במקור: Minutes 88
במאי: ג'ון אבנט
תסריט: גארי סקוט תומפסון
שחקנים: אל פצ'ינו, אליסיה וויט, איימי ברנמן, לילי סובייסקי, בנג'מין מק'נזי, דברה אונגר
לפני המון שנים ראיתי גרפיטי בזו הלשון: "לכל אדם יש מחיר. הטרגדיה של האדם היא שאינו יודע מה זעום מחירו". המשפט הזה נכון לגבי כל בני האדם, ונכון שבעתיים לגבי כוכבי קולנוע מזדקנים, ביניהם אל פצ'ינו. כיוון ש-'88 דקות' הוא סרט מחורבן, אני אנצל את הביקורת הזאת בעיקר כדי להבין מה לעזאזל עובר על אל פצ'ינו, ולמה הוא חושב שאנחנו צריכים לסבול ביחד איתו. אבל לפני הכל, על מה הסרט הזה בכלל?
פצ'ינו הוא ג'ק גראם, פסיכולוג המרצה באוניברסיטה בסיאטל, ועובד בשירות ה-FBI. לפני כך וכך שנים, עדות מומחה של גראם בבית המשפט שלחה לכלא, באשמת רצח סדרתי, אדם בשם ג'ון פורסטר. כעת, פורסטר עומד להיות מוצא להורג. א?מ?מ?ה, רוצח אחר מתחיל להסתובב ברחובות העיר, ולהרוג נשים בדיוק באותה שיטה בה נעשה שימוש אז. עולה החשד שפורסטר יושב בכלא על לא עוול בכפו, ושגראם לא בדיוק אמר אמת בבית המשפט, כדי לזרוק אותו לבית הסוהר.
יום אחרי שאחת הסטודנטיות שלו היא בין הנרצחות הטריות בעיר, גראם מקבל טלפון: "יש לך 88 דקות לחיות". קצת כמו 'הצלצול', אבל עם פתיל השהייה קצר יותר. פצ'ינו העשוי ללא חת מתחיל במרדף אחרי האדם המאיים עליו. הוא נעזר בכמה מהסטודנטים שלו, ובמיוחד באחת מהם (אליסיה וויט), ג'ינג'ית עם חבר-אלים-לשעבר; בדיקאנית האוניברסיטה (דברה אונגר); ובעוזרת שלו במשטרה, שהיא כמובן גם אישתו לשעבר (איימי ברנמן). עד סוף הסרט הוא מקווה להציל את חייו, להוכיח את חפותו, ללכוד את הרוצח המסתובב חופשי, ואולי גם לתפוס איזו תנומה, כי הוא נראה עייף לאללה מכל ההתרוצצות הזאת.
באמת שאין יותר מדי מה להתעכב על הסרט הזה. הוא צפוי, משוחק רע, מלא חורים כרימון, סתמי לחלוטין. פשוט סרט מיותר לגמרי, שמאד לא מומלץ לשלם עליו בקולנוע. מקסימום, קחו אותו בדיוידי, וגם זה, רק אם אתם מחפשים את הסרט שהזניק את הקריירה ההוליוודית של מיכל ינאי (הפרס, למי שמצליח לזהות אותה בסרט – הקלטת הלוהטת של מלכת הילדים, בעותק משומש כחדש).
זה האות שלי לעבור לדבר שלשמו באמת התכנסנו כאן. אל פצ'ינו נחשב לאחד מגדולי השחקנים האמריקנים החיים היום. אגדה בחייו, שחקן טוטאלי, הגדול ביותר של "השיטה" של בית הספר למשחק של לי סטרסברג. החל משנות השבעים המוקדמות הוא השתתף בכמה מן הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע, טרילוגיית 'הסנדק', 'אחר הצהריים של פורענות', 'פני צלקת'. סרטים באמת גדולים, שבהם היטיב לגלם את הצעיר הפרוע ופורע החוק (אפילו כאשר גילם שוטר ב'סרפיקו', הוא סרב ללכת עם הזרם), ובכך תפס את מרד הנעורים של דור שלם של צופי קולנוע. הם הפכו אותו, ביחד עם רוברט דה-נירו, לדמות לחיקוי ולהערצה.
העשורים חולפים, הנער התבגר, והתפקידים של פצ'ינו הפכו מורכבים יותר ומעניינים יותר, עם מגוון רחב של דמויות, רובן בסרטים טובים וחשובים. מותחני פשע כ'ים של אהבה' או 'היט', תפקידים קומיים יותר כ'פרנקי וג'וני' או 'דיק טרייסי', ודרמות כ'ניחוח אישה', 'גלנגרי גלן רוס' או 'המקור'. עד שנת 2000 לבחור כמעט ולא היו נפילות. כל פעם פצ'ינו עשה זאת שוב – כל תפקיד כאילו נכתב בדיוק בשבילו, ונוסף לרשימה ארוכה ומפוארת. גם כאשר פצ'ינו השתתף מדי פעם בסרט קטן יותר, הוא הצליח לכפר על כך בעזרת הילת הקדושים, השמורה לשחקנים הגדולים באמת.
אבל משהו השתבש עם חילופי המילניום. בין שנת 2,000 והיום, ימד"ב מציין שמונה סרטים באורך מלא של פצ'ינו. על אף אחד מהם אי אפשר לומר שהוא יצירת מופת, על רובם אפשר להגיד שהם סתם גרועים, ואחד מהם הוא 'אהבה מחוץ לחוק' (או בקיצור: 'ג'ילי'). מה קרה לשחקן הנפלא הזה, שכל סרט חדש שלו היה חגיגה שמחכים לה בקוצר רוח, שהפך לסתם עוד כוכב מזדקן. האם זה הזקן הצרפתי האדיוטי שהוא מופיע איתו בכל פינה? קללה הוליוודית עתיקה שהוא נדבק בה מדה-נירו? או שאולי פצ'ינו הגדול הוא לא כזה שחקן מופלא כמו שחשבנו כל הזמן, והתמזל מזלו להיות במקום הנכון ובזמן הנכון?
מוקדם אולי לחרוץ גורלות. האיש הזה, שעם השנים נראה זקן ועייף יותר, יכול להפתיע ולחדש את ימיו כקדם. רק בינתיים, שלא יבזה את עצמו יותר מדי. כל סרט מחריד דוגמת '88 דקות', שמתווסף לרזומה שלו, מצליח להשכיח מעט מעט את תהילת העבר. לכל אדם יש מחיר, אמר משפט הגרפיטי ההוא. מי ייתן ונזכה לראות את מדד הפצ'ינו חוזר לערכו הישן והטוב.
- היי תראו זאת מיכל ינאי!!!!!
- מיכל ינאי ריאליסטית
גם 'אינסומניה' היה טוב
'אינסומניה' היה די בינוני ומאכזב
ביחס לכל המערבים בו."הסוחר מונציה" לעומת זאת, היה עיבוד די שגרתי פרט לפאצ'ינו שהיה פשוט נפלא. לקח את אחד מן התפקידים הידועים בהיסטוריה והפך אותו לשלו.
גם 'אינסומניה' היה טוב
מסכימה לגמרי – אבל הוא האחרון שבהם.
גם 'אינסומניה' היה טוב
אבל לפי דעתי לא רק אל פצ'ינו זה קורה אלא לכל הכוכבים שלפני שנות האלפיים.רוברט דה נירו,גק ניקולסון,אנטוני הופקינס,דסטין הופמן,ברוס ויליס,ורבין ווליאמס,מורגן פרימן,טים רובינס,גון טרלבוטה,בן קינגסלי,ריי ליוטה,גודי פוסטר,קיאנו ריבס,ראסל קוראו,דני דה ויטו,קים בסינגר,הרווי קיטל,מל גיבסון.שחקנים גדולים שבשנות האלפיים משתצתפים בהרבה סרטים שיחסית לרמת המשחק שלהם הייתי מחשיב אותם לגרועים או לבסדר.יש כמה יצירות טובות אבל לא משהו רציני כמו בשנים הקודמות,אבל אני גם לא אומר שהם משחקים גרוע(חס חלילה ושלום)אלא פשוט שהסרטים שבחרו לא מתאימים לרמת המשחק שלהם.
מסכים, חוץ מאשר
לגבי קיאנו ריבס, שלדעתי די גרוע, ומל גיבסון שלדעתי סתם איבד את שפיותו…
גם 'אינסומניה' היה טוב
אולי זה לא השחקנים, אולי אלה הסרטים בהוליווד שיוצאים מחורבנים. חצי מהסרטים של מורגן פרימן נראים כמו הפקה של גולן גלובוס ודיאמנט. וכך גם הסרט הנוכחי 88 דקות מבוזבזות.
יאלה לחזור ל VHS
עכשיו כשאני חושב על זה,
באמת לא יצאו סרטים מחורבנים בשנות ה-90.
עכשיו כשאני חושב על זה,
ציניות בצד, אתה לא חושב שבאמת בשנים האחרונות הסרטים, בממוצע ובהכללה גסה, פשוט פחות טובים?
לא.
בסך הכל, אנשים רגילים לזכור את העשורים בגלל סרטיהם הטובים. אתה חי בעשור מסויים, ולכן אתה נחשף בעיקר לחלק החרא.
הסרטים לא התדרדרו. אולי יוצאים פחות סרטים טובים, אבל זה לא קשור בזמנים. ובכלל: לא הייתי אומר שנעשים כל כך הרבה סרטים גרועים. אתה פשוט מסתכל רק על הוליווד, ואני יכול לומר לך רשימה ארוכה מאוד של סרטים גאוניים ממש מהשנים האחרונות.
כן?
קודם כל, אני אשמח לקבל רשימה.
דבר שני, כן, התכוונתי להוליווד. תמיד הוליווד עשתה המון סרטים גרועים, ואני לא חושב שאלה נהפכו לגרועים יותר או אפילו שיש יותר מהם. אני פשוט חושב שכבר הרבה זמן לא ראיתי סרט הוליוודי טוב באמת. לקלינט איסטווד יש ידי זהב, ומליון דולר בייבי באמת סרט טוב באמת, בעיני. אבל איזה עוד סרטים כאלה היו לאחרונה, שעשו לי את התחושה ההיא בבטן?
אני לא מתכוון לסרט שאני יכול להגיד עליו בסלחנות שהוא סרט טוב רק כי הוא לא גרוע או כי היה כיף לראות אותו (זה היחס שלי לנגיד, השתולים). אני מתכוון לכזה שאני באמת אראה אותו ואגיד לעצמי: "שמע, ביל, זה סרט באמת טוב!".
ונדמה לי שפעם היו יותר כאלה.
אני לא באמת הולך לרשום רשימה,
אבל אמליץ לך להסתכל על סרטים זרים מהזמן האחרון אם אתה רוצה סרט באמת טוב.
נסה את הסרטים היותר החדשים של וורנר הרזוג (במאי גרמני), בעיקר דוקומנטליים אבל גאוניים ממש, 'צבים יכולים לעוף' היה מצויין, לארס פון-טרייר אולי לא האהוב עליי אבל בהחלט יש לו מקוריות בשפע (ו'חמש מכשלות' גורם לי גם לתהות אם הבנאדם לא פשוט משוגע וזהו), אינגמר ברגמן הוציא סרט המשך (ששמעתי שהוא מצויין) ל'סצינות מחתונה' הגאוני, ואם אתה רק מחפש, תאמין לי שהקולנוע הוא לא בהכרח גרסא אפוקליפטית של The Critic (ולמי שלא מכיר [ואני מניח שאף אחד לא מכיר], זהו עוף מוזר בתופעות המצויירים-למבוגרים שבאו אחרי 'הסימפסונים', שיצא חצי מבוגר וחצי לילדים, אבל עם כמה ירידות קולנוע מצויינות).
