ארבע הנוצות

מאת
קיפוד
– פורסם ב 31 בדצמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Four Feathers
במאי: שקאר קאפור
תסריט: מייקל שיפר, חוסיין
אמיני
על פי ספרו של א.א.וו. מייסון
שחקנים: הית' לדגר, ווס בנטלי,
קייט הדסון, ג'ימון הונסו

לפני שנים רבות העיד הנחתום וויליאם גולדמן על עיסתו המפורסמת, 'הנסיכה הקסומה', שיש בה הכל: "סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים…", ועוד, ועוד. גם ב'ארבע הנוצות', להבדיל, יש מהכל. כל מה שעשוי להדרש לבניית אפוס הסטורי מרתק – אהבה ושברה, הקרבה, אומץ, רעות, יסורים, קרבות, בריטים, וחיילים במדים מבריקים. אבל הטובה שבעיסות לא תועיל, כאשר הלחם פשוט תפל.

1875. האימפריה הבריטית שולטת על רבע עולם. השמועה מסבירה את היקף הכיבושים בשאיפתם של האנגלים לברוח ממטעמי המטבח הבריטי. בין השאר שולטת מלכת בריטניה, ינצור אותה האל, גם על סודאן. ובסודאן בלאגן.

הארי, הגיבור שלנו (הית' לדגר), הוא קצין צעיר בצבא המלכה, שעתידו לפניו. חבריו מעריצים אותו, וכולם צופים לו עתיד מזהיר. הם כנראה מצליחים להתעלם ממבטאו האנגלי הבלתי המשכנע. הארי שלנו רק הרגע התארס, לאת'ני היפה (קייט הדסון), והוא מאושר.

יום אחד מקבל הגדוד בו הארי משרת את החדשות הנהדרות: הם נשלחים לסודאן! הם יזכו סוף סוף להלחם בשירות המלכה, ינצור אותה האל! אבל הארי מפקפק. את'ני היפה כאן, וסודאן זה שם, ובסודאן, כאמור, בלאגן.
הארי מחליט שיש גבול. הוא עוזב את הצבא, ומתכנן לבלות את שארית חייו בקרבתה של את'ני היפה.

הו. אני שומע רחשושים בקהל. האין התסריט הזה נשמע אקטואלי באופן חשוד, בימים בהם מדינת ישראל קרועה בויכוחים האם מותר, אם אסור, לשרת בצבא הכופה את שלטונו על עם אחר?

הניחו לי להרגיע אתכם. בחירתו של הארי אינה בחירה מוסרית או עקרונית. אין לו שום דבר להוכיח. הוא פשוט מפחד. סודאן זה רחוק, ובסודאן בלאגן, יהיה יותר טוב כאן, עם את'ני היפה, לא? אל דאגה, הסרט אינו על "ישראל 2002", אלא על סיטואציה שלפחות בראיה היסטורית היא מופרכת עוד יותר: למה, מה כבר היה לבריטים לחפש באמצע מדבר אין ציץ בו? וגם אם תראו כאן ילדים זורקים אבנים על חיילים, גם אם תראו חיילים מאומנים ומנוסים נלחמים בערב רב עטוי כאפיות, גם אם תראו גנרלים מנסים להשפיע על הפוליטיקה, זכרו – הסרט הזה אינו עלינו. מצד שני, לא ברור על מה הוא כן. האם הוא אמור להיות שיר הלל לקולוניאליזם? האם הוא מבטא את שוועתם הדקה של המקופחים? עמימות מוסרית אינה לרוב דבר חיובי. בדרך כלל, מדובר בפחדנות – בחוסר רצון לעסוק בנושאים רציניים, להביע דעה. למיטב הבנתי, הספר עליו מבוסס הסרט היה רווי בהערצה לאותה תקופה ולאימפריה של הוד מלכותה. המפיקים, ביודעם שמסרים כאלו לא יתקבלו בחיוב בעולם התקינות הפוליטית של ימינו, נסו בגבורה מאותם מסרים.

והארי? כמו מפיקי הסרט, גם הוא פחדן.
כך חושבים גם חבריו. הם אמנם לא יכולים למנוע ממנו ללכת, הרי בצבא המלכה בשנת 1884 אין חובת שירות, אך כדי להביע את שאט נפשם מהמעשה, הם שולחים לו נוצות לבנות, אות קלון על פחדנותו. גם את'ני היפה לא מרוצה מהמעשה. היא לא מתלוננת על פחדנותו, אלא חוששת מתגובתה של החברה. איך תוכל הסנובית לצאת ולבוא במשכנות האצילים, והיא נשואה לפחדן? עוזבת אותו, הכלבה.

עוד צועד הגדוד אל מעבר לשיירת ההרים המתקמרת בסודאן הרחוקה, שומע גם אביו של הארי על המעשה, ומתכחש אליו. אביו של הארי, כך מסתבר לנו, הוא איש קשה ושתלטן. בכלל, הוא הוא הסיבה היחידה לכך שהארי התגייס לצבא מלכתחילה, ולא הלך ללמוד רפואת שיניים הוליסטית. יש לי יסוד טוב להניח שאותו אב אכזר גם נישל את בנו הרכרוכי מהירושה שלו, גם אם זה לא ממש הוזכר בסרט.

ועכשיו, נקודת המפנה: הארי עומד לעשות מעשה נועז! הוא ייסע לסודאן, בכדי להחזיר לחבריו את הנוצות!
ועכשיו עולה השאלה – למה?
למה שהארי יצא למסע? האם הוא כבר לא מפחד? או שמא הוא מתבייש במעשה שעשה? ואולי הוא כבר מתגעגע לחסדיה של את'ני היפה?

השאלה החשובה הזאת לא תזכה לשום תשובה בסרט, וכמוה שאלות רבות אחרות נשארות פתוחות. במהירה מגיע הארי לסודאן הרחוקה, ומתחיל להשתרך לאחר חבריו לשעבר. הוא מחכה להזדמנות להוכיח את עצמו, כך שיהיה ראוי להחזיר את הנוצות. שום דבר פעיל או יזום, בתחילה. הוא נסחף לו מסצינה לסצינה, ללא מניע וללא יעד מוגדר. כזה הוא הארי. עלה נידף. נימוקיו לא מוסברים, דבר שמקשה על הבנת דמות שמעשיה אינם הגיוניים, בלשון המעטה.

וכמה שזה משעמם. אולי בי הוא הפגם, כי לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, ולכאוב את כאבה. אולי בי הוא הפגם, שקלישאות שאין מאחוריהן דבר לא מצליחות לגעת במכמני הוויתי. אולי בי הוא הפגם, שאני משתעמם מסרטים ארוכים ומייגעים. אולי.

כל שאוכל לומר הוא, שרק לאחר שהחזיר הארי את הנוצה השלישית, ונותרה אך נוצה אחת בידו, עלה חיוך על פני. "סוף סוף הדבר הזה עומד להגמר", לחשתי אל חלל הקולנוע. חלל הקולנוע הסכים איתי, וביטא זאת בעוד אנקת כאב מקלישאה כזאת או אחרת. לרוע המזל, עד אותה נקודה היו שלוש נוצות של יסורים – שלי, של חלל הקולנוע, ושל הארי.

במשך רובו הגדול של הסרט הגורל מיידה בו את כל שיש במצבור התחמושת בבונקר, מחיצים ועד אבני מרגמות. ומול ים הייסורים, הארי סובל. הוא נודד ימים ולילות, ללא אוכל, ללא מזון, ללא כלום, בלב מדבר הציה. הוא מועסק במלאכות פרך בשכר מינימום, ואף נופל בשבי האויב, המפליא בו מכותיו. ומפליא. ומפליא. דקות ארוכות ורצופות מופלאות המכות בהארי. והמכשלה, כפי שכבר הזכרתי, שלא אכפת. אין בו בהארי לו שמץ של מעלה, שתזכה אותו באהדתי. שיסבול.

אם לאקשן אתם מצפים, לא בבית ספרנו. הארי לא יוצא להסתערויות נוסח רמבו, שיוולד רק עוד שנים רבות. הוא היה, ונשאר, פחדן. קרבות אמנם יש פה ושם, בין הכוחות הבריטים הסדירים ובין מחוללי התוהו הסודאנים, בינהם קרב אחד גדול ומרשים, ומוזר להחריד. אני מניח שהטקטיקה שהוצגה בו היא אכן כזאת שננקטה באותם שנים – היא מספיק מגוחכת בכדי להיות אמינה. דמיינו לכם גדוד של מאות אחדות של חיילים, הסדורים במרובע הדוק, על מנת להדוף התקפות המגיעות מכל הכיוונים. אסור, חלילה, לתפוס מחסה. אסור שאבק יכסה את מדי הארגמן, ובכלל, אסור שחיילי הוד מלכותה ייתפסו כשהם אינם ממתינים (בעמידה) לבואם של פראי האדם. כבוד צריך שיהיה כאן, וסדר גם. אבל מה בכלל אני יודע, בסגל טירונות ה-03 שעברתי היתה הסכמה מקיר לקיר שאני צ'יקמוק. הם כנראה ידעו על מה הם מדברים.

שתי נקודות אור בסרט: אחת היא הפרא הכושי דובר האנגלית שחובר להארי, וללא שמץ של סיבה מציל את חייו שוב ושוב, תוך סיכון חיי עצמו, ובגידה בבני עמו. 'אבו' שמו. דמות מגניבה, גם אם מצוצה מהאצבע.

שנית, הצילומים מרהיבים, בין אם מדובר במדבריות סודן ובין אם באנגליה המוריקה, תמונות הנוף מרשימות. אם יבוא היום ומישהו ייתן לי את הסרט ב-DVD במתנה, בהחלט אשקול להקרין אותו ברקע, ללא קול, בעת שיחות סלון, או ארוחות ערב. הוא נראה לא רע בכלל. כמובן שלאותן ארוחות ערב, האידיוט שהביא לי מתנה כזאת לא יוזמן.

תגיות: