כיכר החלומות

במקור: כיכר המיואשים
תסריט ובימוי: בני תורתי
שחקנים: יוסף שילוח, יונה
אליאן, מוחמד בכרי, איילת

זורר, שרון רג'יאנו, ניר
לוי, אורי גבריאל

בוקR טוב לכולכם, כאן ריצ'רד אטנבורו בתוכניתי חסרת-הפניות ורבת-השנים, 'עולמנו המופלא'.

היום בתוכניתנו נגיע לפינה אפלה ומרוחקת במיוחד בעולמנו המוזר ורב-המילין, פאה לא-מלוטשת ביהלום רב-הפנים של הטבע, מקום שרגל אדם לבן טרם דרכה בו, ואנו, בסיוע במאינו המוכשר בני תורתי, הראשונים לתעד את מנהגיו הקסומים והבתוליים.

כן, אחי ואחיותי הפאנתאיסטים, מדובר בלא אחרת מאשר אבן האלכימאים של הצילום התיעודי החלוצי, או שמא חצי המנשה של עולם הקולנוע הישראלי – שכונת התקוה.

תושבי ארץ מרוחקת זו נמצאים עדיין, בניגוד למצבו המצער של האדם המערבי, בקשר סימביוטי עם הטבע, המספק להם את כל רצונם: זיתים, בירה, פוסטרים של סרטים, ובעיקר קרשים שונים ומשונים לפולחן ה-Medu-Ra-Tal-Ag'Ba-Ommher המקסים שלהם (עוד על כך בהמשך). שימו לב להעדרו המוחלט של מושג ה"עבודה" המוכר כל-כך לאדם המודרני: הילידים מכלים את ימיהם בשיטוט משעשע בתוך הנוף המופלא וזרוע הקרשים, ובשיחות בטלות.

אף שהמקומיים דוברים עברית (ניב חרקני וחסר כל קסם של אשורית), הם מתרגשים בעיקר מטקסי בידור המבוססים על הודית או יוונית (שני ניבים שרקניים ומקסימים של סנסקריט). יש להניח שמנהג ייחודי זה נובע מחילופי תרבויות בשלבים קדומים, ובהחלט ייתכן שבתרבויות דוברות הודית נמצא טקסים בעברית, אלא שלא שידוע לי על תרבויות כאלו ברחבי האימפ… סלחו לי, העולם המערבי.

הילידים החמודים משעשעים את עצמם בטקסי חיזור סבוכים השכם והערב, ונראה שכל המתח הנצבר משעות על גבי שעות של שיטוטים וויכוחים מתפרק במשולשים רומנטיים סבוכים (ובקצת אלימות צבעונית).

ועתה נסקור כמה מיושבי שכונת התקוה:

כאן אנו רואים פרט מרוט קמעה מהמין האצילי הידוע כיונה-אליאנוס. האליאנוס, מוטציה של מין הגילה-אלמגורוס הידוע, צובעת את עצמה גם היא בקפידה בכל בוקר, מתלבשת במיטב מחלצותיה ואז יוצאת לעיסוק המוכר והאהוב כל-כך על מין הורתו: להיראות מדוכא. שימו לב להתמדה מעוררת ההתפעלות – במהלך כל שעות הצילומים שלנו (ועמיתי מוסרים לי שהדבר נכון בכל החומר התיעודי הקיים), בכל דקה ודקה, נראית היונה-אליאנוס מדוכאת להחריד, מציצית כרבולתה ועד נוצתה האחרונה.

והנה, מן העבר השני של הכיכר (נקודה מרכזית בחיים ההומים של שכונת-התקוה, המכונה בפי המקומיים Kikar Ha-Meyuashim, או בשיווקית: The Dream Team) בולט בהילוכו השחצני ובשריריו המוצגים לראווה הנירוס-לוויוס, תערובת מוטנטית מעניינת של מין הארסוס-המצוי עם היאפיוס-המיובא. גם הוא מפגין יכולת מרשימה להתנהג תמיד בדיוק אותו הדבר, ולא משנה מהן הנסיבות התרבותיות בהם הוא מצוי.

אוי, אוי, הסתכלו כאן, איזה יופי! אח, הטבע לא מפסיק להפתיע אותנו: הנה האיילה הזוררת, טופפת לה בצעד קליל לקול הבוזוקי והסרנגה הנישאים ברוח. אלוהים אדירים! ראו את רעמתה המתנופפת ברוח, את פרוותה השחורה נוצצת באור הבוקר, את גופה החטוב מהלך לו בין ערמת זיתים אחת לשניה, זוג דבשותיה מקפץ לו כשיר הלל למלכתנו האהו…

(מקלחת קרה אחת לאחר מכן:)
כן, יש רק דבר אחד שאליו אפשר לעבור לאחר מראה מרהיב ומלהיב כל-כך, וזהו הטקס העומד בשיאה של החברה הנחקרת: המדור-תלא-גבאומר (בלשון הילידים). מאז שנשרפה גופתו של גנדי לא ראתה האימפריה מראה סימבולי יותר – הילידים עדיני הנפש פורקים פעם בשנה את התסכול שבשעות של אכילת זיתים ושתיית בירה מהחבית, באמצעות מדורה בגובה שתי קומות, מחוזקת בכמה חביות בנזין סימבוליות. התבוננו בגיצים המרקדים בשחור עיניה של האיילה הזוררת והודו לאל הגדול שכולכם צפונים לפלפים.

—–

'כיכר החלומות' מספר על יונה אליאן, אחיו של בעלה המת, ושני בניה, שהם המלאכים-השומרים על השכונה (וגם מנהלים את הפאב המקומי). לאחד מהאחים התגלה האב בחלום, והורה לו לפתוח מחדש את בית הקולנוע הישן ולהקרין בו את הסרט ההודי 'סנגם' בכיכובו של ראג' קאפור המופלא. במקביל, עושים מדורה ממש-ממש גדולה.

כן, זה קצר. אני יודע. אבל, מה לעשות, אין הרבה יותר עלילה מזה: איזה סיפור אהבה קטן בין רג'יאנו לזורר (הכוללת סצנת ריקוד בה גברת זורר מצליחה להיות כל-כך סקסית שזה פשוט איכסה), עוד סיפור אהבה (קצת יותר גדול) בין האח שמת, בין אשתו שחיה, ובין האח שחי – אנלוגיה משהו-אש בין הסרט ההודי למשולש האמור. יוסף שילוח עושה מעין פרודיה מוזרה ולא מובנת על הדמויות שלו מ'אסקימו לימון', ואורי רן-קלאוזנר, הו אורי רן שלי, בתפקיד שמחייב את עיניו האטומות להיראות אטומות מתמיד.

בני תורתי מנסה, לפי הראיונות איתו, להראות לנו עד כמה מקופחים תושבי שכונת התקוה. אה, כי לא ממש שמתי לב. ההצגה שלו את עולמם נראית לי, אישית, מקפחת (אם כי באהבה) יותר מכל תיאור שיצא לי לקרוא על מסעודה משדרות: שכונת התקוה מוצגת כמין עולם מנותק ומטושטש, שלא ברור מה קורה בו או למה. אולי זה באמת ככה, אבל המציאות בטח פחות מטופשת מהעלילה.

איילת זורר יודעת גם לשחק, המנייאקית; יוסף שילוח הוא שחקן נפלא למרות התפקיד המעצבן שקיבל, ואורי רן-קלאוזנר – הדג ממילא יצנזר את מחמאותיי המשתפכות על יכולות המשחק שלו, אז למה לטרוח. הרעיון ללהק אנשים מהשכונה לתפקידי משנה בסרט הוא מצוין, אבל אם הם השחקנים הטובים ביותר בסרט, אנחנו בצרות.

'כיכר החלומות' הוא סרט ישראלי נחמד. אני לא מזלזל בכך. אבל למה יונה אליאן? ולמה מוחמד בכרי נראה בדיוק כמו אח שלו, רק בלי שפם? למה העלילה כל-כך איטית (ומועטה)? מה יש לאנשים מסרטים הודים? למה לא היה סרט ישראלי טוב באמת כבר שנתיים? למה האיראנים עושים כאלו סרטים עם תקציב קלוש, ואנחנו מוותרים על סטנדרטים מינימליים של הפקה בכזו קלות? ולמה, בשם אלוהים, הפנים של ריצ'רד אטנבורו אדומות כל-כך?

למרות הכל ואחרי הכל, 'כיכר החלומות' הוא עדיין סרט ששווה לראות: הוא אמנם איטי, אבל לא משעמם להחריד; יונה אליאן אמנם מעצבנת (כמו תמיד), אבל אין יותר מדי זומים עליה. 'כיכר החלומות' הוא משהו שלא עשו בישראל קודם, או לפחות איזשהו צעד בכיוון הנכון; הוא ישראלי וצריך לתמוך בתעשייה וכאלה.

אבל אחרי שראיתם, לכו לאיזה סרט סיני (את "נמר, דרקון" ראיתם כבר 20 פעם? מה זאת אומרת לא?!) או איראני או אפילו גרוזי, ותבינו למה ישראל עדיין מייצאת נשק ולא סרטים.