סיפורו של אביר

במקור: A Knight's Tale
תסריט ובימוי: בריאן
הלגלנד

שחקנים: הת' לדגר, שנין
סוסאמון, רופוס סוול

הסו נא, ילדים, והקשיבו לסיפורו של אביר, כפי שאספר לכם אותו אני, ג'אופרי צ'אוסר, סיפור אשר חזיתי בו במו עיני. בי נשבעתי, כי לא תצא מפי היום אף מילה שאינה אמת לאמיתה…

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי לו וויליאם תאצ'ר.
וויליאם היה בנו היחיד של מניח גגות עני, אך טוב לב וישר. כל כך עניים היו הם, שאם אי פעם היו שותים תה, היה זה תה קר, ללא חלב או סוכר. וללא תה. הם היו שותים את התה מכוסות מלוכלכות וסדוקות, מאחר ובאותם ימים לא המציאו עוד את סוג העיתונים, אשר ניתן היה לגלגל ולשתות מתוכם, כנהוג במשפחות אנגליות עניות.

ראה אביו טוב הלב של וויליאם את שצופן העתיד לבנו, ובכדי להיטיב את גורלו של בנו, מסר אותו להיות לשולייה לאביר נודד. גדל וויליאם והתחזק, אך לא ראה חייל במעשיו. פשוט עם היה הוא, והרי לפשוטי העם לא היתה באותם ימים דרך להתעלות מעל מורשתם. כפשוט עם, לא יכול היה להשתתף בטורנירי רמחים, ולמצוא כך את אושרו.

אך יום אחד, האירו הכוכבים פניהם לוויליאם. האביר הזקן, אשר וויליאם ליווה זה שנים רבות בנאמנות, התפגר לפתע. חפן וויליאם את ההזדמנות בכפותיו, עטה עליו את שריונו של הזקן, אשר הוסר מהגוויה בעודה חמה, והחל לכנות עצמו "סיר אולריך פון ליכטנשטיין". באותו יום בר-מזל, לא הפסיד סיר א. פון ליכט' בקרב.

מונע בטוהר ליבו, ובאמונתו בצדקת הדרך, חלם וויליאם את החלום הבלתי אפשרי, והושיט ידו אל המרוחק מבין הכוכבים – הוא המשיך והביס את כל האויבים הבלתי ניתנים להכנעה. וויליאם, עטוף בקופסת שימורים, דהר אל עבר קופסת הקונסרבים שמולו, בעוד שניהם מכוונים אחד אל השני מקל מחודד, מנסים לנפץ איש את מקלו שלו, על שריונו של היריב. כן, ילדים, היה זה ספורט אלים ומרושע, ומשעמם אפילו יותר מכדור הבסיס שאתם משחקים בחצרכם האחורית. אנא, ילדים, אל תנסו תחרויות רומח בבית: לא, אין חשש כי תחבלו בעצמכם. אין זאת אלא כי דלוחות המה, וחסרות טעם. יוכל אדם לצפות בתחרויות שכאלו שעות רבות, ואלמלא הרעשים של הרמחים, המגנים, והגולגלות שישברו – יכול היה אותו אדם לנום היטב את מנוחתו של אדם עובד.

לא רק בתחרויות האיר כוכבו של וויליאם אליו. יום אחד, בעודו רוכב, נתן עינו בבת אצילים, שיופייה השמיימי מואפל רק תחת יופייה של בת לוויתה, כריסטינה. אך וויליאם חשש שאושרו לא ימשך זמן רב. הוא חשש כי לא יוכל להסתיר את שפלות מוצאו לנצח. הוא ירא פן תגלה הלידי ג'וסלין את האמת עליו, ולא תאהב אותו עוד. לא היו אלה חששותיו היחידים – הלעד יוכל לרכוב לצלילי נעימות רוק סוערות?

חלפו הימים, ועברו הקרבות, וסיר אולריך פון ליכטנשטיין אשר מארץ גלדר הצליח לצלוח את כל קלישאות הספורט הידועות, ולהשאר בחיים. כן, אחד היה, מול יריב חזק יותר. כן, העניינים נראו שחורים ביותר, לפני הסוף הטוב. כן, ילדים, לוויליאם אפילו היה את המזל הרע לקחת חלק בשחוקה מבין הקלישאות – כדור הבייסבול שלו עף אל הקהל המשולהב, אשר נאבק על הזכות לתפסו. אלא מה, ילדים – לא כדור בייסבול היה זה, אלא קסדה. למרבה המזל, ריקה היתה הקסדה בעת שעופפה אל הקהל.

לא לבד היה וויליאם בדרכו אל האושר, כי אם מלווה היה בצוותו הנאמן, אשר חבר אליו בשל נשמתו הטהורה, וטוב ליבו. ומטבע כסף או עשרים, מעת לעת. בור והמוני היה צוותו, זולת אחד. ג'אופרי צ'אוסר, אשר עומד לפניכם ביום הזה, היה איש רב פעלים, ורע יקר ערך לאולריך פון ליכטנשטיין. איש המילה הכתובה והמדוברת, כרוז שנון אשר אין שני לו, איש רב פעלים ומזימות. אם לא על עצמי הייתי מדבר כאן, יתכן והייתי מוסיף בשבחיו של אותו ג'אופרי צ'אוסר זמן רב. ללא צוותו, איני בטוח שהיה עולה בידו של וויליאם להתמודד עם כל תלאות הדרך, ועם האנאכרוניזם שהוטח בפניו שוב ושוב. אך בעזרתנו עמד הוא בכך בכבוד.

כן, אני מסכים, סיפורי אכן היה יכול להיות נאדר בהרבה, אלמלא היה זה סיפור ששמעתם פעמים רבות בעבר, בלבוש זה או אחר. זכרו רק, שגם אם נדוש הסיפור, הרי שגבורה ואהבת אמת הן אבני הבנין של כל האגדות, באשר הן. יכול אני להבין שמסיפורי זה יהנו רק אלו מכם אשר חובבים סיפורים היסטוריים עכשוויים על תקופתנו זו, שבעתיד תתקרא "ימי הביניים". לאחרים אני ממליץ לדבוק בכוס השיכר, אם כבר מלאו לכם י"ח שנים.

רק שאלה אחת לי אליכם, ילדים, בטרם אסיים את הסיפור, ואגמע את שארית כוס השיכר – האם תדעו לספר לי היכן אוכל למצוא את העלמה כריסטינה, בת לוויתה הקורנת של הליידי ג'וסלין?