מיסטיק ריבר

במקור: Mystic River
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: בריאן הלגלנד
שחקנים: שון פן, טים רובינס,
קווין בייקון, לורנס פישברן,

מרשה גיי הארדן, לורה ליני

שנה עברה, הקיץ מפנה את מקומו לסתיו, ושוב קרב ובא המועד לטקס האוסקר השנתי. וכמו שהנחליאלי מסמן את תחילת הסתיו, כך סרטים איכותיים היוצאים בארה"ב בהפצה מוגבלת מסמנים את הגעת המועמדים לפרס האוסקר. 'מיסטיק ריבר' הוא סרט שכזה, ובאופן מעט חריג אצלנו הוא נוחת ישירות בהפצה רחבה, ואני לא מתכוון לתוכנות לשיתוף קבצים, אלא למסך הגדול בקולנוע.

ואכן 'מיסטיק ריבר' (שבניגוד למשתמע משמו, הוא לא עוסק בפיצריה שכונתית בה עובדים דוגמנית עירומה וכחולת עור ושחקן צעיר, מבטיח ומת) הוא סרט שכתוב עליו "מועמד לאוסקר" באותיות של קידוש לבנה. הוא מבויים על ידי קלינט איסטווד, במאי מוכשר ביותר, זוכה אוסקר, שהז'אנר המתח והדרמה הפסיכולוגית אינם זרים לו. מופיע בו ארסנל של כוכבים מכובדים, שמהאגו של כולם יחד אפשר להפיק מספיק חשמל להפעלת שרתי עין הדג לשלוש שנים נוספות לפחות. הסרט עוסק בסוגיות חברתיות והומניות שברומו של עולם, האהובות על חברי האקדמיה. בקיצור, המוח מודה שמדובר בסרט מצויין לכל הדיעות. אבל הלב, אללי, מה לעשות והלב חושב אחרת.

ונתחיל בעלילה. היה היו שלושה ילדים: ג'ימי, דייב ושון, שלושתם חברים טובים משכונה אפורה בבוסטון. חברותם נקטעת באופן טראגי לאחר שאחד מהם משתכנע לעלות למכונית עם שני זרים. ארבעה ימים לאחר מכן מצליח דייב להימלט משוביו, אבל דבר אינו חוזר להיות כפי שהיה.

השנים עוברות, קולנוע רקס כבר לא קיים, אך הסימנים שהשאיר אותו אירוע טראומטי על שלושת הגיבורים עדיין נראים לעין. ג'ימי (שון פן) גדל להיות בעל ללורה ליני, אבא לשלוש עלמות חן, וראש כנופיית הפושעים המקומית. בקיצור – גבר אמיתי. דייב (טים רובינס) גדל להיות צל של אדם, המתהלך כמו מת-חי, שרק במזל הצליח למצוא מישהי שתאהב אותו (מרשה גיי הארדן) ותגדל איתו ילד, אותו הוא לא משאיר לבד כמעט לרגע. שון (קווין בייקון) עזב את השכונה וגדל להיות אדם משכיל, שוטר במחלק רצח. אשתו עזבה את הבית יחד עם ילדיהם, ועכשיו היא מצלצלת אליו, רק כדי לשמור על זכות השתיקה בכל משך השיחה.

ואז, לאחר שנים של נתק, נפגשים מחדש ג'ימי, שון ודייב בנסיבות טראגיות לא פחות מבעבר. שון ושותפו (לורנס פישברן), מקבלים לידיהם חקירת רצח של נערה צעירה, שהיא, כך מסתבר, בתו הבכורה של ג'ימי. עלילת המתח הבסיסית של "מי עשה זאת" מסתבכת והופכת למשהו הרבה יותר מורכב ואפל אחרי שמתברר כי גם דייב, החבר השלישי, מעורב בסיפור: הוא היה אחד האנשים האחרונים שראו את קייטי בחיים, ובאותו לילה חזר לביתו כשידיו חבולות ומגואלות בדם, ובפיו סיפור תמוה בדבר פלוני שניסה לשדוד אותו.

במהלך החיפושים אחר הרוצח עוקב הסרט אחר כל אחד מהגיבורים: וויטי ושון בחקירתם את הרצח; דייב, המתקשה להשאיר מאחוריו את העבר, ועכשיו נאלץ בנוסף להתמודד עם אישתו החושדת כי הוא רוצח; וג'ימי, שאינו מסוגל להשלים עם עם האובדן של בתו, מסרב לשבת בחיבוק ידיים ולתת לשוטרים לעשות את מלאכתם, ובמקום זאת מחליט להיעזר בקשריו בעולם הפשע כדי להגיע לרוצח ראשון ולעשות צדק בדרך התנ"כית לה הוא רגיל. שלושת הגיבורים, כמובן, נפגשים מחדש, ודשים בעברם בנסיון להבין כיצד הגיעו להיכן שהגיעו, ולאן הם ממשיכים משם.

בין לבין הסרט עוסק, מתחת לפני השטח וגם בגלוי, בסוגיות מעמיקות כמו מיהו קורבן (האם דייב לבדו, או גם חבריו שנשארו מחוץ לרכב); עד היכן ומתי מגיעות ההשלכות של אירועי העבר; כיצד זה שקורבן הופך למתעלל; מה קורה כשבני אדם מפסיקים לתקשר ולתת אמון זה בזה; ועוד כהנה וכהנה שאלות שבינינו, כבר הפכו לנפוצות כמו פטריות לאחר טלנובלה.

כאן מתחילה הבעייה עם הסרט. העלילה שלו כבר מזמן אינה חדשנית, והנושאים בהם הוא עוסק הם אינם הפרת הטאבו המזעזעת שהיו בעבר. הרי כבר אין כמעט סדרת משטרה טלוויזיונית שלא מציגה פרשיית רצח על רקע התעללות מינית לפחות פעמיים-שלוש בעונה. ומכיוון שגם העלילה וגם השאלות בהן דן הסרט אינם מחדשים דבר, הסרט צריך לפחות להצליח למשוך לתוכו את הצופים ולרתק אותם. וכאן המקום לצעוק בפאניקה "יוסטון, ווי האב א פרובלם". כי 'מיסטיק' פשוט לא הצליח לגרום שיהיה לי אכפת מהדמויות ומגורלן. דייב, שהוא הציר המחבר את עלילות המשנה ושהשאלה האם הוא הרוצח או לא צריכה להחזיק סרט של למעלה משעתיים, הוא כל כך מופנם, מסוגר ומנוכר בהתנהגותו, שלא יכולתי להזדהות עמו ולחוש אמפתיה. כך יצא שדווקא הגורם האחראי ליצירת המתח והקונפליקט בסרט הוא גם האשם בכישלונו (וזו, אלאניס, היא אירוניה).

העובדה שקלינט איסטווד הוא במאי כישרוני שיודע את העבודה, ושאת 'עולם מושלם' ו'כוח להשחית' שלו מאוד אהבתי, לא עזרה הפעם. ייאמר לזכותו שלמרות המספר הלא קטן של הדמויות בסרט, הוא הצליח לתת לכולן את זמן המסך שלהן ולאפשר להן להשאיר את חותמן על הצופה. כמו כן, כפי שהיה ברור כבר מרשימת השחקנים, בסרט יש כל כך הרבה כשרון משחק שהוא יוצא מכל החורים. צריך לציין במיוחד את פישברן, הידוע בעיקר כמורפאוס, ומוכיח שגם כאשר הוא מגלם בן אדם רגיל ולא לוחם חירות על אנושי, עדיין יש לו נוכחות שקשה להתעלם ממנה ואווירת קוליות. מרשה גיי הארדן ('פולוק'), אחראית לדמות היחידה שריגשה אותי לכל אורך הסרט ושהצטערתי לראות אותה סובלת, ואם מישהו משחקני הסרט ראוי לקבל אוסקר נוסף, אני מצביע עבורה. בחצי הכוס הריקה נמצאות התפרצויות הצער והזעם של שון פן, שלעיתים נראו כסתם משחק מוגזם, וההצלחה היתרה של רובינס בגילום דמות מופנמת ומנוכרת.

אמנם הייתי סקרן לדעת איך הסרט ייגמר ומי היה הרוצח, אבל פרנקלי מיי דיר, זה פשוט לא הזיז לי. לאור כמות הכשרון, הכוכבים והנושאים של הסרט, אין לי ספק שהוא יזכה ליותר מאזכור אחד ברשימת המועמדים לאוסקר, אני רק מקווה שהוא לא באמת הסרט הטוב ביותר שיש לשנה הזו להציע. לסיכום, קלינט, לקראת הפעם הבאה, בקשה קטנה: תרגש אותי!