סיפורים מהמסילה

במקור: The Navigators
תסריט: רוב דאוובר
בימוי: קן לואץ'
שחקנים: דין אנדריוז, תומס
קרייג, סטיב יוסטון, ון

טרייסי, צ'ארלי בראון

החיים שלכם בזבל.
עבדתם עד עכשיו בחברה ממשלתית – לא עבודת היי-טק או משהו משתלם אחר, אלא עבודה שחורה, בכל מזג אויר. תחזוקת מסילות ברזל, למשל. אין הרבה אפשרויות לקידום, המשכורת נמוכה, אבל זו עבודה סבירה עם חבר'ה מוכרים וזה ג'וב לכל החיים.
אבל עכשיו הפריטו את החברה שלכם, החליפו לה את הבעלים ואת השם. עכשיו החבר'ה שלכם מהסניף הקרוב הם מתחרים (הסניף שלהם הופרט לבעלות של חברה אחרת), תנאי העבודה שלכם מוחמרים ללא הרף, הסכמים וותיקים מבוטלים ללא סיבה, וההנהלה משתדלת לגרום לכולכם לפרוש מרצון, כדי שתוכל לייעל את עצמה, להיפטר מעובדים לא משתלמים, לשלם לעובדים פחות, ולהגדיל את רווחיו של הבוס החדש.
ואף אחד לא שאל אתכם.

יותר גרוע: אין לכם השכלה, המקצוע שלכם הוא לא מהמבוקשים בשוק, יש כנראה הרבה דורשי עבודה כך שיש למעבידים אופציית בחירה: מי שדורש פחות כסף, מי שמוכן לעבוד יותר, שלא לוקח חופשות, שלא דורש תשלום על שעות נוספות, מוכן לעבוד בלי אמצעי בטיחות מתאימים, בצוות מוקטן ובמצבים מסוכנים יותר. לא רוצים לעגל פינות? לא צריך. שבו בבית. מוכנים לעגל פינות? מצוין. יש לכם עבודה. אבל תזכרו שאם משהו מתפשל – אתם אשמים. ותשכחו מזכויות פנסיה או מקביעות.

הרבה יותר גרוע: המצב האישי שלכם לא משהו. רוב הסיכויים שאתם גרושים עם ילדים, תוצאה של נישואים שנפלו קורבן לבעיות הכלכליות, ואז אתם צריכים לשלם מזונות מהמשכורת הזעומה במקרה הטוב, והלא קיימת במקרה הרע. ואם אתם מנסים לפתח איזה קשר חדש עם מישהי שמוצאת חן בעיניכם, הילדים שלכם כל הזמן נדחפים באמצע ברגעים הפחות מתאימים.
או שאתם נשואים, ואז אתם משתגעים ממריבות שנגרמות ברובן בשל המחסור והתסכול.
או שאתן גרושות ומטופלות בילדים, בלי השכלה, בלי עבודה ובלי הרבה סיוע מהבעל-לשעבר, שבקושי גומר את החודש גם ככה.
או שאתם לבד, בלי אהבה, בלי שום דבר להיאחז בו; אתם עדיין גרים עם אמא. היא והעבודה היו שני הדברים היחידים היציבים בחיים שלכם. עכשיו רק היא נשארה. ואיפה יש עבודה?
ואם זה לא מספיק, אתם גרים בעיר מכוערת, מחזיקים במבטא יורקשיירי כבד להפליא (שמזכיר אנגלית, אבל לא יותר מדי), וכל מילה שנייה שלכם מתבססת על הפועל 'Fokin.

קן לואץ' עשה סרט על החיים האפרוריים של פועלי הרכבות האנגלים, בעולם מופרט, אדיש וגשום ללא הפסק. העלילה לא ממש משנה פה (לא יודע למה, אבל זה המצב בשליש מהסרטים שראיתי בזמן האחרון): אין גיבור ראשי אחד, וגם לא שניים. יש קבוצה.

'סיפורים מהמסילה' הוא סרט שצריך לתת לו להכניס אתכם לאווירה שלו, אחרת תשימו לב להרבה פגמים: כמו בהרבה מקרים אחרים, מרוב שהבמאי רוצה לומר משהו, הוא מפעיל פטיש מסילות חלוד על הצופים: סצינות דידקטיות שבהן כל דמות מוציאה את זעמה, תסכולה ותמיהותיה מול הצופים, ושמזכירות יותר מכל את המחזה הדידקטי המהולל של החבר יוסיף ויסאריונוביץ' סטאלין, "גרישה הקומוניסט הישר פועל המסילה ומאבקו במנצלים הקפיטליסטים המדכאים, אויבי המהפכה, הקולאקים הארורים השודדים את מעמד העמלים" (זוכה פרס לנין לאומנות יפה לשנת תשר"ץ, כמו גם פרס פלחאנוב לכלכלה מטריאליסטית ופיזיקה מהפכנית). במצב כזה הסרט קצת יותר מדי שטוח: הסרט מתמקד בקבוצה, בתהליכים שעוברים עליה, ודרכה להציג את המסר המרכזי שלו – חברה ממוסחרת, מופרטת וקפיטליסטית קיצונית זה לא אגרוייסע מציאה. באמת שמלחמת בני אור (הפועלים) בבני כסף (בעלי ההון) לא מעניינת יותר מדי. אלה צודקים לגמרי, נותנים את הנשמה, ואלה – להפך. מה שלוקח לי שורה לכתוב לא צריך להקרין בשעה וחצי סרט.
או התחושה שעלתה בי לאורך חצי הסרט, שמזל גדול שלא נזקקתי לשירותיה של חברת הרכבות הבריטית, שהאיגוד המקצועי שלה מזכיר את עמיר פרץ (אפילו השפם דומה!), הציוד שלה את הלגיון הרומי, והשירות והטיפול את רכבת ישראל, רק פחות יעיל.
וגם הסוף לא כל-כך נראה הגיוני בעיני, או לפחות לא מציית לכללי ההגיון של שאר הסרט (זה לא ספוילר), או, לדעתי, של המציאות.

אז למה כן להסחף עם הסרט? כי למרות הפגמים, ולמרות שהוא לא יצירת מופת, 'ספורים מהמסילה' הוא בסך הכל סרט מעניין, ולעיתים קרובות בין מרגש לקורע לב, אם מתאפקים לא להתמקד בטפל.
בגלל שברגעים בהם הוא לא משתדל להיות מנשר פשטני, הסרט מצליח לתאר במלוא עליבותם חיים של אנשים שתקועים בבוץ עמוק, בלי הרבה סיכויים לצאת ממנו. האומללות של הדמויות נוגעת ללב, בייחוד נסיונות ההתמודדות של אלה שלא מבינים מה או למה קרה להם. גם בתחום האישי, כשבעלי ההון לא נמצאים בסביבה כדי להיות מטרתו של זעם קדוש הדמויות מקבלות עומק: בחייהן האישיים אף אחד מאלה שאנו מקבלים הצצה לתוך חייו הוא לא מלאך צחור: לכל אחד יש את החולשות שלו, קופת השרצים שלו והבעיות שלו – וביחד זה יוצר על המסך גלריה שלמה של דמויות אנושיות ממש, בכמות שכמוה לא נראתה בסרט הרבה זמן. אף אחד (או כמעט אף אחד – אולי החמצתי מישהו) לא נראה כמו כוכב קולנוע, וגם זה מוסיף לסרט; אנשים אומללים וקשי יום שנראים כמו ג'וליה רוברטס מפעילים אצלי מיד את מכונת הסיספונד. אבל לא בסרט הזה: כאן בני אדם נראים כמו השכנים שלך ממול (אם אתה גר בשכונת עוני בדרום יורקשייר) עם כל הסנטרים הכפולים, הידיים העבות מדי וקצת כרס מיותרת, אותות שנים ניכרים על הפנים וגם ההתנהגות לא פלקטית. ואז, כשהסרט מדבר על אנשים ולא על אידאות (עם כל הכבוד לאחרונים) אז הסיפור שלהם מעורר הזדהות, סימפטיה, וגם קצת פחד: יש סיכוי שאני אמצא את עצמי כמותם בסוף?

מה פתאום, אף פעם לא יהיה לי מבטא יורקשיירי.

זהו, בסופו של דבר: הסרט הוא לא יצירת מופת, ולא בטוח שתצאו ממנו בסוף עם הרגשה טובה, אלא אם כן אתם אוהבים לראות סרטים על בני אדם שהחיים שלהם הרבה יותר רעים משלכם כדי להתעודד.
אבל זה סרט טוב, זה סרט מעניין, וחוץ מהקטעים הדידקטיים, הוא נוגע ללב (אלא אם כן אתם מרכסיסטים; אז תאהבו דווקא את הקטעים הדידקטיים).