 |
||
| מי צריך את האנטישמים באקדמיה. את זקיפות הקומה הלאומית נקבל במקום אחר: בטקס פרסי ה'גליטר' לסרטים הומו- לסביים זכה 'יוסי וג'אגר' בפרס 'הסרט הזר הטוב ביותר' – וגם ב'הסרט הטוב ביותר'. ליהודים היתה אורה ושימחה. |
08.03.2004
|
|
יומית
מי צריך את האנטישמים באקדמיה. את
זקיפות הקומה הלאומית נקבל במקום
אחר: בטקס פרסי ה'גליטר' לסרטים הומו-
לסביים זכה 'יוסי וג'אגר' בפרס 'הסרט
הזר הטוב ביותר' – וגם ב'הסרט הטוב
ביותר'. ליהודים היתה אורה ושימחה.
מי צריך את האנטישמים באקדמיה. אתזקיפות הקומה הלאומית נקבל במקום
אחר: בטקס פרסי ה'גליטר' לסרטים הומו-
לסביים זכה 'יוסי וג'אגר' בפרס 'הסרט
הזר הטוב ביותר' – וגם ב'הסרט הטוב
ביותר'. ליהודים היתה אורה ושימחה.
אכן סיבה לגאווה
אבל עכשיו האנטישמים לא יגידו שהיהודים הם גם רוצחי ישו וגם הומואים? קצת מוזר בהתחשב בתחביבי הרומאים…
למה יש את הקטגוריה:
ומה המטרה של הטקס פרסים הזה בכלל? למה סרטים שמוגדרים "Gay Themed" צריכים טקס פרסים משלהם?
מאותה שיש את טקס פרסי המסעידים.
מאותה סיבה שיש מצעדי גאווה
מצעדי הגאווה נולדו כצורת מחאה ליחס להומואים.
גם היום הם משרתים מטרה מסוימת.
הטקס פרסים הזה לא ממש קשור לנושא. יוסי וג'אגר, למשל, לא מכיל שום תכנים בנושא. (שיואו. הומואים בצבא. חדש.)
הרשה לי לחלוק עליך
מצעדי גאווה נותנים הרגשה של קהילה של שייכות, קהילה וחוסר ניכור. כדי לתת הרגשה של "אתה לא לבד". טקס פרסים נועד מן הסתם לקדם את תעשיית הסרטים בנושא, שגם להם מטרה דומה, בעיקרון (גם אם זו לא המטרה היחידה של הסרט).
זה גם לא משנה אם היוצר לא התכוון לקדם שום נושא שכזה, אלא סתם התחשק לו לעשות סרט על הומואים, עצם זה שהסרט קיים מתפקד בתור מה שציינתי לעיל.
כן. זו בעצם התשובה שחיפשתי.
אם זאת באמת המטרה שלו.
מה שיוצר תחושה של קהילה הוא הטקס, מן הסתם, לא הסרטים. לי זה נראה כאילו סתם בא להם להפריד את הסרטים האלו משאר הסרטים.
נו, אבל זה גם הקטע של הסרטים
זה כאילו מראה לך דוגמאות של אנשים כמוך.
אני חושבת שהוא התכוון להזדהות.
הסרט הזה מציג דמויות שהומוסקסואל יכול להזדהות איתן. עצם זה שהדמויות כן או לא בארון בעלילת הסרט לא משנה, או אפילו מסייע, מכיוון שהסרט מציג את ההתלבטות האם לספר או לא כשכל אחד מבני הזוג מציג עמדה אחרת שהצופה יכול להזדהות איתה.
הכוח של סרטים כאלה הוא כפול, גם בנורמליזציה של התופעה ע"י ייצוג בסרטים, שמהווים איזושהי השתקפות של החיים שלנו וגם על ידי יצירת מודל הזדהות לבני הקהילה.
יש הבדל בין הזדהות לשייכות חברתית.
בכל אופן, ציינתי את העובדה שהם בארון בהקשר של תחושת שייכות אצל הצופה, לא הזדהות.
בקשר להזדהות, הסרט אכן מציג דמויות שהומוסקסואל יכול להזדהות איתן, אבל שגם הטרוסקסואל יכול להזדהות איתן. הזהות המינית היא דווקא גורם שולי להזדהות עם הדמות, יותר חשובות התכונות האחרות, אלו שאינן ביולוגיות או מולדות. לא רק הומסקסואלים עומדים בפני החלטות כאלה. אם הזהות המינית שלי הייתה שונה, היה לסרט הזה בדיוק אותו ערך בשבילי.
מסכים בקשר לנורמליזציה וכו', למרות שלא בטוח שחיוני לחלק על זה פרסים.
פרסים מושכים תשומת לב
פרסים גם מעודדים הפקות נוספות דומות.
אני בכל זאת חושבת שיש ערך הזדהותי לדמויות הומוסקסואליות עבור צופה הומוסקסואל שהוא נוסף על הערך שיש להן לצופה הטרו, אבל זו באמת רק תחושה לא מעוגנת שלי, אני (בעוונותי) רק בחורה סטרייטית.
את צודקת
עפ"י רוב. אצלי בכל אופן.
בדיוק כפי שבסרטים ישראלים יש לי הזדהות מיידית עם הדמויות ולו רק בגלל גורם השפה.
מה גם שלגבי הפרס – זה פסטיבל הומו-לסבי. מן הסתם, הפרס יינתן לסרט שעוסק בין השאר ב…הומואים או לסביות.
לזה התכוונתי (הדבר האחרון)
טקס הפרסים הזה, בין היתר, מושך תשומת לב לסרטים (טובים) העוסקים בנושאים הומו-לסביים וגם מעודד הפקות של סרטים כאלה.
שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן
איך מצעד שבו חלק מאוד גדול מהמשתתפים מנציחים את הסטראוטיפים נגדם בתלבושות ומוזיקה, יוצר תחושה של חוסר ניכור? נניח שהייתי הומו (נושא מאוד פופולארי באתר, שמתם לב?
), אני לא חושב שהייתי מרגיש הזדהות עם פלטפורמה נעה שגורמת לפרסיליה מלכת המדבר להראות כמו ערב שירה בציבור בבית גיל הזהב.
שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן
קודם כל, לא נראה לי שאתה יכול לדעת איך היית מרגיש אם היית הומו כי אז היית בן אדם שונה לחלוטין (לא, זה לא נחשב להגיד "בדיוק כמו שאני עכשיו, רק הומו").
שנית, אני יכול להגיד לך בתור אחד שיש לו ידידה לסבית שכל המצעדים וכל קהילת הGOGAY (שם ממש מצחיק, דרך אגב) זה משהו שמאוד עוזר, מפחית את תחושת הבדידות.
אבל למה אני עונה על זה בכלל? שמישהו מהעבר השני של המתרס יענה.
אני לא חושב שזה קשור
לא במקרה שלי, בכל אופן. יש לי נטיה טבעית להתרחק מכל ביטוי של עדריות או עדתיות. כמו שאני שונא את ליל הסדר, או להיות במשחקי כדורגל בגלל הצורך להתנהג כמו שאומרים, ככה נראה לי שביקום מקביל בו הייתי הומו, הייתי מתעב את הנסיונות לשייך אותי לפי סטראוטיפים מוקצנים. כמו שלא כל ההומואים אוהבים דיסקו, או ללבוש שמלות פרחוניות, ככה קשה לי לקבל את הרעיון שמישהו יכול להיות מיוצג בידי במה ממונעת עם רקדנים חשופי חזה עליה.
אני מסכים
וגם מכניס את עצמי למיטה חולה.
לא ברורה לי הניכוס של הסקס לעולם הגאה. לא ברור לי כיצד ההומואים והלסביות שרוצים להיחשב (כפי שמגיע להם) כאנשים נורמליים לחלוטין, חייבים להחצין דוקא את הפן היצרי והמיני בתהלוכות שלהם. האם הם מנסים להגיד לנו שבכך מתמצה המשיכה שלהם – אך ורק במשיכה פיזית, ותו לא? האם התהלוכות האלה לא מהוות בעצם סתירה לעובדה כי מגיע לגאים להיות אנשים נורמליים, עם יחסים מורכבים (שאין בהם רק סקס, אלא הרבה יותר) עם בני מינם. האם האנורמליות של התהלוכות יכולה להצדיק את הנורמליות שבמצבם. האין המשוואה הזאת מוטעית לחלוטין? והאם אין כאן לפחות מעט rubbing in the face של המתריסים כנגדם, כאשר הם בעצם תוקעים לעצמם גולים עצמיים בתהלוכות האלה.
אגב, זה לא שיש לי בעיה עם תהלוכות מוחצנות. למשל, הקרנבל, אך האם לא יהיה הגיוני יותר כי ההומואים והלסביות יהוו רק חלק מקרנבל כולל יותר של סקס וכיף, ולא יהיו המייצגים הבלעדיים שלו?
נו טוב
יש שני הסברים, אחד נעוץ בעבר והשני בהווה.
הראשון כבר נכנס לקונצנזוס ברמה מסויימת: מדובר במיעוט שזכויותיו נרמסות וצרכיו זוכים להתעלמות במקרה הטוב ולבוז במקרה הרע. ועל כן, משמעות המצעד היא לדחוף את ההומוסקסואליות לתודעה, למקד אליה ואל צרכיה תשומת לב ציבורית, להסיר את הגנאי והבושה שפעם היו כרוכים בה.
ההסבר השני שייך יותר לימינו ומתייחס באופן יותר ספציפי לאופי המאוד ייחודי של מצעד הגאווה כפי שהוא מוכר היום, ולא רק לעצם קיומו: נורטון כתב שאם ההומואים והלסביות רוצים להיחשב לאנשים נורמליים ("כפי שמגיע להם", הוא ציין), הצבעוניות והמיניות של המצעד לא משרתים אותם כהלכה. אך כאן הטעות שלו, המתנשאת שלא באשמתה (שאף אחד לא יזכיר את "דוגוויל" בבקשה
) – מי הוא שיגדיר נורמליות מהי? ומי בכלל אמר שנורמליות היא ערך שיש לשאוף אליו?
מתוך התרבות ההומוסקסואלית התפתחה התורה הקווירית, תורה פוסטמודרנית שהתפשטה לתחומי חיים רבים מחוץ לקהילה. התורה הקווירית מרימה על נס שוני זהותי ומגוון תרבותי.
כקונטרה לדבריו הליברליים (ובעלי הכוונה הטובה, ללא ספק) של נורטון, קבלו את האפשרות הבאה: ישנה תרבות קווירית שאינה מעוניינת להצטייר כאנשים "נורמלים". מודלים של זוגיות הטרוסקסואלית אינם מדברים אליה. צורות בילוי הטרוסקסואליות אינן קשורות אליה, וכך גם אייקונים תרבותיים, שפה, מראה, מוסיקה, קולנוע ופוליטיקה. אולי מה שהתרבות הזו תופסת כ"נורמליות" זה דראג, שירי אירוויזיון, דיבור נשי ומסיבות שמתפתחות לאורגיות ומין אקראי בשירותים (או בחדרי חושך). הטענה (הפ"מ לחלוטין, כמובן) של התורה הקווירית היא שזו תרבות לגיטימית בדיוק כמו תרבות המיינסטרים ההטרוסקסואלית בעיקרה, ושלמעשה לא צריכה להיות תלות והכרה בין שתי התרבויות.
בקיצור: הנסיון הליברלי "להכיר" בזכויות הומוסקסואלים ו"לקבל" אותם הוא צורה נוספת של התנשאות ודיכוי.
ועל כן – מצעד גאווה במתכונתו המטרידה ומנקרת (ומנכרת) העיניים (לא שאי פעם נכחתי באחד…
).
נו טוב
2
העניין הוא שהתרבות הקווירית, שירי אירוויזיון והכל, לא באמת מייצגת את כל הקהילה ההומוסקסואלית (אוקיי, אולי את "הקהילה". לא את כל בני האדם שמרכיבים אותה). יש גם הומואים שלא אוהבים את I Will Survive, ואולי הם דוקא כן היו מעוניינים להיות חלק מהחברה המקובלת, הנורמלית והלא-פ"מ בעליל? במקרה הזה, "התורה הקווירית" כמייצגת את כל הקווירים באשר הם רק גורמים להם נזק.
אני מאמין גדול בזכותו של כל אדם או חתול להתנהג מוזר, אבל כשאני שם מגרפה על הראש ושר שירים של צביקה פיק אני לא מתיימר לייצג בכך אף אחד חוץ ממני עצמי, אם בכלל.
מי דיבר על ייצוגיות?
תראה, מצעד שבו תראה זוגות של הומואים ולסביות הולכים עם שני הילדים שהם אימצו או עשו עם אם פונדקאית, מחזיקים בידם את חוזה השכירות שלהם שמוכיח שהם גרים ביחד כבר 7 שנים, את הטופס מהבנק שמראה שיש להם חשבון משותף, ואת האמא של אחד מהם שתספר לעוברים ושבים שבפסח האחרון היה ממש מקסים – זה לא מצעד כזה מעניין. זו לא סיבה לצאת לרחוב. זו סיבה לעתור לבג"ץ כדי לקבל פטור ממס שבח כשחולקים דירה (בשעה טובה, המטרה הזו הושגה לפני כשבועיים).
אין דרך אחת להילחם ולמחות על אפליה ולנסות לעורר מודעות. מצעד הגאווה בעצם קיומו מביא הומואים לתודעה, ובאופן קיומו מביא תרבות קווירית לתודעה.
אני בתור הומו שיותר קרוב לתיאור בפיסקה הראשונה שלי לא מזדהה יותר מידי עם התרבות הקווירית, ולא מעוניין להשתייך לשום קהילה (גם לא לזו של עין הדג…). מצעד הגאווה לא מייצג אותי אבל אני מכיר בתרומתו ובחשיבותו, למרות שבמובנים מסוימים אני מתנגד אליו. בוא נקביל את זה למשהו אחר אך דומה – המפעל הציוני בדמותה של מדינת ישראל לא מייצג אותי, אני מתנגד אליו, חושב שהוא גרם הרבה נזק (ליהודים וגויים כאחד), אבל אני גם מבין אותו, מזדהה עם הגרעין הבסיסי שלו, ומכיר בחשיבות שלו שמתקיימת לצד הנזקים שלו. ישראל היא גטו יהודי כמו שמצעד הגאווה הוא גטו קווירי, ואני מתנגד לכך ומסרב לראות את הצורך בכך כשזה נוגע אלי. אך אני גם מכיר בגדולה של זה בשביל אנשים שאינם אני, ובתוצאות של זה שכן נוגעות אלי בסופו של דבר.
ומצד שני, זה יוצר בעיות.
מצעד הגאווה מביא את הקהילה לתודעה. אבל הוא מביא אותה לשם באמצעים נגטיביים. וזה לא קשור לפ"מ או לא, שהרי בתודעת העולם מדובר, ולא בתורות פילוסופיות כאלו או אחרות. הציבור שאינו הומוסקסואלי רואה את המצעדים האלו כמצעדים מז'אנר נמוך, בהם מודגשת בהמיות מסוימת (סצינת הרייב מהמטריקס למשל, היא סצינה שאני יכול להשוות אליה). היא מתקשרת ישירות לנושאים שליליים בתודעה – עדריות, סמים וכאלה.
לדעתי, יש בתופעה סממנים מסוימים של אי רצון להוות חלק מקונצנזוס, או התרסה. מין אמירה של "אני שונה מכם, ואני גם רוצה להראות שאני שונה מכם, ואני גם רוצה להראות שאני נהנה מהחיים ואתם לא". זאת לא הדרך להתייחסות רצינית. זה נראה בעיני כמו יאוש מובנה בתרבות אינסטנט של קבלה אמיתית.
אז מהי האלטרנטיבה? לדעתי, אלטרנטיבה שקטה, אנשי רוח והוגי דעות שיבואו מתוך הקהילה יתרמו לכך. אנשים כמוך, למשל, דן. אבל אם קצת יותר השפעה רחבה.
אגב, אני חייב לציין שהקהילה לא חייבת לפעול ללגיטימציה שהרי אי מתן הלגיטימציה הוא מחדל של העולם הסטרייטי, ובשום פנים ואופן לא של הקהילה. אבל מכיוון שאני ריאליסט, ואני יודע שדברים לא עובדים כפי שמגיע להם להיות, הרי שזו האלטרנטיבה היחידה. בנוסף לכך, אני חושב שהקהילה עצמה חותרת לסוג של לגיטמציה במצעדים וכו'. וכאמור זו לגיטמציה שעובדת על פלגים מעטים (ומצטער, אבל גם נחותים) במיינסטרים העולמי, ונראה כאילו לא שואפים לקונצנזוס אמיתי כלל. אם מתוך יאוש, או מתוך התרסה.
ונקודה נוספת, הבסיס להכרה בעולם המודרני לזכויות ההומו-לסביות, קיים. זה אותו בסיס שהכיר בזכויות הנשים או בני המיעוטים. הבעיה היא רק שכנראה הומוסקסואלים יוצרים פוביה או סלידה גדולים יותר בקרב הציבור, אפילו מבני המיעוטים במאה ה19 למשל. אני חושב שטיפטוף איטי, השפעה אמיתית ברמות הגבוהות, אומץ ליציאה מהארון, תביא לשינוי אמיתי בזמן לא ארוך מדי. הבסיס קיים, צריך רק להוריד את הפוביה.
דוסים והומואים התאחדו!
תראה, זה לא שכל הומו נולד עם הבנה עמוקה בפ"מ, ורוב מוחלט של ההומואים, כמו הסטרייטים, לא מכיר עדיין את התורה הקווירית, שהיא בסך הכל דיי חדשה ויקח לה עוד כמה שנים לחלחל. אבל התורה הזו, כמו כל תורה, לא נוצרה יש מאין. היא באה לתת הסבר ולכוון טוב יותר מגמות שהתפתחו באופן טבעי.
אי הרצון להיות חלק מהקונצנזוס שאיבחנת הוא מדויק. אתה רואה אותו כשלילי. אני לא (ובכך, למרות שאני לא מתחבר ל*תרבות* הקווירית, אני כן מתחבר ל*תורה* הקווירית). מבחינתי הקונצנזוס הוא חשוב, אך הוא גם מדכא ומסוכן. בדיוק כפי שהתבדלות מהקונצנזוס היא מסוכנת וילדותית, אך גם עשויה להיות חשובה ומשמעותית.
מה שאתה מגדיר כ"אלטרנטיבה" יוצא מנקודת הנחה שמדובר בקבוצה אחת ("הומואים") שיש לה שאיפות דומות ודרך אחת להשיג אותן. תשליך את הגישה הזו על המגזר הדתי ותבין כמה היא מוטעית.
מה שאתה מגדיר כ"להוריד את הפוביה" אומר בשביל קבוצה מסויימת "למחוק את הזהות". היית מעלה על דעתך לדרוש מחרדי להוריד את פיאותיו ואת השטריימל, כדי לעזור לצבר הליברל בעל הכוונות הטובות לקבל אותו?
תאר לעצמך את זה אחרת:
האנלוגיה המדוייקת היא תהלוכת שמחת-תורה דוסית ענקית שבשבילה חוסמים את חצי תל-אביב לחצי יום.
אהמ, נראה לי שהצבר הליברל הממוצע לא יקבל את זה טוב.
זה לא אחרת, זה בדיוק אותו דבר
הצבר הליברל הממוצע הפיקטיבי הזה שאנחנו מדברים עליו לא מקבל דוסים ולא מקבל הומואים כפי שהם. הוא מקבל אותם כשהם נכנעים לו, מכפיפים עצמם למענו, מבטלים את שונותם, ומנסים להידמות לאותו צבר ליברל ממוצע.
גם לדוסים וגם להומואים יש השפעה בחלונות גבוהים, ונטיה להתבלט הרבה מעבר לשיעורם הריאלי באוכלוסיה, כך שלפעמים יש להם גם הישגים. ולפעמים לא. העובדה שמצעד הגאווה מתקיים לא אומרת שהצבר הליברלי שלנו מקבל את קיומו. הסקרים עדיין טוענים ששליש מהאוכלוסיה מתנגד נחרצות להומואים, שליש בגישה של "שיעשו מה שבא להם, רק לא לידי", ושליש הוא "גיי פרנדלי". זה המון, אבל הרוב עדיין לא שם.
ועל כן אני שב ואומר – דוסים והומואים התאחדו!
תשובה דמגוגית לדמגוגיה
אם לא שמת לב, לחרדים/דתיים יש מצעד כל שבוע בתל-אביב, שמשתק לא חצי, אלא את כל העיר. קוראים לזה "יום שבת". ביום הזה, אין תחבורה ציבורית, וזה מאוד מקשה עליך להגיע ממקום למקום, אם, כמוני, אין לך רשיון נהיגה. והפלא ופלא, נראה שהציבור החילוני דווקא נאלץ לקבל את זה.
תשובה דמגוגית לדמגוגיה
למען האמת, תל אביב היא לא בדיוק הדוגמה המתאימה לסגירה בשבת. חוץ מהתחבורה הציבורית, העסקים כרגיל בהרבה מקומות.
אבל בירושלים זה גיהנום
לאנשים כמונו, שיראו את רישיון הנהיגה שלהם בעוד כמה שנים טובות (במקרה הטוב…) אין דרך להגיע ממקום למקום והאמת שגם אין לנו כל כך לאן ללכת, רק לראות סרטים. אז זה קצת מבאס שרק בשביל שהחרדים לא ירגישו פגועים העיר כולה שובתת.
לא רוצים לנסוע? לבריאות, אל תסעו, אבל אל תמנעו מאחרים לנסוע.
זה הרבה יותר מורכב מזה.
שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו זה רעיון נהדר, אבל הוא בלתי אפשרי.
בואי נגיד שראש עיריית ירושליים קורא את ההודעה שלך, מתרשם עמוקות ומחליט שמעכשיו כל בעל עסק שרוצה מוזמן לפתוח את העסק שלו בשבת. ברור שאף בעל עסק חילוני לא יסכים לוותר על עוד יום עבודה ולהפסיד עליו סכום נכבד של כסף, נכון? ונגיד שבחור דתי רוצה להשיג עבודה בירושלים. הוא בא אל המעסיק שלו ואומר שהוא רוצה לקבל עבודה,אבל מוכן לעבוד יום פחות משאר העובדים החילוניים. בעל העסק יעסיק אותו? אין עבודה. אין שפה. קשה, קשה.
וזה עוד לפני שנתחיל לדבר על החילונים שיסבלו מזה- יום מנוחה קבוע הוא חוק סוציאלי, לא רק דתי.
בסדר יום מנוחה, אבל שיפעילו אוטובוסים
ויפתחו את מרכזי הבילוי ותראה, אני לא צריכה ללכת ולדאוג לכל מי שחי בעולם, אני דואגת לעצמי ולחברים שלי. חוץ מזה, עובדה שיש כל מיני חנויות ועסקים שעובדים בהם נוצרים ואז ביום ראשון או שני הם מקבלים יום חופש. אפשר בשבת להעסיק עובדים לא דתיים רק ביום הזה.
אם לבעל עסק יש שתי אפשרויות:
א) להעסיק עובדים דתיים שיעבדו שישה ימים ויקבלו משכורת של שבעה ימים וביום השביעי להעסיק עובדים אחרים (שגם להם, מן הסתם, הוא יצטרך לשלם).
ב) להעסיק רק עובדים חילוניים שמוכנים לעבוד כל השבוע ולהתעלם מהדתיים לחלוטין או לשלם להם פחות.
סביר להניח שהוא יבחר באפשרות הראשונה. כי, כמו שאמרת בעצמך, הוא לא צריך ללכת ולדאוג לכל העולם, רק לו ולחברים שלו.
פה נכנס החוק הסוציאלי שהזכרת
מכיוון שבעל העסק חייב לאפשר לכל עובד לפחות יום מנוחה אחד (ולא משנה איזה יום בשבוע), אף אחד לא יעבוד שבעה ימים בשבוע. הפתרון ההגיוני הוא להעסיק עובדים שיחלקו ביניהם את ימי העבודה. אם לכל עובד יהיו מותרים שני ימי מנוחה, השיקול יהיה האם הוא מוכן לעבוד בסוף-שבוע או לא. כנ"ל לגבי מוסלמים שיעדיפו לא לעבוד ביום שישי ונוצרים שיעדיפו לנוח בראשון. במדינה עם רוב חילוני אין בעיה להשיג עובדים שיסכימו לעבוד בשבת ולנוח באמצע השבוע. במדינה עם רוב דתי, ממילא לא משתלם לפתוח ביום מנוחה.
ולמי שרוצה להמשיך לדבר על זה
http://www.haayal.co.il/story?id=1834
כל הטיעונים שהעליתם כבר מופיעים שם.
מה אומר, ממש לא מפריע לי
שלדתיים יהיו כמה קשיים בחיים עקב האמונה שלהם. נשמע לי הרבה יותר הוגן מהמצב הנוכחי, שבו •לי• יש כמה קשיים בחיים עקב האמונה שלהם.
אני חושב שעברנו מזמן את כמות ה
הממוצעת ליומית. אז אני מעדיף לעזוב את הנושא כרגע מבלי להביע את דעתי. אני מקווה שזה בסדר מצד כולם.
קבוצה אחת
לא, ברור לי שאין כאן קבוצה אחת. אבל מצד שני, להבנתי לפחות, יש כאן שאיפות דומות. הכרה מוצדקת בזכויות מלאות. וכפי שכבר כתבתי, דרך אחת נראית בטוחה והגיונית הרבה יותר מאשר הדרך האחרת.
בעולם החרדי אני מבין. יותר מדי טוב אפילו. אתה רצית אנלוגיה, אז בבקשה.
מצעדי גאווה, ברסלב. (הקשר לקולנוע – האסונות של נינה כמובן).
החסידים בכלל וברסלב בעיקר ניכסו לעצמם אספקט אחד שלהבנתם לא היה קיים בציבור החרדי ליטאי עד הגעתם – השמחה כמובן, ואם תרצה אז גם השתוללות והתפרעות מסוימת. במילים אחרות, היה ציבור ליטאי שכלתני מצד אחד שעבד מעט מאד על הרגש, והברסלבים (המודרנים, לפחות) טענו שבשביל לקיים אידיאל תורני צריך לשמוח ולהתפרע. באנלוגיה אל העולם ההומו-לסבי ואל מצעדי הגאווה בעיקר, יוצא שהמצעדים יצאו מהפעולות השכלתניות והשקטות אותם הזכרתי, והעבירו את מרכז הכובד אל ההשתוללות והמשובה.
אבל.. הברסלבים נחשבים לשליליים ואף נחותים מצד רוב שכבות העם. קשה מאד לדבר איתם (בגלל שהם בדרך כלל מטומטמים ומקובעים). הם קיצוניים (מסעות אל קבר יוסף בשכם למשל, שהוא רק פן נוסף מעדריות ברורה). הם בדרך כלל מאגדים שכבות נמוכות מאד של העם כולו, כולל חוזרים בתשובה משכבות מצוקה. ובכלל נראה כאילו המוחצנות שלהם באה לא כתוספת לערכים קיימים ומוצקים, אלא כתחליף רדוד לאין כלום.
פוסט מודרניזם הוא דבר נחמד, בתנאי שהוא פוסט למודרניזם. שהרי כעומד בפני עצמו, הוא כלום במקרים רבים מלבד פרימיטיביות צרופה. כמשל ברור, אני יכול להשוות צפיה ב"מורדים". 1. פרימיטיביות – הציצים של לוסיאנה כמובן 2. מודרניות – כי זה קול, כי שיואו הם חושבים בדיוק כמונו 3. מודרניות מורכבת יותר – אין להם שום קשר למציאות אמיתית 4. פוסט מודרניות – שהרי אם המורדים מעצבים את הנוער, יוצא שזו תוכנית ריאליסטית לחלוטין, ועל כן שוות צפיה. כך למשל מס' 4 הוא פוסט מודרניסט שמכיר את התהליכים הקודמים והוא יצפה בסידרה. גם מס' 1 יצפה בסידרה אבל מסיבות אחרות לגמרי. מס' 1 הוא דביל, מס' 4 – לא ממש.
ברסלבים, וכן אנשי המצעדים נראים לי כמו מס' 1 לחלוטין. אנשים שמתחברים לדברים עמוקים ואולי גם נכונים, מתוך חוסר הבנה כרוני (אגב, אין המדובר במייסדי המצעדים, או המובילים אותם, אלא רק ברוב הצועדים, מן הסתם).
אתה מדבר על זהות ומשווה לחרדים. ההבדל, אני חושב, ברור, בעוד החרדים באמת רוצים להיפרד, ולא להוות חלק מהcore (חשש לקילקול שורות כמובן). ובנוסף גם משמרים מסורת רבת שנים. הרי שהמסורת של הקבוצה היא חדשה, ובנוסף הם רוצים להיות חלק מהכלל (ואולי גם לשנות אותו מבפנים). הם לא רוצים פירוד אלא איחוד. לא ניתוק אלא שיתוף. החרדים (בחלקם) לא רוצים שיקבלו אותם, ההומואים – כן.
____________________
נורטון – רק מבהיר שהוא לא צופה במורדים.
קבוצה אחת
אני ביקשתי שתבחין בין סוגים שונים של דתיים, ואתה הגדלת לעשות והבחנת בין סוגים שונים של חרדים. מצוין. עכשיו קבל את זה בנוגע להומואים – יש תת-תת-תת-קבוצה שאם מחר היו מציעים לה להקים את מדינת הומולנד, הם היו עושים את זה בלי לחשוב פעמיים, ולא היו טורחים לקיים קשרים דיפלומטיים עם המדינות ההטרוסקסואליות…
וברצינות – הטענה שלך מוטעית. כל ההומואים שואפים לשיוויון זכויות (מבחינה חוקתית), אך לא כל ההומואים שואפים לאחדות והטמעה (מבחינה תרבותית). חלקם כן, לחלקם מאוד נוח איפה שהם. ללא מעט הומואים אין חברים סטרייטים, ומקומות הבילוי החביבים עליהם הם מה שאתה היית מגדיר כסדום ועמורה. הם לא רוצים להתקבל ע"י הקונצנזוס, הוא לא מגדיר אותם ואין להם דיאלוג איתו.
העובדה שמדובר במסורת חדשה לא כל כך רלוונטית – גם העם הפלסטיני לא קיים כל כך הרבה זמן…
לגבי ההשוואה לברסלב – עדר הוא עדר, ולא משנה אם הוא רוקד על במות במצעד או צועד במצעד החיים. אין מטרה שהופכת עדר לאינטליגנטי יותר ממה שהוא. חלק מהאנשים בעדר חושב על מה שהוא עושה, וחלק סתם נגרר. גם אתה כתבת שמארגני המצעד מן הסתם נבדלים מרוב משתתפיו.
ואגב, גם למצעד הגאווה יש את הצד המתון שלו. הוא פשוט לא נראה טוב בטלוויזיה.
ושוב, מאחר ומדובר בהרבה קבוצות שונות שמרכיבות את המגזר הזה, זה אך טבעי שיהיו דרכי פעולה שונות ואף סותרות. אני חושב שההומואים התקדמו מספיק כדי להרשות לעצמם היעדר סולידריות מסוים, ושהם רחוקים מספיק כדי להמשיך ולהשתמש בכל נשק שיש בארסנל.
מקבל
בעיקר מכיוון שאתה כנראה מכיר את הנושא הרבה יותר טוב ממני.
אבל מקבל, רק בהנחה שהמצעדים שייכים לאותו תת-תת-תת מגזר, כי אחרת, יש בעיני סתירה מובנית כלשהי. (ואני כמובן מתייחס רק לאנשים הערומים על הבמות, ולגמרי לא על הקבוצות האחרות אותם מנו כאן – חולי האיידס וכו').
מקבל
המצעד בא מקרב הקהילה ההומוסקסואלית, בשל הנימוק הראשון שהבאתי בתחילת הדיון – We're here, we're queer, get used to it (נו, מי הראשון שיביא ציטוט מסאות' פארק?).
אופי המצעד כפי שהוא מצטייר בתודעה הוא של הגרעין הקווירי בקהילה. בתוך הגרעין הזה יש קיצוניים יותר וקיצוניים פחות. ומסביבם יש הרבה דברים אחרים שמטבעם אולי לא היו עושים כל כך הרבה רעש, אך אם זה היה תלוי בטבע שלהם הומוסקסואליות אולי הייתה עדיין בגדר עבירה על החוק.
הקווירים הם אוואנגרד, הם הולכים לפני המחנה, והפעילות שלהם סותרת אך גם משלימה פעילויות אחרות, "נורמטיביות" יותר, כמו דברי הגות, יצירה וחקיקה.
ולא הייתי כל כך נבהל מסתירות. סתירות זה דבר בריא, ולבטח עדיף על דוגמטיות נטולת חורים.
אהבתי
את המשפט המסכם. (אם כי אני לא בטוח שאני מסכים איתו, אני רק צריך לחשוב עליו עוד קצת).
אוי ויי
תחושות קשות עולות אצלי מכל הדיון הזה.
הנה שני אנשים, שמחשיבים את עצמם פתוחים, פלורליסטים ואף פוסט-מודרניסטים, אבל שניהם לוקים בכל-כך הרבה יהירות, עד כי קשה לקרוא את דבריהם מבלי להצטמרר.
מילא נורטון, שמשקיף על כל העניין מבחוץ, אבל איך אדם כמו דן מחמיץ כל-כך בגדול את הנושא, ומביע במהלך הפתיל סגירות כה גדולה ובלתי-מודעת לעצמה – אני לא מסוגל להבין.
העובדה ששניכם מסתכלים על מצעד הגאוה במתכונתו הנכחית בתור משהו נחות, בלתי רצוי ומייצג של תת-תת-תרבות, יש בה מידה עצומה של אטימות, שהפתיעה אותי וממשיכה להפתיע ככל שאני מתעמק בפתיל הזה.
חבר'ה,
מצעד האהבה הוא לא "רע".
התרבות הקווירית היא לא "נחותה".
מסיבות רייב אינן "עדריות".
בתור אדם שנהנה מאוד ממסיבות מהסוג הזה, ומשתדל להשתתף גם במצעד הגאווה (אינני הומו, Not that there's anything wrong with it, ולבטח אינני "קוויר", אבל כמה מחברי הטובים ביותר וגו'), אני חייב להגן פה, בבדידות מזהירה יש לאמר, על סוגי הבילוי ה"נחותים" שבהם עוסקים אני וחבריי.
כן, אנחנו נהנים "לדפוק את הראש".