לא לזה כיוונתי, אבל היות והתחלת:
אני לא בקיא מספיק כדי לומר בוודאות מוחלטת ששנת 04' הייתה פחות טובה מ-92'. לא ראיתי את הסרטים של 92' בזמן אמת, כשהם יצאו לאקרנים. ראיתי רק את אלה שהיו מספיק טובים, רעים או בולטים כדי שאני אשמע עליהם שמונה שנים אחר- כך. מה שאני כן יכול לומר בוודאות, הוא שיצאו בהוליווד מתחילת המילניום כמה סרטים מצויינים שלא רואים ממטר את 'מיליון דולר בייבי', לטעמי. חלקם, מה אתה יודע, הם מהסרטים האהובים עליי.
בקיצור, אני לא יודע אם יש יותר סרטים טובים עכשיו מאשר בשנות ה-90, או אם יש סרטים טובים כמו בשנות ה-90, מבחינת הכמות והיחס לפלופים. אני יודע שיש עכשיו סרטים טובים. מצויינים. מעולים. ואני יודע שהאנשים מהרשימה שם למעלה לא משחקים בהם.
לא לזה כיוונתי, אבל היות והתחלת:
מי דיבר על שנות ה-90?
לא התכוונתי ש-2004 או 2007 הן שנות בצורת. התכוונתי שהרושם שלי מהקולנוע ההוליוודי הוא שהוא בשפל ארוך טווח, מסיבה שלא ממש ברורה לי.
לדוגמה: לא ראיתי בשנים האחרונות סצנת אקספוזיציה אפקטיבית כמו סצנת החתונה בסנדק, או כמו הסצנות בפייט קלאב עם תגיות המחיר מאיקאה וההזיה עם הפינגווין. לא ראיתי הברקות מקוריות בהעמדה של סרט, כמו שהיה אצל סם מנדז. וגם, להבדיל, לא כמו טרנטינו, או אפילו שיימלאן.
קולנוע הוא אמנות פופולרית, וכמו בכל צורה של אמנות פופולרית, אם אתה עושה טוב מאד את מה שעשו לפניך, לא עשית כלום. פשוט נראה לי שבחמש השנים האחרונות (נניח), יש מחסור כללי בכישרון בהוליווד. דווקא בטלוויזיה, משום מה, יש יציאות מצוינות (סופרנוס, עקרות בית נואשות, הפמליה – אני לא זוכר שהיו דברים מוקפדים כל כך לפני עשר, 15 שנה).
מי דיבר על שנות ה-90?
מי שדיבר על השחקנים שכושלים מאז תחילת שנות האלפיים. ולפיכך, גם מי שהציע את העדרם של סרטים טובים כסיבה לכך. ולפיכך, גם אני בתגובה שאליה הגבת בהתחלה. אבל לא חייבים לדבר על שנות ה-90. אפשר גם על חמש השנים האחרונות.
אני חושב שעדיין יש כשרון בהוליווד. אני חושב שבחמש השנים האחרונות יצאו סרטים אמריקאיים מעולים. ובטח שאני חושב שיצאו סרטים עם הברקות סגנוניות יחודיות. אני יכול לחשוב על כמה שמראות ל"תגיות המחיר" מ'פייט קלאב' מאיפה משתין התג.
מי דיבר על שנות ה-90?
מתנצל, אבל הזיכרון שלי לא עובד ליותר מהודעה אחת אחורה בפתיל.
הייתי שמח לשמוע מה הם הסרטים המעולים הנ"ל עם הדגים. או שלא ראיתי אותם, או שסתם לא אהבתי אותם.
אוקיי.
הינה רשימה חלקית להפליא של סרטים מצויינים מחמש השנים האחרונות, רק לצורך הדוגמה (ללא קשר למיקומם ביחס ל'מועדון קרב'): 'וידויים של מח מסוכן', 'האיש שלא היה שם', 'שמש נצחית בראש צלול', 'עמוק במים', 'אגדות וסיפורים', 'דוני דארקו', 'שר הטבעות', 'קיל ביל', 'משפחת טננבאום', 'הילדים של מחר', 'אבודים בטוקיו', 'מלהולנד דרייב', 'לפני השקיעה', 'אמריקן ספלנדור'.
והברקות סגנוניות? בשליפה אני חייב להזכיר את המצלמה המדממת של אלפונסו קוארון והמקרר הטורף של דארן ארנופסקי. ואלה באמת רק שתי טיפות בים.
אוקיי.
יש לך תפיסה מעניינת של המושג "חמש שנים" :)
את וידויים, עמוק במים, לפני השקיעה, לא ראיתי ואני אראה, תודה.
האיש שלא היה שם, מלהולנד דרייב, אגדות וסיפורים, דוני דארקו, שר הטבעות (הראשון, ובאשמתו גם השאר נכנסים להגדרה), משפחת טננבאום (שהוא גם לא הוליוודי), כולם נעשו לפני חמש שנים ומעלה. את חלקם גם לא אהבתי, אבל חלקם באמת טובים.
אבודים בטוקיו, שמש נצחית ואמריקן ספלנדור באמת סרטים טובים. לא יודע למה, אבל אני לא התחברתי אליהם כל כך.
את קיל ביל לא אהבתי, עם כל הכבוד לוירטואוזיות של טרנטינו. מבחינתי הסרטים הרגישו כמו כיוון כלים בקונצרט: המון כישרון, הרבה רעש, ומעט מאד סרט.
בכל מקרה תודה על ההשקעה, עכשיו יש לי מה לראות (לפחות בכמה שבועות הקרובים).
טוב, עשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה.
השליש הראשון של 'שר הטבעות' יצא ב-2001, האחרים יצאו אחרי. כך שהוא יותר סרט-מהחמש-שנים-האחרונות מאשר לא. בנוגע לשאר הסרטים, יאמר להגנתי שלארץ הם הגיעו אחרי תחילת 2002.
שאלה קלה: הסרטים של שנות ה2000 טובים יותר
לפחות כשאתה משקלל את הדירוג של ימדב או למעשה את דעת הקהל הרחב:
http://www.imdb.com/chart/top
שמישהו יוודא אם ספרתי נכון, אבל ב-250 הסרטים הטובים של כל הזמנים, מופיעים 37 סרטים בלבד משנות ה-90, ולמעלה מ-50 סרטים משנות ה-2000.
בהתחשב בכך ששנות ה-2000 עדיין לא הסתיימו, הייתי אומר שמדובר בניצחון בנקודות אם לא נוק אאוט.
אין לי ספק שהדיעה של הציבור משוחדת לטובת ההווה,
אבל גם אם נשכח מזה, אפשר לראות שלשנות ה-2000 אין אף סרט בעשירייה הפותחת (לשנות ה-90 יש שלושה), ואם משווים רק את ה-50 הראשונים, אז שנות ה-90 מובילות על ה-2000 12:9.
במאתיים הבאים הכמות מתהפכת דרסטית.
המסקנה שאני הגעתי אליה היא שהציבור, עם הזכרון הקצר שלו, חושב שהרבה מהסרטים הטובים היו בשנים האחרונות, אבל כשמדובר בסרטים הממש טובים, הם כבר מפעילים קצת יותר את התאים האפורים ונזכרים שהיה קולנוע גם במילניום הקודם.
אחרי כזאת רשימה,
אתה לא יכול שלא לומר מי לדעתך כן סיחק בסרט שמתאים לרמת המשחק שלו בשנות האלפיים.
גם באגס באני מפשל בזמן האחרון...
אתה מדבר על הסצינה בסרט family guy ?
בשם הציונות, תוסיפו את השם של מיכל ינאי לרשימת שחקני הסרט :-)
מה חבל שהיא לא מופיעה בסרט
כל החמש שניות שיש לה בסרט לא תופסות כהופעה.
שתיים, והן מופיעות במלואן בלינק מתחת לביקורת.
(מה גם שהיא בכלל נמצאת שם רק ברקע).
רגע מביך
הזיכרון שלי לפרצופים, כמו שיודע כל מי שהגיע לקונים ונעלב כי לא זיהיתי אותו, הוא לא מהמשובחים. למעשה הוא כמעט ולא קיים. חוץ מזה, הפעם האחרונה שראיתי את מיכל ינאי היתה מתישהו מזמן. אז יש לי מושג מאוד מעורפל איך היא נראית.
כשראיתי לצערי את הסרט (שהדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר עליו זה שהוא יותר טוב מ'ריקוד מסוכן'), חשבתי שמיכל ינאי קיבלה בו איזה תפקיד של חמש שניות, אבל להפתעתי גיליתי שהתפקיד שלה הוא דווקא די משמעותי, והוא נהיה יותר משמעותי ככל שהסרט התקדם. היא אמנם שיחקה נורא, אבל כולם שם שיחקו נורא, כולל אל פאצ'ינו, אז זו כנראה לא היתה אשמתה. ובכל זאת, תפקיד כמעט ראשי בסרט על אל פצ'ינו זה שווה משהו, לא?
ואז הגיעו כותרות הסיום וגיליתי שמי שחשבתי שהיא מיכל ינאי היא לילי סובייסקי. אופס.
אלמלא הלינקים והתאורים של המגיבים כאן, לא הייתי יודע עד היום מה ינאי בדיוק עשתה שם.
השורה האבודה של מיכל ינאי
תודה רבה מאוד לך. תוכל לראות באחת התגובות שלי בהמשך שהתחלתי לפקפק שאכן היא זו שאמרה את המשפט.
אבל עדיין הטראומה נשארה.
אבל היא כן מופיעה בקרדיטים
אבל היא כן מופיעה בקרדיטים
אבל לא בקרדיטים בתחילת הסרט! באמת המתנת עד לסוף הסרט כדי לאתר את שמה בין שמות שאר המשתתפים? מעשה ראוי להערכה.
דרך אגב, לאחר שנכנסתי לקישור של "שתי השניות של מיכל ינאי בסרט עם אל פצ'ינו" איני בטוחה כלל שהיא זו שאמרה את המשפט במבטא המחריד. אבל ברור שלעולם לעולם לא אצפה בסרט שוב כדי לגלות אם טעיתי.
ודרך אגב, לדעתי גם באותן 2 שניות היא שיחקה גרוע. גם הישג מרשים.
אבל היא כן מופיעה בקרדיטים
פעמיים "ודרך אגב". ואני עוד עורכת לשונית. בושה.
למה לעזאזל
שניצבת תופיע ברשימת הקרדיטים בתחילת הסרט?
איך להוסיף אמוטיקונים:
http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#emoticons
יש, כמובן, גם אמוטיקונים אישיים, שאינם נחלת הציבור הרחב, אלא של דמויות מפתח באתר – ובעליהם מוצאים בהם גאווה ילדותית בלתי מובנת.
איך להוסיף אמוטיקונים:
תודה רבה!
איך להוסיף אמוטיקונים:
בכל זאת כדאי שתוסיפו הסבר בדף של האמוטיקונים.
ההערה הזאת מעידה על העליונות שלי
אני הבנתי בלי הסבר. טוב, בכל זאת את האחות הקטנה.
סרט מיותר
פאצ'ינו החל לסבול מסינדרום "אנתוני הופקינס" דהיינו- "קיבלתי תסריט? השכר מעל 4 מיליון דולר? it's a deal!"
