במקור: Stealth
במאי: רוב כהן
תסריט: וו. ד. ריכטר
שחקנים: ג'וש לוקאס, ג'סיקה ביל, ג'יימי פוקס, סם שפרד
מדי פעם אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה ללכת לסרטי אקשן מטופשים, אם הרי אני יודעת מראש שהם מטופשים, ושאצפה בהם תוך חרחורי "פחחח" מתחת לשפם. פרט לניסיון לנחש את המשך העלילה ולהמציא תוך כדי כך תסריטים מופרכים, שברור כי הם מעניינים מכדי שהסרט ישתין לכיוונם, אין לי סיבה של ממש. לפיכך לא פלא ש אני שמחה לגלות מדי פעם פנינים בז'אנר ה"נחות" הזה. אלו לאו דווקא סרטים מצטיינים במיוחד, אבל משהו בהם עשה לי את זה. ל'חמקן' יש שלוש מעלות כאלו: צילומים, עריכה ובניית מערכת היחסים הכי אמינה בין דמויות שעד כה ראיתי בסרטים מסוג זה.
הסיפור נדוש, אלא מה: חיל האוויר האמריקאי מחזיק ביחידת תקיפה סודית ומובחרת במיוחד. הטופ שבטופ. הקיאנטי שבשעועית. הפו?א?ה שבג?ר?ה. היחידה כוללת שלושה אנשים בלבד: בן (ג'וש לוקאס, 'אין כמו אלבאמה'), הנרי (ג'יימי פוקס, 'ריי') וקארה (ג'סיקה Biel, ששמה מתחרז עם "דיל"). הם הרבה מעל הממוצע ויוצאים למשימות שדורשות מהם עבודת צוות ופגיעות של 100%. אסור לפספס. היחידה הקטנה אמנם מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, אבל לצבא יש עיניים גדולות, ובתירוץ של ניסוי שימנע אבדות בנפש, השלושה נאלצים לקבל חבר חדש לצוות: אדי, ראשי תיבות של Extreme Deep Invader. לא, זה לא שם של סרט כחול, אלא אב טיפוס למטוס-מכונה בעל אינטליגנציה מלאכותית חכמה במיוחד, שלומדת ומלמדת את עצמה. הלוחמים מקנאים ביכולות שלו ומרגישים מאוימים שמא לא יהיה בהם צורך יותר. מעבר לזה, הסכנה החמורה ביותר נעוצה בהיותו של אדי המטוס הרביעי במטס, והרי ידוע שמספר לא ראשוני של מטוסים בצוות מביא מזל רע במיוחד. אדי, מצדו, לא יכול שלא לחוש בעוינות ובחוסר השייכות שלו, והוא מגיב בצורה היחידה שהוא מכיר: הוא סוגר עצמו מפני העולם ומוריד שירים מהאינטרנט.
בדרכם חזרה ממשימה בעורף האויב, נאלץ הצוות להתמודד עם מזג אוויר גרוע ומכת ברק שמשבשת את מעגליו של אדי. אדי מוצא קובץ מסווג ובו קואורדינטות של מטרות המאיימות על שלום ארה"ב. אלא שאף אחד לא סיפר לו מה לא ללמוד, או שיש בעולם קבצי אימונים עם נתונים מפוברקים, ואדי מחליט שהוא אינו כפוף יותר לפקודות, ובורח מהבית במטרה להשמיד את האויב. אף אחד, כמובן, לא רוצה לקחת אחריות על מבחר אתרים נייטרלים ברוסיה ובארצות הברית עצמה שיופצצו סתם כך, בשביל האימונים. הטובים לטיס, אם כן, נקראים לרדוף אחר אדי ולהחזירו – רצוי במצב תקין – אל המפקדה הראשית.
היתרון הגדול של סרט אקשן אווירי הוא שזה נראה הרבה יותר טוב מכל סוג אקשן אחר. למרדפי מכוניות כבר התרגלנו, ואקשן תת מימי יכול להיות אולי נורא יפה, אבל גם איטי ומסורבל. להק מטוסים, לעומת זאת, מבטיח פעלולים ללא גבולות: קדימה, אחורה, לצדדים, למעלה, למטה ושילוב של כל הנ"ל לכדי לופים מעוררי השתאות. אבל זה לא רק האקשן, זו גם המהירות. כשחיים במאך 1, כל טעות, ולו הקטנה ביותר, מובילה אותך היישר אל חיבוקו המרסק של מדף סלע מסוקס. מי שעוזרת למתח להרקיע שחקים, תרתי משמע, היא העריכה. קצבית, תוססת ובטוחה בעצמה (מה שזה לא אומר), עריכת הסרט לא מפספסת אף זווית צילום מחמיאה ואף רגע דרמטי אינו מתמוסס איתה.
'חמקן' לא מתחמק מקלישאות תסריט איומות, שהופכות אותו לשטוח כעולם הדיסק. זה מתחיל בשלושת הטייסים – הכל-אמריקני האמיץ, הפמיניסטית ההומנית והבחור השחור, שמעריץ את כל השחורים שהגיעו לתפקיד בכיר בחיל האוויר. גם מקומם של משפטי מפתח כ"איך אוכל להסתכל לאמהות בעיניים ולומר להן שאני שולח את בניהן למות, אם יש לי האפשרות לשלוח לקרב מכונה משוכללת ללא מגע יד אדם?" לא נפקד. המשפטים הגרועים ביותר, אגב, מגיעים בעיקר מכיוונו של מפקד הטייסת, האמין כתפוח עץ. שאר הקלישאות נפלו בחיקו של צוות שחקנים טוב, שהכימיה ביניהם נשפכת החוצה מן המסך. כבר מן השניה הראשונה בסרט אפשר להבין את מערכת היחסים המיוחדת בין שלושת טייסי העילית, שנמצאים אחד עם השני כמעט 24 שעות ביממה, ומכירים אחד את תאי העור של השני. מספיק משפט מבודח אחד שהם מחליפים ביניהם, כדי לקלוט למה בן מוותר לקארה על ארטיק הענבים, או למה שניהם מגלגלים עיניים כשהנרי שוב נעלם בזמן איזו חופשה מקרית.
כרגיל בסרטים ממין זה, ישנה ההתלבטות הנצחית: האם סרט שבברור אינו יצירת מופת, מצדיק את מחירו של כרטיס קולנוע, רק בגלל אפקטים וצילומים נהדרים. לטעמי 'חמקן' שווה את זה, כי למרות חסרונותיו – ואני לרגע לא מכחישה את קיומם – יש בו משהו שאין בהרבה סרטים אחרים: אווירה.
- האתר הרשמי
- ג'וש לוקאס
- ג'סיקה ביל
- חמקן
- טכנולוגית חמקנות
- אינטליגנציה מלאכותית
- AI – אינטליגנציה מלאכותית
- נושאות מטוסים
חניבעל לקטר מאחוריך
הקיאנטי _שליד_ השעועית. אני במקומך הייתי נזהר מלהרגיז אותו, או שהוא ידגים לך שקיאנטי לא מתאים לבישול באמצעות אילוצך לאכול את אצבעות רגלך השמאלית ברוטב קיאנטי.
''מכת ברק שמשבשת את מעגליו של אדי''.
מה זה פה – "תקלה מופלאה", מודל 2005?
טכנולוגיה / טכנופיליה
עניין הברק דווקא נראה לי עדיף: הרי ברור שכל סרט שיש בו טכנולוגיה מתקדמת יציג אותה כקטלנית-בפוטנציה (או אפילו בפועל). אם כבר, אני מעדיף כאלה עם מכת ברק, אחרת ההנחה היא שמראש כל טכנולוגיה היא מרושעת.
אבל האמת, אולי מישהו יסביר לי אחת ולתמיד – האמריקאים מתים על מחשבים, מוכנים לעשות אהבה עם המכוניות שלהם, ולא מפסיקים לחפש דרכים לרכוש ולייצר עוד ועוד טכנולוגיה. במלים אחרות, קשה להבחין בטכנופוביה ממשית בצורת החיים האמריקאית, ונראה לי שהם אפילו טכנופילים לא קטנים (חדש = מצוין). למה כל סרט, אבל כל סרט[1], שיש בו שביב של בינה מלאכותית מניח שאותה בינה תנסה, במוקדם או במאוחרת, לחסל את האנושות?
אני שואל ברצינות: מרבית הרעיונות המופיעים בסרטים מבטאים צורת חיים ממשית, או אידאות העומדות בבסיס צורת חיים ממשית – מה שנקרא הומולוגיה. יופי בסרטים הוא גם היופי האידאלי ברחוב; הגיבור הבודד המנצח כנגד כל הסיכויים הוא סיפור שכל אמריקאי מספר לעצמו כל בוקר; ואנשים באמת מתחתנים כי הם מאמינים שהם אוהבים אחד את השני ושהאהבה היא הסיבה המרכזית להתחתן. רק בענייני טכנולוגיה (האמת, רק מתקדמת: מכוניות, כלי-נשק וגדג'טים בסרטים הם דווקא cool) האמריקאים רגועים לחלוטין בחיים, ומבוהלים לגמרי בייצוג הקולנועי.
1 – הגזמה רטורית, כמובן. גם 'תקלה מופלאה' שהזכרת וגם AI של שפילברג הם דוגמא לסרטים אחרים.
טכנולוגיה / טכנופיליה
יש גם את Red Planet שהוא סרט שהכי מתאים להציג את הפרמיס האירוני של המכונות שיצרנו להגן עלינו בסופו של דבר נצטרך להתגונן מפניהם.
הכי אירוני?
נראה לי ש-Skynet של סדרת המחסל הוא קצת יותר אירוני, כי הוא ממש מחסל את האנושות, לא רק כמה אסטרונאוטים על מאדים.
אגב Red Planet, תמיד חשבתי שהסרט לא זכה להצלחה שהוא ראוי לה. לא שמדובר בסרט מבריק, אבל זה סרט מד"ב לא רע בכלל (למרות המשחק העצי של קילמר) עם כמה רעיונות יפים וביצוע יעיל. Mission to Mars שיצא באותה השנה, לדוגמא, הוא סרט ממש מחורבן, והוא הרוויח פי שלוש ויותר בארה"ב (60 מליון דולר במקום 17 מליון).
מה שמטריד אותי הוא דבר אחר לגמרי
20 שנה אחרי, הצבא האמריקאי עוד לא הבין שברקים יכולים לעשות צרות לכלי הב"מ שלו? הם לא למדו את הלקח מג'וני 5?
זה כל מה שמטריד אותך?
האמריקאים עוד לא הבינו שסופות יכולות להוריד ממש הרבה גשם. לא פלא שכמה ברקים על כמה בינות מלאכותיות נפלאים מבינתם.
פדופוביה
מה לגבי ילדים? האמריקאים רואים אותם מדי יום ברחוב, בטלויזיה, בבית, במקומות ציבוריים וכו', מטפחים אותם, מגדלים אותם שיהיו כמותם וחושבים עליהם כמשאב החשוב ביותר שיש לכל מדינה להציע. עם זאת, כמה סרטי אימה מציגים ילדים קריפיים קטנים כיצוג לרשע המוחלט? אפילו לא כרשעים, אלא כבעלי קשר כלשהו עם עולם שמעבר, מה עושה ילדים כל כך מיוחדים שדווקא הם זוכים ליצוג כה נכבד בסרטי מתח/אימה?
הסברה שלי היא שכאשר מדובר בטכנולוגיה עתידנית, מדובר בתת-ז'אנר קרוב לסרטי הפולשים מהחלל והמפלצות, בהם מתמודד המין האנושי מול כח זר ולא מוכר שאין מה להזדהות איתו וקל לעשות לו דמוניזציה מוחלטת (הערה: לא ראיתי את חמקן).
ילדים, לעומת זאת, הם קרובים אלינו. ברבים מהסרטים, הילד/ה המפחידים או מפוחדים הם קרובים בדם לדמות הראשית וגורמים לה בעיות. האם מדובר בפחד מילדים דווקא? לא נראה לי. בעיני, כאשר ילדים מופיעים כמוקד האימה, מדובר בפחד ממעמקי הנפש האנושית. ילדים הם הדבר היקר ביותר להורים שלהם והמבוגרים לא ירצו לפגוע בהם כי הם כאלה קטנים, מבריקים לגילם ואף פעם לא מפריעים בקולנוע. מכונות הן קרות ותמיד אפשר לתפור להן איזו תכנית שטנית בגלל פאשלה של איזה מדען, או יותר טוב, מכת ברק שלבני האדם אין שליטה עליה. ילדים מעולם לא הוצגו (לא בסרט מוצלח לפחות, ככל הידוע לי) כנבלים מוחלטים והגיבורים תמיד מנסים לעזור להם. גם כשהדבר אבוד מראש, הצופה ירצה שהילדים ירפאו מהדיבוק ויחזרו לשחק בפלייסטיישן שלהם.
בסופו של דבר, הייתי אומר שמכונות שאיבדו את הצפון הן שוות ערך לעכבישים (נגד אנשים) שהאדם אולי אשם בהופעתם, אבל לא באופיים הקטלני.
פדופוביה
המממ. אם כך, אתה אומר שאין חשש מיוחד מטכנולוגיה, אלא פשוט צריך מפלצות לסרטי המפלצות-תוקפות, ובמקרה בארסנל המפלצות-בפוטנציה בימינו יש גם מכונות? לא חשבתי על זה ככה, אבל זה נראה לי הסבר לא מספק לכך שכמעט כל סרט שיש בו בינה מלאכותית הוא סרט שיש בו מרד של אותה הבינה, ונאום של הגיבור על טמטום האדם בכך שהוא לא מבין את הסכנה הברורה.
לגבי ילדים – נראה לי שיש כאן היפוך, שמסביר גם את כמות הנשים בסרטי אימה: ילדים, כמו נשים, הם החלשים בחברה. הגברים פשוט מפחדים שהחלשים יצברו עוצמה וינקמו בחזקים מהם. אבל, חוץ מזה, מבוגרים לא מבינים ילדים, וכמו שכתבת – מה שלא מובן, מפחיד.
שלא לדבר על זה
שמכת ברק שתפגע בילד סתם תפחם אותו ולא תהפוך אותו למרושע
אלא אם כן הוא
בבריכת כימיקלים באותו רגע.
ואבא שלו עמד מהצד וצחק עליו בזמן שזה קרה
פדופוביה
יש סיבה לכך שסרטים מציגים ילדים קריפים קטנים כייצוג לרשע המוחלט: ילד נחשב לדבר טהור, ובגלל זה כשהילד קריפי ורשע זה הרבה יותר מפחיד
לא הבנתי
למה כשמשהו נחשב לטהור והוא לא הוא מפחיד יותר?
התנסחתי לא נכון
והאמת היא שגם רציתי לומר משהו שכבר אמרו. אני צריך ללמוד לקרוא עד הסוף לפני שאני מגיב.
מה שכיוונתי אליו, היה שילד זה דבר חלש ועדין, שבדרך כלל זקוק להגנה, ולכן כשהוא עצמו מייצג איום על-טבעי זה מפחיד.
אני מסכימה, ומעבר לזה -
אני לא חושבת שמרכז הסרט הוא טכנופוביה, אלא הרצון להוכיח שעם כל הכבוד לבינה המלאכותית המופלאה שניתן לתת למכונות, עדיין יהיה חסר להן משהו. אז נכון, בהמשך הסרט אדי מפתח משהו שנראה כמו רגש, אבל עדיין חסרה לו ההבנה שיש לטייסים, כמו אותו עניין קטן של סינון מידע.
טכנולוגיה, טכנופיליה, טכנוציליה
האמריקאי הוא טכנוציל. הוא ישמח להציץ במנוע המכונית התקועה (ולא להבין כלום), אבל ברגע שזה חכם מדי וחמוש מדי, אם זה יתחרפן זה יהרוג את כולנו. מסקנה: אל תחזיק בבית שום מכשיר חשמלי שאינך יודע לנטרל לחלוטין, ורצוי שגם לא ידע לחשוב יותר מדי – שלא יהיה מתוחכם יותר ממה שאתה מבין.
(טכנוציל משמע אימבציל טכנולוגי. הייתי צריכה להזכיר את זה קודם?)
זה איום ונורא
לא התיאוריה, היא דווקא נחמדה, אלא שאחרי שלושה ימים רצופים של קריאת תיאוריות, כתיבה תיאורטית וחשיבה במונחים תיאורטים, ניחשתי מה זה "טכנוציל" בשניה שקראתי את המילה.
עייף. אני כל-כך עייף.
לך לישון
ותרגיש טוב. (זו עבודה סמינריונית?)
לו רק לא הייתי צריך לעבוד גם למחרת
לא, תזה.
אני כל-כך זקוק לאיזה סרט טוב. בסוף השבוע הבא, אינשאללה.
טכנולוגיה / טכנופיליה
האמריקאים לא מפחדים מטכנולוגיה, הם מפחדים מאובדן שליטה. הם אוהבים טכנולוגיה כל עוד היא מגבירה את השליטה שלנו על הסביבה, אבל ברגע שהטכנולוגיה חורגת מגבולות השליטה שלנו, היא מתחילה להפחיד אותנו. זה מעין גרסא של ה-Uncanny Valley – התאוריה שגורסת שאנימציה ממוחשבת והדמיית אנוש תגרום לנו ליותר ויותר אמפתיה כלפי הדמות, אבל כשעוברים רף מסויים של דמיון לאנושי, שעדיין אינו דמיון מוחלט, אבל מאוד קרוב, זה יגרום לנו דווקא לדחייה קיצונית – כי זה נראה לנו מוזר *מדי*.
מעניין
אז אתה אומר שהאמריקאים רוצים שהמכונות שלהם יהיו עבדים, וברגע שהם מגלים פוטנציאל לבינה, ובכך בעצם פוטנציאל לעצמאות, הם הופכים מבחינתם למסוכנים.
אני צריך לחשוב על זה קצת, ובעיקר על ההשלכות של זה, אבל זה מרתק. תודה.
התיאוריה הזו נשמעת מאוד מאוד... הגיונית. ברר....
ויכולה לשפוך אור חדש על כל מיני אירועים בהיסטוריה האמריקאית והעולמית.
מעניין
אני יודע שאני אמור להיות בגמילה, אבל הצלחתי לרגע להתחמק מעינו של המדריך שלי.
אני לא כל כך מבין מה יוצא דופן פה מבחינת התרבות האמריקאית. הרעיון של "פחד מדברים מעשי ידי אדם שיוצאים מכלל שליטה" הוא מעט עתיק יותר ומעט נפוץ יותר מהוליווד – "פרנקשטיין" היא יצירה בריטית, "הגולם מפראג" הוא אגדה יהודית, "שוליית הקוסם" זה [הכנס כאן מאיפה זה כי לי אין מושג] ו-"רובוט" היא בכלל מלה ממחזה צ'כי. מדובר כנראה בפחד אנושי מאוד בסיסי, ובמסר חינוכי מאוד יעיל, ולכן הוא כל כך פופולרי.
אפשר למתוח את זה אחורה עד איקרוס ודדלוס (לפחות), שנבנה על אותו רעיון בסיסי – עונש על כך שהטכנולוגיה נמתחה עד למקום בו אל לאדם להיות.
אז זה בעצם סתם היבריס?
נראה לי שאתה קצת מפשט את המצב. איקרוס ודדלוס לא הוצגו כאיום על כלל האנושות, המפלצת של פרנקשטיין הוא יותר קורבן מסכנה, על הגולם השתלטו די בקלות, ואין שום קשר בין המילה "רובוט" לבין פחד מרובוטים.
מצד שני, אני מודה שההבדל הבסיסי בין סרטי המחשב-מנסה-להרוג-את-כולנו לסרטי אוי-פיתחנו-וירוס-וכולנו-הולכים-למות הוא לא בהכרח גדול במיוחד.
למה ''סתם''? זהו מניע מצויין
כן. היבריס. יש דרכים רבות להראות את ההיבריס, אחת מהן היא אדם שיוצא נגד נבואת האלים. קשה לי להאמין שהיום מישהו ישתכנע מעלילה כזו – (כמעט) אף אחד כבר לא באמת מאמין מספיק ברצינות באלים ונבואות. אותו הדבר תקף לגבי אנשים שמחברים לעצמם כנפיים ועפים ליד השמש – (כמעט) כל ילד יודע שהדבר מופרך ומגוחך, ולא יאמין לזה.
אבל אני מתאר לעצמי שאנשים עם כנפיים היו לאנשי יוון העתיקה מה שרובוטים עם אינטליגנציה מלאכותית הם לנו היום. חזון עתידני ומוזר, ובכך מעט מפחיד. משהו "לא טבעי".
אז היום עושים סרט אסונות שהרעיון בבסיסו הוא "האנושות התעסקה עם אמא אדמה – אמא אדמה נוקמת" ("היום שאחרי מחר") כשהקונספט זהה – האדם לוקח את עצמו למקומות שלא נועדו לו. זהו בדיוק אותו היבריס ישן וטוב (כמו לדוגמה ב-"המגדל הבוער").
אגב, למיטב ידיעתי המלה "רובוט" מקורה במחזה של קארל צ'אפק שדווקא קשור מאוד לפחד מרובוטים.
מצוין, אבל שונה באופיו
בהיבריס האשמה היא של הגיבור, והפחד (אם קיים) הוא מפני הגיבור. אצל האמריקאים (ואין כאן שום זלזול בתרבות שלהם) הגיבור הוא בדרך כלל לא זה שאשם (הוא הזהיר כל הזמן), וגם אם כן, הוא זה שמציל את המצב. הפחד הוא מפני התוצר.
במלים אחרות, ה"סתם" לא מתייחס להיותו של היבריס מניע לא מספיק לעלילה – הוא באמת מניע מצוין – אלא שאופי הדילמה נראה לי שונה למדי.
צודק - מצוין ולא מצויין
נקודה מעניינת, אבל אני חושב שאין הבדל משמעותי אם ההיבריס הוא של הגיבור או של כלל האנושות (או מערכת אנושית מסוימת). למה אתה חושב שזו נקודה מספיק קריטית כדי שנתייחס ליצירות הללו באופן שונה מבחינת מניע/מטרה/סוג?
זה תלוי בנקודה בה אתה מתמקד
אל תשכח מה עניין אותי – למה האמריקאים מפחדים כל-כך מטכנולוגיה. מהבחינה הזאת, מוטיב האימה, דהינו מי מוגדר כמרושע ומסוכן, הוא חיוני.
אני מסכים איתך שבניתוח הוליסטי של סרטים מהסוג הזה סוגיית ההיבריס היא חשובה לא פחות – אבל לא בזה התמקדתי.
אבל נקודה כללית יותר, לקינוח – אם ז'אנר מסוים (סיפור על היבריס ונפילה בגללו) קיים כבר המון זמן, מעניין יותר לעקוב אחרי השינויים שמתרחשים ביצירות בתוך הז'אנר לאורך זמן מאשר להצביע על המשותף. ליתר דיוק, זה מעניין אותי יותר, כי אני מתעניין במה יצירות יכולות לספר לנו על החברה שיצרה אותן מאשר ביצירות עצמן.
אפשר להציע תיאוריה אחרת?
סיפורי אימה הם גלגול מודרני של אגדות העם של האחים גרים, מעין מגנון אזהרה פנימי שמקיים את עצמו. במציאות של היום, מהם הדברים הלא ידועים שאנחנו עוד צפויים להידרש להתמודד איתם? בינה מלאכותית, חיים חוצניים (?), הנדסה גנטית, וכו', מכאן כל מבול הסרטים שמציג את התוצאות ההרסניות שהשגת יעדים אלה יכולה להניב. אבל המטרה של מנגנון זה היא לא לשתק אותנו אלא לגרום לנו לחשוב פעמיים כשנגיע לאותו סיטואציה (למשל כאשר יגיע המדען שסוף סוף ימציא בינה מלאכותית אולי הוא ייעצר לרגע ויחשוב לעצמו "רגע, זה מזכיר לי משהו שראיתי בילדותי, עם מטוס וברקים. בוא נחכה לקיץ לעשות את הניסוי"); זו גם הסיבה שבדרך כלל יש לסרטים כאלה סוף טוב, ושקיים איזון עם יצירות שמציגות גישה אופטימית.
זהו גם ההבדל בין הטרגדיות היווניות לאגדות עם בגלגולן המודרני: בטרגדיות הגיבור חוטא בהיבריס, נענש וזהו. באגדות יש מפלצת או מכשפה שעושה דברים די לא נעימים למספר אנשים, אבל הגיבור מצליח להתגבר על המגבלות והקשיים ולזכות בסוף טוב. קרי המסר הוא כפול – ראשית, הסוף הטוב הוא בר השגה, ושנית, עם קצת יותר חוכמה אפשר היה לזכות בו ביתר קלות.
כלומר ההתפתחות היא מהטרגדיות שהמסר שלהן היה רק "אל" (ונדמה לי שאגדות האחים גרים המקוריות קרובות יותר מבחינה זו לטרגדיות), אל הסרטים בימינו שאומרים "קצת יותר מחשבה".
לפי תיאוריה זו, זה לא שהאמריקאים הם בהכרח יותר טכנופובים מאחרים, אלא ש: (1) אמריקה יוצרים יותר סרטים, (2) בעיות קיומיות רגילות כבר לא כל כך מדאיגות אותם ובמקום יש להם יותר זמן לחשוב על הבאות, וגם (3) מה לעשות שכדי ליצור מתח ולמכור סרטים צריך קונפליקט וכנראה יש כבר אינרציה שהגולם שקם על יוצרו זה קונספט טוב שמוכר.
יש לי הרגשה שיצא פחות קוהרנטי ממה שחשבתי שייצא. נו שויין.
מעניין
באמת, תיאוריה מעניינת. היא קצת אופטימית מדי, נראה לי – שהרי אם מציגים בינה מלאכותית כהתגלמות כל הרשע עלי אדמות, יותר סביר להניח (אם יש השפעה לסרטים כלל) שיבטלו מימון לפרויקטים בתחום מאשר שיוסיפו תקציב בקרה וסיכון – אבל בהחלט נקודה למחשבה.
מעניין
כמו שאמרו כאן למעלה – זה לא רק קטע של אמריקאים, זה קטע של בני-אדם באופן כללי. אצל האמריקאים זה עוד יותר חזק, כי הם העלו את השליטה בסביבה לדרגת דת כמעט. הפחד שהשליטה ההולכת וגוברת שלהם בסביבה תתהפך בשלב כלשהו ותהפוך לאובדן שליטה מוחלט, לפיכך, הוא חזק הרבה יותר אצלם מאשר בתרבויות שמוכנות לקבל חוסר שליטה כלשהו בקצת יותר שוויון לב.
(אגב, זה דובי, סתם שתדע)
מעניין
יש לך *איזשהו* ביסוס לטענה שהנטיה הזו חזקה אצל האמריקאים יותר מאשר בתרבויות אחרות (התרבות הצרפתית בימי הביניים, לדוגמה)? או שכרגיל, העובדה שאנחנו מכירים את התרבות האמריקאית (ומתנשאים עליה) הרבה יותר מכל תרבות אחרת (התרבות הצרפתית בימי הביניים, לדוגמה), גורמת לעיוות התפיסה?
ההשוואה המתבקשת היא ליפנים
שהם הכי ההיפך מטכנופוביים שאפשר להיות, למרות שדווקא להם יש טראומה היסטורית שהיתה עשויה להצדיק טכנופוביה. מלבדם, באמת שאני לא יכול להגיד האם האמריקאים הם יותר טכנופוביים מהצרפתים, הדנים או השוודים, אבל אנחנו מדברים עליהם כי אנחנו מדברים על סרטים הוליוודיים.
הבהרה
אין לי בעיה שידברו על האמריקאים[1], אבל כשמנסים לטעון שמשהו הוא יחודי לאמריקאים אל מול תרבויות אחרות, יהיה נחמד להבין על סמך מה נאמרים הדברים.
נו, ולגבי היפנים – אין אצלם אגדות המדברות על הטכנולוגיה הקמה על יוצרה? לי אין מושג.
[1] אני באמת מנסה להגמל. זה לא נעים להסתובב באתר עם תווית של מגיב-אובסיסיבי-לנושא-אחד-בלבד.
''טכנופוביים'' זה מונח יחסי.
נכון שביפאן יש היסטריה של גאדג'טים, אבל מצד שני, החדירה של מחשבים שם לסקטור הפרטי והעסקי היתה איטית להחריד (הרבה מאחורי ישראל, למשל).
מצד שני, התפיסה היפאנית תמיד דגלה בכך שחדשנות היא לא דבר רע, ושאפשר לאמץ דברים חדשים ועדיין לשמור על המסורת. את כתב-היד שלהם, למשל, הם הביאו מסין (אם כי הם שכללו אותו והפכו אותו לקצת יותר נח-לשימוש), ואת הבודהיזם הם קיבלו מקוריאה (מבלי שזה ידחק את רגלי השינטו המקומית – אפשר להיות גם וגם).
ואת הטכנולוגיה הם קיבלו מהמערב, וגילו שאפשר לשלב אותה נהדר במסגרת המסורתית שלהם. בניגוד לסינים, שהיו בטוחים בעליונות התרבותית שלהם, דחו את התרבות המערבית והעדיפו לשבת בחושך, לבכות ולהתמסטל מאופיום כשהיא נכפתה עליהם בכח (ואת התוצאות ההרסניות של ההתנהגות הזאת אפשר לראות בסין עד עצם היום הזה), היפאנים הבינו שעדיף להשתלב בעולם הגדול, במקום להבלע בתוכו.
אם כי בשלב מסוים, בשנות ה-30 וה-40, הם גם ניסו את השיטה ההפוכה:
לשלב את העולם הגדול בתוך עצמם, על ידי בליעתו.
ובכך הם חיקו, אחד-לאחד את התנהגותן של המעצמות המערביות
שיפאן, באותה שלב, נחשבה לאחת מהן.
אני לא טוען שההתנהגות של יפאן באסיה (אגב, אסיה – לא כל העולם) היתה מוסרית, כי היא לא היתה כזו. אבל תופעת גלגולי-העיניים למעלה מצד המערב על ההתנהגות הנ"ל היתה מ-א-ו-ד צבועה. ההתנהגות של המערב בקולוניות האסייתיות לא היתה טובה בהרבה מזו של יפאן, המערב *שיתף פעולה* עם יפאן לאורך תקופה ארוכה בהפגנת אותה התנהגות בדיוק (בזמן מהפכת הבוקסרים, למשל, ובמלחמת העולם הראשונה) ונראה שמה שבעיקר עצבן את המערב היה שמדינה אסייתית משחקת במגרש של הגדולים.
האדם שהפגין הכי פחות צביעות בנושא, למרבה האירוניה, היה דיקטטור ששמו לא יוזכר כאן מחשש להפסד בויכוח, שאמנם חתם על ברית צבאית עם היפאנים, אבל קונן באותה הזדמנות ש-"האדם הלבן לא ירש את אסיה".
אין ויכוח.
ואני לא מגלגל עיניים. מה שהיפנים עשו באסיה לא היה שונה ממה שהאירופאים עשו במשך מאות שנים, וגם בתוך המאה העשרים (ע"ע בלגיה/קונגו), בכל העולם.
אבל בכל זאת, יש אירוניה מסוימת בכך שדרכם של היפנים להשתלב בעולם בהרמוניה, ולהתאים את עצמם להתנהגות של שאר המדינות, כללה גם אי-אלה מסעות מלחמה קולוניאליסטיים תוקפניים וברוטליים במיוחד.
מעין "וארבת לרעך כמוך".
מעניין
יעזור אם אני אסייג את דברי במילה "כיום"?
ושום מילה...
על מדריך הטרמפיסט?
ושום מילה...
מעצבן.
בדיוק שרציתי לכתוב את זה.
למה לכל המכונות/חפצים בעלי רצון חופשי קוראים אדי?
עיין ערך: המחשב מהטרמפיסט, החמקן וכן, גם השלד של איירון מיידן.
ואדי מרפי המסכן
שנאלץ להשתתף בסרטים מטומטמים כדי לגמור את החודש?
עדיין לא ראיתי את הסרט,
אבל המטוס הזה נשמע כמו האלטר אגו של אדי, מחשב הסיפון של "ליבת הזהב".
שלום לך!
אני נלהב להודיע לך שאתה אויב מספר אחת של ארצות הברית של אמריקה וכעת תחוסל ע"י מגוון טילים באיכות מעולה וידידותיים למשתמש!
מקווה שהיה לך יום אחרון על הכיפאק,
צ'או!
לפחות הוא לא קיבל את האישיות של המשכפל
סיריוס קיברנטיקס שמחה להגיש לך את הטילים החדשים ביותר, כדי שאתה וחבריך תוכלו להנות מהם
בסרט ההמשך
יעשו מודל חדש, בשם מרווין, שיהיה מדוכא עד כדי כך שמדי פעם ישלח טילים לכל מיני מטרות. כשישאלו אותו למה הוא יטען שיש לו מוח בגודל של פלאנטה ומה יש לו לעשות? להגשים משימות של ג'ורג' בוש'.
100 אחוזי סטטיסטיקה לא משקרים-
כשמחשב חוטף מכת ברק, המגעלים נשרפים והוא מתקלקל. ואהבתי את הקטע עם ההשוואה למדריך. אם כבר, בחמקן שתיים, זה יהיה הרהור עמוק שהאינטיליגנציה המלאכותית שלו כל כך גבוה, שהסרט יהיה מותחן פסיכולוגי, והוא כל הזמן יעסוק בהרהורים של המטוס.
הממ... אולי המעגלים באמת נשרפו
ומעגלי הגיבוי הם שעשו את כל הצרות…
חמקן 2?
זה כבר באמת מדע בדיוני
הם בדיוק אותו הדבר
בסרטים מהסוג שאתה מתאר המכונה מגיעה למסקנה שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא בעצם להפסיק להיות מכונה. שני סוגי הז'אנרים הם כאלו שבהם מוכחת העליונות האנושית.
ואגב, זה מראה שגם AI הוא בעצם חלק מהמגמה הזאת (בניגוד ל'תקלה מופלאה', שהוא עדיין יוצא דופן).
אני יכולה רק להמליץ לך לקרוא ספרים של אסימוב
כי ברוב סיפורי הרובוטים שלו – זה המסר, שטכנולוגיה זה דבר טוב ולא צריך לפחד ממנה.
אני יכולה רק להמליץ לך לקרוא ספרים של אסימוב
כן, אבל הוא דיבר על סרטים, וכשזה מגיע לסרטים ואסימוב קיבלנו את העיבוד המזעזע (מבחינת שמירה על רוח המקור) של "אני, רובוט".
אגב, בהקדמה לאחד מספריו אסימוב עצמו אומר שאחד מהדברים שהוא הכי שונא הוא סיפורים נוסח פרנקנשטיין (שבהם הגולם הטכנולוגי קם על יוצרו) בגלל המסר הטמון בהם.
זה כל-כך אירוני שזה כואב
הבת שלו אישרה את הסרט, נכון? וואו, היא הולכת להיות רדופה ע"י רוח-רפאים זועמת במיוחד.
וזה די אירוני,
בהתחשב בעובדה שהסרט שהוא דיבר עליו הוא איש המאתיים שלכאורה היה של אסימוב.
בגלל זה המלצתי לו *לקרוא* *ספרים*
לא יודע למה זה מזכיר לי את הקומדי סטור
המטוס הזה, הוא חם-כאן או חמ-קן?
כרגע בזבזתי שעתיים מהחיים על הסרט הגרוע הזה… בגללך ידידתי. אנא היי יותר מאופקת להבא, כאשר את מביעה התלהבות מוגזמת מסרטים שהם כל כך גרועים, שטחיים, ודביליים להחריד, עד כי לא היינו בטוחים בסופו אם מדובר בסרט פעולה, או שמא פארודיה על סרטי הז'אנר.
לא נורא, כולה סרט. בכבוד רב, שגיא.
אכן סרט מהגרועים בסוגו
ושוב: סרט מהגרועים ביותר בסוגו!
זהו סרט שאפילו לא שווה צפייה ב-DVD!.
גרוע ברמות שכלל אי אפשר לתאר.
פשוט אין בו שום דבר ושום כלום.
אל תקשיבו למבקרים, אל תלכו לסרט הזה גם אם ישלמו לכם כסף.
מצויין. זה הסרט הבא שלי ב-DVD!
אני מאוכזב.
כשאני מגיע לאתר ביקורות קולנוע, אני מצפה לקרוא תגובות מנומקות, המודעות לכך שלאנשים שונים דעות שונות, ואינן מותחות ביקורת אישית מיותרת תוך הרביית כינויי גנאי מיותרים, חסרי תועלת, ללא תכלית, וכיו"ב.
לא נורא, כולה תגובה.
בכבוד רב,
טווידלדי.
שגיא לא השתמש בכינויי גנאי כלפי.
חוץ מזה, דווקא הצהרתי מראש שיש לי חיבה לסרטי אקשן מטופשים, וש'חמקן' מלא בחסרונות והסיבה היחידה (כמעט) לראותו היא האקשן האווירי היפהפה. נקודת המחלוקת היחידה היא שהחסרונות התגמדו בעיני כי מצאתי בסרט אווירה. שגיא מצא בו רק אוויר. קורה.
אני מאוכזב.
וואו, אני ממש לא חושב שהשתמשתי בכינויי גנאי. בלי קשר בכלל – ממש נהניתי לקרוא את הביקורת עצמה, היא כתובה בצורה שמאוד מצאה חן בעיני – וזאת אחת הסיבות שלקחתי את הסרט וראיתי אותו. אני לא מאשים אף אחד, גם לי קרה שהמלצתי לאנשים על סרטים שהם לא אהבו…
מבדיון למציאות
http://www.theage.com.au/articles/2004/12/06/1102182227308.html
מדענים לימדו מוח שגודל בצלחת פטרי להטיס מטוס קרב וירטואלי, ומתכוונים לגדל מוחות שיטיסו מטוסים אמיתיים.
מוח אורגני לא אמור להפוך למרושע כשברק פוגע בו, נכון?