דיק וג'יין עושים את זה

במקור: Fun with Dick and Jane
במאי: דין פריסוט
תסריט: ג'אד אפטאו, ניקולס סטולר
שחקנים: ג'ים קארי, טיאה ליאוני, אלק בולדווין, ריצ'רד ג'נקינס

בתחילת 'דיק וג'יין עושים את זה', איש העסקים דיק הארפר עולה לבד במעלית, ומנצל את החלל הריק כדי לפצוח בריקוד סוער ומשחרר. זה מצחיק, אתם מבינים, בגלל שמאנשי עסקים מצופה שיתנהגו באופן עצור ושקול. אלא שדיק הארפר מגולם על-ידי ג'ים קארי, ופיזוז מטורף הוא בדיוק מה שהייתם מצפים שג'ים קארי יעשה, כשהוא לבד במעלית. אם קארי היה עומד בשקט ופוזל לכיוון שעון היד – זה היה מצחיק.

ככל שאציין זאת מוקדם יותר, כך ייטב: אם אתם לא מחובביו של הברנש ג'ים קארי, אתם יכולים לוותר על 'דיק וג'יין עושים את זה'. בניגוד למשתמע משם הסרט, בעיקר דיק הוא שעושה את זה, בעוד ג'יין (טיאה ליאוני) נמצאת רב הזמן ברקע, וגם כשהיא מבליחה אל קדמת המרקע, זה בעיקר כדי להוות עזר כנגדו. רוב הסרט מוקדש לדיק ותופעות הלוואי של גילומו ע"י ג'ים קארי: העוויות מוגזמות, מימיקה מוחצנת, הומור על גבול הסלפסטיק – אותם שטיקים מוכרים, שצופי קולנוע ממוצעים למדו לקבל מהבחור. מי שדברים מהסוג הזה אינם כוס התה הקומית שלו, עלול לבלות את הסרט בגלגול עיניים כרוני.

אם אתם כן מחבבים את ג'ים קארי בעמקי לבבכם, לעומת זאת, כדאי מאד שתוותרו על 'דיק וג'יין עושים את זה'. המועקה הכרוכה בלראות שחקן שאתה מעריך מבזה את עצמו, קשה מנשוא. קארי כבר הוכיח שהפקת קולות מוזרים היא לא הפונקציה היחידה שהוא מתוכנת לבצע, ואפילו מחמירי המבקרים הכתירו אותו כ"שחקן". אם כך, למה בשם אלוהים הוא חוזר לדמות שעל חשבונה הוא מתפרנס זה למעלה מעשור? הפיתרון היחיד שאני יכול להציע: מיודענו ג'ים חושב ש'שמש נצחית בראש צלול' ראוי למשחק פר-אקסלנס, כזה עם גינונים אנושיים, ו'דיק וג'יין עושים את זה' – איננו ראוי. כמובן שבמקרה זה נשאלת השאלה: אם 'דיק וג'יין' לא טוב מספיק אפילו בשביל קארי בכבודו ובעצמו, למה שהוא יהיה מספיק טוב בשבילי?

אגב, לאחר שהמעלית מגיעה ליעדה והדלתות נפתחות, דיק מפסיק לרקד, ומקודם לדרגת סמנכ"ל בגלובודיין, חברת הענק בה הוא עובד כבר חמש עשרה שנה. למשמע החדשות הטובות, שוקע הזוג הארפר בחלומות על מדשאות ירוקות ושטרות ירוקים עוד יותר. מה רבה אכזבתם כשהם מגלים שהקידום היה רק חלק ממזימה של נשיא החברה ג'ק מקאליסטר (אלק בולדווין, שנראה מרוצה מאד מכך שהוא אלק בולדווין) כדי להתנער מחובותיו הכספיים, ותוך כדי כך לחסל את אנרו… סליחה, גלובודיין. חיסול החברה מחסל כלכלית גם את דיק, על אף שהוא מנסה לשכנע את העולם שהעסקים כרגיל והכל כשורה. העולם, מצדו, מנסה להוכיח לדיק שלא כך המצב, דרך הערמת עוד ועוד קשיים קושי עליו ועל זוגתו שתחיה ג'יין – ממשכנתאות נשכניות ומוציאים אכזריים לפועל, ועד ניסויים סנסציוניים בתחום הביולוגיה. כשההארפרים מגיעים לשפל המדרגה (או בלטינית, "מקסיקו"), מחליטים השניים להפר את החוקים ולפנות לענף תעסוקה מפוקפק כדי לגמור את החודש.

