מולין רוז'

מאת
נונו
– פורסם ב 25 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: !Moulin Rouge
במאי: באז לורמן
תסריט: באז לורמן וגרג פירס
שחקנים: ניקול קידמן, יואן
מקגרגור, ג'ון לגואיזאמו,
ג'ים ברודבנט, ריצ'רד
רוקסבורג

אזהרה: תיזהרו.

השנה: 1900;
המקום: פריז;
הריח: נורא ("לא נורא, נתגבר");
מצב הרוח: נפלא-לה-לה, ויש סיבה – המאה ה-20, יד ראשונה, חדשה לגמרי, נושאת פירות מודרניסטיים מהפכניים ("אני ואתה נשנה את העולם").
בתחום האמנות: הבוהמיינים הפריזאים ממציאים עשרות תתי-זרמים אימפרסיוניסטים ("הכל לכדי תמונה"), כותבים רומנים חסרי עלילה בני אלפי עמודים ("עם המון מטאפורות, עם המון דימויים"), וממלמלים סיסמאות יפות נפש – אהבה, יופי, חופש ואמת – בעודם מזילים ריר על הזונות הפריזאיות.
בתחום הזנות: ובכן, אצל הזונות בפריז עדיין אין שום דבר מודרניסטי ("הירקון זורם ונשפך לים").

בשכונה פריזאית מפוקפקת ניצב לו (אז והיום) אחד מסמלי המהפכה הרוחנית והמינית של אותה תקופה: מועדון הלילה מולן רוּז' ("אי צ'י קי צ'י יא יא"), טחנה אדומה, בשבילכם: מועדון קברט עמוס לעייפה במחוכים, ביריות ושמלות מתנפנפות בריקוד הטיפשי ביותר שהומצא עד המקרנה: הקאן-קאן ("כאן נולדתי!"), ששום פוליסה לא מכסה את רקדניותיו, וזאת בגלל תאונות ריקוד תכופות המתרחשות בשל נעלי עקב כבדות הנורות אל היציע (אני מפסיק עם אסוציאציות השירים, כי אם זה מעצבן אותי – אז בטח גם אתכם. אבל, אל תגידו שלא הוזהרתם בהתחלה).

מסמרת הקברט של מולן רוז' היא ניקול קידמן, קורטיזון מרקדת ושרה, כוסית אלוהית שעונה על השם הכי דראג קווין בעולם: Satin, או כפי שתכונה כאן – סדין (לאורך כל הסרט הרגשתי שהוא נהגה, נכתב, בוים, הולבש, אופר, פוסקל וכוראוגרף על ידי חבורת אוחצ'יות ודראג קווינס אינפנטיליות ורומנטיות שאינן מחוברות למציאות. זה לא שאני הומופוב, אני פשוט מכיר את המטֵרְיה). דמותה של סדין מופרכת מיסודה, ומבוססת על מיתוסים רומן-רומנטיים פשטניים, כגונג: הזונה טובת הלב, הפאם פאטל, בת האצולה שאסור לה לממש את אהבתה לאביון יפה התואר בשל שיקולים פיננסיים, ועוד כטוב בעינכם ולעמידות קיבתכם למתקפת רומנטיקה שלוקחת עצמה ברצינות.

האביון החתיך בסיפורנו הוא יואן מק'רגור, סופר מתחיל בשם כריסטיאן, מיסיונר פנאט לערכים הרומנטיים של התקופה המהפכנית ההיא. לשם דוגמא, המשפט הראשון שהוא כותב בדקה השניה של הסרט הוא: "The greatest thing you'll ever learn is just to love,
and be loved in return", משפט שייטחן רבות עד סוף הסרט, כמו משפטים נוספים שהדמויות יחזרו עליהם שוב ושוב ברצינות תהומית ("The show must go on" וכו'), כאילו התסריטאים שילמו עליהם מראש דמי ציטוט מופקעים, ויש למחזר אותם היטב כדי להצדיק את המחיר. או שאולי הם המסר של הסרט.

עלילת 'מולן רוז'!' (כן, יש סימן קריאה בסוף): סדין וכריסטיאן מתאהבים, לאחר שחשבה אותו בטעות לדוכס עשיר אך מגעיל. הדוכס האוריגינל לא מוכן לסבול את התבלבלותה – ובטח שלא את התאהבותה באחר – ותובע אותה לעצמו. אויה, מה תעשה סדין? הרי כספו של הדוכס יציל את מולן רוז' ואותה, בעוד שכריסטיאן יכול להציע לה רק אהבה! היא מנסה לבחור בכריסטיאן אך לדאוס-אקס-מכינה תוכניות משלו. זהו, נגמרה העלילה. מוסר ההשכל: הדבר הגדול שאותו תלמדו אי פעם הוא רק לאהוב, ולהאהב בחזרה?
קולות הקאה פעם ראשונה, קולות הקאה פעם שנייה, קולות הקאה פעם שלישית.

עלילת 'מולן רוז'!' אולי מתקיימת בפריז לפני 100 שנה, אבל הסרט מתבלט בעיקר בזכות פס הקול שלו, שלוקח את פזמוניו משירים גדולים וכיפים המוכרים לכולנו משנות ה-70, ה-80 וקצת 90, למשל 'Lady Marmalade' הנטחן של MTV וגלגל"צ, 'Roxanne' של פוליס, 'Your Song' של סר אלטון ג'ון (שיר מדהים שנאנס ונטחן במולן רוז'! שוב ושוב ושוב ושוב), 'Children of the Revolution' של טי רקס, 'One Day I'll Fly Away' שאני לא זוכר מי שרה אותו במקור אבל הוא אחד השירים היפים בעולם שעושה לי רטוב כזה בעיניים, ועוד ועוד. בקיצור – אחלה פסקול, אבל:

השחקנים שרים בעצמם את המילים המוכרות, לצלילי עיבודים חדשניים שהעזו אפילו – שומו שמיים – ליצור מחרוזות! כן, מחרוזות! התוצאה לפעמים מקסימה, לפעמים נשמעת כמו קריוקי של החוג לפיתוח קול, לפעמים כמו הגבעטרון שר נירוונה, לפעמים כמו פאוורוטי שר מדונה, ולעיתים קרובות מדי זה הזכיר לי את המופע שהעלנו בסוף י"ב: מרגש, עם אחלה שירים, אבל גם מלודרמטי מדי, תמים/מיתמם וחובבני משהו.

ניקול קידמן שרה יפה, יש לה קול סבבה כמו לרוב בוגרות בתי הספר למשחק. למרות שעליה לייצג את סדין המופרכת, היא מצליחה רוב הזמן לשמור על כבודה העצמי ולבדר. אין ספק שהיא סופרסטאר שהזמן מיטיב עימו. ואני אומר: אוסקר ב-5 השנים הקרובות.
לעומתה, שירתו של יואן מ'קרגור פחות נעמה לי. אולי בולבולו של אובי וואן – כפי שנופנף ב'וולוט גולד מיין' עטור הסטייל ועתיר הנחרות, וב'כתוב בעור' – גדול כחרב האור שלו, אך אשכיו – היכן? קול זימרתו הגבוה מדי תופס חלק ניכר מאוד בפס הקול, ומעיד שאולי יש הרבה בשר, אבל תפוחי אדמה – לא iii.

הסרט מתיימר להיות סטייליסטי ביותר, ולהוות השראה למסיבות של שירזי באומן. ואכן התלבושות – תלבושות, התפאורות – תפאורות, הצילומים – צילומים והעריכה – עריכה. הכל מקצועי, אבל… אפשר היה לחשוב, שהמלביש קיבל את המפתח למחסן התלבושות הישנות של האולפנים ולקח משם כל מה שרצה, ושהצלם התלהב רק מלעבור דרך כנפי הטחנה שמסתובבות ללא הרף בלילה הנצחי שבו מתרחש הסרט. התפאורה מרשימה, אבל קבועה: בתוך מולן רוז', מחוץ למולן רוז', בתוך הפיל, מחוץ לפיל, בתוך הדירה של כריסטיאן, מחוץ לדירה של כריסטיאן, וזהו. אלו כל הלוקיישנים.

אז בעצם מה קיבלנו כאן? תסריט אהבה פתטי, מחרוזות שירים דביקות של שנות ה-80, תלבושות יד שנייה, סט אחד של תפאורה מושקעת, צילומים מתוחכמים אך לא מקוריים ועריכה קופצנית.

את 'מולן רוז!' יצר באז לורמן האוסטרלי, שיצר בעבר את 'רק לרקוד' (זיכרוני טוען שהוא סרט מגניב), ואת 'רומיאו וג'ולייט' עם דיקאפריו. ברזומה שלו יש גם בימוי של אופרות, ביניהן 'לה בוהם', הדומה בתכניה וחזותה ל'מולן רוז'!'. במחשבה שנייה הייתי ממליץ לבאז שיהפוך את 'מולן רוז'!' למחזמר: מידות הבמה הקטנות יותר יעשו לו רק טוב, ושפע התלבושות והתפאורות יהיה מרשים יותר ופחות טכני.
ועדיין, המון אנשים אהבו את 'מולן רוז'!', והוא אפילו זכה בפרס "סרט השנה"(!) בפסטיבל הוליווד האנונימי כשהוא גובר על 'שרק' ו'ממנטו'.

אבל אני לא אהבתי את 'מולן רוז'!' והוא לא אהב אותי בחזרה.

תגיות: