הקצבים

במקור: De Gronne Slagtere
תסריט ובימוי: אנדרה תומאס ינסן
שחקנים: מאדס מיקלסן, ניקולאי לי קאס, לינה קרוס

"את צועקת – קניבל.
את שותקת – קניבל.

אין תקווה – קניבל.
אם לא תרצי בי, אני אלך"

(מתוך "קניבל", מאת שלמה ארצי, כפי שצוטט באתר "אבטיח").

הכירו את הולגר, קצב ד?נ?י שמן, עליז ומרושע. הולגר הוא דמות בתעלומה בלשית מותחת. זה התחיל משני בחורים שעבדו פעם באיטליז של הולגר, סוונד המזיע וביארנה הפאסיבי. יום אחד הם עזבו, ופתחו חנות משלהם. בהתחלה לא היו להם לקוחות, גורנישט, ואז פתאום היו המון. הולגר הבין שיש קשר בין העובדה הזאת לכך שאנשים התחילו להיעלם ליד החנות שלהם, עכשיו הוא מנסה להוכיח את זה, ויפה שעה אחת קודם, לפני שעוד אנשים ייפגעו.

הכירו את סוונד, איש לחוץ ומריר. כמו הרבה אנשים לחוצים ומרירים שאתם מכירים, אף אחד לא אוהב אותו, כי הוא מגעיל לאנשים, והוא מגעיל לאנשים כי אף אחד לא אוהב אותו. כדי להשלים את מזלו הרע, יש לסוונד בעיה חמורה של הזעת יתר, שגורמת לו לטפטף יותר ממזגן של אוטובוס בקיץ. איכשהו יש לו בכל זאת חבר אחד, ביארנה, וכל מה שסוונד רצה זה שהאיטליז החדש שפתחו יחד יצליח. אבל סוונד הוא דמות בקומדיית אימה שחורה, ולכן, כדי להשיג את הבשר הפופולרי, הוא צריך היה לוותר על כמה לקוחות פוטנציאליים. לוותר עליהם סופית, מבינים? כשאנשים אוכלים את ה"מעדנוף" שלו, הם באמת מלקקים אצבעות. מה אתם מזועזעים, זה נורא טעים. אתם יודעים שבזכות אנשים בעלי טעם טוב כמוכם, סוונד היה בטלוויזיה ובעיתון? הוא אמנם מרגיש שמשהו לא בסדר פה, אבל הוא לא יכול להפסיק עכשיו, כשלראשונה בחייו הוא מתחיל להצליח. רוצים לראות את המקפיא בחנות שלו מבפנים? היזהרו רק שהדלת לא תיטרק, הקור שם ממש קטלני. אופס, הדלת נטרקה מאחוריכם בטעות. טוב, לפחות עכשיו יש לסוונד בשר למחר.

הכירו את ביארנה. אין לו מה להגיד, מקסימום הוא ישאל אם יש לכם אולי ג'וינט. הוא פשוט לא מוצלח בדיבורים. למשל, כשהוא כועס על מישהו, אין לו מילים לבטא את זה, אז הוא בועט לו ברגל. מאז שהוא פתח את החנות עם סוונד, ביארנה הוא דמות בדרמה מלאת קונפליקטים. הוא היה לבד בעולם, עד שאחיו אייגיל, שהיה בתרדמת שבע שנים, התעורר פתאום. אבל ביארנה לא רוצה לראות את אייגיל, ויש לו סיבות טובות לכך. חוץ מזה, הוא פגש סוף סוף בחורה נחמדה, אסטריד, רק שהוא ממש לא יכול לספר לה למה הוא וסוונד מצליחים כל כך. הוא בעצמו לא מבין איך הוא מקבל את מה שסוונד עושה. ככה הוא ביארנה, זורם עם הדברים. אבל בפנים, התסכול מצטבר.

הכירו את אסטריד. אסטריד עובדת בבית קברות, בשריפת גופות. קצת משעמם, אבל היא טיפוס מיוחד, אז היא דווקא נהנית מזה. וחוץ מזה, לאחרונה נהיה לה מעניין. אסטריד מעורבת בסיפור אהבה מוזר עם אדם שכמוה, מסתובב בשולי החברה – ביארנה, בחור מופנם, שתקן ומוזר. היא לא ממש יודעת לאן הולך הסיפור שלה עם ביארנה, ויש לה הרגשה שהוא לא מספר לה משהו.

הכירו את אייגיל, שחזר לחיים אחרי חוויה של כמעט-מוות, ואת החבר הכי טוב שלו – ראש של חזיר, שלא חזר לחיים אחרי מוות סופי לגמרי. עכשיו שניהם דמויות בסרט, סאטירה חברתית על היחס של בני אדם לבשר. הם רומזים לנו שאנחנו מזדעזעים מהריגה ואכילה של אנשים, אבל מה כבר ההבדל בין אנשים לבין חיות? הרי רובנו לא מסוגלים למלוק את הראש לתרנגולת, כמו שאנחנו לא מסוגלים להרוג בן אדם. על אחת כמה וכמה שלא נהיה מסוגלים להתעלל בהם לפני כן. אבל אם יעשו בשבילנו את העבודה, אנחנו נאכל וניהנה, בשני המקרים.

הכירו את אנדרה תומאס ינסן, הבמאי והתסריטאי של 'הקצבים'. כן, לא התבלבלתם, אנדרה תומאס הוא במאי מדנמרק, ולא קוראים לו לארס פון-טרייר. האם הוא עשה סרט מהנה? כן ולא. שום דבר בסרט הוא לא אסון: השחקנים די טובים, במיוחד מאדס מיקלסן (סוונד), אבל לא מרגשים. העלילה קופצת מעניין לעניין, ולא תמיד ברור איך דמויות הגיעו ממקום למקום, וזה קצת מפריע. אבל בסך הכול, בדקות שבהן הסרט הוא קומדיה שחורה, הוא מצחיק-מזוויע; בדקות שבהן הסרט הוא דרמה, או סיפור אהבה, הוא קצת מרגש; בדקות שבהן הוא סאטירה חברתית, יש מסר; וכשלא יודעים אם סודם של ביארנה וסוונד יתגלה, יש קצת מתח. הבעיה היא שכל הדקות האלה הן דקות נפרדות זו מזו, כך ש'הקצבים' הוא למעשה חמישה סרטים – די טובים – בגוף של סרט אחד. ובגלל זה, הוא לא לגמרי סרט טוב אחד.

אילו הייתי פוגש את אנדרה תומאס ינסן, הייתי אומר לו שהוא יכול היה להסתפק במקסימום שניים-שלושה סגנונות, במקום ארבעה-חמישה, ואז אולי היה יוצא לו סרט טוב באמת. מצד שני, ביקורת כזו עלולה להרגיז אותו. ואם אני אגיד משהו מרגיז ליוצר של הסרט הזה, הוא בקלות יכול לומר: "רואה את הדלת הזאת? יש שם מקפיא בשר מעניין מאוד. תיכנס, תיכנס. אוי, הדלת נטרקה במקרה מאחוריך. זאת היתה תאונה. הייתי פותח אותה, אבל אני ממהר הביתה. לא נורא, ניפגש לסנדוויץ' מחר".