הכסף ימשיך הלאה: איך "טיטניק" הפך למפלצת הקופות שהיה

מסע מקוצר מאחורי מסע הפרסום שגרם ל"טיטניק" לשבור את כל השיאים.

בואו נחזור לרגע ל-1997 לסרט ששבר את הקופות באופן ששינה לעד את כללי המשחק: "טיטניק". כן, היו שוברי קופות כבר לפניו, אבל "טיטניק" היה שונה.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, ההצלחה שלו לא הייתה מובנת מאליה: הצילומים של הסרט התארכו הרבה מעבר לצפוי, התקציב שלו התנפח למימדים שאף אחד לא שמע עליהם לפני כן ותאריך היציאה של הסרט נדחה ונדחה עוד ועוד. אבל לא רק שהם לא פגמו בסרט, אלא להיפך – כשהסרט הגיע למסכים הגדולים הם עזרו לו להפוך לתופעה המטורפת שהוא היה – הסרט המיתי שהוא גדול מכדי להיכשל. אז איך זה קרה ומה היה הקסם המיוחד שלו?

לכאורה, העלילה הבסיסית של הסרט הייתה די מפתה: רומיאו ויוליה על הטיטניק. רומיאו ויוליה זה סיפור קלאסי ואהוב על ידי כמעט כל העולם, הטיטניק הוא אחד מהסיפורים הגדולים של המאה ה-20, אז זה רעיון שדי קל למכור: סיפור רומנטי סוחף בזמן שאתה מרגיש שאתה לומד היסטוריה. למעשה, קומץ מבקרים בעלי שם שנאו את הסרט כי הוא נראה כמו חיקוי דהוי של רומנים הוליוודים ישנים, אבל השורה התחתונה היא שאנשים אוהבים רומנים. 

אבל מכיוון שהיו עוד סרטים רומנטיים (באותה תקופה יצא גם "הכי טוב שיש", למשל), בואו ננסה לנתח את זה לא מכיוון איכות הסרט אלא ממערך היח"צ וכל הדברים מסביב שדחפו את הסרט עוד ועוד. 

נתחיל מהתקציב של הסרט: מאז ש"קליאופטרה" יצא בשנות השישים עם תקציב של 31 מיליון דולר (בחישובי אינפלציה, הסרט ה-29 הכי יקר בכל הזמנים) וגרם לקריסת שיטת האולפנים, המפיקים והאולפנים החליטו לא להתנסות עם סרטים יקרים מדי, ותקציבי הסרטים מאז שנות השישים עלו בקצב איטי בלי קפיצות מפתיעות או ניסויים חריגים. כשמישהו כבר חשב לשבור את הקונספציה, התוצאה הייתה הסרט "הגדול" האחר של שנות התשעים, "עולם המים" שעלה 172 מיליון דולר והיה כישלון גדול. אבל בכל זאת, אף אחד לא עשה את זה כמו "טיטניק", שהיה הסרט עם התקציב הכי גדול (באינפלציה) עד שנת 2007, והוא עדיין הסרט הכי יקר שאינו חלק מסדרת "הנוקמים" או "שודדי הקאריביים".

חלק מזה לא היה מכוון: הצילומים של הסרט התארכו מעבר לצפוי וזה ייקר את הסרט מאוד. בזמנו זה היה נראה שערורייתי ולא כלכלי בעליל והתקציב של הסרט התנפח ל-200 מיליון דולר. היום זה נראה הגיוני שלכל סרט גדול באמת שמכניס סכומים אסטרונומיים יהיה תקציב של 200 מיליון דולר ומעלה אבל "טיטניק" היה הסרט הראשון אי פעם עם תקציב של 200 מיליון דולר (ללא אינפלציה). האגדות על התקציב הגדול ביססו אותו כסרט עצום וגדול שצריך לראות על מסך עצום וגדול – אנשים רצו לראות איך נראים 200 מיליון דולר על המסך. 

לכן, ולמרות שזה התחיל בצורה לא בדיוק מכוונת, "טיטניק" היה הסרט שביסס את המשוואה ששוברי קופות עצומים צריכים לבזבז הרבה כסף כדי להרוויח מלא כסף.

ובואו נדבר רגע על ההכנסות האלה. אנחנו מדברים על הסרט שרשמית יצר את מועדון מיליארד הדולר – סימן של סרט גדול באמת. אמנם בניגוד לסרטים בימינו, הסרט חצה את סף המיליארד רק ב-1998 אחרי יותר מחודשיים בקולנוע אבל זה היה סף חשוב ומיוחד. לסרט נדרשו רגליים ארוכות ומרשימות במיוחד כדי להגיע להישג הזה. הוא שמר על המקום הראשון בטבלה במשך 15 שבועות ברציפות – משך זמן בלתי נתפס במושגים של ימינו – והוא נשאר בטבלה של עשרת הסרטים המכניסים בארצות הברית במשך 26 שבועות. וזה לא שלא יצאו סרטים חדשים במשך כל אותה תקופה, פשוט לא היה להם שום סיכוי כנגד הסרט הזה (הסרט שהיה הכי קרוב לכך במהלך אותה תקופה היה, באופן לא מפתיע, סרט אחר עם ליאונרדו דיקפריו: "האיש במסכת הברזל"). בכללי, הסרט הוקרן 10 חודשים בבתי הקולנוע. 

חלק מהסיבה שלאף אחד אחר לא היה סיכוי היה מסע הפרסום של הסרט. הסרט הזה לא לקח שבויים והפציץ בכל החזיתות. בתור התחלה, לסרט יצא ספר נלווה שתיאר את העשייה של הסרט מההתחלה. הספר שהה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס למשך כמה שבועות – פעם ראשונה שספר כזה הגיע להישגים כאלה. 

בנוסף, חלק גדול מההצלחה של מסע הפרסום היה הדגש על הטיטניק האמיתית. בדיוק לפני יציאת הסרט יצאה בוידאו מהדורת אספנים של סרט של נשיונל ג'אוגרפיק שנקרא "סודות הטיטניק". הוציאו את האירוע הטראגי מהעבר ושמו באור זרקורים כמו שלא היה עליו הרבה זמן. יצאו קלטות וסרטי תעודה אשר הדגישו את המחקר שנעשה למען הסרט, האופן שבו הוא צולם, התכשיטים, המוזיקה, הדיוק ההיסטורי והאנשים האמיתיים שעליהם חלק מהדמויות התבססו.  לדוגמא, לפני שיצא הסרט פוקס שידרו סרט תיעודי באורך שעה על עשיית הסרט וכלל קטעים מהסרט וראיונות עם ג'יימס קמרון וכל צוות השחקנים שנקרא "Titanic: Breaking New Ground". נעשה כל דבר אפשרי כדי להפוך את הסרט לאגדה חיה.

יש לסרט גם היבט מוזיקלי חשוב. שיר הנושא של הסרט,  '"My Heart Will Go On" היה כזה ש'מצליח' זה מילה שקטנה עליו. הוא הפך לשיר הכי מזוהה עם סלין דיון ועם הסרט. ג'יימס הורנר, המלחין של הסרט, כתב את שיר הנושא בחשאי עם וויל ג'נינגס, וסלין דיון נבחרה להקליט את הדמו. האולפנים חשבו ששיר נושא מצליח יתרום להצלחה של הסרט והם צדקו -השיר היה בכל מקום אפשרי. הוא זכה לא רק באוסקר אלא גם זכה בכל 4 פרסי הגראמי להם היה מועמד ומכר 18 מיליון עותקים. השיר כבש את המקום הראשון בכל טבלה אפשרית ובכל מדינה מסביב לעולם, מה שרק העלה את הפרופיל של הסרט עוד יותר –כאשר למשל סלין דיון הופיע על השער של  Entertainment Weekly כשהיא עומדת על סיפון הטיטניק.

חוץ משיר הנושא, יש גם את הפסקול של הסרט. אל תתנו לשם הגנרי של "Titanic: Music from the Motion Picture" להטעות אתכם, מדובר בתופעה שלא נראתה כמותה. הפסקול מכר 30 מיליון עותקים והוא אחד הדיסקים הכי נמכרים אי פעם, והוא הפסקול המבוסס על תזמורת הכי נמכר אי פעם. למעשה, הפסקול כל כך הצליח שיצא לו דיסק המשך. כן, דיסק המשך לפסקול. הדיסק "Back to Titanic" היה הצלחה מתונה יותר, הגיע "רק" למקום השני בטבלת הבילבורד ומכר "רק" למעלה ממיליון עותקים. מסכן. 

עוד גורם נוסף וחשוב ביותר במערך הפרסום של הסרט הוא השחקנים, ולטיטניק לא יכול היה להיות קלף חזק יותר, כי בסוף 1997 הליאו-מאניה, שתודלקה על ידי העיתונות ועל ידי ההתחלה של האינטרנט, הייתה בשיאה. לאונרדו דיקפריו טיפס במדרגות התהילה במשך כמה שנים אבל תפקידו כרומיאו ב"רומיאו וג'ולייט" של באז לורמן העלה את מעמדו לשובר הלבבות התורן של דור שלם של נערות צעירות: תפקיד שובר הלבבות תמיד טוב בלהפוך אותך למושא אהבה של הרבה מאוד נערות, והתדמית הזאת עזרה לתדלק את הקופות של "טיטניק" ואת הפרסום, שקידמו את הסרט כהמשך ההרפתקאות הרומנטיות של דיקפריו. 

העיתונות עזרה לכך מאוד: הפנים של לאונרדו דיקפריו עיטרו הרבה הרבה מאוד שערי עיתונים וכתבות באינטרנט החדשדש באותן שנים ועזרו למכור לא רק אותו אלא גם את הסרט. רמת ההערצה כלפיו הרקיעה שחקים עד כדי כך שיצא סרט תיעודי שחוקר את התופעה (הוא נמצא ביוטיוב אם זה מאוד מעניין אתכם). הפרסום של הסרט השכיל להפוך את ההערצה לשחקן לרצון לראות את הסרט בכיכובו שוב ושוב: האולפנים העריכו ש-7% אחוז מכלל הנערות בארצות הברית ראו את הסרט פעמיים. זה פשוט מטורף, בייחוד כשהאנשים שמאחורי הסרט חשבו בהתחלה שזה סרט שפונה למבוגרים בלבד. הם כנראה לא הבינו מה יש להם בידיים. 

במובן מסוים, הסרט כן פנה לקהל מבוגר – אבל תמיד פתח את הדלת בפני צעירים וצעירות. למעשה, למרות סצנת הסקס המפורסמת וסצנת הציור המפורסמת לא פחות, לסרט יש דירוג של PG-13: סרט לכל המשפחה. לא היה שום דבר שימנע מעדר המעריצות הצעירות של ליאונרדו לגדוש את הקולנוע ללא הפסקה. ככה שהסרט התנהג בקופות כמו סרט לכל המשפחה, למרות שהוא לא בדיוק כזה. 

אבל לא רק שמסע הפרסום האכיל את ההצלחה של הסרט, אלא גם להיפך: בשלב מסוים ההצלחה של הסרט האכילה את מסע הפרסום של הסרט. הסרט וחלקים ממנו הפכו להיות איקונים מהר מאוד: דיברו עליהם, ירדו עליהם, התלהבו מהם וצחקו עליהם בכל מקום. ובמקרה הזה, התברר שבאמת אין דבר כזה פרסום שלילי – רק פרסום שמאכיל את מכונת הפרסום. 

כל זה עזר להניע לא רק את מסע הפרסום המאסיבי של הסרט בקופות אלא גם את עונת הפרסים. ואכן זה עזר – הסרט היה מועמד ל-14 פרסי אוסקר, מתוכם זכה ב-11 – אך אף אחד מהם לא עבור השחקנים. למעשה , לאונרדו דיקפריו בכלל לא הגיע לטקס האוסקר בגלל שאפילו לא היה מועמד בקטגוריות המשחק. למרות קאסט רחב שכלל שחקנים רבים, רק שתי שחקניות היו מועמדות: קייט וינסלט לשחקנית הטובה ביותר וגלוריה סטיוארט לשחקנית המשנה הטובה ביותר. הסרט לא רק קטף פסלוני אוסקר, הוא הפך את הטקס של אותו השנה לטקס האוסקר הנצפה ביותר אי פעם: 55.25 מיליוני צופים צפו בטקס בשביל לראות האם "טיטניק" יהפוך למלך העולם גם באוסקר. 

"טיטניק" היה נקודת שיא שמעטים הסרטים שהצליחו להשתוות לה: רק "אווטאר" ו"סוף המשחק" הצליחו לעקוף את ההכנסות שלו והסרט היחיד ששיחזר מאז את השילוב של הצלחה קופתית עצומה והצלחה בעונת הפרסים היה "שר הטבעות: שיבת המלך". כי בשנות התשעים היו הרבה סרטים גדולים, משפיעים, משמעותיים וחשובים – אבל מלך העולם היה רק אחד, וכולנו יודעים מי הוא.