סינבד

מאת
קיפוד
– פורסם ב 10 באוגוסט 2003Posted in: ביקורות

במקור: Sinbad: Legend
of the Seven Seas!ימין!
בימוי: פטריק גילמור,
טים ג'ונסון
תסריט: ג'ון לוגאן
קולות: בראד פיט, מישל
פייפר, קתרין זטה-ג'ונס,
ג'וזף פיינס

אני לא אוהב את דיסני. באמת שלא. לא את החברה והערכים בה היא מאמינה, ושיטות השיווק הדורסניות שלהם, ולא את הסרטים התעשייתיים היוצאים מהאולפנים. לפיכך, מאכזב שבעתיים לראות שסרט היוצא מאולפן המתיימר לצאת מול דיסני, הוא כשלון מחפיר שכזה.

לכאורה, היה ל'סינבד' את כל הפוטנציאל שבעולם להיות נהדר. עלילות גבורה בנות אלפי שנים על פיראטים נועזים, נסיכות במצוקה, להבים שורקים, מפלצות, ואוצרות שרק מחכים שמישהו יבוא לקחת אותם, לפני שינשכו לו את היד. תוסיפו על כך תקציב ענק וכוכבי על – וההצלחה כבר מונחת בכיס. אך לא כך היא.

הבעייתיות מתחילה באנימציה. או בעצם, באנימציות.
התרגלנו כבר בסרטי הנפשה קודמים לדמויות המצויירות ביד אחת, ורקעים בסגנון אחר. כאן מצליחים המעצבים לדחוק לתוך תמונה אחת עד ארבעה סגנונות הנפשה בו-זמנית. וזה לא עובד. כל אלמנט נראה תלוש מהאחרים, והאינטראקציה קלושה עד לא קיימת. ולא זאת בלבד, אלא שהעצמים השונים לא ממש מרשימים, כשלעצמם. את המפלצות התלת-ממדיות הייתי מצפה לראות, אולי, בסדרות האנימציה היפניות המופקות לפי משקל לשם הקרנה בשעות הבוקר בערוץ הילדים, עת איש אינו ליד הטלביזיה. ובעצם, לפחות אחד התפלצים – עוף קרח בעל אופי של חתול חולה כלבת – אני בטוח שכבר ראיתי באחד מסרטי הפוקימון.
ניתן לטעון שהמגבלות הגרפיות אינן עקרוניות. אלו בסך הכל כלים טכניים, וכמו שבנות הפאוור-פאף וסאות'-פארק כבר הוכיחו, גם עם גרפיקה עלובה ניתן ליצור יצירות מהנות ואף למעלה מכך. כן, כמובן, ללא ספק, אבל לא כאן. כדי שיהיה אפשר להתעלם מהאנימציה העלובה, הסרט צריך יתרונות אחרים, שאין כאן. עלילה, למשל. והעלילה עלובה אף היא.

סינבד הוא פיראט נועז ("אררר! אררר!"), המסתבך במזימה זדונית. אריס, אלת המדון, גונבת ספר עתיק וקסום, וכדי להציל ידיד נעורים, חייב סינבאד לגנוב את הספר חזרה, ולהוכיח שיש לו בעצם נשמה טובה. למי אכפת, בעצם, מהנשמה שלו? לא רק הסיפור שגרתי ונדוש, אלא גם שאר התסריט, שהיתרון היחיד שלו הוא בדיחות חד-שורה מוצלחות פה ושם. סינבד יוצא לדרך, נלחם במפלצת א', בורח ממפלץ ב', ומפגין לראווה את שריריו המסוקסים (אל לשכוח, בבקשה, שאותם שרירים הם מצויירים בלבד. לא הושקעה כאן עבודת חדר-כושר כלל). היינו בסרטים כאלו, שמענו סיפורים כאלו, תודה.

יתרה מזאת, הדמויות הדלוחות והנדושות מדובבות ע"י שחקנים דלוחים ומשועממים, לפחות בכל הנוגע לפרוייקט הזה. שלישית כוכבים הביאו כאן – בראד פיט, מישל פייפר, וקתרין זיטה ג'ונס. אף אחד מהם לא טורח אפילו להתקרב לשיאים קודמים. נורא מכולם בראד פיט, המקריא את שורותיו במונוטוניות מכאיבה, כאילו עסק בעת ההקלטות בסריגת סוודר לנכד שלו. זיטה-ג'ונס סתם שטוחה בקולה, ומישל פייפר מצליחה עוד איכשהו לספק כמה רגעים טובים. לא חוכמה, כשהיא מדובבת דמות סקסית ומרושעה כאריס האלה – יש לה ניסיון בכך (טיטיאנה, אשת החתול, ועוד). קופץ לביקור גם ג'וזף פיינס, בתפקיד חסר משמעות כנסיך פרוטאוס, חבר הילדות החנבעץ של סינבאד (שם בסיסי בהחלט לדמות בסיסית וחסרת בינה).

אז רגע, אין שום דבר ממש ראוי בסרט? מסתבר שלא. גם אותן הלצות פזורות פה ושם אינן מספקות הצדקה מספקת לצפייה בו. מדובר, בסך הכל, במוצר מסחרי ושבלוני, שנועד לגרד קצת כסף לאולפנים. מצד אחד, טוב שהוא לא הצליח בקופות, ולא סיפק תמורה כספית על העבודה המרושלת. מצד שני, חבל, מאחר וזהו מסמר נוסף בארונם של סרטי ההרפתקאות המונפשים – אף לא אחד מאלו מהם שיצאו לאחרונה הצליח להרוויח כסף. אז בגלל סרטים שבלוניים יימנעו מאיתנו גם הסרטים הטובים? (המהדרים יטענו שבצד השני, ביפן, עדיין עושים כאלו, ועושים אותם טוב. זה נחמד, אבל זה לא מספיק. אני רוצה מהכל, וכמה שיותר).

אז חבר'ה, כן, אתם שם בדרימוורקס…? לא כך נאבקים בדיסני. תשקיעו יותר, והקהל ישקיע גם.
ולצופים, הכמהים לסרטי אנימציה כדאי לראות את 'חזרזיר: הסרט'. באמת שהוא מוצלח, ומהנה יותר. ולפחות הוא לא מתיימר ליותר מדי.

תגיות: