ביקורת: תשעה ימים

סרט עצום, מופלא, וכמעט חיוני לימים כמו אלו.

באמצע מדבר שומם, וויל (ווינסטון דיוק) צריך להחליט איזו נשמה היא זאת שתרד למטה לעולם.

אתם מבינים, אחת הנשמות האהובות עליו מתה, והפרוטוקול מחייב. צריך נשמה חדשה בעולם. ולכן, אוסף נשמות מגיעות אל דלתו ובמשך תשעה ימים הן עוברות סדרת מבחנים עד שהוא יחליט מי מהן תרד לכדור הארץ. השאר? יעלמו באותה פתאומיות שבה באו.

אז מגיעות כמה נשמות, ו-וויל בודק אותן במקצועיות ובמומחיות של מישהו מיומן ומנוסה. הנשמות, מצידן, מאתגרות: כל אחד מהמועמדים והמועמדות שונה מהאחרים, ובמשך התהליך על וויל להחליט מי המתאימה או המתאים ביותר. הבולטים ביותר הם קיין ואמה, ששונים מאוד זה מזה: קיין מגלה פיקחות והבנה של המורכבות בעולם, בעוד אמה מתעקשת משום מה לחוות את המבחנים עצמם כפרק בחיים "אמיתיים" ומגיבה למבחנים של וויל בצורה לא צפויה שגורמת לו לאט לאט לחשוף מה עומד מאחורי המקצועיות הקרירה שלו.

"תשעה ימים" הוא סרט שרציתי לראות שוב ברגע שסיימתי אותו. הוא סרט על הקיום, על האבל שבו, על ההתמודדות איתו, ועל המשמעות שלו. וכן, גם על מבחני קבלה. והוא סרט מרגש ומצחיק ויפהפה על רוח האדם.

ומה כל כך טוב בו? שהוא בונה את המסר היפהפה שלו שכבה על גבי שכבה, בעקביות מרשימה. כי בהתחלה הוא אומר דברים מדהימים על חוויית החיים והסיפוק והאושר, ואז על מוות ואבל ואובדן וטרגדיה – אבל אז הוא משלב את הדברים הגדולים האלה למסר אחד נהדר ולמונולוג של פעם בקריירה.

כי דיוק הוא תמיד שחקן טוב, אבל וויל הוא ליגה אחרת מההופעות האחרות שלו. וזה לא שהוא לא עבד עם חומרים טובים או משהו, אבל יש מונולוגים של תסריטאים הוליוודיים ויש מונולוגים של וולט ויטמן. יש סצנה ב"Sanctuary" שבה מרגרט קוואלי אומרת שזה לא הטקסט שכתוב שקובע, אלא השחקן; זה לא לחלוטין נכון, אבל כן יש רגעים שבהם הטקסט הוא רק שכבה אחת שמתחתיה יש פרץ של רגשות. כמו שאדם דרייבר שר את "להיות בחיים" ומטעין את כל הרגש שצבר במהלך הסרט בשיר הזה שהוא לא שלו בשום צורה – אבל כל ביצוע אחר מחוויר לידו, כך דיוק לוקח ברגע מסוים טקסט שכזה וחוקק אותו לנצח כשלו, בעודו מציג את ההתמודדות של וויל עם האבל והחיים.

וויל של דיוק הוא אדם שמנסה לאבד את עצמו בעבודה כדי להימנע מלעבד את מה שקרה לו; מישהו שחווה משהו לא פשוט, ומתעקש להגיד "אני בסדר". והסרט פותח את הקופסה הזו לאט לאט, עם המון רגעים אנושיים ויפהפיים ומעוררי רגש בפני עצמם, כדי להגיע אל השורה התחתונה – שהיא אולי קצת אופטימית מדי לימים שכאלה – זה בסדר לא להרגיש בסדר. זה בסדר לצחוק. ולבכות. ולפחד. ולהיות באינטרנט. יש בנו איזה פחד שאנחנו צריכים להתמודד עם טראומות "כמו שצריך", אבל אין מדריך כזה. אין דרך נכונה. ולכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להשתחרר מהצורך הזה להיות בסדר. זה בסדר שאתם לא בסדר. או כן בסדר. ואם אתם לא בסדר, אני באמת ממליץ על תשעה ימים לרגעים שכאלה. זה סרט קטן אבל עצום, ששנתיים מאז הצפייה בו אני עדיין חושב עליו.

ואפילו ההמלצה החד משמעית הזו קצת מבאסת, כי אני עדיין מרגיש שמגיע לסרט הזאת ביקורת יותר טובה והמלצה קצת יותר נהירה ממה שאני יכול לתת לו כרגע. ואני קצת מצמצם אותו לרגש ספציפי ורק רומז על ההיבטים האחרים והנפלאים שלו. ואשכרה לא הזכרתי במילה את בנדיקט וונג בתפקיד העוזר של וויל (גם הוא בתפקידו הטוב ביותר), או את טוני הייל וזאזי ביטס וביל סקארסגארד שנהדרים כל אחד בכל רגע שבו הם על המסך. וגם אולי עשיתי איזה חצי ספוילר איפשהו, ולא הצלחתי להבהיר מספיק כמה אהבה ואנושיות יש בסרט הזה – בחיים היפים האלה – אבל גם זה בסדר, כי אנחנו לא במצב רגיל, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים.