במקור: Sweet Sixteen
במאי: קן לואץ'
תסריט: פול לבטרי
שחקנים: מרטין קומפסטון,
אן-מארי פולטון, מישל
קולטר, גארי מק'קורמק
יש מוסכמה כלשהי, לפיה גיל 16 הוא מהגילאים המאושרים בעולם. אם אני מבין נכון, התיאוריה היא שהאדם עוד לא צריך להיות אחראי לעצמו, והוא בעיקר עסוק בלבלות ולהיות מאוהב על כל הראש, או משהו כזה. באנגלית קיים מונח לתקופה הזו – Sweet Sixteen – ואחד מראשוני הרוק'נ'רול כתב שיר בשם הזה בדיוק. לי דווקא זכורים ימי ההתבגרות כתקופה מזופתת במיוחד, עמוסה בבחינות מיותרות ומורים זועפים. אבל מי יודע, אולי יש כאלה שמסתכלים אחורה בגעגוע לימי ההתבגרות שלהם.
מה שלא יהיה, כל זה לא רלוונטי, אם אתה לא חי במשפחה מתפקדת ונורמלית, אלא במשפחה בה אבא שלך לא באיזור, אמא שלך בכלא, חבר של אמא שלך פושע, וסבא שלך הוא איש אלים שמתעסק בסמים. אם אתה בריטי, כל הסיכויים הם שתהיה ככה (לפחות בסרטים) – אני לא זוכר את הסרט האחרון מן הממלכה המאוחדת שבו הוצג ילד "נורמלי", אלא אם-כן הוא רצה ללמוד בלט (שבסקוטלנד זה כמעט כמו לקחת סמים, רק פחות נפוץ).
ב-'16 מתוק' מוצג בחורצ'יק מהסוג שלא לומד בלט: מרטין קומפסטון הוא ליאם, נער סקוטי נורא-מבטא (כמו כולם), שמבלה את שנות נערותו – שנות התשעים של המאה העשרים – במעשי פרחחות, ממכר סיגריות, שריקה אחר בחורות, הסתובבות עם חברו הטוב פינבול, גנב מכוניות לעת-חראקה, ובאופן כללי בחוסר תוחלת מיוחד, חוץ מהחלום העקבי מאוד: לגרום לאימא שלו טוב.
אמא של מרטין יושבת בכלא על משהו לא ברור, ואו-טו-טו יוצאת. מרטין רוצה נורא להשיג לה בית יפה, כדי למנוע ממנה לחזור לחבר המזיק שלה או להיכנס עוד פעם לכלא. בשביל זה, הוא מוכן לעשות הרבה. למשל, לריב עם אחותו המבוגרת, שהיא, כמובן, אם חד הורית, ושונאת את האמא הפושעת שלה; לא להעביר לאם סמים למכירה בכלא (ולחטוף מכות בגלל זה), ואפילו להיכנס בעצמו לעסקי הסמים.
שאר הסרט עוסק בתיאור ההידרדרות של ליאם, שבסוף מגיע לעברי פי פחת ומצטרף ללהקת בנים. טוב, בעצם לא. למעשה, במונחים סקוטיים, הוא עושה משהו רק קצת פחות גרוע: הולך ומידרדר במדרגות הפשע. אבל הסקוטים רגילים לזה. הרי כולם מסוממים, זונות, מובטלים, אמהות לא-נשואות, או ילדים עם מספר משקפיים 15 שנראים כמו השמן מ'בעל זבוב'.
או לפחות, ככה זה בסרטים של קן לואץ'. לואץ' הוא במאי חברתי. בעיתון 'הארץ', "חברתי" היא מילה פוליטיקלי-קורקט ל"יוצא עדות המזרח". אבל כשאומרים באנגליה "חברתי", מתכוונים ל"מישהו שהכל זבל בעיניו". אז "במאי חברתי" הוא "במאי שהכל בסרטים שלו נראה רע, אבל בכוונה". אצל לואץ' אין אף פעם סיפורים שמחים, והעלילה לרוב עוסקת במעמד הנמוך, ובחייו האומללים. לרוב, אני גם אוהב את הסרטים שלו.
אבל הפעם לואץ' הגזים לגמרי. כמעט כל דמות הוא מצייד בעודף צרות, עד שמאמציו לדכא את הצופים עד עפר נראו לי כבר מוגזמים: אחותו של ליאם, למשל, חייבת להיות אם-חד-הורית הנאבקת בקיום המר. סבא שלו הוא תפלץ אלים וגס רוח להחריד, שמתעסק בסמים. לכל אחד – שק של צרות שמספיק למשפחה וחצי. וסאת הצרות הזו כבר לא אמינה. היא רק מעצבנת. בקושי לדמות אחת הוא מרשה לנהל חיים נורמליים פחות-או-יותר. אחרי רבע שעה אפשר כבר להבין ששום דבר טוב לא קורה בבריטניה. אבל אחרי זה יש עוד שעה וחצי שחוזרת על אותו המסר.
לשבחו של לואץ' ייאמר שבניגוד לסרטים קודמים שלו, הפעם הוא לא ניסה לתחוב את המסר שלו בכוח ובנאומים דידקטיים; אבל לפעמים כבר קיוויתי שהוא יעשה את זה. הסרט מצליח לדכא, להשרות מועקה, וכיוצא באלו מילים נרדפות, אבל כמעט ולא היתה לי איזושהי הזדהות עם הדמויות. לא שהן רעות בצורה נוראה, הן פשוט סתם לא מעניינות. די ברור מלכתחילה מה יקרה, הפתעות גדולות אין. הסרט פשוט נמרח. ונמרח.
פה ושם גם נראה כאילו מישהו שכח להפעיל שיקול דעת בעריכה. למשל, באחת מן הסצינות, לוקחים פינבול וליאם את בנה של אחותו של ליאם לסיבוב במכונית גנובה. כל הקטע נראה כאילו הוא עולה לקראת איזה שיא, והצופה מחכה לתאונה, חטיפה, שוטר תנועה או חייזרים – ושום דבר לא מגיע. הסצינה סתם מתחלפת, בלי להופיע בעלילה לאחר מכן, או לתרום לה במשהו. למה? ללואץ' הפתרונים.
בנוסף, הסרט גם סובל מעודף ריאליזם, ובעברית: הצילום שלו נראה כמו סרט טלוויזיה ממוצע, ולא מושקע במיוחד. כמובן, גם זה בכוונה, כדי לתת הרגשה מזופתת וכו', אבל זה גם מציק, ונותן רושם של תקציב קטן במיוחד או עצלנות.
פה ושם יש נקודות של אור: אנמארי פולטון, המשחקת את אחותו של ליאם, מצוינת. היא הדמות היחידה בסרט שיכולתי לפתח כלפיה רגש של השתתפות בצער, ובתור אם-לא-נשואה קשת-יום ואחות אכפתית היא הדמות המשכנעת ביותר בסרט. יש גם, מדי פעם, סצינות מוצלחות (בייחוד זכורה לי מאפיית פיצות עם שירות שליחויות משונה במיוחד) אבל אלה טובעות בתוך הבליל הכללי. הביקורת החברתית הולכת לאיבוד, כי היא לא נוגעת בכלל.
זה לא שהסרט נכשל לגמרי: במשימה לבאס את הצופה, הוא הצליח מאוד. אבל אם הייתי רוצה להתבאס משעמום ומחוסר אכפתיות לדמויות, הייתי רואה טוק-שואוז. וזה אפילו היה זול יותר.
- אתר ישראלי
- קן לואץ'
- סקוטלנד נגד סמים
- קולנוע חברתי
- Sweet 16 עם מארי-קייט ואשלי!!1
דעה אחרת
קשה לי להסכים עם הביקורת, שנראית כאילו היא מחפשת את מה לבקר ולא כל-כך מתייחסת לסרט עצמו (אבל אולי אני טועה). אני עצמי נהנתי מאוד מהסרט.
המתח שנוצר עם התפתחות העלילה היא הניגוד בין היותו של ליאם ילד טוב, במובנים רבים (הדאגה לאמא, בעיקר, אבל לא רק) ופושע אכזר, במובנים אחרים. ניגודיות לא פשוטה שגורמת לתהייה איך כל זה יכול להגמר טוב. המתח הזה (לא במובן של מתח "עלילתי") הוא מספיק חזק כדי להחזיק את כל הסרט, למרות הפגמים שהוצגו בביקורת (שאני, אגב, לא הרגשתי בהם במהלך הצפייה). היחס שלי אל ליאם היה יחס אהבה/שנאה — מצד אחד מה הוא עושה, מצד שני מה הסיבות שלו; מעין גרסה קולנועית של "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות", אלא שרק לקראת הסוף מתברר אם היא באמת מגיעה לשם.
(ספויילר…)
נקודת המפנה היא, כמובן, הטיפול בפינבול; מעין נקודת אל-חזור שאחריה ברור שכל זה לא יכול להגמר בטוב. ובכל זאת, מבחינות רבות, לא בגלל ליאם הכל קורס.
זה לא שחיפשתי מה לבקר.
ודעתי עוד היתה טובה ביחס לדעתם של שלושת אלה שגררתי לסרט.
מה לעשות? התאכזבתי. ציפיתי ליותר, וקיבלתי מה שבעיני היה בליל עם תוצאה צפויה מראש, ושתי הפתעות.
ששתיהן קשורות בסכינים
סוף
מסכים איתך לגמרי
סרט חזק ומרגש, עמדו לי דמעות בעיניים בסצינת הסיום. אין לי מושג למה רוב הגולשים פה מתעקשים לשנוא אותו כ"כ (אני רק מקווה שזה לא בשביל להגיד ההיפך מהשניצקליינים בכוונה). ואגב, מה קורה עם ביקורת לבן דודו החורג של 16? (האחיות מגדלנה כמובן) הייתי תורם אחת בעצמי, אבל הזמן, הוי הזמן…
איזה דכאון
רק מלקרוא את הביקורת הזו נכנסתי לדכאון, גם בגלל כל הסיפורים העצובים האלה, וגם בגלל שדווקא תכננתי לראות את הסרט, אבל עכשיו כבר לא נראה לי (או שבעצם חסכת לי בכך הרבה דכאון, איזה כיף).
אגב Sweet Sixteen, איזה אחד מראשוני הרוקנ'רול כתב שיר כזה? אני מכירה שיר חמוד של ניל סדקה, אבל לא יודעת עד כמה הוא ראשוני, ועד כמה הוא רוקנ'רולי.
צ'אק ברי.
אח"כ נלקחה המנגינה לטובת "Surfing USA" של נערי החוף.
אני לא חושבת שהסרט היה משמים...
הוא היה מדכא ואפור, ומאחר שהייתי במצב רוח מאוד פסימיסטי כשראיתי אותו, מצאתי אותו כסרט טוב.
אני מסכימה לגמרי עם ההבחנה שלואץ' הוא סוג של דוסטוייבסקי מודרני שכזה, אבל לא נראה לי שעם הסרט הזה הוא הלך רחוק מדי…
הפרומו לביקורת הזו
מה שכתוב בעמוד הראשי (4 השורות לפני הביקורת עצמה)
קצת מזכיר את טריינספוטינג, לא?
ענק!
זה קטע ממש מצחיק.
תודה שהזכרת לי שאני צריך לצפות שוב בטריינספוטינג :)
מאפיית פיצות?
יש לזה שם קצת יותר נפוץ, כידוע.
סליחה על הטרחנות
אבל הזקן בסרט הוא לא סבא של ליאם, אלא אביו של החבר של אימו של ליאם.
אתה בטוח?
למיטב זכרוני מהסרט התייחסו אליו בתור סבא.
אתה בטוח?
למיטב זכרוני.
הנה עוד מישהו שחושב כמוני:
http://www.kamera.co.uk/reviews_extra/sweet_sixteen.php
מצד שני, הנה מישהו שחושב כמוך:
http://enjoyment.independent.co.uk/film/reviews/story.jsp?story=339088
אני בטוח
ליאם מדבר על הסבא הזה בתחילת הסרט ומשתמש במילים "עצמי ובשרי".
ולחלוטין לא הסכמתי עם הביקורת. אני טרי בכל הקשור לכן-לא, הידוע גם כקן לואץ'. ראיתי רק את "לחם ושושנים" המצוין, ואת "16", שאומנם היה מעט פרווה ביחד לקודם, אבל עדיין מעניין.
ליאם יצר תחושת אי נוחות מאוד חזקה אצלי – מצד אחד שמחתי על כל התקדמות שלו,ומצד שני מאוד כאב לי הכיוון שבו הוא התקדם. לואץ' בנה את הדרמה הזו עם הרבה רגש וכשרון, ומה שפשוט הימם אותי בשני הסרטים שלו שראיתי עד כה הוא סגנון המשחק הריאליסטי עד כאב. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום אחר (לא, גם לא אצל מייק לי. מייק לי תמיד נראה לי כאילו הוא עובד כל כך חזק על המשחק הריאליסטי, עד שהוא הופך לשטיקיונרי).
זה לא סרט שיוצאים ממנו עם משהו גדול, עם אמירה חברתית נוקבת (כמו ב"לחם ושושנים", להבדיל. קחו אותו עוד היום מספריית הוידאו), אלא סיפור קטן, כשהביקורת החברתית נשארת ברקע. מי שרוצה שיתעמק בה, ומי שלא שיתעמק בדמויות, שלי באופן אישי נגעו מאוד (ואני מסכים עם טווידלדי שהאחות הייתה הדמות הנוגעת ביותר בסרט. מילות הסיום שלה בסצינה האחרונה עדיין רודפות אותי).
אגב, בהקרנה בה נכחתי היה עותק דובר אנגלית עם תרגום ל… אנגלית. וטוב שכך, כי אחרת לא הייתי מבין מילה.
לקחתי אותו היום.
את 'לחם ושושנים'.
טוב, לא היום. לפני יומיים.
אתה מוכן להסביר מה כל כך נהדר בו?
ההטפה כל כך בוטה, עד כדי שכל דמת ממש צועדת קדימה ואומרת את מה שהיא אמורה לייצג. ועושה את זה גרוע. השחקנים מזוויעים כמעט כולם.
ובכלל, מה אני אמור לקחת איתי להמשך חיי מהסרט הזה? שיש אנשים שגורלם לא שפר עליהם?
או שאולי אם אי פעם תהיה לי חברה משלי, קבלן הנקיון שאשכנע את בעלי הבנין לשכור לנקיון משרדי החברה ישלם להם שכר הוגן וביטוח שיניים?
אני מוכן להסביר.
אבל אני לא חושב שאתה מוכן להקשיב, כמו שגם אני לא מוכן להבין את טענתך שזה סרט גרוע. אם חשבת שהמשחק ב"לחם ושושנים" מזעזע, אני לא חושב שיהיה משהו שאני אכתוב כאן שיגרום לך להשתכנע. אני מניח שהטעם שלנו שונה מידי.
אני רק יכול להעיד על מה שאני ראיתי בו:
• משחק מופתי של שחקנים לא מקצועיים, שבאחת מסצינות השיא גררו אותי לכדי דמעות, ולצידם אדריאן ברודי שמועמד כרגע לאוסקר על "הפסנתרן", בתפקיד סוחף, מלא כריזמה ומרגש.
• כתב אישום חריף ומנומק כנגד הדורסנות של הקפיטליזם המודרני, דיון מעניין על כוחם של איגודים מקצועיים אל מול כוחו של היחיד, והעלאת הטענה המעניינת שאיגודים מקצועיים הפכו ללוקסוס אידאולוגי, שהיישום שלו במציאות הנוכחית מתקרב לבלתי אפשרי.
• איזון יפה בין הטפה (אני מסכים שהסרט לרגע לא מתיימר להסוות את העובדה שהוא מגוייס פוליטית, כמו כל סרטיו של לואץ') ובין רגש אנושי והומור, מה שהופך בעיני את ההטפה לנסלחת.
• הייתה שם תזכורת קטנה שחשובה לי כאדם – נכון שאני מעדיף את הגיבורים הקולנועיים שלי כשהם חוקרים קלטות וידאו שרוצחות אנשים, אבל יש גם גיבורים קולנועיים שמתעסקים בשאלה האפורה יותר של כמה דולר עובדת נקיון תרוויח בשעה והאם היא תקבל גם ביטוח רפואי שמכסה רופא שיניים. וחשוב היה לי לגלות על עצמי שזה יכול לעניין, להסעיר ולקומם אותי, וחשוב היה לי לגלות שיש במאים שזה מסעיר אותם ושיוצאים להילחם על זה, כי בסופו של יום, לביטוח רפואי יש נגיעה לחיים שלי על הפלנטה הזו, ולקלטות וידאו רצחניות – אין. חשוב היה לי לגלות שבסופו של דבר, ההומניות המפעמת של הסרט הפכה אותו לאחד הסרטים הכי חשובים שראיתי שנה שעברה, יותר מ"שר הטבעות" ושאר סרטים אסקפיסטיים שאמורים להיות מהנים יותר ומעניינים יותר.
עד כדי כך אתה לא מעריך אותי?
ברור שזה מקומם. אבל מה חדש כאן?
מה הסרט מספר לך שלא ידעת קודם? מה למדת חדש על הקפיטליזם הדורסני שהצליח להפתיע אותך?
ככל שזה נוגע למסר הפוליטי של הסרט, הוא נראה פשוט כאילו הדמויות מקריאות מאמרים. אולי לדעתך זה קולנוע טוב. לדעתי לא.
(וכן, בסדר, יש נקודות מרגשות בסרט, אבל מרביתן לא משיגות את העוצמה הנדרשת, בגלל אותם "שחקנים לא מקצועיים".)
ואני אקדים את הניטפיקרים
ואספר אנקדוטה אופטופיקית קצרה שהתרחשה בדיוק לפני 5 שעות.
הלכתי לי ברחובות פראג, טרוד בעינייני, כשלפתע ליבי החסיר פעימה – לידי עבר בחור מבוגר עם פנים ארוכות, לסת גדולה במיוחד, לבוש בטרנינג שחור, חמוש במשקפי שמש שחורים וכובע בייסבול. ומיד ידעתי – זה טום ווייטס.
טום ווייטס הוא אחד המוסיקאים האהובים עלי. וגם אחד השחקנים האהובים עלי – בטח ראיתם אותו באחד התפקידים הביזאריים שלו בסרטים של קופולה, או בתפקיד ההומלס בתחנה המרכזית ב"פישר קינג" של גיליאם. אבל איזה מוסיקאי מדהים!
הוא חלף על פני דיי מהר, ולא הספקתי להגיב, אז עשיתי מה שכל מעריץ יעשה – עקבתי אחריו.
הגעתי לבית דירות מפואר במרכז הרובע היהודי והיוקרתי (יהודי ויוקרתי באותו משפט. זה כבר הישג, לא?). טום תיקתק קוד והדלת נפתחה. הוא נכנס ואני הבטתי בו מבעד לזגוגית כשהוא דיבר עם השוער שבחדר הכניסה.
וזהו. כך נעלם טום ווייטס מחיי, באותה מהירות בה הוא נכנס. בצער רב המשכתי בעיסוקיי ברחבי הרובע. ובצירוף מיקרים מוזר, כעבור שעה מצאתי את עצמי חוזר לאותו רחוב בדיוק, לצרכי סידורים. כשלפתע נפתחה דלת הבניין ודרכה יצא… בחור צעיר לבוש בבגדים מהודרים מכפי שגילו דורש. הוא הצית סיגריה, ומיד הבנתי שהוא השוער. אז ניגשתי לדבר איתו.
שאלתי אותו אם הוא מכיר את טום ווייטס, והוא השיב בשלילה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הבחור האמריקאי עם משקפי השמש וכובע הבייסבול שגר בבניין, והוא השיב שכן. וכן, הוא הכיר אותו מכל מיני סרטים, אבל לא ידע שהוא גם מוסיקאי. איזה סרטים למשל? "שם הורד".
ואז קלטתי שאם יש בנאדם אחד שיותר דומה לטום ווייטס ממה שטום ווייטס דומה לעצמו, הרי זה רון פרלמן, שחקן תפקידי משנה מאוד מפורסם, בעיקר בזכות תפקידו הבלתי נשכח ב"שם הורד".
וכשנפל לי האסימון הזה, נזכרתי בהודעה שכתבתי כמה שעות לפני כן כאן באתר, ופתאום הבנתי שזה לא היה טום ווייטס שעמד ליד טים רות' בסצינה הנפלאה ההיא ב"לחם ושושנים", אלא רון פרלמן.
פרלמן, אגב, משחק בסרט Hellboy שמצטלם בפראג בימים אלו. ועכשיו כשאני יודע איפה סלבריטאי בסדר גודל שלו מתגורר במהלך שהותו בפראג, לא נותר לי אלא לקוות שגם גיליאם יגור באותו בניין כשהוא יגיע לכאן ביוני.
רון פרלמן:
טום ווייטס:
ואני אקדים את הניטפיקרים
אחרי הגל של סרטי טוויסט, האם מסתמן לו טרנד חדש – אנקדוטות טוויסט?
ידעתי שמשהו לא מסתדר בסיפור
טום ווייטס עם כובע בייסבול? הבן-אדם צריך אישור מיוחד מהמשרד לאיכות הסביבה רק כדי לחפוף את הראש, מחשש להרס הסביבה הביולוגית שיש לו שם.
רון פרלמן באמת יותר הגיוני. מזל ששאלת את השוער, אחרת הייתי תקוע בתמיהות ביזאריות עד הערב.
קומיקס ממש ממש מומלץ. מישהו יודע מתי הסרט יצא לאקרנים?
הסרט, כמשתמע מדברי איש הברזל,
מצטלם בימים אלה. הכוונה היא להוציא אותו בקיץ 2004, אבל זה עוד יכול להשתנות.
רון פרלמן דומה למישהו?
הפנים שלו כל כך מוזרות שבחיים לא חשבתי שאפשר להתבלבל בינו לבין מישהו אחר. מה שכן, אין ספק שהוא הליהוק הנכון לתפקיד Hellboy.
(וזה פשוט לא ייאומן כמה סרטים הוליוודיים מצטלמים בפראג).
נראה לי ש*כל* שחקן יכול להיות דומה ל-Hellboy
אחרי שיכסו לו את הפרצוף בשכבות האיפור המאסיביות שהתפקיד הזה דורש.
ולזה פרלמן באמת רגיל מאז שהוא שיחק בסדרת הטלוויזיה "היפה והחיה" (רמז: הוא לא היה היפה).
יש תמונה של ה-hellboy הזה?
לינקים יתקבלו בברכה.
וממה ששותפתי האמריקאית, שמשתתפת בסרט בתפקיד של שנייה וחצי, סיפרה לי על התסריט, זה נשמע כמו סרט דיי אווילי.
היא, אגב, ותזכרו איפה קראתם את זה לראשונה, משחקת את האישה השחורה שצועקת "החתולים שלי!". סקופ בלעדי לעין הדג!
אויש, למה לא סימנת ספוילר?!
תמונות של ילד-הגהנום אפשר למצוא בין השאר באתר הרשמי של הסרט:
http://www.sonypictures.com/movies/hellboy/hellsite/
כמו שאתה רואה, חוץ מלצבוע את פרלמן באדום, לא נשאר למאפרים הרבה לעשות.
זה רק אני,
או שילד הגיהנום גנב את הלוגו שלו ממחתרת הברזל?
אני לא יודע על התסריט
אבל הקומיקס הוא בהחלט לא אווילי.
עוד כמה מילים כאלו,
ונוכל למכור פתק איתן במכירה פומבית.
קיפוד הוא האלוהים
אני יודעת שזה מגעיל
וממש לא בוגר לא להרחיב,אבל אני זוכרת את אחת מהביקורות הראשונות שקראתי כאן באתר,על רקוויאם לחלום.
שם אמר המבקר שאם הוא היה יכול,הוא היה אומר לקוראת לעזוב הכל ולהפסיק לקרוא ולעופ לראות את הסרט.
אז אם במקרה מישי נכנסה לכאן כדי להיות בטוחה האם שווה ללכת או לא,אז לא.
חרא סרט,כמעט בכל צורה,צבע וגוון שיש.
אולי טוב שפרסמתם ביקורת על הסרט,רק כדי למנוע מאחרות לבזבז זמן יקר בקולנוע על צפייה בסרט הזה.
עזבו,שכחו,אל תקרבו אפילו!
את מדברת על 'רקוויאם'
או על '16 מתוק'?
16 מתוק
איזה מתוק ואיזה נעליים
אני אוהבת סקוטים. באמת, מתה על המבטא הזה, לא מבינה כלום, אבל מתה עליו. אז סרט על סקוטים במיוחד שהשחקן הראשי נראה חמוד משך אותי (למרות מה שבאמת משך אותי לסרט היה ידיד שלי שמ-ת על הסרטים של קן לואץ').
מה שאף פעם לא הבנתי מאיפה הגיע הקטע הזה שגיל 16 הוא הגיל הכי טוב שיש? גם לי וגם לכל מכריי גיל 16 היה פשוט נוראי והסרט הזה הזכיר לי עד כמה קשה להתבגר (במיוחד שאתה חיי בשכונות עוני ויש לך דם איטלקי ולאו דווקא סקוטי)
למרבה ההפתעה הסרט הזה היה חביב (ציפיתי שהוא יהיה משעמם בטירוף), רוב הסיכויים שאני לא אראה אותו שוב, אולי רק כדי להוציא כמה קטעים מצחיקים (אבל אני לא אגלה לכם מה הם…) אבל חוץ מזה חייו של הבחור הסקוטי החמוד וחיי לא יפגשו שוב.
לא בכיתי, למרות שהדמעות עמדו על קצה העין שלי יותר מפעם אחת במהלך הסרט (כמה מזל רע יכול להיות לבנאדם אחד?) והעלילה, למרות הבלאגן שבה, דיי סחפה אותי…
סרט אפרורי, מדכא וחסר תקווה, אבל משום מה מאוד מושך.
ת'אמת אין לי מושג אם להמליץ עליו או לא, ידיד שלי ממליץ!
תגובה לבקורת פלצנית ונפוחה
אני ממליצה לך לבקר בסקוטלנד, עם המלצה חמה במיוחד לבקר בעיר גלזגו. אז תראה שהבקורת שלך כל כך חסרת שחר, כי כן, אנשים שם לא מלקקים דבש ויש שם הרבה יותר מקרים של סמים עוני אמהות חד הוריות וכדומה. קן לואץ' הבמאי בסה"כ מציג תמונה מציאותית לחלוטין של מה שקורה שם.
ובכן אני בכלל לא מסכים עם הביקורת שלך. הביקורת שלך מציגה דעה חובבנית ושטחית של צופה ולא של מבקר קולנוע איכותי. נתחיל בכך שדיברת על "הבאסה שהסרט יוצר". קן לואץ' בתור במאי "חברתי" מנסה להראות את שגרת החיים בפרברים הקשים של העיר ולא לבקר את בריטניה כולה. כמו כן דיברת על סצנת המכונית שלא קורה איתה "שום דבר" ובכן תן לי לחדש לך משהו – לא צריך לקרות משהו, זה לא ג'אנק הוליוודי זה סרט איכות.תפנים.
ודיברת שהסרט נושא "אובר ריאליזם" טוב ככה זה כשאתה מפיק סרט ריאליסטי,נכון?
ואתה לא יודע מהן העלויות העצומות שבהפקת סרט שכזה, זה לא חייב להראות הולווידי כדי להיות יקר. התאורה היא תאורה ריאליסטית, השוטים יותר פתוחים,תנועות המצלמה לא מורגשות מהסיבה שבריאליזם הצלם הוא לא דומיננטי,אין הרבה מוזיקה ואם יש היא דיאגטית (מוזיקה הנובעת מהסרט למשל רדיו או סטראו). הסאב טקסט הוא לא בחוץ ומבחינה כללית זהו סרט מדהים תסריטאית והפקתית. כל אלה הם מאפייני הז'אנר הריאליסטי,שלואץ' נותן לנו להרגיש בתור צופים. הוכחת חובבנות עצומה.
האתר נוסד מתוך הנחה שהצופה הממוצע
לא חושב על כל מה שציינת – שוטים פתוחים, תנועות מצלמה, וסצינות שלא קורה בהן כלום אבל בטח יש לזה משמעות עמוקה. לכן הביקורות שלנו נכתבות מתוך נקודת המבט של צופה רגיל, לא של מבקר קולנוע פלצני ומתנשא. עכשיו כשהבהרתנו את זה, אם יש לך משהו ענייני לומר על הסרט – אתה מוזמן.
ידעתי שתגיע מתישהו.
כל פעם מגיע לפה איזשהו סטודנט שנה א' לקולנוע, ומשוכנע שטכניקה היא הכל בחיים, ושאם הוא יודע לנתח את תנועת המצלמה והתאורה (אני גם יודע, אבל לא ניכנס לזה) זה נותן ערך מוסף לסרט, כאילו שהז'אנר קובע את האיכות.
אבל מילא. כיוון שסרט מכוון בדרך-כלל לצופים, אני חושב שבהחלט נקודת המבט הנכונה היא, מדהים, זו של הצופה. אם אתה לא מסוגל לראות אותה, אתה לא מוכיח מקצוענות: אתה רק מוכיח שאסור לתת לך להתעסק בסרטים.
האומנם?
זה מה שאתה אמרת "בנוסף, הסרט גם סובל מעודף ריאליזם, ובעברית: הצילום שלו נראה כמו סרט טלוויזיה ממוצע, ולא מושקע במיוחד. כמובן, גם זה בכוונה, כדי לתת הרגשה מזופתת וכו', אבל זה גם מציק, ונותן רושם של תקציב קטן במיוחד או עצלנות."
ובכן,אני פונה אלייך לא בתור מבקר סרטים ולא בתור צופה רגיל (כי ברור שאתה מעבר לרמה הזאת). בתור אחד שיש לו ידע ולו המינימלי ביותר במבע הקולנועי אתה צריך לדעת שבעצם בכתיבת שק השטויות הנ"ל אתה למעשה הופך להיות צופה ממש רגיל צופה שלא מודע לעריכה, שלא מודע לסאונד,לג'אמפ קאטים וכו'.
אני הגבתי לך בתור מבקר ולא בתור צופה.כיוון שלא ממש הבנתי מה אתה מנסה לשדר: מקצוענות או עוקצנות? מצד אחד אתה מבין את המושגים (לפי מה שאתה אומר) ואתה לא מיישם אותם בתור מבקר (ולא בכתיבה אלא במחשבה)!
המילים ''נותן רושם'' הן די ברורות.
אמנם, אגלה לך סוד, ניתן לצלם סרט שנראה זול, באמת בזול.
יתרה מזו, קן לואץ' – תמיד! – עושה סרטים בתקציב נמוך. ועוד יותר יתרה מזו, אם לצטט את ימד"ב, The film was shot in Sequence. בקיצור, זה שיש עריכה לא אומר שום דבר על התקציב, ולא אומר שום דבר על התחושה. ויכול להיות שללואץ' יש פילוסופיה במשקל קאנט עד בינוני מאחורי העניין, אבל זו התוצאה.
אבל מעבר לכך, יש לך אי-הבנה בסיסית. מה שמעניין אותי בסרט איננו בעיקר אופי המבע הקולנועי או הפרטים הטכניים, אלא אם כן יש סיבה להזכיר אותם. באותה מידה ש,למרות העיסוק שלי בצילום, כשאני רואה תמונה הדבר הראשון שעובר לי במוח הוא השאלה האם זו תמונה טובה – וכל אחד מגדיר 'טובה' לפי פרמטרים שונים, כמובן – ורק אח"כ אני חושב על סוג העדשה, מפתח הצמצם והתאורה המלאכותית שנדרשה בשביל זה (ולפעמים על השאלה 'איך לעזאזל הוא עשה את זה?'). כמו שהעיסוק של סרט בנושא מסויים לא הופך אותו ל'טוב', גם הצד הטכני לא עושה את זה. שאל את המצלמה הממוחשבת של דיוויד פינצ'ר. ועריכה טובה היא עריכה שאתה צריך להתאמץ כדי לשים לב אליה. אם יש לך מה לומר על העריכה בלי לחפש, קרוב לודאי שהיא בולטת מדי.
בכל אופן, קהל היעד שצריך להיות מול העיניים של מי שכותב ביקורת סרטים הוא הצופים. לא מי שילמד את הסרט, ולא אופן המבע שלו, וגם לא האידיאולוגיה. והצופה הממוצע, כמדומני, לא מתעניין בשאלה האם בסרט דוגמה 95 הביאו מגבת מבחוץ והסתירו את המנורה, ולא מתעניין בשאלה האם הייתה אידיאולוגיה לצילום – אלא בתוצאה. לכן גם לא הייתה לי בעייה לדון בשאלה האם לצופה בן ימינו כדאי לראות את "האזרח קיין". כי לצופה בן ימינו כל השיטות המרשימות בצילום והחדשנות לא בהכרח משנות הרבה, בהתחשב ב-65 השנים שעברו.
אם אתה מבקר סרטים שמזלזל בצופים, וכמדומני ככה זה נראה מהתגובות שלך, אז הביקורות שלך גם חסרות רלוונטיות עבורם, כי אז אתה כותב ביקורות לא עבור הצופים, אלא עבור מי שמקצועו בכך במקרה הטוב. ויש לזה מקום, למשל בבטאון פנימי של אגודת תאורני הלוקיישנים בהוליווד. אבל בדרך-כלל זה ממש, ממש, ממש לא מתאים עבור הצופה הממוצע, ובוודאי באתר שהמוטו שלו הוא "ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע".
וגם בבטאון של אגודת תאורני הלוקיישנים,
אני מקווה, עדיין מותר להגיד משהו כמו "אני מבין מה [שם במאי] ניסה לעשות ב[שם יצירה], וזה אכן אופייני ל[שם ז'אנר] ומהווה [מלים ארוכות], אבל זה *יוצא חרא*".
הכל נכון
חוץ מההערה המיושבנת להחריד על העריכה, שהיא כמעט בלתי נסלחת.
חשבתי שתקפוץ.
אבל העובדה בעינה עומדת, שכמדומני גם אתה תסכים שלמרות חשיבותה העצומה של העריכה, המטרה שלה איננה לדחוף את עצמה לעיני הצופה ולומר לו "היי, יש פה עריכה", למעט אם זה ממש משרת את הסרט, נכון?
(כי אם אתה מסכים, הרי שלא הובנתי נכון ואני מתנצל. ואם אתה לא מסכים, אשמח אם תנמק).
היי, יש פה
יצא לך פעם להיות בסרט ולחשוב "וואו, איזה צילום מרהיב!"? או לצפות בסצינה כובשת ומרגשת ולחשוב "פשש, איזה שחקן מדהים!"? ואולי לשמוע שיר של ג'תרו טאל בפסקול ולחשוב שמעצב הפסקול ממש בסדר?
אני בטוח שכן.
אין שום סיבה שעריכה תקבל יחס שונה. עריכה לא צריכה לצעוק את עצמה כדי לקבל יחס, בדיוק כמו שמשחק מעולה או צילום מופלא לא צריכים בהכרח לגנוב את הסרט כדי לזכות בתשומת לב והערכה.
עריכה יכולה להיות מינורית ובלתי נראית ולהיות טובה, והיא גם יכולה להיות בומבסטית, עצבנית ודומיננטית, ועדיין להיות טובה. תלוי בסרט. באמנות, אין דבר כזה וגו'.
נכון, אבל:
לכל צופה קולנוע ממוצע יצא לפעור עיניים ולשמוט לסת מול צילום מדהים, או להתחיל לפזם את הפסקול, אבל אני חושב שרובם המכריע של הצופים מעולם, אבל מעולם, לא אמרו "וואו, איזו עריכה מדהימה", ולעולם לא יגידו.
חוץ אולי מעל 21 גרם
שבערך כל מה שאמרו עליו נגע באופן כזה או אחר לעריכה.
''רקוויאם לחלום''
כל צופה ממוצע שביקשתי ממנו לחוות דעתו על הסרט הזכיר במילים אלו או אחרות כמה מדהימה היתה העריכה.
אז הם לא היו מספיק ממוצעים.
לצופה הממוצע אין שמץ של מושג מה זה עריכה.
לא מסכימה
אם אלמנט בסרט נעשה במקצועיות ובמומחיות מקורית כמו בסרטים הנ"ל אני חושבת שכן שמים לב אליו.
יש המון אספקטים של סרט שבטוח שאף אחד לא התייחס אליהם עד שמישהו בא והחליט להתמדק בהם ולהפוך אותם מפריט משני בבנית הסרט לדבר יוצא מן הכלל.
יכול להיות צילום נייח, רגיל ונורמלי לגמרי שעיקרו קלוז אפים וצילומים של הסט, ויכולים להיות פעלולי מצלמה שעם סיבובים באויר, צילום אוירי של החדר, וזויות צילום לא קונבנציונאליות של הנחיריים של השחקנים.
יכול להיות תסריט עלילתי נורמלי שתפקידו לקדם עלילה, ויכול להיות דבר יוצא מגדר הרגיך, כמו "אדפטיישן", למשל.
יכול להיות סגנון עיצוב ריאליסטי ויומיומי, ויכול להיות "סין סיטי".
גם התאורן יכול להחליט שעכשיו הוא עושה אמנות, ולא סתם מאיר עושה שיהיה אפשר לראות את השחקנים, וגם במקרה הזה אנשים ישימו לב.
גם עריכה יכולה להיות אמנות, וברגע שמישהו מחליט לבנות אותה ולהשקיע בה בצורה כזו – אז כן – גם הצופה הממוצע ישים לב.
אני אמרתי שעריכה היא לא אומנות?
ברור שהיא כן. אני אמרתי, ואני ממשיך להחזיק בדעתי, שרוב הצופים לא יודעים מה זה עריכה. בדיוק כמו שהם לא יודעים מה זה קי-גריפ או פולי ארטיסט. הם לא מודעים לכך שדבר כזה בכלל קיים. בסרט עם עריכה בולטת כמו 'רקוויאם לחלום', אנשים עשויים להגיד שהמסכים המפוצלים היו עשויים יפה, או הקטעים האלה שבהם מראים הרבה דברים אחד אחרי השני נורא מהר. הם לא יגידו "עריכה", ובטח שהם לא יכולים להבדיל בין עריכה טובה לעריכה בינונית בסרט שבו העריכה היא לא ייחודית או גימיקית. (אני גם לא חושב שאני יכול. ומה זה בכלל קי-גריפ?).
בגלל זה אמרתי ''במילים אלו או אחרות''
זה נכון שהמושג עצמו לא תמיד קיים בתודעת הצופה, אבל הפעולה והמתרחש על המסך בתחום העריכה הם דברים שכן יכולים להיות בולטים וניתן לשים לב אליהם בסרטים הנכונים.
אני לא יודעת אם אני נחשבת לצופה הממוצע, אני לא למדתי קולנוע בשום מסגרת מקצועית, והאהבה שלי לסרטים זה פשוט תחביב נלהב, אבל אני יודעת להבדיל בין מעברים חדים שמפריעים לעין, ובין קאטים ארוכים למהירים ותזזיתיים.
אז אולי הצופה לא ידע להגיד שב"עיר האלוהים" העריכה פשוט מדהימה, אבל הוא ידע לשים לב בהבדל שבינו לבין כל סרט אחר מהבחינה הזו.
קי גריפ
http://www.imdb.com/Glossary/K#key_grip
אנשי גריפ אחראים על הקמת מתקני הצילום והתאורה, כמו למשל הנחת מסילות לעגלת המצלמה (dolly), או תליית תאורה ממקומות שונים (למעמד שעליו תולים גופי תאורה ושאר ציוד טכני קוראים "גריפ סטנד", ומכאן השם).
קי גריפ הוא בעברית "גריפ ראשי", כלומר, האחראי על תיאום וניהול מחלקת הגריפ.
וגם בממנטו (בטעות, כפי שאתה נוהג לטעון)
וגם ב"שיקאגו", בכל סרט של בוב פוסי, בכמה וכמה סרטים של קופולה ובאמת שלא חסרות דוגמאות. אמת שזה פחות נפוץ וצריך להיות יותר בולט כדי לתפוס תשומת לב של קהל רחב, אך בכל אופן, זו לא הייתה הנקודה שלי:
רוב הצופים גם לא יודעים ש-80% מצילום זה בכלל תאורה ולא מצלמה. זה עדיין לא מונע מהם מלומר "פשש, איזה צילום מדהים" כשהצילום, או מה שהם חושבים שנקרא צילום, תופס להם את העין. כנ"ל בעריכה – עם או בלי ידע מדויק, אין סיבה להניח שרוב הצופים לא קולטים שום דבר.
כן, אבל:
הטיעון שלו הגבתי אמר בערך "היי, יש עריכה, אתה חייב להתייחס!"
אבל זה לא נכון. זה שיש עריכה בדרך-כלל לא מחייב התייחסות, ורוב הצופים, כמו שרד אמר, לא שמים לב לעריכה. לפעמים – יותר מבביקורת אחת, כמדומני – התייחסתי לעריכה, לפעמים לחיוב לפעמים לשלילה. הבחור לעיל שתקף אותי אמר בערך משהו כמו יש עריכה = סימן שאם אתה חושב שצעקות ללא פשר הן לא טובות, אין לך מושג על מה אתה מדבר.
אני מסכים עם הפאנצ'ליין שלך: גם עריכה בומבסטית יכולה להיות טובה.
אבל היא יכולה להיות גרועה.
ובמקרה של "16 מתוק", מדובר לדעתי בעריכה גרועה, שלא תורמת הרבה חוץ מלצעוק 'אני כאן' במקומות הלא-מתאימים.
ועוד:
לדעתי, אמנם עריכה יכולה לתפוס את מקומה לטובה, אבל למרבה הצער כמדומה לי שאני מסוגל לזכור יותר עריכות בולטות לרעה מאשר להיפך. ואני חושב שאצל הצופה הממוצע זה יהיה עוד יותר חריף.
ולהשלמה:
מצאתי שפעם, מישהו בתגובות של 'גוספורד פארק', האשים אותי שאני חושב שהולכים לסרט רק כדי לראות "איזה קאט מבריק הביא העורך ואיזה אחלה תאורה דפק הצלם".
אח, היו זמנים.
זה בסדר.
אותי האשימו בהזדמנויות שונות גם בהיותי שמאלני יפה נפש וגם בהיותי פאשיסט לאומן, ואני מעולם לא כתבתי מילה על פוליטיקה.
השאלה היא לא מה אתה כותב,
אלא מה אתה מוחק…
חוץ מזה שאתה לא פאשיסט – אתה גרוע מזה: אתה פישיסט!