דיסני זה לא הכל: האנימצייה האמריקאית של שנות התשעים (חלק ב')

ממשיכים בסקירת האנימציה של שנות התשעים, בלי הדיסני האלה.

תודה שחזרתם ל"אנימציה אמריקאית בניינטיז – האם היא מצליחה? כמה מצליחה היא? בואו נגלה". הפעם נדבר על החצי השני של שנות התשעים ונזרוק גם מילה או שתיים על תחילת המילניום. נתחיל, איך לא, עם האולפן שעירער את דיסני יותר משדון בלות' אי פעם הצליח.

דרימוורקס ממריאים

בשנת 1994 ג'פרי קצנברג קיווה לקבל את הטייטל המפתה 'נשיא דיסני'. לא רק שהוא לא קיבל אותו, הוא מצא את עצמו מחוץ לחברה. קצנברג עשה מה שכל פוץ קטנוני היה עושה – הקים אולפן חדש עם מחלקת אנימציה גדולה וחזקה כדי לעשות צרות לתאגיד ששבר את לבו. 

דרימוורקס, שהקימו קצנברג, סטיבן ספילברג ודיוויד גפן, הפיקה סרטי לייב אקשן (אולי שמעתם על סרט קטן בשם "להציל את טוראי ראיין") לצד סרטי אנימציה. ספילברג הביא לאולפן החדש אנימטורים מ-Amblimation וקצנברג אסף כמה מדיסני, ובמהרה הצטרפה למאמץ חברת אנימציה ואפקטים בשם Pacific Data Images כדי להוציא לפועל סרטים באנימציית מחשב.

התחרות עם דיסני תלך ותתעצם עד לפארודיה הברורה ב"שרק", אבל היא הייתה שם ממש מהרגע הראשון. למרות שקצנברג עזב את דיסני לפני ש"צעצוע של סיפור" הושלם והופץ, ג'ון לאסטר מפיקסאר סיפר לו על ההכנות לקראת הסרט הבא – "באג לייף", שאז בכלל נקרא Bugs. מה אתם יודעים – מסתבר שגם לדרימוורקס יש סרט תלת מימדי על נמלים 'עם שם ממש דומה' שיוצא רגע לפני זה של פיקסאר!

"עבודת נמלים", סרט האנימציה הראשון של דרימוורקס, היה הצהרת כוונות ברורה. ההצהרה הייתה "פאק יו, דיסני". זה היה הסרט באורך מלא השלישי אי פעם שכולו אנימציה ממוחשבת, אחרי "צעצוע של סיפור" וסרט ברזילאי זניח לחלוטין בשם "קסיופאה". היה לו קאסט נוצץ ודמויות שעוצבו כך שיזכירו את האנשים המאוד מפורסמים שמשחקים אותן. הפרמיס הראשוני היה כמעט זהה לזה של "באג לייף", למרות שקצנבג התעקש שהוא בכלל שמע את הפיץ' לסרט לפני השיחה עם לאסטר.

"עבודת נמלים" היה אמור לצאת רק ב-1999, עד שדיסני הודיעו שהם מקדימים את ההפצה של "באג לייף" לסופ"ש בו היה אמור להגיע לאקרנים "נסיך מצרים", בכורת האנימציה המתוכננת של דרימוורקס. כמובן שדרימוורקס הקדימו את תאריך ההפצה של "נמלים" אפילו יותר ובעידודו האגרסיבי של קצנברג, האנימטורים של דרימוורקס עבדו בכל הכוח כדי לסיים את הסרט שלהם ראשונים.

בסופו של דבר שלושת הסרטים הגיעו לקולנוע בהפרשים קלים (קודם "נמלים", אז "באג" ואחרון "נסיך מצרים"). דו קרב הנמלים הסתיים בניצחון של פיקסאר – הסרט שלהם הרוויח בערך כפול – אבל "עבודת נמלים" עדיין היה סיפתח סבבה לגמרי. הוא הצליח קופתית, כיסה פלוס פלוס את התקציב שלו, זכה לביקורות טובות ואפילו נכנס לספר השיאים של גינס בתור הסרט הראשון שהנפיש דיגיטלית מים. 

חדשנות טכנולוגית זה מגניב אבל "נסיך מצרים", שהופץ בסופו של דבר בדצמבר 98, היה הסרט שדרימוורקס באמת רצו להציג את עצמם איתו. כמו "שלגיה" לדיסני, "נסיך מצרים" היה אמור להעביר את המסר שדרימוורקס הם אולפן יוקרתי ואיכותי – אבל גם להזכיר שאנימציה היא לא רק שטויות לילדים, אלא אמנות של ממש. מה משדר רצינות על-זמנית וחוצת גילאים יותר מסיפורי התנ"ך? 

הסרט משלב אנימציה ידנית-קלאסית עם אנימציית מחשב ומפיק את המירב משתי השיטות. לרגעים זאת ממש תצוגת תכלית של האנימציה ככלי אמנותי – סצנות כמו קריעת ים סוף או עשר המכות, למשל. זה מחזמר, אבל אחד אפי ו"רציני", כמו "מלך האריות" או "הגיבן מנוטרדאם" (ואכן את הפסקול כתב האנס זימר ואת השירים סטיבן שוורץ, שעבדו על שני הסרטים הנ"ל). 

"נסיך מצרים" הצליח בקופות אפילו יותר מ"עבודת נמלים" – 218 מיליון, ביצ'ז – ובסוף העשור היו למחלקת האנימציה בדרימוורקס שני להיטים ביד ואוסקר על השיר הכי מאעפן ב"נסיך מצרים". בשנת 2000 הם יפיצו שני סרטים נוספים – "הדרך לאל דוראדו" ו-"מרד התרנגולים". האחד כשל בקופות בזמן אמת אבל צבר בדיעבד קהל מעריצים מסוים. השני, שהוא בעצם סרט של סטודיו ארדמן הבריטי שנוצר בדיל דומה לזה של פיקסאר ודיסני, פיצה על הכישלון של "הדרך" ובגדול. הוא הפך לסרט הכי רווחי אי פעם שנוצר באנימציית עצירת התנועה, תואר בו הוא אוחז עד היום. 

דרימוורקס עוד יעשו דברים גדולים ומרשימים יותר בעשור הבא. בסוף הניינטיז ההישג המרשים ביותר שלהם היה העובדה שהם בכלל שרדו והמשיכו לעבוד אל תוך המילניום החדש, בשונה משני האולפנים הבאים ברשימה.

וורנר מגמגמים

הלוני טונס הכניסו את אולפני האחים וורנר לפנתיאון של האנימציה האמריקאית, אבל בשנות התשעים היה מדובר בהיסטוריה עתיקה. האולפן Warner Bros. Cartoons סגר את שעריו ב-1969 ורק ב-1980 נפתח בוורנר אולפן אנימציה חדש, שהתעסק בעיקר בענייני לוני טונז. בהמשך התחילו להפיק שם סדרות טלוויזיה, כולל כמה מהמצוירים הכי כיפיים של הניינטיז: "אנימניאקס", "טייני טונז", "פינקי והמוח", "פריקזויד" והסדרות של סופרמן ובאטמן, שגם הגיע לבתי הקולנוע עם "באטמן: מסכת התעתועים" (1993)

הכל טוב ויפה, אבל בוורנר ראו את דיסני מרוויחים בוכטות בבתי הקולנוע ורצו גם. הם התחילו להפיץ סרטים של אולפנים אחרים, כולל (אבל לא רק) סרטים של דון בלות'. קשה לומר שזה עבד להם (מישהו זוכר את "רובר דנג'רפילד"? גם אני לא). אחרי ההצלחה של "מלך האריות" וורנר גייסו את מקס הווארד, מנהל לשעבר בדיסני, כדי שיסדר להם אולפן אנימציה פרטי כמו שיש לכל המקובלים, שזכה לשם Warner Bros. Feature Animation. רצף הכישלונות שלפניכם מעלה את השאלה האם אנימטור נקמן הטיל קללה על מנהלי האולפן, שגרמה להם להחליט בכל הזדמנות את ההחלטה הלא נכונה.

הפרויקט הראשון שהוכרז היה עיבוד חדש לאגדות המלך ארתור. ביל וסוזן קרוייר (ע"ע "פרנגלי") גויסו למשימה וההפקה יצאה לדרך, אבל מהר מאוד התאגיד לקח להם את כל האנימטורים כדי שיעבדו על האנימציה של "ספייס ג'אם". "ספייס ג'אם" אמנם היה להיט ונתן לאנימציה של וורנר נקודת פתיחה נחמדה, אבל משם והלאה הכל הלך קאפוט.

כשהפקת "החרב הקסומה – המסע לקמלוט" התחדשה הזוג קרוייר ומקס הווארד הסתכסכו סביב השאלה איזה חפץ קסום צריך להיות במרכז הסיפור – הגביע הקדוש או החרב אקסקליבר. כפי שאפשר להבין מהשם הסופי (והספוילר שנתתי בחלק הראשון לכתבה), הווארד ניצח והקרויירים פוטרו. כלומר, "עזבו עקב חילוקי דעות יצירתיים". ההפקה הלכה והסתבכה. התסריט שונה שוב ושוב בגלל התערבויות מלמעלה, בכירים בהפקה עזבו בזה אחר זה והתוצאה המתבקשת הייתה חריגה לא קטנה מהתקציב. 

עוד לפני שהסרט הושלם החל להיווצר סביבו באזז שלילי של סרט "בעייתי". גורם אנונימי העיד על ההפקה: "יש 20 אנשים עם 20 סרטים שונים בראש. אף אחד לא הבהיר איזה מין סרט זה. אף אחד לא אמר שום דבר". וורנר קיוו ששיווק אגרסיבי יהפוך את הסרט ללהיט למרות הכל, אבל הם טעו. לא רק שהסרט לא הצליח בכלל, כמה שבועות אחריו יצא "מולאן" של דיסני, שכמוהו הציג גיבורה צעירה שיוצאת לנפץ את הפטריארכיה עם חרב ביד. נחשו איזו לוחמת הצופים העדיפו לראות.

לאורך שנות התשעים שוכללה שיטת ההפצה שבה כל סרט לילדים ונוער (בעיקר אנימציה, אבל לא רק) הוא "אירוע". סרטי דיסני וסרטים שרצו להיות כמוהם לוו בקמפיין פרסומי-שיווקי אגרסיבי, כזה שיגרום לילדים להרגיש שהסרט נמצא בכל מקום ופשוט אסור להם לפספס אותו. "המסע לקמלוט" הגיע קומפלט עם כמות פסיכית של שיתופי פעולה מסחריים, פרסומות ומרצ'נדייז מכל הסוגים. ככה משחקים את המשחק, אבל זה לא היה מספיק. הסרט לא החזיר את ההשקעה בקופות והמוני המוצרים הנלווים רק הפכו את הכישלון למביך יותר.

מה עושים אחרי כישלון כזה? אחד מבכירי וורנר הכריז בראיון שהאולפנים החליטו "לא להתחרות בדיסני, אלא להישאר עם קומדיות אדג'יות וסרטי הרפתקאות במקום מחזות זמר". המשמעות בפועל הייתה שהסרט הבא, "ענק הברזל", אכל כאפות. היום סרט הבכורה של בראד בירד ("משפחת סופר על", "רטטוי") נחשב לאחד מסרטי האנימציה הטובים של העשור, אבל בזמן אמת וורנר כמעט וביצעו בו סיכול ממוקד.

הסרט החל את דרכו כבר ב-1991, אז ניסה אנימטור בשם ריצ'רד בזליי למכור לדון בלות' את הרעיון לעבד לאנימציה סיפור של טד יוז בשם "איש הברזל". בלות' סירב ובזליי המשיך לחפש קונים, עד שהגיע באמצע שנות התשעים לוורנר – שם שקלו להפוך את ההצעה למחזמר עם שירים של פיט טאונסנד מלהקת The Who. בירד, בינתיים, ניסה להוציא לפועל סרט נואר בלשי רטרו פוטוריסטי באולפן אנימציה בשם Turner Feature Animation. כשהאולפן מוזג עם מחלקת האנימציה של וורנר ב-1996, בירד גילה שיש פרויקט רטרו פוטוריסטי אחר שצריך במאי. כשההפקה סוף סוף יצאה לדרך, בזליי השתלב בה כאנימטור של הגיבור, הוגארת'.

בירד והתסריטאי טים מקנליס פיתחו את הסרט כסיפור על "אקדח עם נשמה שלא רוצה להיות אקדח". לבירד יש חיבור אישי וכואב למסר הזה – אחותו נורתה למוות על ידי בעלה בנפרד. "ענק הברזל" הוא לא סרט אפל ומדכא, אבל הכאב של יוז ושל בירד נוכח בו במידת מה. הסרט מתרחש על רקע חרדות האטום של המלחמה הקרה, כשתחושה של אובדן, בדידות וסכנה מטילה צל על הסיפור גם ברגעיו החמודים ביותר. אבל הסיבה האמיתית לכישלון של הסרט לא הייתה הסרט עצמו, שקיבל תגובות מצוינות כבר בשלב הקרנות הניסיון. 

האסון הקופתי שהוא "קמלוט" הוציא לתאגיד וורנר את החשק להשקיע מאמץ וכסף באנימציה. היו לזה גם יתרונות – "ענק הברזל" נהנה מחופש פעולה גדול יותר והצוות עבד בנחת ובלי ציפיות או התערבות מלמעלה. אבל החופש הזה הפך לאדישות מוחלטת כשהסרט הושלם, כשוורנר העדיפו להמר דווקא על סרט אחר שנראה להם כמו השקעה בטוחה ומשתלמת יותר – "פרוע על המערב", שהתגלה כפלופ מביך ממש. 

האולפן התעכב עם קביעת תאריך יציאה ל"ענק הברזל" כמעט עד הרגע האחרון, מה שעיכב גם חתימה על הסכמים שיווקיים. לפי בירד, אפילו פוסטר נורמלי לא היה לסרט הזה – הפוסטר הרשמי, שעוצב בסגנון סרטי מד"ב משנות החמישים, היה במקור פוסטר טיזר. חמוד להורים מיטיבי לכת, אבל לא משהו שיגרום לילדים לנהור לאולמות. כשהסרט התגלה כלהיט פוטנציאלי בהקרנות הניסיון זה כבר היה מאוחר מדי לסגור דילים ולהתחיל לעורר התלהבות. אפילו הסכם אחד שכבר נחתם, עם ברגר קינג, התמסמס איכשהו.

בראד בירד סיפר בדיעבד: "הם תיכננו לשים את הסרט על המדף ולשחרר אותו באיזה ספוט ריק עתידי. כשהתבררו התגובות להקרנות הניסיון, לא הייתה להם תשתית בשבילנו. לזכותם אפשר להגיד שהם רצו לדחות את הסרט בשנה כדי להתכונן ואני בטפשותי אמרתי לא, הייתי שחצן. אז הם הוציאו את הסרט ואף אחד לא הבין מה לעזאזל זה היה".

אחרי הכישלון בקופות, וורנר ניסו לפצות על הפדיחה וורנר והוציאו את הסרט יחסית בזריזות לוידאו, עם קמפיין רציני יותר. מכירות הווידיאו היו טובות ולכך הצטרפו שידורים תכופים בטלוויזיה האמריקאית בתקופת החגים. ההופעה של הענק בעיבוד ל"שחקן מספר אחת" שנים אחר כך, עם כל קרינג'יותה, הייתה העדות למהפך שלו – מכישלון ידוע מראש לסרט אהוב ואייקוני.

בראד בירד המשיך למקום שהעריך יותר את כישוריו – פיקסאר, בעוד שמחלקת האנימציה של וורנר שרדה עוד שני כישלונות – "אוסמוסיס ג'ונס" (2001) ו"לוני טונז: חוזרים לאקשן" (2003) – עד שבאולפן אמרו חלאס, נתמקד בטלוויזיה. מאז הם חזרו לעניינים, בעיקר עם סרטי לגו, אבל זה סיפור ליום אחר. 

הניסיון הקצר של פוקס

בשנת 1994 הבינו בפוקס המאה העשרים שאולי הקאמבק של האנימציה אשכרה קורה ושכדאי לנסות לקחת חתיכה מהעוגה. מחלקה חדשה הוקמה תחת השם Fox Family Films ב-1994, וסכום של כמאה מיליון דולר הושקע בהקמה של אולפן אנימציה חדש. דון בלות' וגארי גולדמן, שבקושי הספיקו להתאושש מקריסת האולפן שלהם, נשכרו כדי להוביל את האולפן החדש. 

ההתחלה הייתה גדולה, מרשימה ורווחית מאוד – "אנסטסיה", החזיר את בלות' וגולדמן למשחק עם קאסט עטור כוכבים, אנימציה מרשימה ופסקול יפה. "אנסטסיה" נראה ונשמע כל כך כמו סרט דיסני, עד כדי כך שאנשים מתבלבלים ותופסים אותו ככזה (עקרונית היום דיסני מחזיקים בזכויות שלו אחרי הרכישה של פוקס, אבל זאת לא הנקודה). אפשר להתווכח האם הוא עשה את זה טוב או לא – אבל הוא בהחלט יותר אהוב וזכור מהרבה סרטים אחרים שציינתי בכתבה הנ"ל והקודמת. הסרט היה הצלחה קופתית גדולה, היה מועמד לשני אוסקרים ובהמשך קיבל המשכון ישירות לוידאו ועיבוד בימתי.

מפה והלאה הדברים משתבשים, מאוד. האולפן הפיק רק עוד שני סרטים – ההמשכון הנ"ל ל"אנסטסיה", שנקרא "ברטוק המשגע" (1999), ו-"טיטאן" (2000). "טיטאן" תוכנן במקור כסרט לייב אקשן, עבר בין תסריטאים ועלה לאולפן 30 מיליון דולר כבר בשלב הפיתוח, שלא יצא ממנו הרבה מלבד רעיון בסיסי. בסוף פוקס התייאשו והכריחו את מחלקת האנימציה לקחת את הפרויקט לידיהם. לא, באמת, זה היה או זה או לפטר את כולם, משום מה.

על הנייר זה היה יכול להיות פרויקט מדהים, כי "טיטאן" הוא סרט מושלם לתחילת המילניום החדש. זה סיפור מד"בי פוסט אפוקליפטי עצום מימדים, בו בני האדם נודדים בחלל אחרי שכדור הארץ הושמד על ידי חייזרים. הדמויות צוירו בטכניקה הקלאסית, אבל החלליות וכוכבי הלכת נוצרו באנימציה ממוחשבת שנראתה טוב יחסית לתקופה. כל העניין השתלב יפה עם החלומות העתידניים של שנת המעבר. אבל זה לא הספיק, כי חוץ מנס שום דבר לא היה מצליח להציל את הפרויקט הזה.

בלות' וגולדמן עבדו בתנאים לא כל כך סבירים – היו להם 19 חודשים לפתח ולהוציא לפועל פרויקט שאפתני מאוד כמעט מאפס, בלי ניסיון של ממש במדע בדיוני או באנימציה ממוחשבת. חוץ מזה, האולפן שלהם התפרק תוך כדי עבודה. 300 אנימטורים, כשני-שליש מהצוות, פוטרו בזמן שעבדו על "טיטאן" ופוקס נעזרו במיקור חוץ כדי להשלים את הסרט. סצנת הסיום השאפתנית, למשל, הופקדה בידיהם של אולפני בלו סקיי, שנרכשו ב-1997 על ידי פוקס. כמה שנים אחר כך בלו סקיי יזכו להצלחה משלהם עם הלהיט "עידן הקרח".

"טיטאן" יצא לבתי הקולנוע ביוני 2000, מצויד בפסקול פופ-רוק יענו אדג'י ובפרסומת מאוד מטופשת בסופרבול. כל זה, לצד הכרזה על משחק מחשב וסדרת קומיקס, היה אמור למשוך לסרט את פלח השוק שדיסני לא הצליחו לכבוש באותה תקופה – נערים. הכישלון היה ענק ודרמטי – תקציב הסרט לא לגמרי ידוע, אז קשה לומר אם הוא הפסיד המון, ממש המון או ממש ממש המון. משחק המחשב לא יצא לפועל, מי היה מאמין.  

אחרי שש שנות פעילות בלבד, פוקס הכריזו על סגירת מחלקת האנימציה עשרה ימים אחרי יציאת "טיטאן". הקריירה של דון בלות' נגמרה שם, נכון לעכשיו. כבר כמה שנים שהוא מנסה לחזור למשחק, הוא אפילו הכריז על הקמת סטודיו חדש ב-2020, אז נחכה ונראה. 

עוד ראויים לציון

– תנאי שיתוף הפעולה של דיסני ופיקסאר נקבעו מראש למספר מסוים של סרטים, אבל "צעצוע של סיפור 2" לא נספר כאחד מהם. למה? כי במקור הוא סרט המשך. בשלב מסוים נשקלה האפשרות שדיסני יפיקו לבד את הסרט באנימציה דו מימדית, אבל לבסוף פיקסאר הפיקו אותו. ההפקה סבלה משלל תקלות ובעיות – בהתחלה היו בעיות כוח אדם כי רוב הצוות היה עסוק בעבודה על "באג לייף", אחר כך הסרט כמעט נמחק ממחשבי החברה וניצל רק בזכות עובדת בחופשת לידה שעבדה מהבית. לאסטר החליט בשלב מסוים שהסרט לא מספיק טוב וצריך לשנות בערך הכל, בהתראה קצרה מאוד שגרמה לצוות לעבוד בכל הכוח ולחטוף את המקבילה האנימטורית לשברי מאמץ.

בסוף הסרט יצא וגם הצליח מאוד. ההסבר של דיסני למה סרט האנימציה הכי רווחי של 1999 לא מספיק טוב בשביל החוזה שלהם, היה שהדיבור היה רק על סרטים מקוריים, כלומר על סטים של דמויות שאפשר למסחר ולשים בפארקים. פיקסאר התבאסו כי גם ככה תנאי החוזה היו משתלמים יותר לדיסני מאשר להם. זה מה שהביא בסופו של דבר לפירוק השותפות ב-2004, לפחות לכמה שנים.

-המיזוג של טרנר עם וורנר הפיל בין הכיסאות סרט חמוד וחסר מזל בשם "חתולים אינם רוקדים". Turner Feature Animation, מחלקת אנימציה שהתפצלה מאולפני האנה ברברה, הספיקה להפיק לפני המיזוג רק סרט אחד – "ריצ'ארד וסוד הספרים האבודים" (The Pagemaster). "חתולים אינם רוקדים", מחזמר נוסטלגי בבימויו של מארק דינדל ("הקיסר נפל על הראש"), היה לקראת סיום הפקה בזמן המיזוג. וורנר שיחררו אותו לבתי הקולנוע ב-1997 כמעט ללא קידום, כי זה הקטע שלהם כנראה. הסרט לא עשה כסף אבל קיבל ביקורות טובות ופרסי אנימציה, אז אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם הוא היה מקבל אפילו עשירית מהמאמץ השיווקי של "קמלוט". 

-אם תהיתם מה גרם לדיסני ודרימוורקס להתקוטט דווקא על תאריך יציאה בנובמבר 1998, התשובה היא "ראגרטס: הסרט". הקפיצה לקולנוע של סדרת הלהיט הלחיצה את האולפנים הגדולים, ובצדק – הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל והמבקרים והכניס בקופות 141 מיליון דולר. יותר מ"קאמלוט", פחות מדיסני, פיקסאר ודרימוורקס, אבל עם תקציב יותר צנוע.