אנחנו אוהבים לרקוד באקסטזה ולשמוח עד בלי די.
אנחנו שואבים הנאה גדולה מההתפרקות הטוטאלית שמתרחשת במסיבות רייב טובות.
אישית, אני לא נהנה "לשים מגרפה על הראש ולשיר שירים של צביקה פיק", אבל אני מבין ומכבד את אלו שכן, ובטח שאינני שופט אותם.
אני מרגיש חלק מה"תרבות" הזו, שכוללת חלק ניכר מחבריי ומכריי.
אני בשום אופן לא מוכן שתקראו לה "נחותה", או תשייכו אותה ל"תת-תת-מגזר".
ה"תרבות" הזו, ששמה במרכזה, לפחות בזמנים מסויימים, את ההנאה וההתפרקות, אינה שייכת ל"סולם ערכים" כזה או אחר. היא אינה "טובה" או "רעה", "נחותה" או "עילית" – היא פשוט צורת בילוי.
מי שמשתייך ל"תרבות" הזו (המרכאות באות לציין, בעיקר, את סלידתי מעצם המינוח) אינו אדם שונה מנורטון, מדן או מרד. הוא (כלומר אני) נהנה בדיוק כמוכם מדיון אינטלקטואלי או מסרט טוב, אבל אנחנו נהנים גם ממסיבות רייב ומצעדי גאווה (ואהבה). חלקינו נהנים גם לשיר שירי אירויזיון, להתאפר ולהזדיין בשרותים. זו דרכינו לבלות.
אולי תסבירו לי, במה מסיבת רייב היא "עדרית" יותר מסרט קולנוע, שנצפה ב"עדריות" ע"י רוב אוכלוסיית העולם?
מי שמכם לשפוט את דרכי הבילוי שלי לפי איזה סולם ערכים מעוות שקבעתם לעצמכם?
מצעדי הגאווה והאהבה ומסיבות הרייב, הן פעילויות בילוי חביבות, שבהן אנשים באים כדי להנות, ומי שנהנה יותר, מתפרק יותר ומרשה לעצמו יותר – הופך מטבע הדברים, גם לבולט יותר, ולקובע הטון של האירוע כולו.
אם בעיניכם עדיף היה לבטל את מצעד הגאוה ולסגור את מסיבות הרייב, וגם אם אתם רק לא חשים בנוח למולם, או מסתייגים מהם, או מסתכלים עליהם בעין עקומה, כדאי שתפשפשו טוב טוב בתוככם:
איפשהו, עמוק עמוק בפנים, מתחת לפוסט-מודרניסט הפלורליסט, מסתתר קנאי אטום וצר-עין.
אוי ויי זמיר
נתחיל מהסוף, אף אחד פה לא קרא להפסיק את מצעד הגאווה, האירוויזיון, או מסיבות רייב (למרות שלגבי המסיבות, אני בספק אם הייתי חש בחסרונן). יש מי שנהנה מהם ויש מי שלא, אבל לא ניגש למישהו ונכריח אותו להפסיק להנות רק כי זה נראה לנו דבילי. הטענה העיקרית היא שאי אפשר לקבל אירועים כאלה כמייצגים של קהילה שלמה. הם מוקצנים, מאולצים בחלקם ומשגשגים בזכות פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר (כנ"ל משחקי כדורגל, אגב).
מסיבות הרייב עצמן הן בהחלט עדריות יותר מצפיה בסרט, אלא אם כן באת לסרט אך ורק כי "כולם כבר ראו". כשאתה צופה בסרט ולא משנה איזה סרט, אין תגובה או התנהגות מסוימת שכולם אמורים לחוות. אתה יכול להתרגש מהסרט, לשנוא אותו, או לחשוב שזה הדבר הכי מצחיק שראית בחיים. התגובה היא שלך בלבד, בעוד שבמסיבות רייב, התגובה הצפויה היא ריקוד וצרחות מרוב אושר בכל פעם שמתנגן שיר מוכר.
אולי אני לא ממש אובייקטיבי בנושא. אני מאוד אוהב לראות סרטים ומאוד-מאוד לא נהנה במסיבות, רייב, או לא רייב. מסיבות גדולות (תסלח לי על הביטוי*) משעממות לי את התחת ואני משתדל להימנע מהן ככל האפשר.
*וסליחה גם אם נשמעתי כמו המורה של מישהו.
אוי ויי קוויר
נחלק את התגובה לשניים:
א. מצעד הגאווה:
מה שמדהים אותי בביקורת שלכם נגד המצעד (ובעיקר בביקורת הלא ממש מרומזת של דן) הוא חוסר ההבנה של איך שהדברים קורים בפועל, ולמה הם לא יכולים להשתנות.
זה לא שמארגני המצעד מכתיבים אופי "קווירי". זה פשוט קורה. מטבע הדברים, המצעד הוא אירוע חגיגי עם ריקודים, אלכוהול והמון בלאגן. הוא לא יכול להיות אחרת.
מטבע הדברים, חלק לא קטן ממי שמגיע אליו הוא מי שדן הגדיר כ"קוויר".
מטבע הדברים, כשעשרה קווירים נמצאים בתוך אוכלוסיה של מאה אנשים "רגילים" (גיי וגיי-פרנדלי) אתה תשים לב קודם כל לקווירים, שהם, מטבעם, בולטים יותר.
אז מה אתה מצפה, שהקוורים לא יגיעו למצעד?
או שיגיעו, אבל ישתדלו "להתנהג נחמד"?
כלומר, ש-364 ימים בשנה יתנהגו איך שבא להם, אבל אם אפשר, רק ביום הזה בבקשה, שישמרו על חזות נעימה?
זו הדרך שאתה מציע להם לאמץ במצעד ה*גאווה* – להתבייש ולהסתיר את מה שהם כדי לא "להפחיד" את הסטרייטים?
ב. מסיבות רייב:
זה כ"כ ברור שאתה מסתכל על זה מבחוץ מבלי להבין מה בכלל קורה שם. קשה לי בכלל להתחיל להסביר לך מה זה רייב, כי ברור שאתה לא תתחבר לעניין הזה.
אבל קשה לי להאמין שאתה לא מסוגל להבין, לפחות ברמה העקרונית, שזה לא שונה מכל פעיולת בילוי אחרת:
כמו קולנוע, או קונצרט, או טלויזיה, זה משהו שאמור לגרום הנאה. זה הכל.
להיות במסיבת רייב זה להיות עדר, בדיוק כמו שלהתחתן ולהוליד ילדים זה להיות עדר, בדיוק כמו שלהצביע שמאל זה להיות עדר, בדיוק כמו שלהצביע ימין זה להיות עדר, בדיוק כמו שלראות קולנוע זה להיות עדר.
גם בסרט קולנוע יש רגעים שמרגשים את כל הקהל (או לפחות את רובו). טריגרים שמביאים לתגובה "עדרית". תתפלא, אבל דווקא ברייבים יש ביטוי אישי הרבה יותר ייחודי לכל אחד מהמשתתפים.
נכון, מבחוץ הם נראים כמו עדר: כולם עושים אותו דבר, ומגיבים לגירויים באופן דומה.
ומה, חבורת אנשים שסגורים בתוך אולם חשוך, בוהים במסך וצוחקים או מזילים דמעה בזמנים קבועים (שאיזה "במאי" קבע בשבילם) – איך זה נראה מבחוץ?
בקיצור: לא עדר, לא תרבות נמוכה ולא "החלטה פוליטית שגויה". מצעד הגאווה, כמו מסיבות רייב, הם ארועים שמטרתם לגרום הנאה, למי שדברים מהסוג הזה הם כוס התה שלו.
אז זה שזה לא כוס התה שלכם – זה ממש לא אכפת לי – אבל הדרך שאתם מרשים לעצמכם לשפוט את זה – עושה לי רע.
פירקנו, הרכבנו מחדש ויצא לנו דב נמלים
א. פספסת לגמרי את הנקודה. קווירים יכולים לעשות מה שבא להם, איפה שבא להם, מתי שבא להם. הבעיה שלי (ואני מניח, גם של מגיבים אחרים) היא כשהם מתיימרים לייצג את כל הקהילה ההומו-לסבית, כשלמעשה היחידים שמיוצגים במצעד הם המשתתפים עצמם. קווירים מייצגים קווירים.
ב. איזה מצחיקול אתה, כתבתי שאני לא הולך למסיבות כי אני משתעמם בהן ואתה טוען שלא הבנתי מה זה רייב. בשבילי רייב זה אירוע סתמי עם מוזיקה גרועה (אני אוהב מוזיקה, אבל לא כל מוזיקה) שאני מעדיף לא להיות נוכח בו. האמת, אני בן-אדם מאוד מאושר ככה. לא מסכים איתי? יופי, זה אומר שאתה מודע לטעם שלך, תהיה בבקשה מודע גם לשלי.
בסרטים, יש קטעים שנועדו לסחוט תגובה מסוימת מהקהל. אלא אם כן הבמאי הוא הפסיכולוג המבריק ביותר בהיסטוריה, די בטוח שיהיו כמה אנשים באולם (בהנחה שהאולם מלא) שהתגובה שלהם תהיה שונה. האם עדריות נמדדת באחוזים או בקונצנזוס?
עשינו מדב נמלה
א. אבל המצעד הוא לא של קווירים. הקווירים הם, מה לעשות, הגורם הבולט במצעד, ולכן הם מושכים את מירב תשומת הלב.
הקווירים לא מייצגים אף אחד (כמו שגם אתה אמרת). הם פשוט שם.
העניין הוא, שכמו שציינתי, אתה לא יכול להגיד לקווירים, דווקא ביום חגם, להצניע לכת.
מצעד הגאווה מיועד לאנשים שגאים במה שהם (כאילו דהה).
מכאן שפשוט אי אפשר לבוא בטענות לאופי של המצעד (שזה הנושא של כל הפתיל הזה).
ב. אתה באמת לא מבין.
סבבה שאתה לא נהנה ברייבים, אבל תן קרדיט לאלה שכן.
מה נראה לך, שברייב כל האנשים כולל כולם עושים מה שהדי.ג'יי. רוצה? מאיפה הבאת את זה?
ברייב אתה יכול לצעוק, לרקוד, לקפוץ, לשבת בצד ולנוח, לפטפט עפ החברים (בצעקות, מה לעשות), להתמזמז עם בן/בת הזוג, לעשן משהו, לשתות, ללכת הביתה כי נמאס לך – הכל תלוי בך. נכון שברגעי שיא אמיתיים, כשהדי.ג'יי. ממש מוכשר, לקהל קשה להתעלם מכך. זה רק אומר שהמסיבה מוצלחת, האנרגיות משתוללות והדי.ג'יי. שולת!!1.
זה לא אומר שהקהל הוא עדר.
ותהיה בטוח שגם במהלך הרייב וגם אחריו, יהיו את אלה שיהללו את הדי.ג'יי. ויהיו כאלה שיגידו שהיה חרא. בדיוק כמו, נאמר, שר הטבעות (היה חרא, אגב, לא מבין את העדר).
עוד פעם (עם רגש):
א. אף אחד, לכל אורך הפתיל, לא טען שקווירים לא צריכים לחגוג ולעשות מה שבא להם. הטענה היא שהם לא מייצגים אף אחד חוץ מעצמם ועל כן, אין סיבה לראות בהם סממן לקהילה שלמה. אני מניח שאנחנו מסכימים לגבי זה.
ב. תודה, הזכרת לי למה אני לא אוהב מסיבות. מצטער, אבל אני לא אתן קרדיט לנהנים ברייב רק כי הם רואים משהו אחרת ממני.
עוד פעם (עם רגש): (כה''ב)
א. הטענה היתה, פחות או יותר, שהם יורים לעצמם ברגל וגורמים לקהילה ההומו-לסבית להראות רע. יוצא מכך, שהם צריכים להתנהג אחרת, ושהאופי של המצעד צריך להשתנות – לטובתה של הקהילה, כמובן…
אני טוען שזה לא יכול לקרות, כי זה אומר שהקווירים ישארו מחוץ למצעד.
כאמור, כל עוד הם בתוך המצעד, הם הכי דומיננטים בתוכו by default.
מה שהרגיז אותי לא פחות, הוא הבוז של כל המשתתפים בדיון לתרבות הקווירית. כפי שציינתי, כמה מחברי הטובים הם קווירים, ואני מאוד כועס, עבורם, על מה שמצטייר כהוצאתם מהמחנה.
ב. לא מצפה שתהנה. אבל זה מטופש להגדיר את זה כעדר. אני גם שונא כדורגל, אבל אני לא חושב שצופי הכדורגל הם עדר.
באותה מידה שאוהדי בריטני ספירס הם לא עדר (כי אם כן, אז גם אוהדי הביטלס הם חתיכת עדר).
או, לחליפין, שכל העולם (כמעט) הם עדר, כי כולם עושים, בסופו של דבר, את מה שכולם עושים.
כמעט כל פעולה שאתה עושה, היא פעולה שאחרים עושים באופן כמעט זהה. אתה חלק מעדר, מה שלא תעשה.
אגב, דווקא הקווירים אינם חלק מהעדר…
אני נושמת, אתה נושם
כולנו נושמים. עדר שכמותינו!
ובהשאלה לרייב
אני רוקד, את רוקדת.
(שיהיה ברור הפעם).
כולנו רוקדים. עדר שכמותינו!
אני לא רוקדת.
רייב לא מדבר אליי. אני מעדיפה מוסיקת פאנק סטייל בלק אייד פיז בשילוב בגדי הריקוד שלי והתחבושות המיוחדות לרגליים שלי פלוס איזה חדר ריק, ואז אני מרוצה.
אתה מגיב, אני מגיב
כולנו פרות.
לא, אני חסידה (שוטה!)
כולנו גם אינדבידואלים,
ואתה לא שומע אותי אומר את זה בכל מקום.
לא *כולנו* נושמים, אני מבקש.
קצת פתיחות.
עוד פעם (עם רגש): (כה''ב)
א. הבוז לתרבות הקוויר עצמה (ויסלחו לי חבריך) נובע אך ורק מטעם שונה. אין מה לעשות, זה אותו הבוז שאני רוחש לבריטני ספירס (סליחה, הילה) ולדודו טופז. אני לא אמנע מהם להופיע, אבל אם ישאלו, אני לא אהסס לתהות ממה מתלהבים.
ב. יש הבדל בין לאהוב שירים מסוימים מתוך מגוון רחב, לבין להיות פנאט לגבי אמן אחד. במקרה הזה, מעריצי (ובעיקר מעריצות) הביטלס שצרחו את נשמתם בהופעות הראשונות שלהם באמריקה, היו בהחלט עדר. אני אוהב לראות כדורגל בטלוויזיה, אבל בכל שלוש הפעמים שהייתי במשחק, די סבלתי. הרגשתי לא שייך והתגעגעתי לשלט שיחלץ אותי מהחוויה הלא נעימה. למה זה ככה? לא יודע, אבל תנאים סביבתיים משפיעים על כל אחד אחרת. אם מישהו מוצא עצמו מגיב בהתאם לאנשים סביבו, הוא חלק מעדר. אפשר להשליך את אותו הדבר על החברה המודרנית. כמה דברים אנשים עושים מתוך בחירה וכמה מתוך אי-נעימות, או לחץ חברתי?
הקווירים אינם חלק מעדר. למעשה, המקור של הקוויריות הוא ברצון להיות נפרד, אבל במצעדים, הם הבסיס סביבו נוצרת העדריות. כשכל המצלמות מרוכזות בהם והחוגגים רואים אותם כמודל לחיקוי (בעידוד המארגנים, כמובן), נדמה כאילו מי שלא נראה כמו אניטה פללי, לא נחשב חלק מהקהילה. אני מדגיש, זה המצב כפי שהוא נראה מהצד. אין לי נסיון במצעדים.
עוד פעם (עם רגש): (כה''ב)
א. יש הבדל בין בוז לאדם ספציפי לבין בוז לקהילה שלמה. בווריאציה קצת שונה זה יכול להקרא גם גזענות. או סתם הומופוביה.
חוץ מזה, הבוז הוא רק חצי מהבעיה. החצי השני הוא שאנשים נאורים לכאורה מדברים נגד כל הקונספט של מצעד הגאווה, בגלל שהקווירים, לכאורה, השתלטו עליו.
לא רק זה, הם גם מספיק יהירים כדי להגיד ש"זה לא שאנחנו נגד הקווירים, אבל זה לא נראה טוב, ואתם פוגעים באינטרסים שלכם".
נו באמת – אולי תתנו להם להחליט בעצמם מה טוב בשבילם?
ב. יש לי תחושה שאתה פשוט שונא רעש ובלאגן, ומשייך את זה למושג "עדר". כאמור, צפיה בסרט קולנוע, לדעתי, עונה על קריטריונים של "עדריות" הרבה יותר ממסיבת רייב.
שתבין, אני לא מצפה שתהנה מרייבים, רק שתכיר בזה שאני, בתוך רייב, לא מרגיש חלק מעדר, אלא להיפך, מתחבר לעצמי, למוסיקה ולסיטואציה ונהנה מכל רגע (כשהמסיבה טובה, כמובן).
עזוב, אל תבין אפילו, רק תאמין לי שככה אני מרגיש.
פעם שלישית:
א. בכל הפתיל, אתה היחיד שבכלל התייחס לרעיון לשנות את תוכן מצעד הגאווה. הטענה שחוזרת שוב ושוב היא שקווירים, או כל תת-קבוצה אחרת באוכלוסיה פשוט לא יכולים לייצג קהילה שלמה. החשיפה התקשורתית, לעומת זאת, גורמת להם לעמוד כנושאי נס הגאווה, כאילו כל מי שאוהב את בני-מינו גם עובד בלילות כדראג קווין. שנינו יודעים שזה לא נכון. אף אחד לא מבקש לשנות את המצעד, אלא פשוט את הגישה כאילו מיעוט המקצין את הסטראוטיפים שיוחסו אל הקהילה, יכול לייצג את הכלל.
במילים אחרות, אולי תתן לנו להחליט בעצמנו מה רצינו לומר?
ב. לגבי ההבדל בין צפיה בקולנוע לבין רייב, דן הסביר את זה טוב מאוד בהמשך הפתיל. לגבי הפרשנות שלך אלי, אני לא אוהב רעש ובלגן, באותה המידה שאני לא סובל שעמום. מסיבות המוניות פשוט יוצרות אצלי שילוב של שני הגורמים, מה שמסתכם לחוסר הנאה טוטאלי מבחינתי. אם אתה לא מרגיש חלק מעדר, יופי לך, אני אמשיך לא להבין איך.
אל תנסה להבין אפילו, רק תאמין לי שככה אני מרגיש.
מי סופר
א. פשוט לא נכון. הטענה שחזרה בפתיל היא שהמצעד במתכונתו הנוכחית פוגע באיזשהו אופן בהומואים ועובד נגדם כבומרנג, ומכאן שלטובתם, כדאי להם לשקול, אולי, לשנות את מתכונתו. זה חזר בעיקר בתגובות של נורטון, אבל לא רק.
ב. תשמע, פינגווין:
כשאני הולך לרייב, אני *לא* חלק מעדר. אני הולך לבלות עם חברים, להנות ממוזיקה טובה, לשחרר את הגוף ואת הנשמה, להוציא אנרגיות ולשמוח.
זה שהאנשים סביבי באים מאותם סיבות – זה לא הופך אותנו לעדר.
זה פשוט בלתי נתפס בעיני שאתה לא מבין את זה:
אני הולך לרייב וטוב לי שם. לא כי אני חלק מעדר, אלא כי זה מהנה. נקודה.
זה שמבחוץ זה נראה כאילו כולם עושים אותו דבר – זה מבחוץ.
מבפנים אין לזה שום משמעות.
תגיד, אתה בכלל היית פעם ברייב (כמשתתף, לא כצופה מהצד)?
אני סופר, כי משעמם לחזור על עצמי
א. נורטון ילד גדול והגיב בעצמו, אני לא אתיימר לדבר בשמו. כן, אני חושב שמצעדי הגאווה עושים עוול לבני הקהילה ההומו-לסבית שאינם קווירים. האשמה היא במארגנים ובכלי התקשורת שנמשכים לאקזוטי והמיוחד במקום לרעיון מאחורי המצעד. מעולם לא טענתי שצריך לשנות את המתכונת, אלא פשוט להפסיק לראות במצעד ארוע מייצג. איך מצעד כזה מייצג יותר מהופעה של עברי לידר שהוא פחות או יותר ההפך מבימה קווירית?
ב. הסכת, גרגמל:
כשאתה הולך לרייב, אתה מאמין שאתה לא חלק מעדר. איזה כיף, אני אמשיך ללגלג עליך מהצד. כמו שאני לא אגרור אף אחד בכח להופעה של משינה (אחת החוויות שיותר נהנתי מהן השנה, דרך אגב), ככה אני אעריך אם תבין שלא כולם מרגישים כמוך. לכל אחד יש טעם אחר, בין אם זה במוזיקה או בצורות בילוי. אני מעדיף לראות סרט, ללכת למסעדה, או סתם לארח כמה אנשים בבית. אתה נהנה ללכת למסיבות. מה לעזאזל אתה רוצה שאני אעשה לגבי זה, אשנה את כל התפיסה שלי כדי שתתאים לשלך?
בתגובות שלך יש טעם לא נעים כאילו אתה בטוח שאתה יודע מה טוב בשבילי. אני מניח שלא זו הכוונה, אבל בכל אופן, אני בטח לא רואה בך (או בכל גולש אחר) סמכות לקבוע את טעמי.
ואגב, לא השתתפתי אף פעם ברייב. אם היית לי אפשרות בזמן הקרוב, בהחלט לא הייתי הולך וסביר להניח שגם בעוד עשר שנים אני לא אלך. מצטער לאכזב, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה.
נו, והופעה של משינה זה לא עדר?
אני חושב שאתה וגרגמל כל כך עסוקים בלנסות להיות צודק יותר מהשני שאתם כבר לא רואים מה אתם כותבים.
השורה התחתונה היא שעדר או לא עדר, לכל אחד יש את מה שהוא אוהב לעשות וכל עוד הדבר הזה לא פוגע בחוקי המדינה – שיעשה את זה. אתה אוהב הופעות של משינה, הוא אוהב מסיבות – אז מה רע לכם? על מה אתם מתווכחים?
גם בהופעה של משינה יש מאפיינים עדריים
עם כל האהדה שלי ללהקה (ויש המון אהדה), הלכתי להופעה בעיקר כי זו הייתה מתנה ליום הולדת. מאוד נהנתי, אבל אני מודה שהרגשתי לא נוח בכל פעם שכולם הגיבו בצורה זהה. אגב, בניגוד למסיבת רייב, מדובר במוזיקה שאני אוהב. הדוגמה הזו נועדה להראות על כך שלא צריך למשוך אחרים לדברים שהם לא יהנו בהם, רק כי אתה נהנה (גרגמל, מצטער אם אני נשמע תוקפני). אני לא ממש יודע על מה אנחנו מתווכחים, כל הזמן ניסיתי לסגור את הדיון בציון העובדה שכל אחד נהנה ממשהו אחר. לא חידשת כלום.
תמיד מצחיק אותי מחדש לגלות
שלאנשים שמחשיבים את עצמם לאינדיבידואליסטים כן אכפת מאיך אחרים מתנהגים.
להיות אינדיבידואליסט זה לא להיות שונה בהכרח מכל האחרים. זה לעשות מה שבא לך, ולא משנה מה אחרים חושבים או עושים.
אתה לא יכול לומר שזה מפתיע אותך
אינדיבידואליסט זה מושג נרחב ויכול להיות אכפת לו איך אחרים מתנהגים. הוא פשוט מסוגל לא להיסחף אחרי העדר ולנהוג כטוב בעיניו. אם מישהו משנה את התנהגותו דווקא כדי לא להתאים, הוא אאוטסיידר מבחירה, מה שלא מבדיל אותו בהרבה ממי שהולך אחרי העדר. בשני המקרים, בוחרים להתנהג לפי הסביבה ולא לפי בחירה חופשית (הגישה זהה, צורת הביטוי שלה שונה). מי שבכלל לא אכפת לו מהסביבה, לחיוב ולשלילה, הוא אפתי. רוב האנשים הם, מן הסתם, קצת מזה וקצת מזה.
אגב אתה מכיר מישהו
כזה? כי אם כן אנא הפגש בינינו.
בלי ציניות.
ולי ממש נמאס
תשמע, בשום שלב לא ניסיתי לשכנע אותך ללכת לרייב או לשנות את טעמך בנושא.
נדמה לי שהבהרתי את זה מספר פעמים.
אבל כשמתייחסים אליי כעדר, במה שנובע מבורות לשמה (בהקשר הספציפי הזה – אתה בעצמך מודה שאתה לא באמת יודע על מה מדובר) זה מציק לי.
אתה יכול להמשיך ללגלג עליי, ולטעון שבמסיבת רייב, כל המשתתפים הם פרות ועגלים, אבל אני, במבט מבפנים, יודע שזה לא ככה. או לפחות, לא יותר מבכל פעילות חברתית-בידורית (כאמור: משינה, בריטני, ביטלס או שר"ה), או אפילו פעילות חברתית-פוליטית (כאמור: ימין, שמאל, ערסים או חנונים).
אגב, אני יכול לאמר, בניגוד למה שאמר פה ידידינו איש הברזל, שאני דווקא כן רוצה להרגיש חלק מקהילה, ומחפש את תחושת השייכות, אבל מפה ועד לטעון שאני עושה, בלי מחשבה, בדיוק את מה שכולם עושים (להלן: עדר) יש מרחק רב.
בקיצור, בפראפרזה על שלום חנוך:
אל תקרא לי עדר.
סבבה לך, אני שומר על זכות הלעג במתוטא
לך על זה
אה, תרשה לי
המצעד הוא *כן* קווירי, גם אם ישנם לא מעט סטרייטים שהתלהבו מהרעיון וקפצו על העגלה הציבעונית.
המוחצנות ההומואית, שמתבטאת בלבישת בגדים גדולים מהחיים (וגם מבריקים, נוצצים ועטופי נוצות יותר) נולדה במחאה על הדיכוי של הסטרייטים.
היום היא קצת פחות רלוונטית (קצת, עדיין זוגות חד מיניים לא יכולים ללכת שלובי ידיים ברחוב ללא הטרדות של הסביבה – גם בת"א), אבל המסורת קיימת.
מצעדי הגאווה ממשיכים את הפגנות הלסביות מלפני 80 שנה, את ההפגנות הדראג קווינז מסטונוול (מועדון מנ"י שהתמרד כנגד פשיטות המשטרה) וגל המחאה החל משנות השישים.
גם אם אתה סטרייט ואוהב רייב וצבע והופעות, לכל זה יש עדיין ממד פוליטי, וכן גם תרבותי, נרחב
בודאי שהמצעד הוא קווירי
במובן שכמעט כולם שם הומואים.
לא על זה אנחנו מדברים.
השאלה היא כמה מתוך האנשים שבאים למצעד הם מה שדן כינה ה"תת-תת-קבוצה" שהולכת עד הסוף עם המוחצנות הקווירית.
להערכתי (בתור מי שמשתדל להגיע לכל המצעדים), לא יותר מ-10 אחוז. אבל מה, 10 אחוז אחושילינג דומיננטים.
הסיפור שהכי לא ברור לי פה מהתגובות, זה איך אנשים מצפים שהמצעד *לא* יהיה קווירי:
הרי כל המהות שלו היא שביום הזה, הקווירים לא צריכים לחשוש לצאת לרחובות ולהראות במלוא הדרם, וגם להיות גאים בזה.
אם זה לא יהיה המצב, אז אין שום טעם למצעד הזה.
נאצים! בולשביקים! פוגרום!!1
אני משערת שדן לא צריך שאני אגן עליו, אבל ממש מקומם אותי שאתה מתקיף אותו ככה בלי סיבה. נראה לי שיש לך בעיות קשות בהבנת הנקרא.
לא מתקיף
אני פשוט מופתע מהפשרנות שהוא מגלה בנושא הזה.
במחשבה שניה
אכן הייתי קשה מדי במשפט הסיום של התגובה שלי.
מתנצל.
פירוט לכבודו של איש הברזל
אהלן דן מה נשמע מה קורה.
אהם…
אני מודה שלקחתי את זה קצת קשה מדי.
ציפיתי לראות אותך נעמד על רגליך האחוריות ומרוצץ את גולגולתיהם של המתנגדים.
העובדה שלא רק שלא עשית את זה, אלא אף הבעת ביקורת מסויימת על האופי של המצעד, ועל ה"תת-תת-קבוצה" שלכאורה דומיננטית בתוכו, גרמה לי לקרוא את הפתיל הזה בפליאה הולכת וגוברת, ובמידה רבה של תסכול.
בקיצור,
נסחפתי, אבל לא לחלוטין בלי סיבה…
אז פירשת את כל הפתיל הזה
פירוש קיצוני ועקום משהו. הרי גם ה"מתנגדים" לא פצחו בנאומים הומופוביים, הם סה"כ העלו תמיהות כנות לגבי מטרתו של מצעד הגאווה וממה הוא נובע. לפיכך מה שהתבקש היה נתינת מידע ואולי תיקון תפיסות מוטעות – לא ריצוץ גולגלות, כי לא היתה פה התקפה.
גם "תת-תרבות" וכו' זה לא קללה אלא מונח בסוציולוגיה.
בקיצור, חירחורי ריב חסרי סיבה נא להעביר לאייל הקורא, ושקט שיהיה באקווריום.
כאמור, נסחפתי.
לא ראיתי את הפתיל הזה עד היום. קראתי את כולו בבום, ופשוט שקעתי בכורסה יותר ויותר עם כל תגובה, מחכה למישהו שיבוא ויזעק את זעקתם של הקווירים. אבל אף אחד לא בא…
בקריאה שניה, אף אחד פה לא הומופוב, אבל מצד שני, בהחלט יש פה בוז די גורף לקווירים (ולמסיבות רייב), וחוסר הבנה של עצם המהות של מצעד הגאוה (שהיא, בפשטות, היכולת להיות גאה במי שאתה, בלי להסתיר ובלי למצוא חן).
גרגמל ידידי
תצטנן קצת לפני שאתה מגיב, או שפשוט תרים טלפון ותצעק עלי להבא.
ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי להבין על מה יצא קצפך.
אין לי ספק שחלק מהעניין נעוץ באי הבנה פשוטה בנוגע למילה "תת". כשכתבתי "תת-תת-תת-קבוצה" לא התכוונתי ל"תת-תת-תת-רמה". לא היה כאן שיפוט ערכי מסוג כלשהו, אלא רק הבחנה שמדובר בקבוצה בתוך קבוצה בתוך קבוצה.
בשום מקום לא כתבתי שמצעד הגאווה, או התרבות הקווירית, נחותים בעיני. אני לא מצליח להבין מאיפה הקרצת את זה. רק בגלל שיש לי ביקורת על התרבות הקווירית, ושאני לא מתחבר לחלקים נרחבים בה בעצמי, לא אומר שאינני מעריך אותה מהצד (כפי שהיה נדמה לי שהבהרתי). ולגבי מצעד הגאווה באופן ספציפי, יש לי הרבה ביקורת כלפיו, אני לא מתחבר אליו באופן אישי, אך מדובר בתופעה מורכבת שמייצגת הרבה דברים שונים וסותרים מכדי שאני אוכל לומר שאני מתנגד אליה, או בז לה. ההפך הוא הנכון – למרות שאני לא מתחבר אליה כאדם פרטי, אני מעריך אותה ומוקיר אותה. ואל התורה הקווירית לעומת זאת אני מאוד מתחבר, ואחת הסיבות לניהול כל הפתיל האופטופיקי הזה מבחינתי הייתה מיסיונריות והפצת הבשורה.
לגבי עדריות – ההבדל בין צפייה בסרט לבין רייב הוא אופי החוויה האנושית. ברייב אתה חווה משהו תוך תקשורת עם האנשים שסביבך. בסרט אתה חווה משהו בינך ובין המסך, וכל הרעיון של האולם החשוך והמסך הגדול הוא שתוכל להתעלם מהאנשים שלידך. מימד העדריות מתבטל שם, לפחות ברמת החוויה (ברמה התרבותית ישנה עדריות בצורך של כ-ו-ל-ם לראות את ולדבר על המטריקס או שרה).
ואחרי כל זה – עדיין לא ברור לי איפה בדיוק בזתי לרייבים (או לרייבי
).
לעומת זאת, אם כבר לעלות על בריקדות – משהו שכתבת הקפיץ *לי* את הפיוזים: "מצעדי הגאווה והאהבה ומסיבות הרייב הן פעילויות בילוי חביבות". מצעד האהבה זה צורת בילוי. מסיבת רייב זה צורת בילוי עם השלכות פוליטיות-חברתיות בשוליה. אבל מצעד גאווה זו פעולה חברתית-פוליטית עם צורת בילוי בשוליה. מי שהולך למצעד הגאווה כי זה "מגניב" או "כיף" או "אופנתי" מרוויח ביושר, לדעתי, את התואר "אידיוט", ונותן דוגמא מובהקת לעדריות בצביונה (סליחה) השלילי ביותר.
ובהזדמנות זו, המלצה חמה על הפרק South Park is gay של… סאות' פארק כמובן. היצירה הקווירית ביותר שראיתי מעודי, שעוסקת בכל הנושאים שעלו בפתיל הזה, ובעוד כמה שעדיין לא עלו.
להרים טלפון?
זה אומר שאני ממש אצטרך, אה… לדבר איתך שלא דרך פישאיי??
הרקורד שלי בעניין הזה הוא, איך לאמר, לא ממש מעודד…
תשמע, האמת שאחרי שקראתי שוב את הפתיל, גם אני לא ממש הבנתי על מה יצא קצפי, אבל בקריאה שלישית זה חזר אליי:
פשוט,
ציפיתי שבתור מייצג ההומואים באתר (מקווה שהתואר לא גדול עליך), אתה תגיד משהו בשבחם של הקווירים כשכולם מסביב יוצאים מנקודת הנחה אוטומטית שהקוויריות היא שלילית. במקום לעשות את זה, הצטרפת לאמירה הכללית שהתרבות הקווירית היא שולית, לא מייצגת ולא כוס התה שלך.
התת"ק לא הרגיז אותי בגלל האסוציאציה של המילה "תת", אלא בגלל שהיא הכניסה את הקווירים לתוך איזו נישה שולית שאתה, כך נראה לי, היית מעוניין להמעיט בערכה, כוחה וגודלה, מתוך (אולי) איזו תחושה של בושה או בוז.
הדרך שהכנסת את הקווירים לתוך איזו הגדרה כמעט אנתרופולוגית, בפתיל שבו אנשים באו מראש בגישה שלילית כלפיהם, הפכה את הדיון הזה לכזה שיש בו, בראיה קווירית, כמעט אך ורק שלילה.
אני חושב שמה שהכי הפריע לי, זה שבכתב ההגנה שלך, שכחת לסנגר על עצם התופעה הקווירית, ולא עלית על בריקדות כשאנשים אחרים זלזלו בה. דווקא בתור ה"סנגור", העובדה שלא הלכת לכיוון הזה, הפכה את הפתיל למתמיה ומרגיז.
בכל מקרה, בקריאה חמישית או שישית של הפתיל הזה, הגעתי שוב למסקנה שנסחפתי, שאתה בעצם עושה כמיטב יכולתך כדי על הקווירים, ושאני מדבר שטויות.
מה שמוביל אותי למסקנה סופית (בינתיים), שמדובר פה באילו שהן דקויות שקשה לי לשים עליהן את האצבע, ושבאופן כללי קשה לי להסביר (אפילו לעצמי) מה כל-כך הכעיס אותי כאן.
שני עניינים שוליים, בתגובה לתגובה:
1. ברור שמצעד הגאוה הוא לא בילוי נטו, אבל יש בו אלמנט בלתי-מבוטל של בילוי, ולפספס את זה זה גרוע, לדעתי, כמעט כמו לפספס את ההשלכות הפוליטיות-חברתיות. אחרי הכל, כשמגיעים לתכל'ס, האנשים שבאים לשם עושים את זה בימינו בעיקר כדי להנות.
יתכן שבשנים הראשונות זה היה באמת אקט מחאה והצהרה חריפה נטו, אבל היום, כשזה כבר הפך (למרבה השמחה) לארוע שנתי מקובל, אנשים מקבלים את זה הרבה יותר כמובן מאליו, ובאים לזה בעיקר כדי להנות.
ולא, זה לא הופך אותם לאידיוטים.
2. לגבי ההבדל בין ה"עדריות" שבסרט לבין זו שברייב, אני לא מסכים אתך. בשני צורות הבילוי אתה נמצא בא בעת עם עצמך ועם הסביבה. ברייב אתה יכול להיות מנותק בדיוק כמו בסרט, ובקולנוע (תשאל את שלמקו) אתה יכול להיות חלק מהסביבה בדיוק כמו במסיבה.
בכל מקרה, הטיעון שרייב הוא אקט עדרי, משום שמעורבת בו תקשורת עם האנשים שסביבך, היא מגוחכת. זה הרי נכון לגבי כל מסיבה שהיא, אבל משום מה רק ברייב זה מכונה (ע"י אנשים שלא אוהבים רייבים) בתואר המזלזל "עדר".
אגב, לא טענתי שאתה בזת לרייבים. הנושא הזה הועלה ע"י נורטון.
הדילמה של הישראלי-יהודי בתפוצות
נדמה לי שהבנתי.
כשטיילתי וגרתי בחו"ל, אחד מנושאי השיחה העיקריים עם זרים היה באופן טבעי הסכסוך הישראלי פלסטיני. ואני מצאתי את עצמי בדילמה קשה בשיחות האלה: מצד אחד, אני מלא ביקורת כרימון נגד מה שקורה בארץ. מצד שני, אני צריך להיות זהיר ואחראי כשאני מדבר עם מישהו שלא בא מכאן. אם מי שגר כאן לרוב מפספס את הדקויות של הסכסוך הזה, קל וחומר איזה גוי במזרח צ'כיה.
אמא שלי טענה נגדי שכשאני בחו"ל אני מייצג את‮ המדינה בין אם ארצה או לא, ושכביסה מלוכלכת לא מכבסים בחו"ץ. אני ניסיתי למצוא משהו באמצע – בשיחות כלליות הפגנתי את סלידתי מהמדיניות הישראלית, אך הקפדתי לאזן עם ביקורת על הצד הפלסטיני, וחתמתי בכך שהמצב מורכב ושאין צודקים וטועים, אלא רק טועים וטועים יותר שנמצאים בשני הצדדים. בשיחות עם חברים שהכרתי טוב ושעימם יכולתי לרדת לפרטים, שטחתי מישנה פוליטית רחבה וביקורתית יותר.
ובחזרה אלינו – אולי בפורום אחר עם משתתפים אחרים הייתי מקפיד יותר לדבר בשבחי הקוויריות לפני שאני משלב בשבחים דברי ביקורת. אלא שאני מכיר את המתדיינים כאן, רובם אנשים פתוחים וסקרנים שלא ממהרים להתבצר בתוך עצמם, ומההודעות בפתיל לא הרגשתי שום עויינות.
מה גם שלמרות מה שאימי ואתה טוענים – לא בא לי לייצג אף אחד (אלא אם זה בתשלום…). לא את ההומואים ובטח שלא את מדינת ישראל.
לגבי נקודות ספציפיות:
תתת"ק – לא את הקווירים הכנסתי לשם, אלא את הקיצונים שבהם שלא רוצים שום קשר עם ההגמוניה ההטרוסקסואלית.
המעטתי בגודלה של הקבוצה הקווירית כי היא לא כל כך גדולה, בדיוק כפי שגם אתה טענת.
אני לא מאמין בבריקדות – זה טוב רק אם מה שחשוב לך זה לדבר. לי חשוב שגם יקשיבו. אנשים זלזלו בקוויריות מתוך חוסר ידע, וההתמודדות שלי עם זה היא מתן ידע. עצבים רק מעוררים אנטגוניזם, לא אמפתיה.
יאללה, נחזור לדבר על קולנוע?
קונספט מעניין
(הקולנוע, זאת אומרת)
תגיד, אתה דובר ארמית?
נדמה לי שמצאתי פה הייקו:
תא גציימ ינא
ל"וחב ינאשכש
ידגנ הנעט ילש
יפה, לא?
תגיד, אתה דובר ארמית?
הייקו זה לא 5-7-5 הברות?
זה הייקו בארמית
החוקים שונים
שכחת את ''אמא''.
מה פתאום, שלמקו
"אמא" בכלל לא כתוב הפוך.
המשפט המקורי הוא:
שלי טענה נגדי שכשאני בחו"ל אני מייצג את אמא המדינה בין אם ארצה או לא.
הדילמה של הישראלי-יהודי בתפוצות
כמה שאני ממש לא מסכים איתך בקשר למדינת ישראל, אני מאוד מעריך את זה שאתה לא הולך וכמו שאמרת "מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". המון ישראלים עושים את זה, ומילא באופן פרטי, אבל גם בכלי התקשורת הזרים ועוד דרכים ציבוריות. זה אחד הדברים שהכי מגעילים אותי.
לאמא שלך.
ודרך אגב
לתגובה של גרגמל מעליי.
ואגב,
אל תקרא פתילים כל כך מהר, פן תפספס את הפרטים הקטנים.
דווקא כן ציינתי שהתת-תת-תת-קבוצה (תתת"ק מכאן ואילך, ברשותך) היא המרכיב הדומיננטי במצעד *באופן בו הוא מיוצג בתקשורת* ולא במציאות:
כתבה מספר 2035
וגם הערתי משהו בזכותו של המצעד ובגנותם של אנשים כמוני שיושבים בבית:
כתבה מספר 2035
ובעצם, אני לא ממש מבין למה אני מצטדק ומתנצל. בקריאה מחודשת של הפתיל, ממש הפתעתי את עצמי בכמה נקודות. כמעט שכנעתי את עצמי ללכת למצעד הגאווה הבא, על אף חילוקי הדעות ובעיות ההזדהות. העובדה שאני לא פנאטי ודוגמטי בעמדותיי הופכת אותי להומופוב פשרן? (שלא לומר קנאי אטום וצר עין?)
מישהו כאן מערבב בין ליברליזם לפוסט-מודרניזם.
ליברליזם אין פירושו בהכרח קבלה של האחר, אלא הכרה בזכותו לעשות מה שבא לו.
אולי אני לא אוהב את מה שאתם עושים שם, ואולי אני מזלזל בדברים הללו, אבל אני אעמוד על זכותכם להמשיך לעשות מה שבא לכם, כל עוד אף אחד לא נפגע.
בדיוק.
ובאותה מידה, ליברליזם אומר שיש לאחד זכות לבוז מוחלט כלפי השני, כל עוד הוא לא פוגע בו. אז זכותנו לבוז כלפי קווירים, באותה מידה שזכותנו לבוז כלפי וואלאיסטים, אנשים שמצטטים את מועדון קרב, או דרוזים מעוספייא (יגואר, אני מקווה שאתה מבין שזאת הייתה רק הקצנה לשם הדוגמה, והבוז כלפיך נובע מהיכרות אישית
).
וכמו שבטח הרגשת אחרי הדוגמאות הללו, אנחנו מקבלים את זה שיבוזו לנו בגלל הבוז שאנחנו חשים כלפי אחרים.
וכבר אמר מישהו, וצוטט באופן שגוי בכל מקום מאז, שבדמוקרטיה אני לא חייב לאהוב את דעתך, אבל אני מוכן למות בשביל שתוכל לומר אותה.
הכל נכון
אבל:
א. זה לא אומר שנחמד לי עם זה.
ב. זה לא אומר שצריך לשנות את הקונספט של מצעד הגאווה (שכפי שציינתי, הוא לא בר שינוי במובן הזה, לעניות דעתי).
לא בטוח
שכאן זה המקום להגיב, אבל כאן הוא המקום בו אתה מופיע אחרון בפוסט. אז…
לפני כמה שנים, ניהלתי דיון מוסיקלי עם חבר. עברנו ממאזי סטאר לפורטיסהד ולנירוונה, ואז הגיע תור מטאליקה. החבר אמר את המשפט הבא: "האלבום השחור (אם אני לא טועה), לא מעניין אותי, מדובר בתקליט מסחרי". ואז קלטתי משהו שמנחה אותי כבר הרבה שנים. גם לאאוטסטרים יש מיינסטרים. גם בנון קונפורמיזם יש קונפורמיות. ומעבר לכך מדובר בזרם עם כוח משיכה עז.
אני מצטער, אבל כשאני רואה פאנקיסטים בני 15 עם מוהיקנים ונזמים ברחוב קשה לי מאד להאמין שמשהו משך אותם מלבד ההגדרה הזאת. הם לא נראים לי מבריקים במיוחד, הם לא נראים לי כמו אנשים שבאמת חשבו על תורות פאנקיסטיות או אנארכיסטיות, הם נראים לי כמו עדר, עדר של נוןקונפורמיסטים. עדר של מרדנים שהחליטו מסיבות מגוונות, שהחיים הסטנדרטיים לא בשבילם, והחליטו למרוד תוך נקיטת סממנים קלאסיים של מרדנות, לא מתוך חשיבה, אלא רק מתוך רצון להגיד "אני שונה, אני מיוחד". אבל הם לא, הם קונפורמיסטים מהזן הנחות ביותר.
אני חושב, שהתהליך לעיל, הוא דומיננטי בתרבות הקווירית. אני חושב שמדובר בהומואים שהחברה (לצערי) הקשתה עליהם, והפיתרון הקל היה לזרוק הכל, ולהגיד "הנה תראו, אני שונה". אתה מדבר על אנשים חושבים, ואני בטוח שיש ביניהם רבים כאלו. אבל אני גם בטוח שרובם הגדול, לפחות כלפי הקוויריות שלו, לא חשב. אני בטוח שזה רצון להשתייך לנון קונפורמיזם אמיתי (שהוא כאמור קונפורמיזם לכל דבר וענין). אין לי ספק כי רבים הם קווירים אמיתיים, כאלו שהחליטו לסלק סממנים מיניים שאיתם הם נולדו, ולהחליף אותם בסממנים איתם קל להם יותר להזדהות. אבל אני די בטוח שהרוב המכריע אינו כזה.
כן, אני בהחלט הראשון שיודה שיש בי זלזול לא מועט, לרוב, למה שתיקי דיין קראה אספסוף. אני לא מכיר הומואים (בגלל החברה שממנה באתי) רבים. אבל אני מכיר מספיק אנשים ממספיק זרמים שונים, כדי להגיד, שבהחלט רובם הגדול אינם אנשים חושבים, ושבהחלט רובם הגדול רוצה להשתייך למיינסטרים, ושרובם הגדול רוצה שיקבעו לו את חייו.
אחד מהדברים שבאמת נהניתי מהם בפתיל הזה, היתה הקביעה האנטי ישראלית של דן. קביעה איתה אני מזדהה מאד. ומצד שני אני לא מכיר עוד מישהו שמזדהה איתה. זו דוגמא לקביעה נוןקונפורמיסטית אמיתית (בטח, מבחינתי, ומהמקום ממנו הגעתי). כזאת שקשה לשייך אותה לאף תת זרם. אני בטוח שהקוראים יחשבו שאני שחצן, ואני מסכים, יש בי שחצנות לא מועטת, אבל אני גם חושב שמוצדקת.
הדברים שכתבתי לעיל לגבי תרבות הקווירים נכתבו מתוך חוסר היכרות מוחלט עם התרבות הזאת. אבל *מתוך השלכה* מתוך הסקה, מתהליכים שאני מכיר ורואה. זה ברסלבים, וזה פאנקיסטים, זה אנשים ששונאים את מטאליקה אבל מאוהבים בספלטורה. וזה קווירים (כאמור, ברובם, בדיוק כפי שבכל אחד מהזרמים שמניתי לעיל, יש גם חושבים מקוריים).
בתחילת דבריך, אמרת שאני מחשיב את עצמי בתור ליברל, פלורליסט או what not . טעות, אני מחשיב את עצמי בתור חושב (כן, אני ממשיך להישמע יהיר). והחשיבה שלי היא פשוטה ונובעת מהיכרות יחסית עם זרמים לא מעטים בעולם, אני לא מכיר את כולם ספציפית, אבל אני מזהה pattern כשאני רואה אותו. ואני מזהה אותו כאן.
אז כן, אני מאד אוהב את העובדה שיש הומוסקסואליות בעולם (ועוד יותר את העובדה שיש לסביות בעולם, אבל זה נושא לדיון אחר). מסיבות רבות ומגוונות, שרובם נובע מסולם ערכים מסוים שקבעתי לעצמי, וממסקנות מסוימות לגבי נושאי בסיס שונים (סקס, חופש, זכויות אדם בסיסיות). אבל לא, ואני חוזר, לא, בגלל שזה לא מקובל, או פלורליסטי לשנוא הומואים. כי ה"מקובל" או ה"פלורליסטי" מעניינים לי את קצה ה..
טוב, אני אסיים פה, מקווה שהייתי מספיק ברור.
ואני מסכים עם רובה (הפתעה!)
אתה יכול, אגב, למצוא בי פרטנר גם לקביעה האנטי ישראלית של דן (אם כי נראה לי שאני קצת יותר אמביוולנטי ממנו בנושא).
רק שאני לא כ"כ רואה את הקשר של התגובה הזו לדיון. זה שמרבית הקווירים הם, בסופו של דבר, קונפורמיסטים, לא הופך אותם ליותר "עדר" משאר האנושות.
כמעט כולנו קונפורמיסטים, מי יותר ומי פחות.
קווירים, פנקיסטים, ברסלבים, ימנים, שמאלנים, דתיים, צפונים, ערסים, חנונים – כולנו פועלים, בתוך הקבוצה שלנו, באופן קונפורמיסטי ולפי כללים חברתיים מקובלים, שעוזרים לנו להתמודד עם עצמינו ועם הסביבה.
כל זה נכון וחשוב, אבל כאמור, אני לא רואה את הרלוונטיות של זה לדיון.
וכמובן שסאות'פארק עשו על זה פרק נפלא.
אחד מהעונה השביעית, אחד הטובים שלה.
שמעתי את זה מיוחס לוולטייר, ושמעתי את זה מיוחס לג'פרסון.
אבל אני מניח שמארק טוויין אמר את זה, או אולי אבא אבן.
מרק טווין עד כמה שאני יודע,
וגם אני עמדתי כבר להביא את הציטוט הזה
אה, זה לא באמת מרק טווין.
אלא שיש אנשים שנוח לייחס להם ציטטות.
למיטב ידיעתי, זה באמת היה וולטייר.
טוב, בדקתי את זה,
ואתה צודק.
עוד לא התרגלת?
רגע, תן לי להבין
אתה מתנגד לקיומה של מדינת ישראל???
אתה רוצה לפתוח כאן עוד
ועוד אחד טעון ומורכב במיוחד?
בקצרה – אני לא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. אבל אני כן חושב שהציונות הייתה טעות לא מוסרית שקיבלה גושפנקא מהעולם ברגע של היסטריה. הטעות הזו הסבה הרבה נזק אך גם הביאה הרבה תועלת, לעולם כולו, ואני חי בהווה בו המדינה הזו היא עובדה קיימת (מה שגם שנולדתי בה והיא מרכיב נכבד באישיותי), ועל כן פרט להכרה ביסוד המוטעה של המדינה הזו, אינני יכול לעשות דבר, ומוטב לי כבר לקבל אותה ולשאוף למיזעור נזקים.
(עורכים יקרים, זה המקום לעצור את הדיון אם לא מתאים לכם)
ראה אותו כעצור.
כמו כן
התורה הקווירית לא מייצגת את הקווירים.
היא תורה. היא נבעה ממקום מסוים, אבל היא כבר מזמן לא נוגעת רק אליו. התורה הקווירית רלוונטית ליוצאי מרוקו בדיוק כפי שהיא רלוונטית להומוסקסואלים. ערוץ "בריזה" הוא ביטוי של התורה הקווירית, לשם המחשה – זה ערוץ שנחשב ל"נמוך" בקרב ה"נורמליים" ששולטים בשיח הציבורי, אנשים שהם לרוב הטרוסקסואלים בני 40 ממוצא אשכנזי והשכלה גבוהה. אך זה ערוץ שביטא תרבות מסויימת, נתן לה לגיטימציה וביטל את הצורך שלה להצטדק מול המיינסטרים, להתחנף אליו או להתכתב איתו בצורה כלשהי.
הלאה. התרבות הקווירית מייצגת קווירים. היא לא בהכרח מייצגת את כלל ההומואים, כפי שש"ס לא מייצגת את כלל הדתיים. ככל שיהיה יותר מגוון של ביטויים הומוסקסואליים בחברה ובתרבות, כך תגדל יכולתו של הציבור לפרק את תת הקבוצה לעוד תתי קבוצות מובחנות.
פעם (בשנות השבעים) מצעד הגאווה היה דבר חשוב מכדי לשאול האם זה מייצג אותי או לא. זו הייתה שאלה שהיא בגדר מותרות. כיום אני יכול להרשות לעצמי להתנגד למצעד הזה. עפ"י השקפתי, מטרת המצעד היא שיבוא יום ולא נזדקק לו, ואני מרגיש שאנו כבר בכיוון. שניתן להבחין בין תתי תרבויות בקרב ההומוסקסואלים, ושהומואים מספיק חדרו (no pun intended) לתודעה בכדי שאני אוכל לפעול בחזיתות אחרות שיותר הולמות את מי שאני.
קוויר?
הייתי חייב
.
ועוד
אתה נכנס כאן לוויכוח רציני שמתנהל בתוך הקהילה ההומוסקסואלית. רבים וטובים בתוך הקהילה הזו מוחים על הדרך שבה מתנהל מצעד הגאווה. יותר מזה, אם תסתכל טוב על המצעד תראה שבין המכוניות המקושטות צועדות קבוצות בלתי-מקושטות של הורים לילדים הומוסקסואליים, של הומואים שאמצו ילד, של נשאי איידס, ושל קבוצות אחרות בקהילה. הסיקור העיתונאי (והראיה מבחוץ) מפספסת את הקבוצות האלו ורואה רק את במות הריקודים. זה כמו שתגיד שמהותו של יום העצמאות היא בפטישי פלסטיק, ספריי לשיער והופעה של אביב גפן באמפי-פארק.
מעבר לכך, כפי שדן הסביר, הגישה הקווירית היא מרכזית לקהילה ההומוסקסואלית ולכן יש לה מקום מרכזי בארוע המרכזי של הקהילה.
(נונין, הטרוסקסואל התומך במצעדי גאווה ובתיאורייה הקווירית)
באמת?
לא יאמן….
אנחנו ממש גאים...
שמתם לב למשהו??
שרק הדברים ההומוסקסואלים שיוצאים מהארץ זוכים בתחרויות??
(דנה אינטרנשיונל ארוויזיון 98 ועכשיו יוסי וג'אגר..) מעניין אם נבחרת הכדורגל שלנו הייתה מורכבת מכמה הומואים מה היה קורה…
מי אמר שהיא לא...?
ציטוט הכרחי מתוך Chasing Amy
''זה סו, מ***ן הומו'' ?!
ולי חבל מאוד על הצופים
שאינם דוברי עברית ופיספסו את משחק המילים המשעשע בשיר של ריטה/עברי
ציטוט לא הכרחי מתוך סימפסונס
ועוד ציטוט (מקווה שמדויק):
אוו! מוכר לי! מאיפה זה?
אוו! מוכר לי! מאיפה זה?
מאותו מקור של רד – הסימפסונס. עיצה שהומר מביא לליסה כשהיא שואלת אותו מה לעשות אם מתחיל איתה בן והיא לא רוצה אותו.
רגע...
אתה לא אמור להיות במילואים או משהו?
ראיון עם איתן פוקס ב''הארץ''
מוסף "הארץ" מקדיש את השער שלו השבוע לאיתן פוקס וגל אוחובסקי. פוקס ביים את "יוסי וג'אגר", וסרטו החדש והמסקרן שנכתב יחד עם בן זוגו אוחובסקי, "ללכת על המים", יוצא אוטוטו (ועליו נכתב כאן אי שם ב-2001, בפתיל הקצרצר הבא: כתבה מספר 589 )
בראיון פוקס מתייחס להיותו במאי הומו שסרטיו עוסקים בין השאר בייצוגים הומוסקסואליים. הוא משווה עצמו לעמוס גוטמן ("בר 51", "חסד מופלא") ולאורי ברבש ("אחד משלנו"), ואומר ש"הרגשתי שעולמו (של גוטמן) אינו עולמי ולהיפך. כשהוא עשה סרטים על העולם שלו אני כצעיר לא הזדהיתי עם העולם הזה. אני הייתי בנח"ל, הוא עשה סרט על 'בר 51"'. בהמשך הוא מוסיף הסתייגות מורכבת: "אני ישראלי אחר מגוטמן אבל אם תשימי אותי ליד ברבש אז אני וגוטמן יותר דומים כי ברבש ואני יותר שונים".
לי זה נראה כמו תוספת מעניינת ואונטופוקית לדיון האופטופיקי שהתפתח כאן על הומוסקסואליות על ייצוגיה השונים.
שווה לקרוא את הראיון המלא, בעיקר את החלק עם פוקס, בשביל כמה תובנות מעניינות על גבריות, ישראליות, הומוסקסואליות, קולנוע והקשר שבינהם.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=402879&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0