טיטוס

במקור: Titus
במאית: ג'ולי טיימור
תסריט: וויליאם שייקספיר
שחקנים: אנתוני הופקינס,
ג'סיקה לאנג, ג'ונתן רייס-
מאיירס

"טיטוס" היה אחד מהסרטים שרק שמם עורר בי תשוקות עזות לקנות כרטיס לסרט. בתור חובבת אדוקה של תקופות היסטוריות ורומא בפרט (וכה יעידו חתולי הנאמנים קליגולה ומקסימוס) לא צריך יותר משם רומאי כדי להעלות בעיני רוחי מחזה מרהיב של אלפי ניצבים בטוגות מריעים באמפיתיאטרונים מפוארים. כל יפות הנפש שלי והתשוקה לסרטים מתוחכמים נרמסת ע"י לגיון חיילים במרכבות ברזל (אבל זה שייקספיר, אז זה תרבותי).

הסרט מתחיל במוסיקה מלאת פאתוס כנדרש, אך במקום מצביא רומאי עטוי שריון ומאות חייליו, מופיע על המרקע ילד מודרני לחלוטין במטבח מודרני לחלוטין. בעוד הילד משחק עם האוכל שלו, אני וחברי שוחרי הסרטים ההסטוריים מסתכלים זה על זה המומים ותוהים אם אכן הגענו לסרט הנכון. לאט לאט נחשפות בפנינו שלוש עובדות מאוד חשובות על הסרט, אשר נעלמו מאיתנו בשעת ריצתנו החפוזה לקולנוע:

1. טיטוס הוא אחד מהמחזות הכי גרועים של שייקספיר. למעשה, השיקספירופילים האדוקים מנסים כבר שנים להוכיח שהמחזה הנ"ל לא נכתב על ידו.
2. הסרט הוא פוסט-מודרניסטי, וכולל בתוכו אנשים בטוגות שרוכבים על אופנועים.
3. ג'ונתן רייס-מאיירס.

העובדה הראשונה נחשפה במלוא מערומיה: היה היו כמה משפחות אצולה מרובות ילדים נאים וחטובים, אשר היו מקושרות בקשרי נישואין שונים ומשונים. לאט לאט החבר'ה התחילו לרצוח זה את זה, בעוד הנותרים מתייסרים על מר גורלם. אם זה לא היה באנגלית שייקספירית, הייתי חוששת שמדובר בעוד אחד מפרקי "יום שישי ה-13" או כל זוועתון נעורים אחר. מכיוון שאני מאוד נהנית גם מסרטי אימה שטופי דם וקישקע, בקטגוריה הזו "טיטוס" זוכה לציון גבוה במיוחד, אם כי האמינות קצת נפגמת כשבמקום לצרוח, אנשים עסוקים ב-thy ו-thou. מצד שני, ממתי בסרטי אימה יש אמינות?

העובדה השניה הטרידה אותי מאוד בהתחלה. אנשים בבגדים רומאיים שנואמים בכיכרות בעזרת מיקרופון נראה לי כחילול קודש רציני. אבל מהר מאוד ההתנגדות שלי נשברה נוכח היופי הויזואלי הרב שנשקף מהסרט. אין ספק שמדובר באחד הסרטים היפים ביותר שראיתי בזמן האחרון. כל סצנה וסצנה מוקפדת עד הפרט האחרון מבחינת צבעים, תאורה וקומפוזיציה. שלוש שעות של תענוג לעיניים. מוסיפה לכך המוסיקה הנהדרת. מזמן לא יצאתי מסרט בתחושה שאת הפסקול אני חייבת להשיג, ויהי מה.

באשר לעובדה השלישית, טוב, נו. מדובר באובססיה קטנה שלי. ג'ונתן רייס מאיירס (להלן ג'וני) הוא שחקן אירי אשר את עיקר תהילתו רכש בסרט "וולווט גולדמיין" של טוד היינז, שם שיחק כוכב גלאם א-לה דיוויד בואי והפגין פרץ עז של יופי, סקסיות, דו מיניות, קול צפרדעי, וכישרון מישחק מינימלי. למזלי הטוב נוכחתי לגלות שבסרט ג'וני עושה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות: מסתובב מעורטל בפרוות גלאמיות, רוקד בסגנון "מופע הקולנוע של רוקי" ומאנפף בקולו. כל הכבוד על הליהוק.

לסיכום: למרות כל הטענות והמענות, מדובר בסרט שווה צפיה, כל עוד נהנים מהמראות ולא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות. אחרי הכל, גם השחקנים עצמם, מסתבר, לא לקחו אותו ברצינות, והוכחה לכך היא נהמת החניבעל-לקטר שמשמיע אנתוני הופקינס (הלא הוא טיטוס) בסצנה שמזכירה מאוד את "שתיקת הכבשים" המפורסם…