ככל שהסרט מתקדם, מינון המונטאז'ים לדקה עולה. בחציו השני, הופך 'דיק וג'יין' לאסופה של מעין קליפים עם קטעי קישור ביניהם. טוב, הכוונה לא לקליפים במובן הערוץ-עשרים-וארבע שלהם, אלא להרבה סצנות דומות, שנדחסות אחת אחר השנייה לפרק זמן של שיר אחד מפס-הקול, וכל אחת מהן היא פירוט והרחבה על קטע הקישור שקדם לה. שיר אחד הוא "ככה הפיטורים משפיעים לרעה על דיק", אחר הוא "זה כל מה שקרה לזוג הארפר בארבעת החודשים האחרונים והביא אותם למצב נואש" או "לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים 'חיים טובים"'. במפתיע, מתברר שזה בדיוק הקצב המתאים לקומדיה ברוטב קארי, והקצב של החצי השני עושה את זה.

חצי מס' 2 של הסרט מהווה שיפור ניכר לעומת הראשון. ג'ים הוא עדיין ג'ים, ודבר פרט לריטלין לא ישנה זאת. אבל פתאום חשיבות תפקידה של טיאה ליאוני מתקרבת בצעדי ענק לזו של בעלה, ומתברר שבין השניים שוררת כימיה לא רעה בכלל. מדי פעם, בניגוד להתחלה, מופיעה על המסך בדיחה מצחיקה באמת, בעיקר בזכות הילד דובר הספרדית של הצמד. ונכון, חלק נכבד מההומור בסרט נכנס לקטגוריה של פגיעה פיזית באחת הדמויות, אבל אחרי שעה של ג'ים קארי מחקה חוצנים, אני לא יכול שלא לברך על כל וולט חשמלי שעובר בגופו. אמנם הבדיחות צפויות בחלקן (אם לא בפעם הראשונה שהן מופיעות בסרט, אז בפעם השניה), אבל אני מסוגל להבליג גם על זה. כמעט ויכולתי לומר, חרף חצי הסרט הראשון והאיש שמככב בו, ש'דיק וג'יין' הוא סרט שווה צפיה. כמעט.

הצרה היא שבנוסף לצחוקיה הסטנדרטית, דיק וג'יין מנסים לעשות גם סאטירה מושחזת. שמעתי שלדין פריסוט יש ניסיון לא רע בבימוי סאטירות, אבל אין לכך שום הוכחה בסרט הנוכחי שלו. ביטויים כמו "בובת תאגידים" וחצים לכיוון הקפיטליזם נזרקים לחלל הסרט בלי שום צידוק, הגיון תסריטאי או קשר למשמעות ביטויים אלו בעולמנו אנו (מה גם שעם כל הכבוד, נאומים נגד תאוות הבצע הקפיטליסטית אני לא רוצה לשמוע מרימייק בעלות 100 מליון דולר לסרט משנות השבעים). ב'עושים את זה' יש גם אמירה מאד בולטת בנוגע לחלום האמריקאי, אבל לא ברור אם הוא מגנה או מהלל אותו, והמסר המתקבל הוא משהו בסגנון "החלום האמריקאי הוא ממש שטחי ואדיוטי, כל עוד אתה לא זה שהגשמת אותו". קומדיות טיפשיות אני, מטבעי, מסוגל לבלוע בשקט. קומדיות טיפשיות במסווה של קומדיות חכמות מוציאות את האידיוטומט שלי מכלל שימוש.

אז אמנם לא התאכזבתי, בעיקר כי לא ציפיתי לגדולות ונצורות, אבל גם אי אפשר לומר שהתרשמתי לטובה. התרשמות טובה אני שומר לסרטים טובים, ו'דיק וג'יין עושים את זה' הוא בפירוש לא סרט טוב. הוא בסדר. הוא סביר. הוא נסלח. תחליטו אתם אם יש לכם כח לסלוח לו במשך שעה ומחצה.