לאחרונה הוא בוחר לשחק בסרטים כ"כ זניחים, שזה ממש מביך. וגם הסרט הזה מביך.הדמויות רצות כל הזמן ואתה תוהה- למה?
מיותר. מיותר גם לצפות בדיוידי.
סרט מחורבן
אתמול ראיתי את הסרט בדיוידי. הוא התחיל מעצבן, המשיך מפגר וככל שעבר הזמן פשוט הפך לבדיחה (עצובה?) על איך אפשר למכור זבל לאנשים. אני חושב שאם הייתי צריך לשלם כרטיס קולנוע לסרט המחורבן הזה, הייתי מצטרף לאל קעידה בסופו ומנחית בואינג 767 על אולפני יוניברסל ועוד איזה פייפר על הראש של אל פאצ'ינו. חרא של סרט. כשארגע, אשלח תגובה נוספת שמפרטת למה. בינתיים, ג'סט טייק מיי וורד פור איט.
אנשים עושים דברים לא הגיוניים כשהם עצבניים
אבל בבקשה, תרחם על אולפני יוניברסל, שלא היה להם שום קשר לסרט הזה.
אם אתה חייב להנחית מטוס על מישהו (ואני רוצה להבהיר שאני לא מעודד את זה) תשתדל לכוון לבועז דוידזון, אבי לרנר ודני דימבורט, שלישיה ישראלית שאחראית להרבה מהזבל המוחלט שמגיע אלינו בזמן האחרון (אדיסון, לבבות בודדים, איש הקש, ועוד ועוד).
בל ייאמן
טוטאל טראש. מעולם לא הייתי מתוסכל כל כך מסרט. אני לא תמיד בודק בביקורות, גם אצל המבקרים המועדפים עלי, כשמדובר בסרט עם שחקנים/במאים בסדר גודל כזה.
כל רגע אתה חושב שעומד להגיע הסוויצ' שתסביר את הבדיחה, נותן לאל פצ'ינו עוד דקת חסד ועוד אחת ומסיים עם עצבים.
מוקדם להספיד
מלאכים בשמי אמריקה…. nuff said
רק להזכיר - מלכודת לפרקליט
יופי של הופעה מול שרליז ת'רון וקרייג טי נלסון (ועוד מישהו)..
באמת חבל על ההדרדרות. ראה ערך "סימון"
אל פצינו התדרדר
אני לא מבין איך כוכב במעמדו מסכים לרדת לרמה של הסרטים האלה. אין הרבה שחקנים בעולם כמו אל פצ'ינו שזכו לשחק תפקידים שפשוט נכנסו לך מתחת לוריד ולא רצו לצאת. מייקל קורלאונה בסנדק, טוני מונטנה בפני צלקת, הקולונל בניחוח אישה. איך הוא מסכים למחול על כבודו ולשחק בסרטים האלה?
ותזכורת לרגעי השיא של אל פצינו:
http://www.thescarfaceworld.com
ביקורת יהירה ושגויה!!
הביקורת חורצת את גורלו של פאצ'ינו בגלל סרט אחד לא טוב, בוא לא נשכח את הקריירה המפוארת של הבן אדם הגאון הזה, כמה פעמים בכינו עד כאב מהמונולוגים המלוטשים שלו? כמה פעמים צחקנו עד דמעות מהבעות פניו? פאצ'ינו המציא משהו שלא היה קיים מעולם בהוליווד ויחד עם דה נירו העלה את הסטנדרטים של המשחק בקולנוע לשמיים.
נ.ב:טעות מרה לומר שמשנת 2000 לבחור אין סרט אחד טוב, בשנת 2004 פאצ'ינו הופיע באחד מתפקידיו המכובדים ביותר בסרט "הסוחר מוונציה"
כמה פעמים צחקנו עד דמעות?
אני באמת שואל: אני לא מצליח לזכור את פצ'ינו מצחיק אותי אפילו פעם אחת.