במקור: Bridget
nes's DiaryסJ
במאית: שרון מגווייר
על פי ספרה של הלן פילדינג
תסריט: הלן פילדינג ושות'
שחקנים: רנה זלווגר, יו גרנט,
קולין פירת', ג'ים ברודבנט,
גמה ג'ונס, סאלי פיליפס
יום שישי, 13.7.2001.
סיגריות: איכס.
אלכוהול: נגמר.
קולה: חמש כוסות מהבוקר. אבל אחת שפכתי על השולחן בטעות, אז זה לא נחשב.
ראפלס: נקי מאז שבת שעברה! כדי לחגוג, פתחתי חבילה. מגיע לי.
משקל: אין לי מושג – אחרי חודשים ארוכים של שמירה על משקל, פתאום נחתה עלי הידיעה המזעזעת שאין לי בכלל משקל בבית. מה שכן, אני מתחיל לגדל כרס-מחשבים. מרוב דיכאון לבשתי את הפיג'מה עם הפינגווינים וביליתי את כל היום במיטה, באכילת גלידה והאזנה לשירי קיטש מה80'ז. מי תרצה להתחתן איתי?!
לרגע עלה בדעתי שבמצבי הנוכחי אני יכול להתפרנס לא רע בתור גיבורה של קומדיה רומנטית ולהיות מושא הזדהות לאלפי נשים ברחבי העולם. אבל אחרי עוד רגע של מחשבה הגעתי למסקנה שגם בתחום הזה אין לי עתיד, משלוש סיבות עיקריות: א. אני גבר, ב. אני לא מכיר את יו גרנט, ג. אין לי מניפסט פמיניסטי (או פוסט-פמיניסטי, או פוסט-פוסט-פמיניסטי. אני לא מעודכן) חדשני להעניק לעולם.
ובלי מניפסט היום אי אפשר להגיע לכלום. אלי מקביל הראתה לנו שזה בסדר להיות רווקה בודדה ופתטית בגיל 30, כל עוד את מאוד-מאוד רזה. קארי ברדשאו הראתה לנו שגם לנשים מותר ליהנות ולדבר בחופשיות על סקס. דרדסית הדגימה תא משפחתי אלטרנטיבי במיוחד, וקארין ארד הוכיחה שגם עם כשרון כתיבה מינימלי ושום דבר חדש להגיד, אפשר להפוך למיני-סלבריטי. ועכשיו, בריג'יט ג'ונס (שבפרסומות לסרט נקראת, משום מה, ברידג'יט) הפכה למושא הזדהותן של אלפי נשים ברחבי העולם, כשהיא מראה שזה בסדר להיות רווקה בודדה ופתטית בגיל 30, אפילו אם את לא מאוד רזה.
האמת היא שאם בוחנים את הרשימה הזאת מחדש, מגלים שאף אחת מאותן נשים דגולות (אולי חוץ מקארין ארד) לא באמת רצתה להיות אייקון פוסט-פמינסטי. כל הבחורות רק רצו to have fun, כמאמר המקורות, ובדרך גם להתחתן עם הגבר המושלם, אם אפשר. אבל מסתבר שהיום אישה לא יכולה לככב בקומדיה רומנטית בלי להיות אייקון.
בריג'יט ג'ונס, כאמור, היא בת שלושים וקצת, ולבד. היא חיה בלונדון. היא לא רזה. היא מקסימה למדי באחד על אחד, אבל לפני קהל היא אסון. בדרכה להיות האשה המושלמת ואלילת מין – שלא להזכיר אייקון פוסט-פמיניסטי, או לפחות "סל המיחזור" – היא מחליטה החלטה נחרצת להפחית משקל ולהפסיק לשתות, לעשן ולשכב עם הבוס. יש לה שלישיית חברים חביבים, זוג הורים מעצבנים, ושני מאהבים פוטנציאליים, שלכולנו ברור מהדקה הראשונה עם מי משניהם היא תחיה באושר ובעושר בסופו של דבר, אבל לא היעד משנה, אלא הדרך אליו.
אם הפיסקה הקודמת גרמה לכם דז'ה-וו, זה כנראה משום שקראתם לא מזמן את הביקורת על 'מישהו כמוך' (או אפילו, רחמנא ליצלן, ראיתם את הסרט). מבחינה עלילתית, ומעוד כמה בחינות, 'בריג'יט ג'ונס' והסרט ההוא מאוד דומים זה לזה. שניהם אפילו משתמשים בשיר 'Someone Like You' של ואן מוריסון בפסקול (אבל הגירסה המקורית נמצאת דוקא ב'בריג'יט', בעוד הסרט שנקרא על שם השיר מסתפק בחידוש מפוקפק). ההבדל המשמעותי בין שני הסרטים: 'יומנה של בריג'יט ג'ונס' הוא סרט הרבה יותר טוב. אבל זה בכלל לא כוחות. הוא בריטי. כל סרט המדבר בשפה שבה אנשים משתמשים בפועל to Shag ברצינות, ובלי להתייחס בכלל לאוסטין פאוורס, הוא משעשע יותר מהאלטרנטיבה. חוץ מזה, הבריטים, בניגוד לאמריקאים, פשוט יודעים לעשות קומדיות רומנטיות – בל נשכח שזהו העם שהמציא את יו גרנט.
יו גרנט, סמל הסקס האולטימטיבי של נשים שטוענות שהן אוהבות בחורים ביישנים (אבל בחיים לא ידברו עם אחד כזה), מנסה לעשות כאן מפנה דרמטי בקריירה שלו: הוא משחק דוקא את הילד הרע, הגבר הבטוח בעצמו, שאוהב נשים ולא מדבר בפוליטיקלי-קורקטיות. זה נראה אבסורדי בערך כמו לראות את שרון סטון משחקת בחורה צנועה וביישנית, אבל במשך הזמן מתרגלים לרעיון, למרות שעיני הכלבלב של יו מסגירות תמיד שמתחת למעטה המצ'ואיסטי הזה מסתתר אותו נעבעך ביישן וחסר בטחון.
ואם ללהק את יו גרנט בתור דון ז'ואן נשמע מוזר, לתת לרנה זלווגר, בחורה רזה מטקסס, את תפקיד בריג'יט ג'ונס, בחורה שמנה מלונדון, נשמע כמו החלטת הליהוק המטופשת של המאה. לכן מפתיע מאוד שהעסק באמת עובד. אני מכריז בזאת על רנה זלווגר כעל שחקנית אדירה, ואם לא הייתי רואה אותה ב'האחות בטי' הייתי בטוח שהיא באמת בחורה שמנה מלונדון. לאזני חסרות ההשכלה, המבטא הבריטי שלה נשמע אמין לחלוטין, בניגוד, למשל, למבטא הבריטי של אנג'לינה ג'ולי ב'טומב ריידר'. התוספות הגופניות שזלווגר עוטה על עצמה למען התפקיד – שוב, בניגוד לאנג'לינה ב'טומב ריידר' – טבעיות לחלוטין, ורואים את זה. עשרת הק"ג שזלווגר העלתה לרגל הסרט הזה נשפכים בחינניות מתוך הבגדים ההדוקים מדי שהיא לובשת. היא גם עשתה את כל הפעלולים בעצמה: התחת הדשן המצולם בקלוז-אפ הוא באמת שלה, ולא של כפיל. זוהי השקעה בתפקיד, רבותי!
דבר אחד שהבריטים יודעים, והאמריקאים, מה לעשות, עוד לא למדו, זה שגם כשיש לך זוג כוכבים לוהט ומצוין בתפקידים הראשיים, אסור להזניח את התפקידים המשניים. ואכן, לבריג'יט יש – בנוסף לכל היתרונות שצוינו קודם – זוג הורים חביבים בהחלט ושלישיית חברים חביבים אף יותר. לכולם יש דמויות כל כך מושקעות, שהסרט נראה לפעמים כמו פרק פיילוט ל'יומנה של בריג'יט ג'ונס – הסדרה'. שלושת החברים של בריג'יט נראים כמו חבורה שלא הייתי מתנגד לבלות איתה חצי שעה בשבוע, במשך עונה-שתיים, לפחות, אבל בסרט הם מופיעים כל כך מעט זמן שכמעט אין להם משמעות. עלילת המשנה בקשר לחיים החדשים של אמא של בריג'יט מיותרת לגמרי. אפשר היה להשאיר אותה לפרק הבא. וזאת – שלא תהיה טעות – סוג של מחמאה.
בימים טרופים אלה, שבהם כל סרט אימה מנסה להיות 'צעקה', כל סרט נעורים מנסה להיות 'קלולס' וכל קומדיה רומנטית מנסה להיות 'ארבע חתונות ולווייה', 'יומנה של בריג'יט ג'ונס' מגיע קרוב מאוד למטרה. לחובבי הקומדיה הרומנטית ממילא אין הרבה ברירות ('מארגנת החתונות' הוא לא אופציה, כיוון שהוא שייך לחברה שאותה לא יפרנס כל מי שהכלכלה החופשית יקרה לליבו). אפשר גם להשתמש בו כהשראה למאמר פוסט-פמיניסטי נוקב, אם בא לכם.
- האתר הרשמי
- הספר – ב'מיתוס
- הספר – ב'אמאזון'
- רנה זלווגר
- קולין פירת'
- מישהו כמוך
- שומרי משקל
- בננות
- אלי מק'ביל
אהרו''כ!
יו, סוף סוף אני ראשונה.
שיט, עכשיו צריך לחשוב מה לכתוב…
סתם.
מה שמעניין אותי באמת, זה מתי לעזאזל מישהו יטרח לעשות סרט על איזה גבר פלצפן ונוגה.
מה יש, אותנו לא מעניין לראות מה מטריד אותם?!
ומה לגבי הפסקול?
דבר ראשון, אני רוצה לציין שלמרות שממש לא ציפיתי להרבה מהסרט (כל סרט שמתהדר בחידוש של ג'רי האליוול לשיר מהנה ביותר בגרסתו המקורית – לא ראוי לציפיות גבוהות מדי), הופתעתי לטובה. ולא רק מהפסקול, אלא גם ובעיקר מהשחקנים (בראשם רנה זלווגר, ויו גרנט, שאין מה לעשות, תפקיד הנבל פשוט מחמיא לו…) ומהעלילה. לא קראתי את הספר, אבל ציפיתי למשהו הרבה יותר שטחי. לא שבמציאות העלילה מתיימרת להיות עמוקה במיוחד. :)
ורק כדי לנמק את הכותרת שלי (לא שהיא צריכה נימוקים), אני אשאל: מה דעתכם על הפסקול?
ומה לגבי הפסקול?
האמת היא שלא כ"כ אהבתי את הפסקול. או בכלל את הניסיון להחיות את שנות ה-80.. למה לנסות להחיות את השירים חסרי המשמעות הללו?! למה להחיות תקופה שעדיף שתשכח לעד?!
למה לא ליצור שירים חדשים?
וליצור פסקול שיצור הד בעולם הקולנוע והמוזיקה?
ומה לגבי הפסקול?
מה? מה כל כך רע בשנות השמונים? (זו שאלה רטורית- אין צורך לענות).
שנות השמונים, על כל הבעייתיות שבהן, היו שנים מופלאות עם מוזיקה מטופשת להחריד, קליטה להחריד וכייפית במיוחד. דווקא הפסקול של הסרט חביב הוא, משום שהוא שולב בצורה טובה בסרט עצמו ולא רק ליווה את הסרט מאחור כי "צריך לשים מדי פעם שיר ברקע". אני מניחה גם שמבחינה תקציבית הפקת פסקול איכותי מקורי עולה די הרבה (סתם השערה). יצירת סרטים לא חייבת להיות מלווה באמירה מוזיקלית חדשנית ומעניינת.
במיוחד לא סרטים כאלה,
דהיינו, קומדיות רומנטיות, שהן כאן בשביל הפאן הקליל ולא יותר מזה.
במיוחד לא סרטים כאלה,
ולכן גם לרוב הקומדיות הללו יש פסקול ושירים דומים לרוב…
ולפעמים אפילו בדיוק אותם שירים.
אולי הם מנסים לשחזר
הצלחה של סרט אחר עם אותם שירים. או שסתם כל הבמאים/מפיקים/נערי המים – אלה שבוחרים את השירים – גדלו על השירים האלה, וזה כל מה שהם מכירים.
ובכלל, אתם יודעים שעשורים עושים קאמבק בערך עשרים שנה מאוחר יותר. למשל בשנות השבעים עשו סדרות וסרטי קולנוע על שנות החמישים (למשל "גריז"), בשנות השמונים עשו סדרות על שנות השישים ("שנות הקסם"), ובשנות התשעים – על שנות השבעים ("מופע שנות השבעים", שדוסקס פה הרבה). וכל זה בגלל שכל אלה שגדלו בדור המסוים שמתקאמבק, נמצאים בעמדות מפתח בתעשייה ויכולים לשלוט על התוכן של מה שנראה.
זה אומר שבשנים הקרובות אנחנו נוצף בנוסטלגיה לשנות השמונים (שלא לדבר על VH1 שכבר פועלים במרץ בנושא). לא שזה דבר רע…
ואגב, Wolverine, צריך להגיד לך מזל טוב על תגובה ראשונה מחוץ ליומית של השואוביז? (אני שואלת כי אני לא בטוחה אם זו אכן תגובה ראשונה…).
לא, מה פתאום
זאת לא התגובה הראשונה שלי מחוץ לשואוביז.
בקשר לשירים התכוונתי שבסך הכל
ברוב הז'אנרים, במקרה הזה בקומדיות, אז יש מוזיקה דומה ושלרוב זה גם אותם שירים, מה שלעיתים קצת ממצה את עצמו, וממאיס (יש מילה כזו?) אותנו.
אהרו''כ!
התשובה היא לא.
ואם זה ממש הקיק שלך, לכי על וודי אלן
את שוכחת שסרט על גבר
הוא פשוט "סרט", רק סרט על אשה הוא "סרט על אשה". ואם המשפט האחרון נראה לכם כמו קלישאה פמיניסטית חבוטה, גם זה נכון.
וחוץ מזה, מלה למפיקי סרטים: אם אתם רוצים סרט על שמנה קחו שמנה אמיתית. אם אתם רוצים סרט על מכוערת קחו מכוערת אמיתית, you chikenshit, לא את ג'נין גארופאלו. נראה אתכם.
ליהוק מכוערים מקוריים
אפשר להשתמש גם בבחורות שאינן מכוערות במקור – ראי מקרה "אני בטי המכוערת" (או שזה חילול הקודש לדבר כאן על טלנובלות?)
סרט כזה עם גבר בתפקיד הראשיי?
"סרט על גבר פלצפן ונוגה"?! סרט כזה לא יהיה מעניין במיוחד. רק אנו הנשים מסוגלות לנתח כל מאורע לפרטיו הקטנטנים ביותר, רק אנו נתלבט בבחירת תחתונים ולבוש מתאימים, רק אנו נכתוב יומנים המציינים משקל גוף. אין מה לעשות.
גבר טיפוסי רגיל יאכל כמו חזיר דגני בוקר, ילבש את הדבר הראשון שיקפוץ לו ליד מתוך הארון, ילך לאירוע חגיגי ויתעורר למחרת עם האנג-אובר (היום אני מזדהה). מבחינה מדוקדקת וצפייה אנתרופולוגית בידידי ממין זכר הגעתי למסקנה שרק אנחנו מחפשות משהו שלא נמצא שם. לא רבים הגברים שיחליטו שבתוך שנה הם יהיו נשואים-הם חיים הרבה יותר פשוט וזה בהחלט לא דבר שלילי.
סרט כזה עם גבר בתפקיד הראשיי?
טוב, אולי זאת רק אני, אבל אף פעם לא פגשתי מישהי שמנהלת יומן על המשקל שלה.
אפילו בנות הן לא עד כדי כך שטחיות.
לא?!
והרי לך דוגמה:
ברידג'יט ג'ונס.
טוב, גם אני לא פגשתי בחורה כזו במציאות, אבל אני מודה שזה אפשרי. די הרבה בנות סופרות קלוריות ויש כאלו שעורכות רישומים מדוקדקים לגבי מזון יומי שצרכו. בוא נסכם את זה כך-יש לזה בסיס הרבה יותר מציאותי מאשר גבר שעושה זאת.
והרי לך דוגמה:(2)
טוב, אז באותה מידה אני מכירה בנים (מצטערת, קשה להתייחס אליהם בתור גברים…) שמנהלים באדיקות רשימות של תרגילי הכושר שלהם.
סרט כזה עם גבר בתפקיד הראשיי?
לא ראית את סיינפלד אף פעם, אני מבין?
האם נשאת את שם אלוהים לשווא?
ההשוואה כאן איננה נכונה לדעתי. בישב"ג הפואנטה היא *שיפור עצמי* לקראת מטרת העל- חתונה עם גבר מוצלח. סיינפלד וחבר מרעיו עסוקים, לעומת זאת, ב*הרס עצמי* תוך חתירה אל עבר הדקדנטיות המושלמת. הם עושים זאת בחינניות-על ובינינו, אני כבר בחרתי את המודל שלי (והוא מוקלט מדי יום ביומו על עשרות קסטות וידאו שיוחדו למטרה זו).
אתה בעצם מחזק את טענתי כי לא סיינפלד (וודאי שלא ג'ורג' ולא קרמר) הם הגברים הרגישים והפלספניים. אם סיינפלד היה ברידג'יט ג'ונס הגברי היינו רואים אותו הולך למכון כושר באופן קבוע ומנסה למצוא בעזרת פסיכולוג את מהות הבעיה שלו עם נשים, שלא מאפשרת לו ליצור עימן קשר ארוך ומשמעותי. סיינפלד שלנו אוהב לאכול מגוון של סיריאלס ("דגני בוקר" זה שם אידיוטי) בכל שעות היום ומעדיף מערכות יחסים קצרצרות עם נשים מזדמנות. הם שונים זה מזה בתכלית השינוי!
רואים שחסר לך משהו.
גן Y, אם להיות מדוייק.
הרי זה בדיוק מה שאמרתי! סיינפלד הוא הוא הגבר הרגיש והפלספני. -מאחר- והוא גבר, ולא אישה, הוא נוהג כמו אדם הגיוני, ולא הורס לעצמו את החיים במכון כושר.
-מאחר- והוא גבר, הוא לא טורח לבזבז זמן וכסף אצל פסיכולוג, שיאמר לו דברים שהוא כבר יודע.
לכן זאת דוגמה כל כך טובה.
רואים שחסר לך משהו.
אכן, אני מודה. הסרתי בניתוח את *כרומוזום* ה-Y שלי, עליו מצויים הגנים לאי-הורדת הזבל, גן חוסר ההקשבה והגן ליכולת נהיגה מוצלחת.
מה שלא ציינתי באופן ברור מספיק, הוא שלדעתי דווקא סיינפלד חי את חייו בצורה הנכונה. בעיני זה נראה מטומטם לחפש בעל, בעיני זה נראה מטופש לחפש בחור ש"יקשיב לי" ו"שיהיה שם בשבילי*. ללכת לחדר כושר זה כבר פחות מטופש בעיני (משהו צריך להתקזז כדי לשמור על הגיזרה….). אבל, ופה בא אבל גדול, אתה לא יכול לטעון שסיינפלד רגיש!!! איפה רגיש? מי רגיש? הוא ניחן ברגישות של בלטה!
הוא מאוד רגיש. לצרכיו שלו.
והוא מאוד מתחשב. בעצמו.
נו, כמה רגישות כבר חשבת שתוכלי להוציא מגבר?
בדיוק חומד!
לא לחפש רגישות בגברים למדתי כבר בגיל 3 וחצי, כשהתיישבתי על אחד מהקקטוסים המפוארים של אבי, והוא במקום לנחם אותי רץ להביא מצלמה ולהנציח את הרגע. (הוא גם אוהב להראות את התמונה לאי אלו בחורים שקשורים עימי בקשרים רומנטיים אלו ואחרים).
מאז אני יודעת שאין טעם לחפש את רגישות בבחורים. עדיף לחפש דברים אחרים, כמו חוש הומור. שם הסיכוי להצלחה גבוה בהרבה.
בכל אופן, נראה לי ששנינו טוענים את אותו הדבר בדיוק וסתם מתווכחים על זה כמו אידיוטים. במחשבה שניה, למה "כמו"?
אה, זה ברור.
אני ממשיך, כי אני גבר, ולא מסוגל להודות בטעות (וזאת -לא- מהווה הודאה בטעות), ואת, ככל אשה, חייבת שתהיה לך את המילה האחרונה.
אנחנו לא אשמים. ציירו אותנו ככה.
מה הבעייה?
סרט על גברים:
גבר מתעורר. מצחצח שיניים, מוציא חולצה ומכנסיים מהארון (מה שיוצא, לא טורח להתאים צבעים)- אוכל ארוחת בוקר או שלא- ויוצא לעבודה/לימודים.
בשום שלב כמובן, גם אם יש לו עודף משקל, הוא לא מסתכל על המשקל. סביר להניח שאין לו אף אחד כזה. אם החגורה לא נסגרת עליו הוא משתמש בחור הבא או קונה זוג מכנסיים חדשות.
בתחום הרומנטי: כל בחורה שעוברת על פניו, הוא מסתכל עליה. אם הוא ליד חברה שלו (אם יש לו), הוא מיד מחזיר את המבט. אחרת- הוא לא.
אם יש לו חברה- הוא הולך אליה (או להפך). אם אין לו- הוא מתחיל עם בחורות אחרות.
חוזר הבייתה, הולך לישון.
דווקא לא חסרים כאלה סרטים.
מה, אף פעם לא ראית סרט על הומואים?
מה מעניין גברים
אין סרטים, ספרים או כל דיון בנושא כי כולם יודעים שגברים מתעניינים רק בדבר אחד… לכן את לא תראי סרט בשם "מה גברים רוצים" או סצינות של מערבולת תחושות ורגשות אצל גבר, פשוט בגלל שהמין הגברי לא ניחן ביכולת זו…
לא ראית את נאמנות גבוהה?
זה בול זה! גבר פלספן ונוגה – אחלה סרט אגב.
בטח שיש סרט כזה...
הכל על כלום!
ראיתי את הסרט הזה לפני חודש… בדרך-כלל אני זוכרת סרטים להמון זמן!!!
ופתאום, את הסרט הזה שכחתי, ראיתי אותו פעמים ואני לא יודעת על מה הוא!!!
אני רק זוכרת שהיא מתאהבת במישהו, עושה מעצמה צחוק (הזונה-ארנב) ומחליטה לעשות יומן שבו היא תוריד במשקל ותפסיק לעשן וכאלה, מישהו יכול להסביר לי את זה?
יומנה של אנה פראנק.
רד אהוביבי.
כתבה סבבה. ואני אוהב את הכרס שלך. ועכשיו, די לפלירטוטין.
שכחת לציין כי הספר הושפע מיומנה של אנה פראנק, (שהתמונה המפורסמת שלה היא בכלל מגיל 12, ואף אחד לא יודע שבשעת כתיבת היומן היא שקלה 70 ק"ג!. לא פלא שפיטר לא SHAGD אותה. היא היתה פילה, שתפסה את כל הארון בו התחבאו), או כתבי ג'יין אוסטין. משהו כזה.
שאלה:
האם ישב"ג' הוא סרט בנות, או שגברים קשוחים ממך, בד רד, (שאת קשיחותו כנראה מאבד), יגחכו בו בבוז.
דרך אגב, אני פותח כאן קרן למימון רוצח שכיר, שיטפל בבעיה הצלולאידית – היו גראנט. זה כבר מזמן הפסיק להצחיק. (וארבע חתונות ולוויה לא עובר בכלל צפיה שנייה בשנות ה2000- שזה ממש עצוב. )
את הכסף נא לשלוח לחשבון 56146 בסניף 76 של הבנק הבינלאומי. תודה.
גברים ובריג'יט
גברים קשוחים ממני יגחכו בבוז. אין כל ספק. זאת קומדיה רומנטית בריטית על כל המשתמע מכך – לא מומלץ לצנחנים. אם גם הגברים שבגברים היו נהנים, משהו לא היה בסדר עם הסרט.
בהחלט
דהיינו:
בהחלט סרט נהדר.
בהחלט ביקורת מצחיקה.
בהחלט קולין פירת' ורנה זלווגר.
מה שכן, אני עוד קצת מתחבט לגבי ההחלטיות עם יו גרנט. יכול להיות שהוא שיחק כל כך טוב את הצלופח החלקלק והמגעיל, שזה גורם לי לבחילה רק לחשוב עליו שם? יכול להיות שאני מעדיף אותו דווקא כאב-טיפוס שהתווה בארבע חתונות ונוטינג היל? יכול להיות ששני המשפטים האחרונים צריכים היו להיכתב על ידי בחורה?
מה שכן, לרנה זלגוור מתאים הרבה יותר להיות כוסית. עדיין, עם כל ההערכה שלי לשחקנים שמוכנים להקריב משהו בשביל התפקיד, הייתי מעדיף שיתנו אותו לבחורה שאין לה מה להפסיד, אולי אפילו מאנגליה, אולי אפילו קתי ברק, למשל?
רנה זלווגר היא שחקנית מדהימה!
ויפיפיה אמיתית. באחות בטי היא נתנה תפקיד משהים שמאז אני רואה כל סרט שלה (גם את יומניה אני אראה ברגע שהוא יגיע לוידאו – אין כסף).
איך אתה מעז להשוות אותה, עם אנג'לינה ג'ולי? אני בכלל לא מבין מה כל ההתלהבות מג'ולי הזאת? מי היא בכלל?
לעומת זאת, רנה זלווגר היא שחקנית אמיתית.
ואני שונא את יו גרנט!! שונא שונא שונא!
מתי, מישהו בעולם הזה יבין, שאפשר לעשות תפקידים רומנטים של בריטים בלי יו גרנט המרגיז!
אני שונא אותו.
סנגוריה ליו גראנט!
יו, הו, יו…..בחור נהדר. הוא חמוד, הוא מעורר את הרושם של הבחור הטוב שאפשר להביא הביתה. הבחור ש"יהיה שם לצידך". והוא חמוד, את זה כבר אמרתי?
המחמאות המתאימות כבר נשפכו על רנה זלוויגר המקסימה אבל עדיין לא אמרו מספיק דברים רעים על משחקו של קולין פירת'. קולין זכור לי דווקא לטובה מימי מיני-סדרת "אהבה ורחשי לב" (או משהו כזה) בערוץ 1 עפ"י ספרה של ג'ין אוסטין. הפעם הוא משחק כאילו תקוע לו מוט של מטאטא עמוק בתחת. כן, אני מבינה שזה חלק מהתפקיד, אבל גם בקטעים בהם הוא אמור להיות יותר מקסים וכובש-לבבות, הוא עדיין עם המטאטא. זה משחק זה? ראיתי בולי עץ יותר חיים ומלבבים ממנו בתור שחקן בקומדיה רומנטית. להרחיק מהמסך-ומיד!
סנגוריה ליו גראנט!
אני דווקא אהבתי את קולין פירת' בסרט הזה.זו היתה קריצת עין לתפקיד שלו כדרסי בדרמת הטלוויזיה "גאווה ודיעה קדומה" ע"פי ג'יין אוסטן (תקנו אותי אם אני טועה…בעצם,אתם כבר תעשו את זה לבד).בספר התוכנית הזו מוזכרת כאחת מהחביבות על בריג'יט (וואלה,זה באמת נשמע מרוקאי…וסליחה שהזכרתי את וואלה..אופס!)
מה שהפריע לי בסרט הוא שכל האובססיות הקטנות והאומללות של בריג'יט הצטמצמו לאומללות אחת:למצוא בעל.מה עם ספירת הקלוריות,האלכוהול,הסיגריות,האמא הפסיכית,חיפוש הקריירה.
המקום שהם תפסו בסרט היה הרבה יותר קטן מזה שבספר.אולי זה בגלל שזה סרט עם יו גרנט.
קטגוריה לקולין פירת'!
אם אכן זוהי קריצה לסדרת "גאווה ודיעה קדומה" (לסדרה הזו התכוונתי בהודעתי הקודמת) אזי זה הופך את משחקו של מר פירת' למעט יותר הגיוני ועדיין, לקראת סוף הסרט עליו להקרין הרבה יותר חביבות וקסם אישי מאשר ממה שהוא מקרין בפועל. לי אישית הפוציות שלו הרסה חלק מהסרט.
סנגוריה לקולין פירת'!
אותי הוא הקסים,ואני אפילו לא קראתי ספר אחד של ג'ין אוסטן (אבל אולי חטאתי בסרט או שניים לפי הספרים).
אולי זו פשוט המשיכה הפרוורטית שלי לחנונים.
בתור אחת....
שחולקת עימך את אותה המשיכה הפרוורטית, אני חייבת לציין שאת שלב החנון קולין פירת' כבר עבר מזמן וכעת הוא תקוע עמוק בשלב הפוץ הפולני (זה שחס וחלילה אסור לו להנות משום דבר או לצחוק או לחייך או להביע בשפתיו כל עווית שאומרת משהו חיובי).
דארסי ו''גאווה ודיעה קדומה''
התפקיד של קולין פירת' בבריג'יט גונס לא "קורץ עין" לתפקידו בדרמה זו אלה נכתב על בסיסה. (הבמאית מאוד התלהבה כאשר ראתה את "גאוה ודיעה קדומה" ובקשה במיוחד מקולין פירצ' לשחק בבריג'יט ג'ונס את דמותו של דארסי).
רנה זלווגר יפה?!???
נו באמת!
יש לה קמטי צחוק אימתניים (בגיל 30!) שיער צבוע ב-10 גווני בלונד שונים (קשה להחליט על אחד ולהיצמד אליו?) ולפי איך שעור הפנים שלה נראה, במציאות היא מעשנת הרבה יותר מברידג'יט ג'ונס.
אני יכולה להסכים שפחות 10 ק"ג היא (אולי) כוסית, אבל יפה היא לא.
לגבי המשחק שלה –
ראיתי אותה עד כה ב-3 סרטים בסה"כ:
אמפייר רקורדס (לא התרשמתי)
האחות בטי (עצבנה אותי בטירוף)
יומנה של ברידג'יט ג'ונס – דווקא תפור עליה יפה, פעם ראשונה שנהניתי מהמשחק שלה.
לגבי הסרט – נהניתי ממנו עד מאד ואין לי ביקורת רעה עליו.
היה סבבי להפליא מכל בחינה אפשרית כמעט.
עינת
כן.
כמו שאמר פעם איש דגול – "אני אולי לא מבין בקמטי צחוק, גווני בלונד ועור פנים, אבל אני מזהה אישה יפה כשאני רואה אחת כזאת, ורנה זלווגר היא אישה יפה, לעזאזל!"
גם אני! אבל היא פשוט לא יפה.
(היא מקסימום נאה)
את הסרט הזה פשוט התחלתי לראות
במצב-רוח הלא נכון.
התיישבתי, ועל ההתחלה, עוד לפני שנזכרתי מה אני עושה שם, הביאו לי את יו גרנט הדלוח עם העיניים המימיות שלו.
חירב לי את הסבבה. וככה ישבתי כמו בוקית, מתעקשת לא לצחוק מהבדיחות, עד שבסוף תפסתי את עצמי בידיים, הגעתי למסקנה שבכלל באתי בשביל ליהנות, ואי לכך התרווחתי במושבי (התרווחתי? איפה?! איך בנאדם יכול להתרווח בחצי סנטימטר שנשאר לרגליים?) ואת שארית הסרט העברתי בכיף.
איכסה יו גרנט. צריך להוציא אותו מחוץ לחוק.
האופוזיציה
אני לא מבין… ראיתי את הסרט, ואפילו באתי במצב רוח טוב. אני מודה שהמניעים שלי לצפייה לא היו כשרים לחלוטין – אני באתי להביע תמיכה עם אחת השחקניות האהובות עליי מאז "האחות בטי" – רנה זלווגר (לה גם הצעתי את אוסקר בסקר בנושא).
דבר ראשון אני מסכים עם הטוענים שהעובדה שהסרט היה באנגליה לא עבדה… צריך להחליט – שחקנית אנגלייה או עלילה באמריקה, כשההעדפה שלי היא להעביר את העלילה לארה"ב. אני אישית לא יכולתי לקנות את המבטא של רנה, אולי זה כי נוצר לי טייפקאסט שלה כאמריקאית, אבל באמת שאני לא רואה שום הכרח למקם את הסרט איפה שהוא.
לא היה גם הרבה טוב מעבר לפרט הזה – כל העלילה הזכירה לי בדיוק את הדברים שמהם הסרט היה אמור להתחמק, ממה שהבנתי – דמויות סטייל 'אלי מקביל' ו'סקס'. אני לא ראיתי את ההבדלים שרד דיבר עליהם, אני ראיתי פרק טיפוסי באלי מקביל. ואפילו לא אחד טוב. בריג'יט היא נרוטית, חסרת טאקט, לא מאמינה בעצמה, ופנטזיונרית. מזכיר לכם מישהי?
חוץ מזה, כל הסיפור אהבה היה מגוחך לגמרי, וחוץ מהדמות של זלווגר לא התחברתי יותר מדי עם אף דמות, והדמות של קולין פירת' עצבנה ושעממה אותי. גם האמא, הזכירה לי דווקא אמא אחרת לגמרי, את זאת מ'הבוקר שאחרי' היוםשבתערוצ3ית…
מה שכן אהבתי, זה את הפסקול, חוץ מהביצוע ההורס (במובן הרע, כמובן) של ג'רי האליוול, שהכיל כמה שירים קיטשיים שעוד לא נמאסו.
אני ממש לא מבין מה מצאתם בסרט – תסבירו לי.
בכלליות, כי לא ראיתי את הסרט
יו גרנט שחקן מוכשר ונהדר (והוא כזה רק בגלל המבטא הבריטי המקורי והטוב שלו), רנה זלווגר גם היא שחקנית לא רעה, אבל לא הבנתי מה כול כך התרשמתם ממנה ב"האחות בטי"? כאילו מה היא כבר עשתה שם? מורגן פרימן דווקא היה בסדר…
שחקנית לא רעה?
רנה זלווגר היא לא שחקנית לא רעה. היא שחקנית אדירה. ומבינים כמה היא אדירה כשרואים גם את האחות בטי(ששם היא מצויינת) וגם את ישב"ג שבשניהם היא כל כך שונה ועדיין כל כך אמינה, כאילו מדובר בשתי שחקניות שונות. היא פשוט שחקנית מצויינת, הרבה יותר טובה מג'וליה רובסט.
יותר טובה מג'וליה רוברטס
זה לא מחמאה.
ג'וליה רוברטס היא פשוט שחקנית גרועה. נקודה.
היא גם מרגיזה ועוד שלל דברי נאצה שכבר רשמתי עליה באחד מהיומיות\כתבות על האוסקר.
לעניות דעתי, רנה זלווגר היא בין השחקניות הטובות ביותר בעולם.
ולמה אף אחד לא מדבר על ג'רי
מגווייר?
שם כולנו הכרנו את רנה זלווגר, ולחלקנו זו הייתה ההיכרות היחידה עד עכשיו. (כי לא ראיתי את האחות בטי, ועדיין לא ראיתי את ישב"ג)
אני בהחלט יכולה להגיד שאהבתי אותה בסרט ההוא. לא שזה הופך אותה אוטומטית לשחקנית האהובה עלי ול"שחקנית אדירה" כמו שהפכתם אותה, אבל זה כן גורם לי לרצות לראות את הסרט החדש.
זה, ובשביל לראות אם יו גרנט הנחנח יכול באמת לשחק אותה רשע לשם שינוי…
רק דבר אחד אתם יכולים להגיד לי בבקשה? באיזה קטעים של הסרט שומעים את השיר הדוחה והמחודש (במקור לא שנאתי אותו) של ג'רי הליוול האנורקסית החדשה. אני פשוט לא מסוגלת לשמוע אותו יותר, ואודה לכם אם תגידו לי מתי הוא כדי שאני אוכל להתארגן מראש… תודה
בג'רי מגוויר
לא אהבתי אותה. אני חושבת שזו הייתה יותר הדמות שהיא גילמה שלא סבלתי, האמת, אני לא יודעת למה בדיוק. היא פשוט הייתה קצת נחנחית כזאת, חסרת בטחון, וגם כשהיא אמרה או עשתה משהו שיכול להעיד על ביטחון, היא עדיין נראתה כאילו מישהו מכריח אותה לעשות את זה. ובאופן כללי היא הייתה מעצבנת.
אני באמת לא הבנתי מה ג'רי מצא בה שם.
ובענין השיר המחודש של האליוול עם הבטן המשודרגת – השיר מצוין, ובעצם הוא תמיד היה מצוין. אבל מה בדיוק היא שינתה בו? אמנם לא יצא לי לשמוע לאחרונה את השיר המקורי, אבל עד כמה שאני זוכרת, הוא נשמע כמעט בדיוק אותו דבר. אז באמת, מה החוכמה לקחת שיר ישן ומצליח ולהקליט אותו שוב, בלי שינויים (בולטים)?
מה?!
דבר ראשון, אין בכלל מה להשוות בין היכולות הקוליות של הזמרת המקורית לבין ה"יכולות" של האליוול.
היא שרה במין טון נמוך ומעצבן כזה, עם כל מיני דיבורים כאילו סקסיים בין לבין.
אז"ש!
השיר החדש פשוט מזוויע!
וזה כל מה שיש לי לומר בעניין.
מה זה אז''ש??
בעצם לא משנה, כבר הבנתי. ("אז זהו, שלא", נכון? יש לי כישרון בר"ת)
רק רציתי להגיד שה"זמרת המקורית" לא היתה זמרת אלא צמד של שלוש זמרות שנקראו Pointer Sisters (בשם לא הייתי בטוחה אז בדקתי) שעשו קליפ מאוד מצחיק עם… מטר של גברים שונים, כמובן.
את שתי מחיאות הכפיים בפזמון אני לא זוכרת (לכן אני עובדת עכשיו על להוריד את השיר מMorpheus, תחליף נאפסטר), אבל את הלחשושים והדיבורים הכביכול-סקסיים של גברת האליוול עשתה אני בהחלט זוכרת, ומתעבת.
למצעד העשור של גלגל"צ השיר הזה לא ייכנס – אני מקווה.
מחיאות הכפיים...
הן שעושות את השיר המקורי למה שהוא….
"Hallelujah -מחיאות כפיים – It's raining men"
צמד של שלוש זמרות?
סליחה?
לא...
הזמרות המקוריות היו שתי נשים מאוד שמנות, אני לא ממש זוכרת איך קראו להם אבל זה לא היו הpointer sister
לא יודע אם זה הביצוע המקורי, אבל זה אחד מהידועים.
אז ככה
כשחיפשתי את השיר, מצאתי אותו אצל הרבה אנשים כPointer Sisters ואצל חלק מהאנשים כThe Weather Girls. עד כמה שזכור לי בשם שלהן באמת היה GIRLS או SISTER כך שאני לא בטוחה מה הגרסא המקורית, אבל מה שהורדתי זה את של הPOINTER SISTERS וזה בהחלט נשמע כמו הגרסא המקורית, עם שתי מחיאות כפיים באמצע והכל.
וכן, הן באמת היו שמנות, הן היו שחורות, והן היו שלוש. זה בכל אופן כל מה שאני זוכרת.
טוב, דבר ראשון ג'רי האלוויל שעד
הקליפ האחרון שלה חשבתי שהיא לא כזו יפה (אני עדיין חושב ככה) ואין לי גוף, אבל בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לא היה רשום של מי זה, ובהתחלה שהיא מענטזת ל"שופטים", ישר קראתי לחברים לראות את הזמרת הכוסית החדשה, איזה גוף! איזה גוף! בתור אחד שלא סובל אותה כול כך הגוף שלה פיצוץ (וראו את זה גם בקליפ אחר שלה מי צ'יקו לטינו), ובפעמים הבאות כבר התחלתי לחבב את הקלפי במיוחד עד שראיתי את קטע הסיום שהיא רוקדת כמו איזה פוסטמה מטומטמת מלחששת כל מיני זיבולי שכל ונראית לרגעים כמו דנה דבורין הלך לי כל החשק.
בעניין ג'רי מגווייר,
מישהו שם לב איך קוראים לבמאית של הסרט הזה? שרון מגווייר. ואחר כך אנחנו מתפלאים איך זה שזלווגר קיבלה את התפקיד. הכל פרוטקציה.
בעניין ג'רי מגווייר,
אז מה הקשר בין הבמאית לזלווגר (היא באמת צריכה לעשות משהו עם השם הזה)?
חברות ילדות?
מה שרד מנסה להגיד, בדרכו הגברית,
זה שרנה זלוויגר שכבה עם ג'רי מגוויר, ושרון מגוויר היא תוצאת יחסים אלו.
כמו עוד הרבה שחקניות אחרות, רנה נטשה את שרון, על מנת שתוכל לקדם את הקריירה שלה ו"להתפתח" (מילה שהרבה שחקניות אוהבות להשתמש בה).
שרון מגוויר גדלה, יפתה, וגילתה שקולנוע זה משהו שזורם אצלה בדם. בנסיון נואש להתקרב אל אימה הביולוגית ולהתחבב עליה, היא ליהקה אותה לסרט, שהמסר שלו אמנם אומר "זה בסדר להיות את עצמך", אבל למעשה הוא משל ציני ונוקב על דרכה של רנה זלוויגר לחיי הזוהר, ועל הקורבנות שהיא נאלצה להקריב בדרכה.
בשיבוצו של שיר הנושא מספרת לנו שרון מגוויר, שרנה זלוויגר היתה שרלילה לא קטנה, ולכן עד היום אף אחד לא בטוח אם אבא שלה (של שרון) הוא ג'רי מגוויר, הגיבן מנוטרדם, או מקולי קאלקין.
רגע רגע רגע,
חשבתי שטום קרוז עקר.
זה ברצינות? או בצחוק?
למיטב הבנתי....
היתה במשפחה איזושהי בעיית פוריות ולכן ילדיהם המשותפים מאומצים. לא ברור אם הבעיה היתה של טום קרוז או של ניקול קידמן, אלא אם כן למישהו אחר יש רכילות שונה ויותר ספיציפית…..
כמה עצוב :(
בזבוז של גנים מצויינים!
מצד שניהם.
רכילות ספציפית
לפי הרכילאים, פרידתם המתוקשרת של בני הזוג קרוז-קידמן ככל הנראה נבעה איכשהו מהעובדה שקידמן נכנסה להריון. על זה בערך כולם מסכימים. מכאן הספקולציות ממריאות. טוענים שקרוז דרש ממנה לבצע הפלה, ומכאן הויכוח שהוביל לפרידה.
לדעתי, אפשר להבין מכל הענין שקרוז הוא העקר מביניהם (בהחלט בזבוז גנים משווע), ולפיכך התינוק שנושאת קידמן ברחמה אינו שלו, מכאן די ברורה הבקשה שלו לביצוע הפלה. שלא לדבר על זה שהיא בגדה בו…
בכולופן (בכל אופן), נדמה לי ששמעתי איפשהו שקידמן הפילה את התינוק, בסופו של דבר.
(או שלא.)
רכילות ספציפית
וואוו יש לי המון מה לכתוב על זה:
1. ניקול נכנסה להריון כבר פעמיים לפני ההיון שהיה זמן קצר לפני הגירושים, היא נכנסה להריון בשנת 91 וגם ב92 ובשתי הפעמים הללו היה הריון חוץ-רחמי והיא הייתה חייבת להפיל את העובר אחרת היא והעובר היו בסכנת חיים, ואנוכי מאמינה שאם טום אכן היה עקר היו מגלים שניקול בגדה בו מזמן והוא היה עוזב אותה (בצדק)
2. הרכילות היותר מוצקה היא זו של הרומן בין פנלופה לטום (איך בנאדם יכול לרדת ככה ברמה?!?!?) או סיבה שובניסטית שניקול סיפרה עליה באיזה ראיון וזה ממש לא רלוונטי לעכשיו
3. פנלופה אמרה באיזה ראיון, בזמן שניקול התאוששה מההפלה השלישית בחייה את המשפט הכי דוחה שאישה יכולה להגיד, ובגלל שהיא וטום היו ביחד באותה תקופה, אני מאמינה שהיא לא הייתה אומרת את המשפט בלי לדעת, והיא אמרה את המשפט הבא "אני אתן לטום את הילדים שניקול לא יכלה" (אני אישית הייתי בשוק והייתי בספק גדול מאוד אם לקרוע את התמונה המכוערת של הגברת הדוחה הזאת ליד הידיעהף עד שנזכרתי שאני בתור לרופאת שיניים שלי..)
4. טום לא ביקש מניקול לעבור הפלה, בכל אופן הוא לא ממש היה צריך כי בחודש השלישי, ממש זמן קצר אחרי הגירושים, ניקול עברה הפלה טבעית ולפי שמועות- ההפלה הייתה בגלל לחץ ודכאון
אוקיי, אני לא אומר
שכל מה שכתבת פה הוא שטויות בהכרח, אבל בואי נגיד את זה ככה: העתונים שכותבים מה בדיוק פנלופה קרוז אמרה כשהיא שמעה על ההפלה שעברה ניקול קידמן בגלל נפילה במדרגות שקרתה, כך לוחשים, אחרי מריבה קולנית עם בעלה לשעבר, הם אמינים בדיוק כמו העתונים שמודיעים על הצלחות המעופפות שנצפו במקסיקו מעל המקום שבו העצים התעוררו לחיים בשנה שעברה ופשטו באכזריות על כפרים מקומיים. אל תשנאי את פנלופה קרוז בגלל משהו שכתוב ליד תמונה בעתון שנמצא בחדר המתנה של רופא שיניים – רוב הסיכויים שאין לזה שום קשר למציאות.
''מטר של גברים''
(כך הופיע שם השיר בתרגום בסרט) מושמע לקראת סוף הסרט. את כבר תראי מתי…
ואגב, השינוי היחידי שגברת ג'רי-יש-לי-קוביות-בבטן-האליוול עשתה הוא להוריד את שתי מחיאות הכפיים המצויינות בפזמונו של השיר המקורי.
שניהם לא משהו...
אני מצדיקה בלב מלא וישר את אלו ששונאים את יו גרנט.
באמת, הוא אולי מוכשר. זה בסדר.
אבל להגיד שהוא רומנטי, שהוא יפה, שהוא גברי.
זה קצת מתבלבל.
וגם רנה זלוויגר, שסליחה על ההערה, השם שלה רע ונורא, היא שחקנית חמודה, לא מיוחדת, גם לא יפה במיוחד, וגם ב"האחות בטי" היא לא הייתה מקל.
בעייני עדיף היה להעיף את יו גרנט, אבל זה באמת עניין של טעם של הבמאים הבריטיים הערורים אללו!
אגב,
שלוש דקות בערך אחרי שאני כותבת את התגובה הקודמת,
עליי להגיד שגם בעייני כותבים ברידג'יט ולא בריג'יט.
עם תשימו לב טוב, בעברית ה-ד' שמה את מקומה בשם.
וסליחה עם טעיתי טעות חמורה.
אולי התכוונת להגיד,
שגם במקור, יש D באמצע השם. או אולי ה- D סתם נמצאת שם בשביל הקישוט ולא מבטאים אותה, וזה בגלל שהשם במקור מצרפתית או משהו, ואחד החוקים באיות הצרפתי זה שאין חוקים?…
וחוץ מזה, שמתי לב שבראש הכתבה לא כתוב שם הסרט במקור. הייתי צריכה לעשות חיפוש בימד"ב לפי Jones בלבד! תתביישו לכם!
אויה!
פאשלה של המערכת, שתתוקן במהרה.
וכן, גם במקור יש D באמצע השם, אבל זאת לא סיבה לכתוב את זה גם בעברית (או אולי זאת כן – קהילת המתרגמים של עין הדג, איפה אתם?)
לדעתי צריך את הד'
גם משום מה התרגלתי להגיד את השם הזה כשאני מבטאת את ה-ד', אבל לא שומעים את זה עד כדי כך.
ברידג'יט, בריג'יט… מה זה משנה בעצם? שהיא תחליט איך לכתוב את זה כשהיא תבוא לישראל.
במקרה הספציפי הזה,
לדעתי צריך את הד'. באופן כללי, שמות מתרגמים כמו ששומעים אותם. אבל במקרה הזה, עם תקדימים כמו משחק הברידג', והעובדה שהשם קיים באנגלית גם בנוסח Brigitte, שהוא נטול D, יש מקום לאות ד' בתרגום.
ואלה היו שלושים שניות מטעם קהילת המתרגמים של עין הדג.
אבל ברידג' זה תקדים רע.
לא מבטאים את הד' אז לא צריך לתעתק אותה, נקודה. ב"ברידג"' זה כבר השתרש, אבל למה להוריש את אותה הטעות גם למלים אחרות?
וזה שאותו שם קיים גם באיות אחר באנגלית – זו כבר ממש סיבה גרועה. מתעתקים בשביל קוראי העברית, לא כדי שיהיה קל לתעתק את השם בחזרה לאנגלית.
בריג'ט שולת!!!111
דווקא עדיף ברידג'יט
אם שמים בריג'יט זה נשמע כמו שם מרוקאי. לעומת זאת ברידג'יט נשמע כמו שם צרפתי שהבריטים עשויים להשתמש בו.
עם זאת, הספר עליו מבוסס התרגום קרוי יומנה של בריג'ט ג'ונס, כך שזה יוצר מצב שהסרט מעוות את שם הספר.
למעשה.....
בשם הספר האיות הוא Bridget, כך שאם תרגמו אותו שלא לפי התעתיק, זה לא מחייב את שם הסרט להמשיך בטעות.
בלבלתם אותי לחלוטין.
אתם מדברים על שם הספר באנגלית או בעברית? את מה תרגמו שלא לפי התעתיק? וסרין, הרי היו פה שתי דעות, אז על איזה מהתעתיקים את מדברת? אוף איתכם.
אז ככה:
בשם המקורי של הספר, בשפתו המקורית, השם נכתב Bridget. לעומת זאת, בתרגום לעברית של שם הספר היא מכונה "בריג'יט" (זאת עפ"י me שהו). בשם הסרט המתורגם לעברית חזרו אל השם המקורי לפי התעתיק המדויק "ברידג'ט". ובשלב זה נראה לי שהקטנוניות סביב אות אחת קטנה היא בשיאה.
אז ככה:
התשובה של סרין נכונה חוץ מפרט קטן. שם הספר תורגם לעברית כבריג'ט ולא בריג'יט(יענו בלי יוד אחרי הג'). וזאת בהסתמכות על אתר DBOOK שאני די סומך עליו.
מה פתאום קטנוניות?
טוב, זה קטנוניות, אבל זה גם עקרוני. בלי קטנוניים כמוני עוד היינו קוראים לכל ג'ים "דז'ים" ולכל ג'ון "דז'והן".
דרך אגב, אני מנסה כבר שעתיים "לנקות" את הדף הראשי של פישאיי (שלא יהיו הודעות "יש תגובות חדשות") ואני לא מצליחה. כל פעם שאני מסיימת לקרוא את כל החדשות ומרעננת את הדף הראשי, כבר יש שלוש-ארבע חדשות. ואומרים שמשעמם לי בחיים.
המילה האחרונה בנושא
כשיש מחלוקת, לאן פונים? לאתר הרשמי, כי מי יידע טוב יותר מהמפיצים עצמם? הם בטח חקרו את הנושא לעומק לפני שהחליטו, נכון? ובכן, לפי האתר הרשמי לגמרי של 'גלובוס', האיות הנכון של השם Bridget לעברית הוא לא אחר מאשר בריג'דט.
לא מאמינים – נסו בעצמכם:
http://www.globusland.netvision.net.il/cinema/movieDetails.asp?movieCode=626
נקווה שזה יסיים את הויכוח אחת ולתמיד.
המפיצים?
אותם אנשים שהפכו את THE CELL לתא קטלני, את a bug's life לבאג לייף, את tomcats לאמריקאן גאי, ועוד עיוותים רבים וטובים? דווקא עליהם לסמוך בקשר לשמות?
ולשאלת מליון הנקודטות -
איל אתה היית מתרגם את Tomcats?
(אין בשאלה זאת משום הכרה בכל איכות שהיא לכל שם חליפי שעושי היה להיות מוצע או להתקבל ע"י המפיצים. כמו כן, כל תוכן ההודעה מביע את דעתו של כותבה, ולא מייצג את עמדותיו של שום ארגון ו\או מחתרת העשויים לשכון באתר אשר עשוי להיות, או לא, עין הדג.)
בטח אם הייתי מפיץ
הייתי מתרגם לאחת מהאפשרויות הבאות:
1.טום כץ
2.הרווק מת מצחוק
3.חתול זכר (ככה בבילון מתרגם לי אותו)
4.אני הולך לישון ולילה טוב לכל האנשים שממשיכים להתווכח על אות ב2 וחצי בלילה
טום כץ? (:
קנית אותי.
גברברים
צריך להיות איזה חוק,
שאסור להגיב על הודעה לפני שקוראים אותה. כולל *כל* המילים.
אתה בעל הבית
אם יש לך הצעה לחוק אתה מוזמן לממש אותו.
מהיום, כל הודעה
תועבר בספלר, לפני שאני אענה עליה, ואני מציע לכל שוכני במה זאת לנהוג כמוני.
ואני לתומי חשבתי...
שיש כאן הסכמה לגבי העובדה שמפיצי סרטים הם עם של אידיוטים תאבי בצע כסף, שאהבת קולנוע אמיתית היא מהם והלאה וכל מה שמעניין אותם זה למשוך סרט שיצא בחודש פברואר עד הקיץ כי אז יצפו בו עוד ארבעה וחצי ילדים. שאני אפילו אטרח לציין את דעתי לגבי החלטות התרגום שלהם? מבחינתי עובדות שהמפיצים עומדים מאחוריהן הן לא עובדות בדוקות. (או כמו שאומרים בצבא: "אם יש ספק- אין ספק").
א. בצה''ל לא נפוץ השימוש במקף.
בטח לא במשפט זה.
ב. השמיטי גם את ה-"אם". בפקודה.
מה יצא? משפט די חסר משמעות, כמו כל שטות צ"ת אחרת.
אני לא חושבת
שצה"ל יכול לשמש דוגמה לארגון שעושה הרבה דברים נכונים, כולל שימוש במשפטים בצורה נכונה.
ושכחת לציין גם את טון ה-אני-המפקד-ואת-חפ"שית-קטנה-ומושתנת שמלווה את המשפט הזה. בדרך כלל גם לאחר המשפט יישמע משפט נוסף: "ויש לך שבת".
מוזר.
אלי אף פעם לא דיברו בטון הזה!
האם עלי לחוש מקופח?
אדרבא ואדרבא.
עליך לחוש מטופח.
למה אתה מלכלך?
נכנסתי ללינק ויש שם גם ברידג"יט, ברידג'יט וברידג' יט (עם רווח). לזכותם ייאמר שהם הצליחו לכתוב את זה פעמיים שלמות בלי שגיאות.
אגב מפיצים
החלטתי לבדוק מה גלובוס גרופ (להלן המפיצים) כתבו על כרטיס הקולנוע לישב"ג. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לאתר את הכרטיסים וכך הם כתבו: יומנה של בריג'דט ג'ונס. לא ברידג'יט, לא בריג'יט, לא בריג'ט ולא בריד'גט. פשוט בריג'דט. ושמישהו ינסה להגיד 10 פעמים מהר יומנה של בריג'דט ג'ונס.
הביקורת
כאשר אנחנו צופי הקולנוע, מחליטים ללכת לסרט רומנטי-קומי מבית היוצר של אנגליה, קשה להגיד שאין לנו ידע די ודאי כיצד הסרט הולך ליהיות.
רוב הסרטים הנ"ל אמורים לבדר בצורה אינטיליגנטית, וברוב המקרים אנחנו גם נראה את יו גראנט.
ב"ארבעה חתונות ולוויה אחת" וב"נוטינג היל" זה עבד לא רע בכלל.
ב"יומנה של ברידגט גונס" זה עובד מצויין.
הרעיון בסרטים הללו הוא די קבוע.
לוקחים את יו גראנט ומוסיפים לו שחקנית אמריקאית,ומנסים לעבוד על השילוב הזה.
ב"יומנה של ברידגט גונס" הרעיון נשאר אותו רעיון, אבל בכל אספקט ישנו שיפור.
"יומנה של ברידגט גונס" מצליח לחקות כל סרט בריטי ידוע אך באותו זמן הוא גם מצליח ליהיות טוב ממנו.
ישנם כמה גורמים אשר כמובן עוזרים לעניין.
רנה זלוונגר מדהימה, באמת. היא נותנת את אחת ההופעות החינניות והמשכנעות שנראו בזמן האחרון ומצליחה לגרום לזיהוי מוחלט עם הדמות.
יו גראנט אשר סוף סוף לא משחק את הטיפוס הנירוטי המאוהב אלא משחק את הטיפוס הרע, עושה זאת מצויין וגורם לבלבול עמוק אצל הצופים אשר לא יודעים במי כדאי לברידגט לבחור.
עוד דבר קטן אשר נמצא בסרט הוא כמובן דמויות המשנה (אשר נוטים להקדיש להם הרבה זמן בסרטים בריטיים, ובצדק) וגם כאן דמויות המשנה נפלאות ומוסיפות המון לעלילה.
בשורה התחתונה- סרט מהנה מתחילתו עד סופו.
יו גראנט ורנה זלוונגר במיטבם.
כדאי מאוד לראות
77 הודעות, תוך שלוש ימים,
ועוד בלעדיי. אני מתפעלת.
בכל אופן, אני רק חייבת לציין שלהבדיל ממה שרבים אחרים חושבים, יו גרנט הוא משהו כמו הבן אדם הכי מושלם בקולנוע.
הוא יפה, הוא ממש חמוד (אני לא מאמינה שאמרתי את זה!), והוא אפילו יודע לשחק.
ואני דווקא אוהבת את הביצוע של ג'רי הלוואיל, אבל אולי זה קשור לכך שהיא הזמרת הכי אהובה על חברה שלי, עוד מימי הספייס גירלז.
ועוד בהתחלה היא לא האמינה לי שזאת גירסת כיסוי (של ווטרס גירלז, למיטב ידיעתי).
וואו!!
לא ממש האמנתי שמישהו באמת תופס מג'רי האליוול זמרת, אז עוד שתהיה האהובה ביותר….
למה?
יש לה קול בסדר גמור, ואפילו יפה בהשוואה ל"אמנים" של ימינו, היא כותבת לעצמה את השירים, והם אפילו מדברים על משהו חוץ מ'או אני כל כך אוהב/ת אותך!!!'
יחסית לבריטני ספירס, למשל, היא הרבה יותר מזמרת טובה.
בעצם, יחסית לבריטני ספירס אני הרבה יותר מזמרת טובה.
למה? כובע!
כותבת לעצמה את השירים…. פפפפף…הרשי לי לגחך. שירה האחרון הוא בכלל חידוש ושכחתי כמובן ששיריה הקודמים הצטיינו בטקסטים פוסט-מודרניים עמוקים כמו: "Find my love, my Dolce' Vita" או שמא את מדברת על ימיה בספייס-גירלס: "Every boy and every girl, Spice up your life". נכון, היא מדברת על עוד דברים חוץ מ"אני אוהבת אותך": היא מדברת גם על "אני אוהבת את עצמי".
שלא לדבר על החרוז הנהדר:
La dolce vita עם My sweet la vida. אפשר להיות יותר מטומטם מזה?
(כן, אני יודעת, מגרפה על הראש ולשיר צביקה פיק. כבר אסור לשאול שאלות רטוריות?)
בכל אופן, יש רמות של טפשות שהן כמו לשמוע ציפורניים שנגררות על לוח.
למה?
סליחה, אבל אפשר להגיד על הגברת האליוול הרבה דברים, אבל בעלת קול איכותי ללא ספק לא יהיה אחד מהם. אפילו היא לא מתיימרת להיות כזו.
יש לה קול נמוך שמנסה להיות סקסי, או סתם קול בנאלי לחלוטין.
ובעניין ההשוואה לבריטני- טוב, עם כל חוסר חיבתי לבלונדיניות כוסיות מיליונריות בגילי, אני נאלצת להודות שלבחורה יש יכולות קוליות.
להגיד שאני אוהבת את הסגנון שירה שלה? בואו לא נגזים. אבל בתחומה היא בהחלט לא רעה. כל אחד צריך לשפוט בהתאם לקטגוריה בה הוא רואה את עצמו (למרות שיש כאלו שהם פשוט טובים, בלי סיוגים למינהם) ואם ג'רי ובריטני כלולות באותה קטגוריה (פופ קליל, קליט ונטול משמעות) צריך לשפוט אותן גם לפי אותן הקריטריונים. עצוב ככל שזה יהיה- בריטני לוקחת .(אני אמרתי את זה?! אבוי…)
ולנושא- טובה או לא טובה, החידוש למטר גברים פשוט קקי.
אלוהים גדול
באמת לא חשבתי שאכנס לדיון הזה, אבל הנה דעתי הלא-קונבנציונלית:
– למרות שאני חושב שג'רי האליוול אינה זמרת, ובטח לא אמנית…
– ולמרות שהספייס גירלז שנואות עלי כמעט כמו בריטני ספירס (וגם הן בעצם די זמרות צעצוע)
– ולמרות ששנים אהבתי את הביצוע המקורי ל'יורד גשם של גברים' של 'נערות מזג-האוויר' עם הקליפ המופלא שלהן….
אני עדיין חושב שהחידוש של האליוול לא רע בכלל. הוא לא שונה בהרבה מהמקור, וזה טוב. והוא מחזיר שיר פופ מצוין לתודעה אחרי שנים, בלי שהאמרגן יצטרך לברוח עם הכסף ובלי הופעות אצל קיציס.
גם הקליפ – שילוב של סצינות בי"ס בסגנון 'תהילה' הותיקה וסצנות מופרכות עד משעשעות מהסרט – חמוד למדי.
האם זו מוזיקה איכותית? לא.
האם זהו פופ מעולה שחבל על הזמן? כן.
האם זה עדיף על בריטני ספירס? מה אתכם, שנה אצל רופא שיניים עדיפה על בריטני ספירס.
איזה סרט!
ברידג'יט ג'ונס סרט מעולה! פשוט מצוין! מצחיק, שנון, רנה זלווגר מהממת! טוב נו לא נגזים עם מעולה אבל בהחלט אחד המוצלחים שראיתי בזמן האחרון. ומי שאמר שהסוף צפוי, לא ולא! מי שיער שהיא תבחר ב… ולא ב… זה פשוט לא צפוי.
אגב ספישל פיצ'רס
בסוף הסרט מראים קטעים כאלה של אחרי, עם יו גרנט, מישהו ראה? ובקשר לקולין פרת'…הוא באמת לא היה משהו. והכי מוזר היה הקטע עם היומן שהוא קנה לה בסוף, הוא התעצבן אליה ופתאום הלך לקנות לה יומן כפתיחת דף חדש? אם מישהו היה צריך לעשות את זה זו הייתה דווקא היא.
ואכן לברידג'ט הגיע מישהו יותר טוב ממה שמו (פירת') כמו יו גרנט או כמוני :).
ובקשר לסוגיה כאילו היא העלתה עשרה ק"ג, לא היה נראה עליה, אמנם קצת שמנמנה (היה אפשר לראות במיוחד בחזה) אבל לא ביג דיל.
אמנם קצת שמנמנה
"היה אפשר לראות במיוחד בחזה" – זה כל מה ששמת לב אליו?? לא ראיתי את הסרט, אבל לפי הפרסומות נראה שהישבן זה החלק שהיא הכי טרחה להשמין בו…
וד"א, לא קראתי את התגובות הקודמות כי כולן הכילו סימן ספוילר, את שלך כן קראתי כי כבר לא היה סימן ובכל זאת הזכרת בה את הסוף (עכשיו אני יודעת במי היא בוחרת!), אז פעם הבאה שים גם אתה ספוילר בבקשה, תודה.
או.קיי התנצלותי הכנה,
אבל מייד אחריי ששמתי לב (2 שניות אחרי) פרסמתי אותה שוב עם סימן הספוילר, כנראה מישהו מחק אותה.
לא היו כריטיסים טובים ל'שרק'
אז הלכנו לסרט הזה, ולא התחרטנו.
ובמלים אחרות:
אני אדם רגשן. ורגש בסרטים חשוב לי מאוד. יש לא מעט סרטים שגרמו לי לצחוק פרוע ואמיתי מתוך הלב, ולא מעט סרטים אחרים שגרמו לי לבכות (עם דמעות והכל). 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס' נכנס לקטגוריה של הסרטים שעשו לי גם את זה וגם את זה…. לפני שהסתיימו כותרות הפתיחה.
מכאן ספוילרים:
סצינת ה- All by myself המדהימה שפותחת את הסרט פשוט גאונית ומוכיחה מעל לכל ספק ש:
1. רנה זלווגר שחקנית מדהימה.
2. בריטים נהנים יותר.
3. היא לא יודעת לשיר.
עוד סצינה שתיכנס להיסטוריה היא כמובן הקרב המשעשע בין גראנט לפירת', ובעיקר קריאתו של ההומו, 'יש מכות, באמת', מעין הומאז' מתוחכם ל'מועדון קרב' (או שסתם הייתי אובר-מתוחכם בקטע הזה)
פרט לזה יש כמה וכמה סצינות טובות עד מצוינות, שנראות כמו קומדיה רומנטית משנות השמונים שצבעו אותה בצבעי מים רכים ומשחו עליה חיוך פארודי של שנות ה- 90. זה החלק הכיף בסרט.
אבל מדי פעם… וטיפה יותר מדי פעמים… ההומור לא מחליק, הסצינות צפויות מדי, והכל הראה כמו 'שירת הסירנה' מדובב לבריטית. בלי הנפילות האלה, 'ברידג'ט ג'ונס' היה סרט מצוין. גם איתן הו לא רע בכלל.
הערות ניטפיקריות:
משעשע לראות שבעוד האמריקאים מתלהבים מזה ש'לארה' הוא שם בריטי, הבריטים חושבים שהוא אמריקאי ומתלהבים ממנו חזרה. (והשם הזה בכלל רוסי. לך תבין)
הקהל באולם נהנה מאוד וגם הסרט הזה היה די מלא, מה שגורם לי לחשוב שמבחינת דו"חקו עברי גם 'שרק' וגם 'ברידג'ט' מצליחים לא רע. אולי כדאי שגולשי עין הדג שהולכים לסרטים יתנו גם התרשמות כללית על כמה אנשים הגיעו ומה התגובה שלהם לסרט… תהיה לנו סטטיסטיקה מסוימת לקבלת תחושה מה הקהל בציון אוהב (פרט ל'אסקימו לימון – החגיגה נמשכת' כמובן).
מישהו אמר על הסרט 'מישהו כמוך' שהסיבה היחידה ללכת היא אשלי ג'אד המקפצת בתחתונים. ואני אומר שאני מעדיף את רנה זלווגר רצה בתחתונים אני דיי.
סנטיפי מוסרת את אהבתה.
ניטפיק-פיקיות:
בסרט מכנים את הגיבורה ברידג'ט. עם 'ד', בלי 'י'.
שאלה:
מישהו זוכר היכן בסרט הופיע סרט כחול?
מז'תומרת עם ד'?
הם אומרים בריד, מחכים רגע, ואומרים ג'ט? כי אחרת אני לא רואה איך אפשר להשמיע את הד' הזאת.
קודם תלמדי לומר בקבוק כמו שהם
אומרים
אחר כך נעבוד על הברידג'ט
אם כבר ניטפיקיות
הכוונה: בתרגום שמופיע בכל פעם שהשם מוזכר. השאלה הייתה על התעתיק לעברית.
מה שיפה
זה העקביות של גלובוס גרופ. בפרסומות זה יומנה של ברידג'יט ג'ונס, בכרטיס קולנוע זה יומנה של בריג'דט ג'ונס, בסרט היא דווקא בריג'יט ואילו בספר היא בריג'ט.
מדד הג'ונס בירידה
אז ראיתי סוף סוף את הסרט המדובר כל כך, לאחר ששתי חברות שלי נתנו עליו כל אחת בנפרד ביקורת רעה וטובה, והנה הביקורת שלי:
בסך הכל סרט חביב, רנה זלווגר חמודה גם אם המבטא הבריטי שלה לא משכנע (אבל אולי זה רק כי אני יודעת שהיא אמריקאית), יו גראנט מעצבן במיוחד בתור דמות מעצבנת במיוחד (מה שמהווה דווקא שינוי מרענן יחסית לסרטים הקודמים שלו עד עכשיו), וקולין פירת' שעליו לא שמעתי לפני הסרט היה משכנע למדי בדמות "הבחור הישר בעל הערכים" או איך שהיא לא תיארה אותו בסרט.
כמה הודעות טובות למעלה התלוננתי על הגרסא הנוראית של ג'ינג'ר ספייס וחידושה לRaining Men שנחרש בכל פינה אפשרית בטלוויזיה וברדיו. מישהו ענה לי ששילובו של השיר בסרט דווקא מתאים מאוד לסצינה, ואחרי שראיתי אותה אני מסכימה בהחלט (ודווקא הפריעו לי יותר כמה שירים אחרים בסרט כמו החידוש הביזארי לMrs. Jones).
אך אף על פי כן ולמרות הכל לא נהניתי עד כדי כך מהסרט, אולי בגלל שהחצי השמאלי של הפה שלי כאב כל הסרט [רופאי שיניים, עם נורא, אתם יודעים] והמבחן שנתתי לסרט מתחילתו הוא אם הוא יצליח להשכיח ממני את הכאב וגם להצחיק אותי קצת (מה שכמובן היה גורם לכאב לעלות שוב). אבל את שניהם הוא לא הצליח לעשות, ושני ההורים שהיו איתי (שניהם במקרה שלי) אמרו שהם נוטים להסכים עם החברה שלי שאמרה שהסרט גרוע, ואבא שלי אפילו אמר שהסוף יותר גרוע מסרטים אמריקאיים.
לא מספיק טוב בשביל להשכיח כאב בשיניים – אני ממליצה לחכות לווידיאו.
ב-א-מ-ת
דבר ראשון, ברצוני לשבח את מי שבחר את המוסיקה לסרט, מוסיקה גאונית ולמה לאזאזל עדיין לא קניתי את הפסקול? דבר שני, הסרט לא כזה גרוע כמו שכתוב בביקורת, ל דעתי זה סרט מצחיק, אני השצנתי מרוב צחוק, קראתי את הספר לאחרונה והוא ממש לא כמו הסרט. חוץ מהעובדה שהחסירו חלקים, גם שינו מלא מהתסריטים…ב-א-מ-ת
למה לאזאזל
את לא קוראת את הביקורת לפני שאת מגיבה עליה?
איפה בדיוק כתוב שם שהסרט גרוע?
בדיוק אתמול ראיתי ת'סרט
באולם של הקיבוץ שלי. ולפני שאני אתחיל, כמה מילים על האולם הנ"ל: הוא שווה יותר מכל אולם קולנוע שאני מכירה. מסתובבים בו חופשי
ים (לפעמים. ב"טעות"), יש לו את אחת ממערכות הסאונד הכי טובות שיש, מסך ענק, כיסאות נוחים לאללה, והכי טוב: זה חינם. הבעיה היחידה היא שאין פופקורן…
?). מתאים לו.
ועכשיו בקשר לסרט עצמו: סרט מקסים. נהנתי מכל שניה… בעיקר, כמו שרבים וטובים ממני כבר אמרו: זה ממש חוויה לראות את יו גראנט בתפקיד ה"רע" (אגב, זה לא
____________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
ועכשיו עולה השאלה
האם רנה שיחקה כל כך טוב בסרט שמגיעה לה מועמדות לאוסקר?
זה פיצוי
על זה שלא העריכו אותה מספיק ב'האחות בטי'. אוסקרים זה עניין מצטבר, מסתבר.
האחות בטי היה משעמם,
ורנה לא הבריקה שם במיוחד, לעומת זאת ביומנה המצוין, היא בהחלט הייתה שווה מועמדת (או אולי אני בכל זאת קצת מפריז?).
וחוצמזה, למה מצטבר? ראסל קרואו קיבל שנה שעברה על תפקיד *סביר* אוסקר, והשנה על תפקיד שעל פניו נראה יותר טוב הוא מקבל מועמדות.
אתה לא מפריז, ממש
לא. לרנה מגיעה מועמדות, אין ספק. וגם ל"יומנה", שהוא לטעמי אחד הקומדיות הרומנטיות הטובות של השנים האחרונות, מגיעה אחת.
רנה לשלטון!
ראסל קראו
אז ככה, שהשנה ראסל קראו לא זכה בגלל שתי סיבות- אחת, הוא היה לבן (שמתם לב ששני אוסטרלים לבנים- שחקן ושחקנית, היו מועמדים רציניים והפסידו בגלל האפליה המתקנת…)
אלא שאצל ראסל קראו, בגלל שהוא זכה בשנה שעברה, הרגישו שזה יהיה מוגזם לתת לו גם השנה- עדיין יש הבדל בינו לבין טום הנקס וככה פתאום לתת לשחקן בינוני להגיע להישג מרשים של שני פסלונים רצופים זה הרבה יותר מדי ככה שבאוסקר הכל מחושב- לא תמיד הגיוני וצודק, אבל מחושב זה בהחלט!!! (ע"ע הזוכים של השנה והרבה יותר מזה- זכייתה של ג'וליה רוברטס ששנים הייתה אחת המצליחות אבל אף פעם לא הייתה מועמדת רצינית בגלל שהעדיפה קומדיות רומנטיות ולכן על התפקיד הדרמטי שהיה מעולה אבל לאו דווקא מחייב אוסקר, היא זכתה ועוד הייתה זוכה בטוחה.)
הא?
ואני אחזור על דבריי, לשם הרושם: הא?
אליל סקס לא עוזבים? אשה מסופקת לא עוזבת? מה עוד? לא מחליפים סוסים בעלייה, ורוחצים ידיים לפני האוכל?
הבה אספר לך סיפור קטן (ולא לילדים, דיר בלאק אם אני תופסת ילד מתפלח לכאן): היתה לי בזמנו ידידה טובה שהיה לה חבר, פצצה במיטה. אין אפס, כל משגל מלמיליאן (חפשו במילון הישישים הישראלי אם אתם לא מבינים את הפירוש). אממה, כמו שנוטים להיות טיפוסים כאלה, גם זה היה קצת קר מבחינה רגשית (זה כנראה הולך ביחד, היכולת לביצועים מושלמים עם ניתוק רגשי מושלם). והיא ממש סבלה מזה.
אז יום אחד היא נפרדה ממנו, מצאה לעצמה מישהו אחר, לא יפה במיוחד אבל מתוק, ואחרי כמה זמן היא התקשרה אלי בהתרגשות: "תשמעי, לא תאמיני, אבל בפעם הראשונה ששכבתי איתו, לא עמד לו מרוב התרגשות! כמה מקסים!"
"מקסים?" אני תוהה בדיפלומטיות.
"כן, את לא מבינה? מצאתי לי *בן אדם*!".
נדמה לי שאין צורך שאכביר מילים מעבר לכך.
אליל סקס
הממם. בדיוק אני רואה סרט שעוסק במה שאת מתארת.Hellraiser.
סרט על מה שאשא תעשה אחרי משגל טוב אחד.
(לא שהוא סובל מעודף הגיון, הסרט.)
נטשתי אותו, לבינתיים. נחזור מחר, אולי. יש גבול למה שאני יכול לסבול כאשר אני סובל ממחושים בבטני עוד בטרם התחיל הסרט. יש דברים שלא רואים על קיבה מבולבלת.
(ואני חושש קצת לחתול שלי. האם כמויות כאלו של דם וצרחות יכולות להקהות את רגישותו לדם שלי ולצרחות שלי כאשר ציפורניו נתקעות בי?
האם יש סרטים שעדיף להם לחתולים לא לראות?
''סיוט ברחוב אלם''. כל הסדרה.
זה מביא להם רעיונות. את הציוד הם כבר מביאים מהבית.
תתפלא, אבל כן.
פורפרה אוהבת מאוד סרטי אקשן. בקטעים שלא קורה בהם כלום – היא הולכת לחפש תעסוקה אחרת (או פשוט נרדמת).
שאני אתחיל להרחיב איזו בעיטה בביצים היא הביאה פעם לגידי (אקס-שותף), או על מעלליה האחרים?
לגבי הערה א'
רק לצורך הידע האישי,
כשכתבה הלן פילדינג (המחברת של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס")
היא בכוונה השתמשה בשם שגילם קולין פירת' בסרט "גאווה ודעה קדומה" שהוא היה "דארסי". האמת היא שלא ממש ברור מאיזו סיבה אבל מה שכן, זה היה במכוון.
לגבי הערה א'
כיוון שהספר "יומנה של בריג'ט ג'ונס" הוא מעין גירסה מחודשת ל"גאווה ודיעה קדומה" של ג'ין אוסטין, אז הסרט ליהק את השחקן שגילם את התפקיד במיני סידרה (המצוינת) לתפקיד המקביל.
לפי מה שהבנתי בספר ההמשך נוסעת בריג'ט לראיין את קולין פירת' השחקן מהמיני סידרה. מעניין איך זה יהיה בסרט.
אז זהו, שלא.
הלן פילידינג כתבה את מארק דארסי בדמותו של קולין פירת'.
זה מי שהיא חשבה עליו כשהיא כתבה, אבל ברידג'יט הוא לא סיפור שמבוסס על הסרט ההוא.
והלן עצמה מאוד שמחה כשקולין לוהק לגלם את מארק שנכתב בדמותו.
לא מבוסס, אבל יש קשר.
זה מיומד''ב?
בכל מקרה, אין ספק שהיא אהבה אותו במיוחד בסרט הזה, אז ככל הנראה, היא עשתה רפרנסים מהסרט. אבל זה לא יותר מאשר מחווה. זה לא שעל זה מבוסס הספר…
זה כמו להגיד שקיל ביל מבוסס על… מה הרפרנס של החליפה הצהובה תזכיר לי?
ברוס לי
(וכמובן, זה שמשהו מיומד"ב לא עושה אותו נכון בהכרח).
אבל זו העלילה של כל קומדיה רומנטית שניה
תמיד הגיבורה מתאהבת קודם בגבר הלא נכון ויש לה משהו נגד זה שבסוף הסרט היא תתנשק אתו בתחתונים.
למשל:
במישהו כמוך אשלי ג'אד מתאהבת בגרג קיניר, מתעבת את הקולגה שלה יו ג'קמן, רק כדי לגלות בסוף שקיניר המניאק וג'קמן הוא אהבת חייה.
בקייט וליאופולד מג ריאן סולדת מיו ג'קמן ומנסה לצאת עם הבוס שלה, רק כדי לגלות שהוא מניאק, ושהיא אוהבת את יו.
בבת הים הקטנה אריק מתאהב באורסולה רק כדי לגלות שבעצם בכל הזמן הזה אריאל היתה הצדיקה. אז מה אם זה מצויר ולא כל כך קומדיה אלא טרגדיה?
בכל ספר של דניאל סטיל הגיבורה מתאהבת במישהו שמתאכזר אליה, רק כדי לגלות שהיא בעצם מאוד אוהבת את זה שהיא לא ראתה ממטר/היה אויב שלה תמיד. כמובן אחרי שהיא מגלה את זה והם חיים באושר ועושר שנתיים שלוש, הוא מת, ושוב חוזר הניגון, איזה שלוש פעמים לפחות.
בנדודי שינה בסיאטל טום הנקס יוצא עם הבחורה הלא נכונה ומסרב לראות את מג ריאן, רק כדי לגלות בסוף שהיא האחת.
בקיצור, חצי מהקומדיות הרומנטיות הן ביסוס על גאווה ודעה קדומה, וכן גם חצי מהרומנים לנשים?
לא נראה לי.
זה פשוט סיפור נפוץ. בחורות נוטות להתאהב בגבר הרע והאידיוט משום מה. זה הכל.
ראית את ''גאווה ודיעה קדומה''?
או קראת את הספר?
אם התשובה היא שלילית אז עזבי את הויכוח הזה באמצע, פשוט בגלל שאין לך מספיק כלים לשפוט. הנקודות המשיקות גדולות מסתם מוסכמות של הקומדיה הרומנטית.
ורק כי אני נחמד אני אחזור על שתיים מהן:
1. בשני המקרים הבחור הלא נכון מעליל על הבחור הנכון שהוא גנב את ארוסתו, כאשר ההפך הוא הנכון.
2. בשני המקרים הגבר הנכון מתוודא באריכות על אהבתו לבחורה, רק כדי שזו תהדוף אותו בבוז. איזה עוד קומדיה רומנטית שאת מכירה עשתה זאת?
אממ, אוקיי
הרי נוסח ההצעה המעודכנת שלי. אני מציע לקבל אותה ולהגיע לפשרה, כי לא תהיה הצעה טובה מזאת:
"בריג'ט ג'ונס" שאל מ"גאווה ודיעה קדומה" את דמותו של הגיבור הרומנטי (להלן מר דארסי הגאוותן מבחוץ, אך המקסים מבפנים) וכן את המוטיבציות העיקריות לסיפור האהבה וכמה מהמהלכים העלילתיים הבולטים (להלן חוסר חיבה ראשוני+שמיעת ביקורת חריפה כנגד הגיבורה, סיפור שקרי על אהובה שנגזלה, וידוי אהבה מבולבל מעט וכן הלאה). לעומת זאת בריג'ט עצמה שונה לגמרי מליז, גיבורת "גאווה ודיעה קדומה" וכן הטון, התקופה וסיפורי המסגרת שונים לחלוטין.
מה דעתך על פשרה אחרת?
הלן פילדינג היא אשה לא מקורית במיוחד.
היא התאהבה בקולין פירת' ב"גאווה ודעה קדומה" (כמו נשים רבות אחרות, אינטיליגנטיות דפקא) והחליטה להכניס אותו לספר החדש שהיא כתבה, שבו הדמות הראשית ככל הנראה (ככה זה בדרך כלל אצל סופרים) מבוססת עליה עצמה (חוץ מזה שהיא דווקא רזה למדי).
כחלק מגניבת הדמות, היא גם גנבה כמה מרכיבי עלילה. למשל, אם מארק דארסי שחצן ואומר דברים לא נכונים, בו ניתן לברידג' לשמוע אותו על הדרך, וגם וואלה, מגניב העניין הזה עם החבר ששוכב עם אשתו.
עשינו עסק?
:-)
אגב, הסבר לעקשנות שלי בנושא
(קודם כל, חלק מזה הוא בגלל שאני פשוט בחורה עקשנית, אבל…)
זה נורא מרגיז אותי שאנשים עושים את זה. זו כמו הטענה ש"אמה" הוא הבסיס ל"קלולס".
למה, כי היא משדכת בין אנשים ומתאהבת במי שהיה לה כאח? (יותר נכון, מבינה שהיא בעצם היתה מאוהבת בו).
זה בערך כמו להגיד שאני רובוט הוא עיבוד לספרו של אסימוב, במקום לראות שהוא רק שואב ממנו השראה.
ויש הבדל.
ברגע שאתה לוקח סיפור שלך למחוזות אחרים – זה אחר לגמרי.
יש מחווה, זה מה שנתן לך השראה – כן.
אבל זה לא עיבוד לסיפור.
עקשנות זה סבבה, עיוורון זה לא.
אני לא יודעת לגבי בריג'ט, אבל קלולס שואב מאמה בערך את כל הדמויות וכל מהלכי העלילה. אם את רוצה לשמור את המלה "עיבוד" למשהו יותר נאמן לעלילה המקורית, יישר כוח, אבל אז תצטרכי למצוא מלה אחרת למה שקלולס עושה מג'יין אוסטן (ולשכנע את שאר העולם להשתמש בה).
שואב את העלילה והדמויות?
(עכשיו יעבירו אותנו דירה ל"אמה" או "קלולס" :-))
מי הדמויות המקבילות לדיון ומורי?
ממתי אמה היתה קלת דעת ווכחנית כמו שר?
הסיפור של אמה מנסה לעזור לבחורה שאת שמה שכחתי לא דומה בכלל לזה של שר שמנסה לעזור לטאי. שר עוזרת לטאי מבחינת מהפך בלבוש ומכוונת אותה לאנשים הנכונים ורמי המעלה, בעוד אמה רק מנסה לעזור להיא למצוא שידוך הולם (כלומר, למעמד שלה).
כשראיתי את אמה ממש לא קישרתי בין השניים.
אולי כי אמה (כמו כל סיפור ג'יין אוסטיני) הוא פשוט משעמם רצח.
וכשמישהו לוקח סיפור משעמם ומכניס בו עניין ופלפל, תוך שינוי דמויות, רקע ומצבים, הרי שזה לא עיבוד, אלא לקחית הרעיון הבסיסי למחוזות חדשים ומלהיבים יותר.
וואטאבר.
אכן, וואטאבר
אכן, טיעון מנצח.
ניטפוקון
זה כריסטיאן, לא כריסטופר.
זה לא טיעון
אם את בוחרת שלא לראות בסרט המבוסס על מקור קלאסי כגירסה מחודשת בגלל שיש בה עדכונים משמעותיים לימינו, הרי זו זכותך. יש לנו חילוקי דעות בעניין הזה, אבל אני יכול לחיות איתם.
אולי אני חוזר על משהו שמישהו אמר?
לא יודע. לא קראתי.
יומנה של בריג'יט ג'ונס:
עוד סרט מעאפן מפס היצור של שגר וגרוף.
הבדיחות נבחרו בקפידה ממיטב הסרטים.
העלילה מתאימה במדיוק, לא מהר מדי, לא לאט מדי. הטוויסטים ברגע הנכון, הסוף חמוד אבל לא מדי, בדיוק כמו שקהל הניסוי בחר.
אני יכול לדמיין את המפיק אומר לבמאי: אני חייב סצנה של נשיקה בגשם, בשביל הפרומו! ואני רוצה אותה שמנה, אבל לא שמנה מדי. וזה הולך להיות סרט בנות, אז אני רוצה את ריצ'ארד גיר. אם לא, אז מינימום יו גרנט.
טוב בקיצור…
איכס.