זאתורה

מאת
קיפוד
– פורסם ב 13 במרץ 2006Posted in: ביקורות

במקור: Zathura
במאי: ג'ון פברו
תסריט: דייויד קפ, ג'ון קמפס
על פי ספרו של כריס ואן אלסבורג
שחקנים: ג'ונה בובו, ג'וש האצ'רסון, דקס שפרד, טים רובינס, קריסטן סטוארט

על פניו, היה ל'זאתורה' פוטנציאל להפוך לאחד הסרטים המגניבים אי פעם. הרעיון העומד מאחורי הסרט מבריק, ובעולם מושלם היה מפרנס כמה סדרות טלביזיה, שלושה-ארבעה סרטי קולנוע, קלפי החלפה, ומשחק מחשב. ואולי גם משחק לוח. לדאבוני, כמו שנוהגות לומר מורות בבית-ספר יסודי – הוא לא מימש את הפוטנציאל.

מדובר במעין המשך של 'ג'ומנג'י'. שיבוט מתוגבר. התפתחות אבולוציונית. אבל עד כמה ש'ג'ומנג'י' היה סרט מוצלח, משהו בשיבוט התחרבש. 'ג'ומנג'י', להזכירכם, היה סרט על משחק לוח "אמיתי". אלו ששיחקו בו נכנסו למציאות שתיאר. בעוד ש'ג'ומנג'י' היה משחק על ציידים נועזים בג'ונגלי בראשית, הרי שזאתורה, משחק לוח אחר, המשתמש כנראה בפטנטים רשומים דומים, הוא משחק בחלל. ולא סתם בחלל, אלא החלל כפי שצויר בשנות הארבעים והחמישים. הכל בוהק, צבעוני ומסוכן. הרובוטים רצחניים, המטאורים קטלניים, החייזרים מעכלי-אדם… כאמור, פוטנציאל המגניבות חובק גלקסיות. אז מה השתבש?

דני ווולטר הם בנים למשפחה מפורקת. כרגע, הם שוהים בבית העץ העתיק והמפחיד של אבא (טים רובינס, השחקן הידוע היחיד בסרט). אבא מנסה להשקיע בהם מזמנו, אבל יש לו גם עבודה לעשות. כשהוא יוצא לישיבה חשובה, הוא משאיר אותם לבד בבית, באחריותה של אחותם הגדולה, ליסה. לליסה לא ממש אכפת מהם, ואין לה זמן להשקיע בהם – היא מעדיפה לישון. כך שדני ווולטר נותרים, מעשית, לבדם. לוולטר, האח הגדול, אין זמן לשרץ הקטן שמתעקש להיות אח שלו, אז הוא סתם אנטיפאט כל הזמן. ודני? הוא באמת שרץ קטן ובכיין, הרבה יותר מילד בן שש טיפוסי, אם בני השש שנחשפתי אליהם מהווים מדגם מייצג. כך שכבר כשמתחיל הסרט, מוצגת לפנינו גלריה של דמויות שליליות למדי (חוץ מהאב, שאינו מוצג בצורה שלילית, אבל תפקידו המרכזי בסרט הוא היעדרות).

דני, בשעמומו, מצליח להקלע למרתף. ושם הוא מוצא (תופים וחצוצרות, בבקשה), מה אם לא משחק לוח מוזר! בהיותו נודניק קרצייתי בלתי נסבל, הוא מצליח לשכנע את אחיו לשחק. ומרגע שהמשחק התחיל, הדרך היחידה לסיים אותו, היא לסיים אותו. כי הבית שבו הם נמצאים כבר אינו בכדור הארץ. הוא מרחף אי שם בחלל, בין מטאוריטים ושביטים, ושאר מרעי בישין המבקשים לאכול בני אדם, בכל פעם מגיע תורו של ילד אחר לשחק; כל פעם, תוצאה אחרת לתור. כך גם נראית העלילה: מתקדמת בתורות קטנים, לא רציפים. אחד האחים שולף כרטיס, הכתוב בו מתגשם ככתובו, והעלילה מתקדמת עוד צעד קטן. כרטיס אחד גורם לחיייזרים אוכלי-האדם להפציע, וזה שאחריו מביא את בית-ספינת-החלל לחלוף קרוב מדי לשדה כבידה רב עוצמה, שינסה לקרוע אותו לגזרים. בכלל, אחד העיסוקים העיקריים של הסרט הוא להסב עוד ועוד נזקים לבית העץ המסכן. משחק הלוח משסה בבית ובדמויות את כל חיצי הגורל האכזר, וכל אבני מרגמותיו. והדרך היחידה לשים קץ לים היסורים, היא להגיע כבר לכוכב הלכת המסתורי, זאתורה.

התירוץ הזה למטרה במשחק מעלה את השאלה, למה בעצם אנחנו רוצים להגיע לזאתורה? ולשם מה? מה מחכה שם? כשהתשובה מתקבלת, היא מאכזבת למדי. מלבד זאת, ממשחק שמסוגל להרוג דמויות המשחקות בו, או לפחות לתת להן הרגשה שהן עומדות למות, הייתי מצפה גם לתגמולים משכנעים יותר. "הידד, נשארת בחיים" אינו באמת תגמול שכזה. וחוץ מזה, אם מדובר בילדים הספציפיים הללו, מצדי שיתפגרו. הסרט לא מצליח בשום נקודה לעורר הזדהות איתם. הם רבים כל הזמן, ומאשימים אחד את השני בכל דבר מהפלישה לנורמנדי ועד לזה שנגמרה הגלידה. אם בדרך כלל נהוג לומר שילדים גונבים את ההצגה, הרי כאן הם חוטפים אותה, אונסים אותה, מבתרים את גופתה לתריסר נתחים שווים, ושולחים את הנתחים האמורים אל כל נחלות ישראל.

יש שיחשדו שילדים יפחדו מדי ב'זאתורה', עקב כל הדברים הרעים שמנסים להכחיד את גיבורי הסרט. אני מאמין שנפשם של ילדים חסונה מכך. כמו שאמר לאחרונה טרי גיליאם: הפחדת ילדים היא עבודה חשובה מאוד. העובדה שהסרט מפחיד היא לא הבעיה: הבעיה היא שללא דמויות ראשיות מעוררות הזדהות, וללא עלילה המעוררת – ומצדיקה – את הרצון לדעת מה יהיה בסופה, מתבזבזים הרעיון הנהדר, העיצוב המרהיב, והאפקטים הלא רעים בכלל. הסרט עשוי אולי לרתק ילדים רכים, אבל מפספס כל מי שאתרע מזלו להחשב רשמית כמבוגר.

תגיות: