במקור: S1m0ne
תסריט ובימוי: אנדר1 ניק1ל
שחקנים: אל פאצ'ינ1, קתרין קינר,
11ינ1נה ריידר, רייצ'ל ר1ברט0,
א11ן רייצ'ל 11ד, ג'יי10ן
ש11רצמן, פר1יט טייל1ר 1ינ0
לויקטור טראנסקי, במאי (אל פאצ'ינו), נמאס. מה הוא כבר רצה – לעשות סרט? אבל לא, הכוכבת הראשית שלו, ניקולה (ווינונה ריידר המדהימה) משגעת אותו בדרישות הכוכבנות המופרזות שלה: היא רוצה ג'אקוזי פרטי במרחק של לא יותר מ-80 צעדים מהחדר שלה, היא רוצה שבכל חדר אליו היא נכנסת יחכו לה 7 חפיסות סיגריות (3 מהן פתוחות), היא רוצה את הקרון הכי גדול, ולא – היא תתפטר.
לויקטור טראנסקי, במאי, נמאס. מה הוא כבר רצה – לעשות סרט? אבל לא, הכוכבת הראשית שלו, ניקולה, התפטרה.
המפיקה שלו, איליין (קתרין קינר), גם היא לא תומכת בו, ואומרת לו שככה זה עם כוכבים ושילמד לשחק בעולם שלהם. אחר כך היא מפטרת אותו. זה קצת עצוב כשזה בא ממישהי שרוב הזמן היא גם אשתו לשעבר, ואם בתו.
במפתיע, גאון מחשבים מוזר בשם האנק יוצר קשר עם ויקטור, ונותן לו את הפתרון לכל צרותיו: תוכנת מחשב, Simulation One (או בקיצור: סימון), המדמה את השחקנית המושלמת, זו שנראית ונשמעת כמו שילוב של קלאסיקות קולנועיות כאודרי הופבורן, מרלן דיטריך, גרטה גארבו, מרילין מונרו, פאטימה אוח בין עוזה, ועוד אלוהיות.
סימון היא שחקנית ממושמעת, חלומו של כל במאי: היא לא דורשת נהג צמוד, מתאפרת ומסדרת את שיערה לבד, עושה את הפעלולים בעצמה, אין לה בעיה להופיע בעירום, והיא מחזירה את תשומת הלב לסרט, ולא לשחקן. או לפחות, זה מה שטראנסקי מקווה שיקרה. אבל לקהל רצונות משלו.
מהר מאוד מתפשטת ההיסטריה סביב השחקנית החדשה והיפה, כל כך יפה: תוכניות אירוח רוצות לדעת מה היא אוהבת לאכול לארוחת הבוקר, עיתונאים דורשים לדעת מה היא עושה כשהיא קמה בבוקר, אנשים מבקשים לדעת מי היא, מחזרים שואלים אותה מה השעה, ושחקנים מרכלים שהיא התלהבה מהם ורצתה לשחק לצידם. פוסטרי-ענק של פניה המחייכות ושיניה הצחורות נתלים בכל פינה. ויקטור מוצא את עצמו במצב בעייתי: במקום שאנשים יתרכזו ביצירה שלו, פתאום הם שוב מנציחים את כל מה שהוא ניסה לשנות – את המרדף אחר השחקנית. ומצד שני – כל הכרכורים סביבו ותשומת הלב המורעפת עליו (כאדם היחיד שממש קרוב לסימון) נעימים לו. "עוד מעט", הוא אומר לעצמו. "אחרי הסרט הבא אני אגלה להם שמדובר בתוכנת מחשב, לא באישה אמיתית". אבל כשהוא סוף סוף מוכן לגלות את הסוד – כבר מאוחר מדי.
סימון היא תוכנת מחשב, ולאורך כל הסרט היא נשארת כזו: אין לה בינה מלאכותית, או כל דרך אחרת לחשוב לבד או לפעול באופן עצמאי. היא נתונה לשליטתו המלאה של ויקטור. זה דווקא מאוד מצא חן בעיני, כי, לפחות בתיאוריה, זה חייב תסריט עמוק יותר: כל מה שקורה לויקטור טראנסקי – קורה באשמתו שלו בלבד, והתסריטאים לא יכולים להחליט שנמאס להם, ושאפשר לפתור הכל בתירוץ "היא השתגעה, אני לא שולט בה יותר".
בתחום אחר התסריטאי כן ברח לפתרון הקל ביתר, ויצר את הבעיה העיקרית של הסרט: דחיפת מסרים מאסיבית והאבסתם בכוח לצופה שאולי לא הבין את החיוך הסאטירי או את הנמשל. וכך, מצד אחד ויקטור מדבר כמעט רק במשפטים דו-משמעיים ("היא מופיעה רק כשאני רוצה שהיא תופיע", "אין לה בעיה להופיע בעירום כי ממילא היא לא נולדה עם בגדים", "היא מאוד אוהבת מחשבים") עד שזה כבר נמאס, ומצד שני – מסביבו כולם טורחים לפרש לנו את העקיצות כלפי התעשייה ההוליוודית, למקרה שפספסנו, ומהר מאוד זה מתדרדר לרמת הדיאלוג המביך ("מה אתה חושב?" "אני חושב ש… <הכנס מסר כאן>").
קצת עצוב להבין שהדיאלוגים הנ"ל הם פרי מקלדתו של אנדרו ניקול, שברזומה שלו רשומים גם 'גאטאקה' (תסריט ובימוי), ו'המופע של טרומן' (תסריט). כשהוא רוצה לבעוט – הוא יכול. אני יודעת שהוא יכול. אז למה פתאום ההתפשרות הזו, הניסיון להתאים את עצמו למערכת הרדודה שכנגדה הוא יוצא? למה לדחוף דמויות שנוצרו לשם הקלישאה בלבד, כמו בתו המקסימה של ויקטור (אוון רייצ'ל ווד, שחקנית עם שם מוזר) – גאונת מחשבים צעירה שמעריצה את אבאל'ה, וזה כל תפקידה. איכשהו, ציפיתי למסרים חתרניים, אולי אפילו כאלה שצריך לדוג עם פינצטה – אך התבדיתי.
ייתכן שניקול שמר את החתרנות הפעם למסע היחצ"נות לסרט, שהתמקד בשחקנית, או יותר נכון – בהעלמתה של השחקנית. סימון של החיים "האמיתיים" מוצגת לנו – בפרסומים "רשמיים" – כמי שנוצרה ע"י מחשב, מחלקי גופן של היפות בנשות הוליווד, וכו'. אבל סימון היא בכלל הדוגמנית רייצ'ל רוברטס, ואם יש משהו שהיא הצליחה בו עד למעלה מן המשוער, זו היכולת שלה להיראות ממוחשבת ועציצית, גם כשהיא "משחקת". קול הקטיפה העמוק והמלטף שלה סתם מעצבן (למרות שיש בנות כאלה, ואני לא מבינה אותן – אני במקומן הייתי מרגישה מטופשת במיוחד לו הייתי נאלצת ללחוש, ברצינות גמורה ובחושניות רבה "סלחי לי, איפה זה הופיין פינת ביאליק?", או "אני במכולת, קונה לחם וחלב. להביא משהו?"), ואינטונציה היא רק המלצה עבורה. רוב הזמן היא נשמעת כמו תוכנת מחשב שמקריאה מילים. אבל מה – עוברת מסך, הבחורה.
מי שעוד עוברים מסך, ובענק, הם הצילומים הנהדרים, המגחיכים נושאים מסוימים, שאיכשהו לא סבלו מנחת זרועה של מקלדתו של הבמאי. למשל, מרחבי הטבע המאובק מול הבנייה המודרנית והנוצצת של בני האדם, או סימון היפהפייה הזוהרת, שעוזרת ומתנדבת בשמחה ומתוך תחושת שליחות, ברפש של מדינות העולם השלישי, בתמונה שנראית "כאילו" הודבקה.
הייתי רוצה שאנשים ילכו לסרט הזה, ולו בגלל הרעיון, אלא שקשה לי להמליץ עליו בפה מלא, בגלל הביצוע הצולע. אז כן, הצדדים הטכניים – מעולים, אבל לסרט אין ממש "בשר" – אין לו ערך מוסף מעבר למה שכבר נטחן בו בנביבות לפני כן.
מה שהיה חסר להם בסרט הזה
זה דמות וירטואלית *ממש* מוצלחת, כמו דן ברזל.
(תעזבו אותי מפטימה אוח בין מה-שמה. זותי דמות וירטואלית, זותי? בקושי שווה ביט אחד.)
''כפית!'', ''כפית!''
אני חושב שהיושבים מסביב שמעו אותי שוב ושוב, ולא בהכרח הבינו למה אני מחרחר בזעם את המילה "כפית!" מגרוני.
מה לעשות, אני לא אוהב שיאכילו אותי בכפית.
מבחינתי – זאת הסיבה העיקרית שהסרט כשל. הוא לא גרם לי לחשוב. הוא לא גרם לי להטיל ספק במוסכמות איתן אני חי. בניגוד לגאטאקה, האלוהי. בניגוד לטרומן, השנון.
איך נפלו גיבורים?
פרט לכך, התסריט מחורר להפליא. נאי לא מדבר כאן על ניטפוקים בכל הקשור למחשבים, למשל. ותאמינו לי – יש כאן -הרבה- לנטפק. אני מדבר על זרימת עלילה.
למשל – ויקטור הוא במאי כושל בתחילת הסרט. למה שסרט שהפיק, ותהיה השחקנית בו מוכשרת ככל שתהיה, למה שסרט כזה יזכה להצלחה מיידית ללא כל מסע פרסום, ולפולחן אישיות מיידי לשחקנית הראשית?
למשל ב' – ויקטור מציג למפיקה שלו תוכנית עבודה. היא תמהה קצת על חוסר התקציבים לענייני הכוכבת, אבל נותנת לזה לזרום. מצטער. אני לא אצליח לקבל מפיקות בעלות נסיון של שנים שלא ידאגו, נניח, לסעיף ביטוח רפואי לכוכבת. או לסעיף הלבשה בתקציב.
("היא תביא את הבגדים מהבית?")
יש עוד חורים כאלו.
ויש סצינה או שתיים מביכות להפליא. מי שראה, בודאי זוכר את הסצינה בה סימון "נוהגת" במכונית. מביך. אין לי מילים טובות יותר כדי לתאר את שקרה.
עצוב, עצוב שסרט מבטיח כל כך יקרוס רק בגלל התסריט החובבני.
—————–
נ.ב. עם כל מה שכתבה הגבירה לונג שם למעלה אני מסכים – פרט לשורה התחתונה. אני לא ממליץ על צפייה בסרט. לפחות לא בקולנוע.
כמה דוגמאות לכפיות שהוגשו לצופים הן העאלק-התחכמויות שטרחו לשזור בכל חור של הסרט, בוודאי היו עוד רק שהתעייפתי מלהתעצבן מהן:
• כשאותו גאון מחשבים מדבר עם טראנסקי ונותן לו את הדיסק, הוא אומר משהו על זה שהוא החליט לתת לו את התוכנה בגלל הכושר האומנותי שלו, במשפט (את הציטוט המדוייק כבר שכחתי-) You have an EYE for these things (ההדגשה במקור).
כמה מפתיע שלאותו גאון מחשבים *אין* עין אחת (חי חי), ועוד יותר מפתיע שרגע אח"כ עוברת ברקע התמונה כרזה ענקית של עין פקוחה (חי חי).
• במקרה שלצופים אין רקע במיתולוגיה יוונית והם עוד לא הבינו מהעלילה (או מהתקציר בעיתון) שהסרט מבוסס על סיפור פיגמליון, מתישהו באמצא הסרט רואים את הבת של טראנסקי גולשת באינטרנט באתר של (חי חי) פיגמליון.
• פה אני כבר לא יודעת אם זו התחכמות מכוונת או שרק אני ראיתי את הרבדים הנסתרים בשיר שסימון שרה – "You make me fell like a NATURAL WOMAN" (
אגב, אני היחידה שחשבה על זה שאם כבר סימון פוצחת במסע הופעות גדול, היא לפחות יכלה לכתוב שירים משלה?)
את שאר הדברים לונג ג'ון כבר הזכירה בביקורת, וכמובן שאלה לא הדברים היחידים שהפריעו לי בסרט. אני בכלל התעקשתי ללכת ל"לחיות בתמונות", כמו שהתעקשתי לקחת שורה 6 ולא 11, אבל הייתי נגד הרוב, ואני חושבת שבפעם הבאה הם כבר ילמדו להקשיב לדעה שלי.
אתר לפיגמליון?!
אתר לפיגמליון?!
לא יודעת מה זה היה בדיוק, אבל היה כתוב שם "פיגמליון" בענק ותמונה כלשהי שקשורה לנושא.
ואם מדברים על אתרים – ניסיתם להיכנס לאתר של סימון בלינקים למעלה? הוא מוביל לרשת ענקית של אתרים בכל הנושאים הקשורים לסרט (אתר לסימון, אתר לכל אחד מהסרטים שלה, אתר לחברה שהפיקה את שלושת הסרטים, אתר לויקטור טראנסקי) – זה קצת מפחיד.
אני צריכה עזרה ממך...
יש לך מקומות נוספים בהם רשום שיש קשר בין הסרט הזה לפיגמליון???
זה חשוב לי מאוד אני סטודנטית ויש לי עבודה להגיש בנושא…
שלח לי לא-מייל אם כן…
תודה.
יש הרבה מקומות
למשל, חיפוש מהיר בגוגל של סימון+פיגמליון מעלה 132 תוצאות.
http://www.google.com/search?hl=en&ie=ISO-8859-1&q=s1m0ne%2Bpygmalion
בחרתי באקראיות את אחד מהלינקים, והוא נראה די שימושי (אם אני לא טועה מדברים שם חוץ מסימון על עוד כמה סרטים שונים שהם עיבודים של פיגמליון).
http://www.filmfreakcentral.net/screenreviews/s1m0ne.htm
יש הרבה מקומות
יש משהו בעברית? או שמישהו יואיל לתמצת את העיקר בשביל הדיוטות כמוני שעסוקים בענייני קיום גשמיים ללא זמן פנוי. אולי אשכפל כפיל וירטואלי ואטיל עליו חלק ממטלותי ההכרחיות והמשעממות?
כבר ניסו את זה, זה לא עבד.
אינטרנט וצ'אטים
דווקא כאן אין בעיה- אנשים שלא מכירים מחשבים באופן אישי, ושמעו אליהם מהעיתון והטלוויזיה, באמת חושבים (חלקם) שאינטרנט זה צ'אטים ולא יותר, כי זה מה שאמרו להם שיש שם. זה ניתן לסיספונד בקלות.
עם החומרה המתאימה,
אני חושב שטכנית זה אפשרי אפילו היום.
זה שבמקרה תהיה לבמאי קולנוע כושל את כל החומרה המתאימה?
למה מי צריך הגיון פנימי בסרט?
אני חשבתי
שנשים מראות כאילו הן מעריצות אשה יפה אבל למעשה הן נורא שונאות אותה.
זה נכון או שסתם מציגים את זה ככה?
לפחות מבחינה סטטיסטית
נשים יפות זוכות ליותר אמון, ליותר אהדה וליותר קבלה לעבודה – גם מצד נשים אחרות. זה שאולי הן גם שונאות אותן (או מקנאות בהן) בו זמנית? יכול להיות.
סרט מעצבן.
התגובה הזו תהיה נטולת ספוילרים, על מנת שאנשים שלא ראו את הסרט יוכלו לקרוא ולהפנים.
. אם אתם •באמת• חסרי סבלנות קפצו פשוט ל
.
עם זאת, היא תתחיל בהרצאה קצרצרה, כך שאם אין לכם כח לקרוא, פשוט דלגו עד ל
כמו שלונג ציינה, הרעיון של הסרט הוא יפה ומעניין. בשנים האחרונות יש לא מעט דיונים לגבי החדירה של הטכנולוגיה לחיי היום יום בכלל ולתעשיית הקולנוע בפרט. אני בטוח שאתם זוכרים את המהומה שהתעוררה בעקבות יציאתו של "פרק 1" של מלחמת הכוכבים לאקרנים, שם אחת מדמויות המשנה המופיעה (הרבה הרבה יותר מדי פעמים) לאורך הסרט היא כולה יציר מחשב. התעוררה השאלה – האם יהיה ניתן ליצור על גבי מחשב דמות שתוכל להטעות אנשים לחשוב כי היא קיימת במציאות?
הדיון הזה הוא כמובן לא חדש, הרי בני האדם מנסים להבין את טבעם ואת המנגנונים המפעילים אותם כבר אי אילו שנים. אפשר לציין למשל את אריסטו, שהגדיר לראשונה את כללי הלוגיקה לפני כ2500 שנה. המצאת המחשב לפני כשישים שנה ופיתוחה ההדרגתי של עוצמת המחשוב חידשו את הדיון לגבי מהי מחשבה והאם מחשב יוכל לחקות אותה בצורה שתטעה אנשים לחשוב כי מדובר למעשה באדם. הפיזיקאי והלוגיקן הבריטי אלן טורינג יצר מודל הנקרא על שמו ("מבחן טורינג"), על מנת להגדיר כללים לבחינת השאלה הזו.
ההתייחסות העיקרית של הסרט היא דווקא לנושא של הזיוף של החיים בהוליווד ולצביעות של התעשייה.
עיסוק בנושא הצביעות והזיוף של החברה הוא עניין בעייתי. אני אישית מרגיש שהנושא כבר נטחן לא מעט ושזה ברור שתרבות ההערצה והסגידה לכוכבי קולנוע היא מופרזת ומוגזמת. גם ברור שהעיתונות מנפחת סיפורים ושהיא ממש לא בסדר. השאלה היא איך התסריטאי בוחר לנסח את הסיפור, איך הבמאי מעביר אותו למדיום המצולם ואיך השחקנים משחקים את השורות שלהם.
ולצערי הסרט לא עומד כל כך טוב במבחנים האלו. הסיפור לא מחזיק את השעתיים של הסרט ומתחיל לייגע בשלב כלשהו. לא רק זאת, אלא גם שיש בו מספר אירועים מטופשים, ואפילו הסוף מאכזב.
גם ברמת הבימוי היו לי מספר בעיות. ישנה בסרט סצינה מפגרת למדי בה הרבה אנשים נופלים לבריכה. היא לא תורמת שומדבר שלא הובן עוד קודם, והיא נראית פשוט לא שייכת מבחינת רמת ההומור שלה. אגב הומור, דווקא צחקקתי במספר נקודות בסרט כך שאני לא יכול להגיד שמדובר בסבל מתמשך.
לגבי השחקנים – זו בעיה נוספת. אני לא אהבתי בסרט את הדמות של אל פאצ'ינו, עקב הבחירות המטופשות שהוא עושה לאורך הסרט והעובדה שהוא פשוט לא חושב בהיגיון. אני פשוט שונא סרטים שגורמים לי להתעצבן על הדמויות ולרצות שיתפסו קצת שכל.
נקודה שאהבתי בסרט היא החיפוש אחר האמת של העיתונאי הלהוט, אם כי גם הוא לדעתי מוצג בפתטיות מסוימת שהפריעה לי.
סרט מעצבן.
מה, לאף אחד מאיתנו לא יצא לראות סרטים קטנים, נטולי כל שמץ של זהות מוכרת, ולהנות מכל רגע?
אז נכון, התקשורת מקצינה דברים. אבל מה שהתקשורת עושה תקף רק מחוץ לאולם הקולנוע. ברגע שהאור כבה והדלתות נחתמות – כל זה שווה לקליפת אגוז רצוצה.
הסטירה האמיתית היתה
אילו הקהל היה מסכים לאכול את הסרט הזה, על אף כל פגמיו.
אז יכולים היו יוצרי הסרט להתרווח בכורסאותיהם, ולגחך על העולם.
כן, כל מה שאתה אומר נמצא בסרט. אבל מדוע תצפה שאסלח על פגמים בסרט, ותהיה הסיבה אשר תהיה?
"זאת סטירה, אז זה לא חייב להיות אמין" – לי משפט שכזה לא נשמע הגיוני, סליחה.
כן, כל מה שתיארת נמצא בסרט. לא סתם נמצא, אלא נדחף קדימה ככף של שמן קיק אל פניו של ילד בספרים של אניד בלייטון(*). לא יכולתי לפספס את זה. אני מניח שגם אחרים לא.
מבחינתי סטירה אינה לזרוק עוגת קצפת על פניו של מישהו, ולגחך בקול רם. הסטירה הטובה תהא עקיפה ונסתרת, מעבירה את הנקודה שלה בלי שתשים לב. קח את ג'וזי והפוסיקטס כדוגמא לסטירה טובה.
יודע מה, סטירה-ווייז, זולנדר היה טוב יותר.
——————————-
(*) – מישהו כאן באמת טעם אי פעם שמן קיק?
סימולקרום.
סימולקרה זה רבים.
אם כבר משתמשים במילים גדולות, רצוי להשתמש בהן נכון.
סימולקרום.
אכן יש צדק בדבריך, אך במעבר לעברית קורים כל מיני פלאים, חשוב למשל על "מדיה", גם כשהכוונה ליחיד נהוג לומר "מדיה" ואך מעטים מקפידים להדגיש "מדיום".
אגב, אם יש לך מילה חליפית לסימולקרה, פחות גבוהה, אשמח לשמוע.
במילה מדיה יש מורכבות
גדולה יותר, כי היא משמשת לא רק כריבוי של "מדיום" (בשביל זה מעדיפים בעברית את "מדיומים", על פי החלטת האקדמיה) אלא גם לציון "אמצעי התקשורת" באופן כללי, וככזו התאזרחה כמילה עברית שהתרחקה במשהו מאמה הלטינית המקורית.
ולא, אין לי מילה אחרת לסימולקרום, וגם אין לי שום דבר נגד שימוש במילים גדולות. נהפוך הוא. רק מכאיב לי באוזן כשמשתמשים בהן לא נכון.
ז''א שלספר של פק''ד
היה צריך לקרוא "הצלמים"?
הבעיה בהומור היא לא שהוא לא מצחיק.
הבעיה היא שהוא לא מתאים. סאטירה מטבעה היא מרומזת יותר, מתוחכמת. הבעיה היא שב'סימון' לא הלכו עם זה עד הסוף: למשל, הסצינה בה כולם נופלים לבריכה, כפי שהזכיר בועז, או הסצינה בה סימון "נוהגת" במכונית (הדוגמה של קיפוד) – אלה סצינות סלפסטיק שמקומן אינו בסרט סאטירי. הן לא שייכות לשם, הן זרות – כאילו הודבקו בכוח, כדי שגם קהלים אחרים, "מתוחכמים פחות", יוכלו ליהנות מהסרט.
מעבר לכך, סאטירה אמנם מצביעה על הרעות החולות בחברה אך עליה לעשות זאת בצורה מרומזת. הסרט, לעומת זאת, פחד לרמוז והעדיף לדחוף את המסרים שלו ולזעוק אותם בקול תרועה רמה. סאטירה לא אמורה לגלות מה הפואנטה. הצופה המתוחכם צריך לדעת לבד על מה צוחקים. אם הסרט בא ומסביר לנו על מה הוא צוחק (אני ספרתי לפחות 3 מסרים שהוא דחף בכוח), הרי שהפספוס הוא לא של הצופים, אלא נמצא בבסיסו של הסרט. וזו, לטעמי, כבר בעיה גדולה.
מה-זאת סטירה ואיך היא עובדת?
התשובה שלך (כמו שלי) מבוססת על תפיסה מסוימת של מה-זאת סטירה ואיך היא פועלת. אז לא ניכנס להגדרה מופשטת, נסתמך על דוגמה ישראלית מוכרת: אפרים קישון שמכנה עצמו כל השנים סטיריקון. השווי לסיפוריו, מערכוניו וסרטיו: "סלאח שבתי", "השועל בלול בתרנגולות" (אולי השם אחר, מדובר בפוליטיקאי שמגיע ליישוב נידח) ובעיקר בהקשר של סימון ל"תעלת בלאומילך".
לאחר השוואה כזו אולי תיווכחי לדעת שבסטירה אין תביעה לסובטיליות (זה כבר עניין לסגנון) וכשמתרכזים ברעיון אחד חוזרים עליו באופן שונים, וכו'.
מוצלח אבל לא ממש
אני ראיתי את הסרט 5 פעמים רייצ'ל רוברטס יפיפיה אל פאצ'ינו משחק טוב אבל יש יותר מדי אפקטים מי שראה את המאחורי הקלעים בdvd
ראה בטח שאם היו מראים את סימון פחות פעמים בסרט או שכל הסרט היה על יצירתה הוא היה יותר מעניין ומוסיף מיסתורין