חינוך רע

במקור: La Mala Educación
תסריט ובימוי: פדרו אלמדובר
שחקנים: פרנסיסקו בוירה, אלברטו פריירו, דניאל חימנז קאצ'ו, נאצ'ו פרז, ראול גרסיה פורניירו

לסרט החדש של אלמודובר הגעתי בחשש כבד. אחרי הכל, לא כל יום אני הולך לראות סרט של במאי שסרטו הלפני האחרון היה בעיני מושלם וסרטו האחרון כבר היה יצירת מופת. ב'הכל אודות אימא' ו'דבר אליה', אלמודובר התעדן והשתבח, כמו יין טוב, אבל מה הלאה? הרי באמנות, חזרה על אותו דבר, ולא משנה כמה הוא טוב, היא מתכון לאסון (כפי שתשמעו בכל ביקורת על סרט חדש של וודי אלן). במלים אחרות: פדרו, תחדש לי!

אז החדשות הטובות הן שפדרו מחדש. 'חינוך רע' ממש לא ממשיך בכיוון המעודן והציורי שלקח אלמודובר לאחרונה. הוא לא מתעסק באידאלים, אלא במציאות, ובפרט בילדותו של אלמודובר, שעברה עליו בבית ספר ופנימיה של הכנסיה הקתולית. הסרט מתחיל כאשר אנריקה, במאי סרטים מצליח ובן דמותו של אלמודובר עצמו, זוכה לביקור מפתיע של איגנסיו, חברו לספסל הלימודים בבית הספר הקתולי, שהפך לשחקן ושינה את שמו לאנחל. אנחל מגיש לאנריקה הסקפטי סיפור קצר פרי עטו המבוסס על חייהם בבית הספר, ומציע לעשות ממנו סרט. כשאנריקה מתחיל לקרוא נשאבת גם המצלמה אל תוך הסיפור, ואנחנו רואים את העלילה, או לפחות חלקים ממנה, דרך עיניו.

אמרנו מציאות? אז לא בדיוק. נראה שאלמודובר עבר קורס מזורז בבית הספר של צ'רלי קאופמן לערבובי מציאות ובדיון. לאורך חלקים שלמים מהסרט לא ברור האם מראים לנו את זכרונותיו של אנריקה מהחיים עם איגנסיו בבית הספר, את עלילת הסיפור שכתב איגנסיו, או משהו ביניהם. לחוסר הבהירות הזה נוספת גם עלילת משנה שבה מנסה איגנסיו לסחוט את הכומר מנולו, שלימד בבית הספר ונהג לשלוח אליו ידיים (בסיפור? באמת?). בהתחלה מתבלבלים, אבל אין לכם מה לרטון – אי הבהירויות המפוזרות לאורך הסרט מגיעות כולן לפתרון, גם אם לא בדרכים צפויות מראש.

העלילה המפורקת לא מפריעה לפדרו לעשות את הדברים שהוא טוב בהם, כמו למשל עיצוב דמויות. אנריקה, איגנסיו, הכומר מנולו, החברים והמלווים – כולם בנויים בקפידה, עם העדפות ושנאות קטנות, ונשארו חיים בזכרוני עוד הרבה אחרי הסרט, בין השאר בגלל צוות השחקנים המרשים. אמרתי "שחקנים", ולא סתם: אין בסרט כמעט אף דמות של אישה. כולם גברים, ויותר מזה – כולם גברים הומוסקסואליים. אז נכון, אלמודובר כבר עסק בקשר בין שני גברים ב'דבר אליה', אבל אז זה היה בתיווך של נשים. ב'חינוך רע' אין אפילו את התיווך הפאסיבי הזה.

אז מה, "הבמאי שאהב נשים" הפך פתאום ל"במאי שאוהב גברים"? ותיקי אלמודובר ישיבו ודאי שהומוסקסואליות וקוויריות מאז ומתמיד היו בשפע בסרטים של פדרו, והם כמובן צודקים. אבל בסרט החדש לוקח אותו עולם, לראשונה, את המקום המרכזי. זה לא אומר שכל הסטרייטים יכולים לצאת עכשיו מהחדר – אלמודובר לא עושה פרסומת ל"מועדון הסרט הורוד", והנושאים שמעסיקים אותו (זיכרון, נאמנות, בגידה, אמנות) יכולים לדבר לכל אחד, גם אם אינו מעריך את הריבועים בבטן של השחקנים.

אז יש חדש בממלכה הספרדית, אמרתי לעצמי בסיפוק, והחשש אתו נכנסתי לקולנוע הלך והתפוגג. אבל עם התקדמות העלילה המורכבת, החל חשש נוסף, בלתי מוכר, להתעורר. כבר עבר חצי סרט – ציינתי לעצמי – ואני לא קרוב אפילו לבכות! עמוק לתוך הסרט, הבנתי את המהלכים המתוחכמים, את המעבר מהמציאות לייצוג וחזרה, את מה שאלמודובר רצה להגיד. לעומת זאת, המועקה הראשונית רק הלכה והתגברה. קול קטן ועצבני החל לצעוק: פדרו, תרגש אותי!

באופן מפתיע, בהתחשב בנושא האוטוביוגרפי, 'חינוך רע' הוא הסרט הראשון של אלמדובר שמדבר בעיקר אל השכל ולא אל הרגש. ההקבלות בין הדמויות מרתקות, המוטיבים הנוצריים מעניינים, ועל כל אלה אפשר לפתח דיונים אינטלקטואליים אינסופיים. אבל כשיצאתי מ'דבר אליה', למשל, לא חשבתי על כל זה, אלא פשוט התרגשתי. ב'חינוך רע' זה לא קרה. גם לא בסוף הסרט. הסיפור לא הצליח, לפחות לא אצלי, לפרוט על מלוא קשת הרגשות, כפי שהייתי מצפה מרב אמן כאלמודובר.

מצד שני, ואולי בעצם מאותו צד, מי שלא התחבר עד היום למניפולציות הרגשיות של אלמודובר עשוי דווקא ליהנות מ'חינוך רע'. הסרט עשוי היטב, העלילה המסובכת מתהדקת בטוויסטים מפתיעים, המשחק ללא דופי והצילום מקסים. זה לא סרטו המרגש ביותר של פדרו, אבל זה עדיין סרט שראוי להערצה, ולו בזכות ההתעקשות שלו שלא לנוח על זרי הדפנה, ולנסות שוב לעשות משהו חדש ואמיתי.