אני מרגל

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 10 בפברואר 2003Posted in: ביקורות

במקור: I Spy
במאית: בטי תומאס
תסריט: יותר מדי אנשים
שחקנים: אוון ווילסון, אדי
מרפי, פאמקה יאנסן, מלקולם
מקדאוול, גארי קול

לתסריטאים ההוליוודיים, כך נראה, נגמרו הרעיונות כבר מזמן והם עסוקים בחידושים לסרטים ישנים, בסילוף סיפורים אמיתיים, ובעיבוד "אנקת גבהים" לדגלי איתות. אבל אפילו תסריטאים יכולים להתעלות על עצמם, ולחקות חקיינות: ב'אני מרגל', הם מחקים סדרת טלוויזיה שחיקתה סדרת טלוויזיה שחיקתה, יש להניח, סרט עתיק אחר. די בטוח שהשורשים מצויים במיתולוגיה היוונית.

כדי להוסיף חטא על פשע, בסרט משתתף אדי מרפי. ואני מצטט את פיטר פן בביקורת ל'ד"ר דוליטל 2', מילה במילה:
"אדם שבא לראות קומדיה של אדי מרפי לא מצפה לסיפור טוב, גם לא למשחק משובח או מרגש. אדם שבא לראות קומדיה של אדי מרפי גם לא מצפה לצחוק. למה? כי הוא מתפלל. הוא מתפלל שאת הסרט הזה צילם אדי מרפי כשהוא קם על רגל ימין…"
(מתוך האנציקלופדיה "תולדות אדי מרפי בקומדיה" כרך א', עמוד 1, פרק 1: "מה אדם מצפה לראות בקומדיה של אדי מרפי')."

עוד יש לציין, שבפעם הזו תפקידו של אדי מרפי הוא רק השני בחשיבותו בסרט: אוון ווילסון מקבל יותר זמן מסך, ונראה שהוא מחזיק את הסרט על כתפיו. ועם כל חיבתי לאוון ווילסון, שחקן משעשע ותסריטאי מצוין, מסופקני אם כבר הגיע למדרגה בה מצמידים לו סייד-קיקים שהיו פעם כוכבים עצומים בהחלט. בקיצור, לכאורה זה רק מראה על נפילתו מן האולימפוס של אדי מרפי. נוסיף על זה במאית שבין הישגיה נמנים 'ד"ר דוליטל' הלא-מוצלח (שגם בו הופיע מרפי. יש לה הנחה לקבלנות?), ונקבל לכאורה מקום רציני לדאגה.

אלא מה: שאדי מרפי, כמדומה, קם על רגל ימין, ואוון ווילסון תמיד היה שם.

כמו שאמרנו, שורשי התסריט ממוחזרים עד לרמת הבדל, ומגיעים עד למיתולוגיה היוונית, כאשר איזה אל-מדרג-בינוני נאלץ לחבור לפרומתאוס כדי להגניב את האש לבני האדם, והיו צחוקים. בגרסה המודרנית אוון ווילסון הוא אלכס, סוכן-חשאי לא מוערך במיוחד (ועל כן מצויד תמיד בציוד חדיש מתקופת לואי הארבעה-עשר בקירוב), שנשלח לפראג – עיר יפה שתעשיית הקולנוע שלה מושכת אליה ארכי-נבלים רבים – להתמודד עם ארכי-נבל כלשהו שהשתלט על מטוס-אולטרה-סודי-סופר-מודרני, לא נראה, לא נשמע ולא מעשן, שיכול להגיע מכל מקום לכל מקום בלי שירגישו בו ועל כן – לסכן את שלום העולם.

כדי להגיע לחצרו של אותו האיש, חובב איגרוף ידוע, מגוייס אלוף העולם באגרוף במשקל שליש מייק טייסון, הלא הוא קלי (אדי מרפי), איש שחצן, קריקטורה של כוכב: חובב נשים בכמויות, ומחזיק סביבו קבוצה של מסייעים שלא יצלחו לדבר, אולי חוץ מכתיבת שירי ראפ. עוד מעורב בעניין הצוות של סי.איי.אי. בודפשט, ובראשם רייצ'ל (פאמקה יאנסן), סוכנת חובבת חצאיות מיני, שההגיון המוצהר המנחה את תפקידה בסרט הוא מהמפוקפקים ביותר שראיתי מימי. בפועל, הסיבה שהיא מופיעה היא כדי שלאוון ווילסון יהיה מישהי לקבל קראש נורא עליה, וניתן יהיה לפתח סצינות קומיות מסביב לזה. ועל כל העניין מרחפת רוחו של קארלוס (גארי קול), סוכן שרמנטי ומצויד היטב בג'אדג'טים למיניהם, שכמעט ולא מופיע באזור, אבל ווילסון מקנא בו כל רגע.

למרבה הפלא, למרות כל נתוני הפתיחה הלא-מבטיחים, הסרט לא רע בכלל. חלק ניכר יש לייחס לזכות חוסר הרצינות הטוטאלי של הסרט. סרטים מהז'אנר הזה גולשים בדרך-כלל לניסיון (כושל, לרוב) ליצור מתח במקביל לצחוקים, או לחילופין, לצעקה עזה של "אנחנו פארודיה!". 'אני מרגל' סתם צוחק עם הצופים. אין מה לחפש הגיון בעלילה, כי אין. אין צורך לחפש חורים קטנים בעלילה כשהכל חור גדול אחד.

אבל מצד שני, הסרט לא משתדל להיות דבילי במתכוון. אולי אין הגיון, אבל מרגע שהבנו את זה, הסרט לא צועק את זה בכל רגע: יש הגזמה, הכל לא-לגמרי ריאליסטי, אבל גם לא מופרך לגמרי. הרעים כאן אינם דמויות מוקצנות כמו ב'אוסטין פאוארס', נניח, אלא סתם רעים מקצועיים שיש להם עבודה ואינטרסים. וגם הטובים לא גיבורים גדולים – הם סתם מגוחכים, וסתם מוגזמים קצת (חוץ מאדי מרפי, שהוא קריקטורה גמורה, אבל מוצלחת מאוד). הסרט לא מנסה לבנות מתח ממש, אלא רק סצנות קומיות מסביב לקו-עלילה נדוש, ובזה הוא מצליח יפה מאוד.

ווילסון, עם הבעת האהבל-האומלל-שבדיוק-אתמול שברו לו את האף, ואדי מרפי ההיפראקטיבי, דווקא משלימים אחד את השני יפה מאוד, ומצליחים להצחיק, פעם אחר פעם, אם זה בחילופי האשמות במהלך חילופי-אש, במאניה-דיפרסיה של אדי מרפי, בעקיצות הדדיות, ואם בניסיונות נואשים של ווילסון לשכנע את מרפי לעשות כבר משהו, למען השם (למשל, לקפוץ מאיזה גג, או סתם לשתף פעולה לרגע בלי להסגיר את כל המשימה). הבדיחות, גם אם חלקן צפויות, בהחלט עושות את העבודה, ויש כמה הברקות יוצאות מן הכלל – בייחוד סצנה משובחת של שיחות-נפש בנסיבות לא-צפויות, שהייתה נהדרת, כמה מחוות קטנות ומוסתרות למדי לסרטים ישנים, וההונגרית של אוון ווילסון. הסרט משתמש בהמוני קלישאות, זה לא משנה במיוחד: זה אולי לא חדשני, אבל זה כיף. אם מתעלמים מכך שבעצם הכל מופרך קצת, אפשר ליהנות בהחלט.

כמובן, ישנם אלה שהסרט יהיה מופרך מדי עבורם, ויש כאלה שפחות מדי. על כן, אספק בזאת מבחן קצר ואובייקטיבי:
סרט שבו הגיבור ראשי הוא מלפפון-ים ענק מעלה אצלכם את האסוציאציה ש:
א. הכותב יצא מדעתו. מה הקשר לביקורת?
ב. רובין ויליאמס שוב מתבזה?
ג. מה עושה פה הנשיא בוש?
ד. אוה, ג'אבה ההאט עשה צבע לשיער!
אם בחרתם א' או ד', אולי לא כדאי לכם ללכת לסרט. אם לא, אתם מוזמנים ללכת, ותיזהרו משומרי-הראש של המלפפון. הטיפול הפסיכולוגי על חשבון הבית.

תגיות: