל הקול בטלפון, ובכך נפתח לו עידן חדש של אימה, שהוכיח שגם כשאתה מכיר את הקלישאות, זה לא הופך אותך לחסין למוות.

32. "אודישן" – חתול בשק
לתשומת הלב של הוליווד: ככה מבהילים. כמו כן, בזמן שסיימתם לקרוא את המשפט הזה, טקאשאי מייקה סיים לביים שני סרטים.

31. "פורסט גאמפ" – שרימפס
רבים זוכרים את "פורסט גאמפ" בגלל האפקטים, או הריגוש, או המשחק של טום הנקס, אבל מעל כל אלה, יש דבר אחד שמחזיק את "פורסט גאמפ" אהוב על ידי אנשים גם שנים לאחר שיצא: הוא מצחיק. וסצנת הטירונות של פורסט, החל מהדו שיח עם הסמל ועד למונולוג של באבה, מבהיר בדיוק עד כמה מצחיק הוא יכול להיות.

30. "מגנוליה" – ויהי גשם
ואז לפתע, משום מקום: מטר. של צפרדעים.

29. "פארק היורה" – הטי-רקס בא
גם אם אתם לא אוהבים דינוזאורים, אי אפשר שלא להעריך את מופת הבימוי, הקולנוע, והיצירתיות בסצנה הראשונה שבה הטי-רקס מגיע ומבהיר מעבר לכל ספק שמשהו פשוט לא כשורה בפארק הזה.

28. "כחול מושלם" – אמבטיה
כי מדי פעם כל מה שאתם רוצים לעשות זה פשוט לצרוח. וגם כי דארן ארונופסקי פשוט גנב את הסצנה הזאת. מצטער, מצטער, "עשה לה הומאז'".

27. "צ'אנגקינג אקספרס" – קליפורניה דרימיניג
כי כל סיפורי האהבה הגדולים מתחילים בדוכני מזון מהיר עם מוזיקה רועשת מדי. או לכל הפחות, הם צריכים להתחיל ככה.

26. "לקום אתמול בבוקר" – אני אלוהים
ביל מארי מגיע למסקנה ההגיונית היחידה בהתאם לתרחיש הלא סביר אליו נקלע.

25. "בלתי נסלח" – כאן כדי להרוג אותך 
"בלתי נסלח" הוא המערבון שנהוג לומר עליו שהרג את ז'אנר המערבונים באופן סופי. זה לא לחלוטין נכון, אבל גם אם זה היה נכון: הכל נסלח לו כשרואים באיזה מבול של זעם וכדורים הוא הורג אותו.

24. "הסיוט לפני חג המולד" – ג'ק המסכן
"מה זה" מקבל את רוב תשומת הלב כשמדברים על הפסקול המדהים של "הסיוט לפני חג המולד" (ובצדק), אבל השיר שאליו תמיד אחזור הוא ג'ק, מובס ומבולבל, שר את מה שאמור להיות הקינה שלו – אבל אז דווקא מתוך השפל מוצא את התאווה לחיים, עם קולו המופלא של דני אלפמן.

23. "עירום" – מצ'עמם
"איך, למען השם, מישהו יכול להיות משועמם בעולם כמו שלנו", תוהה ג'וני, בגילומו של דיוויד ת'וליס במילים נוקבות, מעט צבועות, ופוגעות – ואז מגלה שהוא בעצם שימש הרמה להנחתה.

22. "הפסנתר" – הפרשייה מתגלה
"הפסנתר" נראה כמו כל סרט דרמה רומנטית תקופתית רגילה, וזאת הסיבה שכשהסצנה שבה סם ניל מגלה את מה שהוא מגלה, היא מגיעה משום מקום כמו… ובכן, כמו גרזן ליד.

21. "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" – טוב מכדי להיות אמיתי
הית' לדג'ר קנה את עולמו בכמה וכמה גלגולים, אבל הראשון היה הדרך בה עשה את דרכו אל לבבה של ג'וליה סטיילס בזכות סצנת קריוקי מושלמת.

20. "שתיקת הכבשים" – קאט
יש סצנות טובות יותר בסרט, אבל אין סצנות חכמות יותר: ג'ונתן דמי מצליח, בזכות עריכה חכמה, לקחת את כל המתח שנצבר אצלנו ולהגביר אותו ל-11. פשוט גאוני.

19. "חתול שחור חתול לבן" – התזמורת במסדרון
אמר מי שאמר ש"חתול שחור, חתול לבן" זה בסך הכל סרט בורקס. הם צודקים, כמובן – רק שהם שוכחים שאין שום בעיה עם סרטי בורקס, בייחוד כאשר הפסקול שלהם הוא של מתי כספי או, במקרה הזה – של אמיר קוסטריצה.

18. "המטריקס" – בחירה
כחול או אדום: בסצנה הכי משמעותית של הסרט, "המטריקס" מוכיח שהוא לא אקדחים, או אפקטים, או פעלולים, אלא שילוב של סטייל, פילוסופיה והפחד שמישהו מסתיר ממך משהו.

17. "גילמור המאושר" – אתה אוכל חתיכות חרא?
הקאמבק המושלם.

16. "חומות של תקווה" – הבריחה
כי זה לא סרט כלא אם אין בריחה מסובכת ובלתי אפשרית, וזו עלתה על כולן.

15. "באטמן חוזר" – מתחת לדבקון
יסלח לי הלגו ובמחילה מנולאן – "באטמן חוזר" הוא סרט הבאטמן הטוב ביותר. הסיבה? מישל פייפר בתפקיד קאטוומן. גאונות צרופה שמעטים התפקידים בסרטי קומיקס שהתקרבו לשלומות שהיא הציגה.

14. "קלולס" – דיבייט
היופי בדמותה של שר הוא שהיא במקביל בדיוק דבילית כמו שהיא נראית וגם הרבה יותר חכמה מזה. שני ההבטים האלה באים לידי ביטוי בנאומה לכיתה על השאלה "האם צריך להכניס מהגרים למדינה", שבו היא מתחילה לספר סיפור מוזר על מסיבה שארגנה, אך כזה שבעצם, כשחושבים על זה, מתחבר באופן הגיוני לנושא. כפיים!

13. "מולאן" – אצלי תצאו גברים
"
אעשה מכם גברים" הוא לאו דווקא השיר הכי טוב במולאן, אבל הוא המונטאז' הכי יפה שלו. בעוד שהשירים האחרים עוצרים את העלילה או מעבירים זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, "גברים" (שחייבים לצפות בו מהרגע שהם מנסים לעלות על העמוד, אחרת זה לא נחשב) מספר סיפור קצר, ברובו בלי מילים (כי כולם עסוקים בלשיר), על גבריות, יצירתיות, התמדה, וחוסן.

12. "נקודת פריצה" – שוד אחרון
המתח. האנרגיה. החשמל שבאוויר. אם לקתרין ביגלו יש טיעון טוב לשאלה למה היא מגדולי במאי האקשן בעולם, "נקודת פריצה" הוא מגדולי הנכסים לטענה הזאת, והסצנה הזאת במיוחד.

11. "מועדון קרב" – שיחת מוטיבציה
טיילר דרדן הוא לא נביא זעם, הוא טמבל שצריך לישון. הבעיה היא, שאי אפשר להוריד את העיניים ממנו: הכריזמה של בראד פיט בתפקיד פשוט מוחצת כל התנגדות שיכולה להיות לאנרכיה לטמבלים שהוא מציג. והשיא מגיע בסצנה מותחת, מצחיקה, פוקחת עיניים ואפילו מדרבנת, בצורה הדפוקה באופן ייחודי למוחם האפל של כל המעורבים ביצירה.

10. "המסיכה" – פיט הקובני
ג'ים קארי עשה הרבה שטויות בשנות התשעים, ותודה לאל על כל שטות ושטות שעשה.

9. "רעמים ברובע ברונקס" (Rumble In The Bronx) – הכל חוץ מהכיור 
כי יש הרבה סצנות קרב, אבל אין הרבה סצנות קרב שבמהלכן מישהו נדחף לתוך מקרר וזה לא הדבר החמישי הכי מטורלל שקורה בסצנה. בונוס סצנה: הקפיצה הזאת. הקפיצה הזאת!!!

8. "תלמה ולואיז" – תלויות באוויר
מהרגע הראשון של הסרט, ברור שלא יכול להיות לו סיום טוב. המציאות, גם הקולנועית, לא יכולה להכיל את תלמה ולואיז, למרות שזה כל מה שהצופים רוצים. אז איך אפשר לצאת מכל התסבוכת הזאת שכולם מנצחים? באותו טריק שבו משתמשים בכל הקומדיות הרומנטיות על זוגות שהולכים להתגרש אחרי שבוע: לדעת מתי לעצור.

7. "הקומיטמנטס" – ברכות, בעדינות
"האירים הם השחורים של אירופה", מסביר אמרגן הלהקה, וכשהם על הבמה, הקומיטמנטס מוכיחים שגם אם הם לא – כשהם מתחילים לנגן, מתרחש קסם קטן, וכל השאר נשכח הרחק מאחור.

6. "צומת מילר"  – אלברט פיני מכסח ישבנים
האחים כהן ידועים בדיאלוגים השנונים שלהם, ולכן רק מתבקש שהסצנה האחת שלהם ברשימה תהיה כזאת ללא מילים בכלל, אבל נוטפת סטייל, תנופה, ואקשן. אנשים באים להרוג את אלברט פיני, מאפיונר זקן, ומגלים שהם הולכים להתחרט על כך עמוקות. שלוש דקות של אקשן מופתי.

5. "החבר'ה הטובים" – כמו ליצן?
ג'ו פשי שחקן מעולה ששיחק, רוב חייו, דמות אחת: את דמות המשנה הבלתי צפויה, חמומת המוח, שיכולה להתהפך מקצה לקצה ושמדברת מהר, עצבני ומצחיק. ועל זה ג'ו פשי היה שואל רק שאלה אחת: מצחיק איך?

4. "נסיך מצרים" – שירת הים
כבר אמרתי את זה בביקורת, אבל אגיד זאת שוב: הרגע שבו מזמורים תנ"כיים קמו לנגד עיניי על מסך גדול הוא לא פחות ממפעים, בסרט שכולנו הפעמה אחת גדולה.

3. "טריינספוטינג" – גמילה
החוצפה הכי גדולה של טריינספוטינג היא לא השימוש הבוטה בסמים, המונולוג הבוטה שפותח את הסרט, העובדה שכל זה הוא רק סרטו השני של דני בויל או שאיכשהו מישהו הצליח להכניס את הספר לתוך סרט. לא, החוצפה הכי גדולה היא שבתוך הסרט מתחבאת הסצנה הכי מפחידה של שנות התשעים. תסתכלו על התינוק הזה ותגידו לי שאתם הולכים לישון הלילה בשקט.

2. "Hard Boiled" – בית החולים
ג'ון וו עשה הרבה דברים טובים בארה"ב, ובכל זאת שום דבר שהוא עשה לא השתווה לאופרות האקשן שעשה בהונג קונג, ולסצנות האקשן המתוזמנות והמטורפות שלו, כמו סצנת בית החולים הנ"ל, שמתחילה במה שהוא הוואן שוט של שנות התשעים, עם סליחה מראש לסקורסזה.

1. "ספרות זולה" – האחד שכתוב עליו "מזיין אמהות רע"
יש הרבה דברים מגניבים ב"ספרות זולה". לעזאזל, כנראה שיהיה קל יותר לספור את הדברים הלא מגניבים בסרט. אבל מה שיפה בסצנה שבה סמואל אל. ג'קסון מתעמת עם רינגו ויולנדה היא לא שהיא מגניבה, אלא שהיא נוגעת ללב. זאת סצנה שבה ג'קסון מבין שהוא חייב לשנות את חייו, והחיים האלה מבחוץ ממש לוחצים עליו לא להשתנות, וזה המבחן שהוא חייב לעמוד בו. כי זה מאוד מגניב לצטט למישהו את התנ"ך ואז לירות בו כשאתה לבוש בחליפה, אבל להצליח להשתנות ולהיות מגניב בלי לירות באף אחד וכשאתה לבוש בטי שירט מטומטמת – זה כבר הישג גדול בהרבה.