להציל את גרייס

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 6 בנובמבר 2000Posted in: ביקורות

במקור: Saving Grace
אמור מעתה: להציל את טוראי
גרייס
במאי: ניג'ל קול
תסריט: מייק קראודי, קרייג
פרגוסון
שחקנים: ברנדה בלת'ין,
קרייג פרגוסון

והימים מרים המה.
הארץ געש, רעדה, וחיל בכל. לבבות האדם נמסו, החיות נפוצו בכל עבר, ועברי פי-פחת פעורים בגיהוקי-אימה מכל צד.
מה יעש האיש בישראל בימי העשן והאש? כיצד יתמודד בר-הלבב עם הצרות המצפצפות באוזניו בכל שעה עגולה?

ילך לקולנוע, כמובן.
ואם ילך הישראלי המבועת לקולנוע, לאיזה סרט ילך?

לסרט קליל ומשעשע, אין ספק.

אתם באמת חושבים שזהו צירוף מקרים שסרט (נהדר) כמו 'כיפור' נראה בימים אלו בעיקר על-ידי סדרנים? שאמנם התל-אביבים חדלו לבוא לירושלים, אך הירושלמים ממלאים את המסעדות בהמוניהם? שהקניונים (למרות סכנת הפיגועים) מלאים עד עגלת הפיצוחים ודוכן מיץ-הפירות האחרונים?
הסחת-דעת בסגנון מעורב היא ספורט ישראלי טיפוסי (כמו גם עיוורון למרחקים ארוכים), ומי אנו כי נלין.

אם כך, הישראלי הולך לו לקולנוע. הישראלי רוצה משהו קליל ומשעשע. הישראלי רואה מודעה לסרט בריטי. עיניו של הישראלי אורות, הוא פוסע לו אל הקופה, הקופאית (המוקפת בהילה מוזרה של אור-נוגהות) מושיטה לו כרטיס המושיבו אי-שם בין פלוני בן אלמוני למאן בן דהוא, ושרוליק שלנו רואה סרט.

הנופים המדהימים של הגבעות הירוקות, המתגלגלות ברכות אל עבר המצוקים התלולים התלויים מרחק עוצר-נשימה ומדויק אל מעל לים הכחול-אפור עוצרים את נשימתו של אלי. עיניו נשטפות בשקיעות החוזרות ונשנות של האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם (או, במקרה זה, אינה מפסיקה לשקוע ולו לרגע), מוחו מתבהר בענן קליל של עשן צינגלה ענוג, והוא כולו נמס ונמוג אל תוך כסאו, שמעולם לא היה רך יותר.

אך לפתע שאריות מוחו של בן-יעקב משדרות אותות אזעקה עמומים אל אזור גביניו המתכווצים, כמו באינסטינקט, ולפני שהספיקו מרכזי-העונג לבלום את התשדורת נשלחת ידו, הו ידו החצופה, אל כיסו, אוי כיסו הנאלח, שולפת את הכרטיס, רק לא הכרטיס הבזוי, ועיניו, כן עיניו הבוגדות, בודקות חזור ובדוק.
משהו לא בסדר. על הכרטיס כתוב בבירור (עד כמה שדברים יכולים להיות ברורים בעולם זה, שכולו הבל ורעות-רוח) 'להציל את גרייס'. אבל איסי שלנו, שבאילן-היוחסין שהכין לפרויקט שורשים בכיתה ו' רשומים הגאון מוילנא כמו גם הרמב"ם, אינו טיפש – אל מול עיניו (בוגדות, כזכור) נפרש לו המתכון הבא:

עשה לך סרט בריטי משעשע
קח
1 סיפור נטול כל חשיבות, השהה
שעה וחצי בערך, עם
2 סיפורי אהבה ברורים מראש ו
1 זקן תמהוני,
לוש היטב עם
1 מבטא אירי עסיסי (לקמצנים: אפשר גם סקוטי)
1 בימוי חסר-מעוף
קורט משחק איכותי
ורבע-כוס פשיעה-שלא-למטרות-בצע,
מרח שכבה נדיבה של
דמויות מעוררות-חיבה-אך-אקצנטריות,
ושים בתנור עד ש
לכולנו נמאס.

ישרא-ברוך, אחרי הכל, הוא בחור טוב מקיבוץ בגליל, עשה בגרות, שירת בצבא, למד באוניברסיטה, שירת בצבא, יש לו חברה קבועה, שירת בצבא, מביא מתנות לסבתות, משרת בצבא. הוא שרוי במבוכה, ומחליט לבדוק לעומק: הרי וודאי החמיץ, הוטעה, פספס, שנא-חינם. ולעדות – מתוך המסך מביטות בו עינייה של ברנדה בלת'ין, אחת השחקניות המוכשרות שפילסו את דרכן אל המרקע הבריטי בשנים האחרונות. 'סודות', מזדעק לו ישי, ישנם פה, 'ושקרים', ואני שטחי, שטוח ותבניתי מכדי לגלותם. העומק, התנחם לו בשאריותיה האחרונות של ההונאה-העצמית שאהב כל-כך, הסיפור, המשחק, המשמעות – כל זה יגלה את עצמו בכל רגע.

אך כמו שכבר אמר אפרים לאספסת, איזה עומק ואיזה נעלים:
בעלה של גרייס מת מבלי לספר לה על הפילגש (ניחא) ועל החובות (לא נעים, לא נורא) שהולכים לגרום לה לאבד את אחוזת-המשפחה (הו אלוהים! רק לא האחוזה!) בכפר דייגים נידח ומקסים בו כולם אוהבים את כולם ובחורות סקסיות מגלזגו דגות כל הלילה בעוד בעלן מגדל לו מריחואנה בגינתו של הכומר המקומי.
גרייס, שהיא גננת בחסד (כי היא עלתה על השילוב הסודי של אור ומים!), מחליטה לעשות מעשה. היא תהפוך לסוחרת סמים, ותגדל מריחואנה עד מעל לאוזניה הבריטיות.
הרופא השיכור, השוטר הטמבל, הכומר הרחום והאינטיליגנט, בעל הפאב הבוהה ושאר קלישאות מזעזעות – כולם מנסים לעזור לגרייס ולגנן-בעל-המבטא במזימתם התמימה.
בדרכה לממון תגלה גרייס את האני הפנימי שלה, את כוחה מעורר-ההזיות של הצינגלה (שרול שלנו מבולבל – הוא זוכר שפעם החוליגנים מהכפר השכן לקחו כמה כדורי LSD לידו, ואפילו אז הם לא חטפו את זה חזק כמו גרייס. מוזר.), את אהבת חייה (איזו הפתעה, במקום הלא-צפוי ביותר), את החשיבות שבמוסר, בחוק ובנשים זקנות, ועוד כהנה וכהנה זוטות ופכים שלא נס ליחם מאז ספר הילדים האחרון שיצא לשוק.

אין ספק, הרהר לו איסר-שלאחר-מעשה אחרי שניער את עצמו מהתנומה שאחזה בו ובעודו מפלס את דרכו החוצה דרך מבוכי הבטון של מפלץ האגו האחרון של עזריאלי, הגיע הזמן ששוורצנגר יוציא עוד סרט – אם כבר סרטים שבלוניים, אז לפחות שיהיו אפקטים, ואם כבר חשיבה תבניתית וחוזרת על עצמה עד אימה, אז לפחות מבלי לנתץ לנו מיתוסים על מקוריות בריטית.

תגיות: