 |
||
| הריאליטי חוזר לקולנוע: המפיק של 'הישרדות' (עם מעורבות לא ברורה אך יוקרתית של ספילברג) מבטיח ריאליטי תחרותי במתכונת 'אמריקן איידול': המתחרים ייצרו כל שבוע סרטים קצרים, וכל שבוע מישהו יועף. |
08.04.2006
|
|
יומית
הריאליטי חוזר לקולנוע: המפיק של 'הישרדות' (עם מעורבות לא ברורה אך יוקרתית של ספילברג) מבטיח ריאליטי תחרותי במתכונת 'אמריקן איידול': המתחרים ייצרו כל שבוע סרטים קצרים, וכל שבוע מישהו יועף.
הריאליטי חוזר לקולנוע: המפיק של 'הישרדות' (עם מעורבות לא ברורה אך יוקרתית של ספילברג) מבטיח ריאליטי תחרותי במתכונת 'אמריקן איידול': המתחרים ייצרו כל שבוע סרטים קצרים, וכל שבוע מישהו יועף.
לא היה משהו כזה בארץ?
יש לי זיכרון עמום של משהו בסגנון, אבל ייתכן שהזיתי אותו ממוחי הקודח.
אולי חשבת על ''Project Greenlight''
שבYes עשו לו גירסה מקומית בהנחיית גורי אלפי.
מתי אנשים יבינו שהריאלטי הוא חרא של ז'אנר
אם אפשר לקרוא לו כך.
(אולי בעולם מקביל שנמצא הרחק הרחק מכאן,)
במקרה הטוב הוא שם את אנשיו בתחרות מורטת עצבים שנועדה להשגת כסף או פירסום שבדרך גורמת להם לאבד קצת משפיותם ואת אמונתם בבני אדם ובטוב לבם.
(להלן: אמריקן איידול, הישרדות, דוגמניות האמריקאי והישראלי)
ובמקרה הרע פשוט מתעללת באנשים בשביל בידור הקהל
מבחינה נפשית ולפעמים פיזית.
(להלן: "מי רוצה להתחתן עם מיליונר", "אהבה או כסף", "הברבור")
חשוב להבהיר שבסוג השני של הריאלטי. הריאלטי עצמו מפיק את הבידור שלו על הרגשות והאהבות של אנשים וכן על חוסר הביטחון שלהם (הברבור) דבר שנראה בעיני מאוד ירוד.
להבדיל מהריאלטי התחרותי למתחרים יש אינטרס ברור מאחורי השתתפותם (כסף,הצלחה..) ולכן הם נמצאים בתוכנית והם אפילו מקבלים עזרה מהפקת התוכנית להשגת המטרות הנ"ל דבר שעוד אפשר לקבל
סוג הריאלטי השני פשוט פורט על רגשות האנשים וכפי שנאמר פוגע בהם רגשית.
ועכשיו מעבירים אותו לקולנוע?
מתי אנשים יבינו שהריאלטי הוא חרא של ז'אנר
אני חושש שאנשים הבינו את זה מההתחלה, וזה לא מזיז להם.
כמו רכילות מרושעת, אכילת חבילה שלמה של שוקולד עם אגוזים, או צפיה בכלבים חמודים (ע"ע התגובה שלי ב"שמונה מתחת לאפס") – זה דבר שאולי לא אוהבים לאהוב, אבל עושים, כי זה עונה על הצרכים הבסיסיים והשפלים שלנו.
והמוטו של העסקים האפלים הגדולים בעולם – סמים, הימורים, זנות, סחר בנשק, טלויזיה בשעת שיא – הוא: יחי הצרכים השפלים שלנו!
די נו, זה מטופש
להכריז על ז'אנר שלם "חרא". בריאליטי יש תוכניות טובות ורעות. את "המירוץ למיליון" ראית? זו תוכנית ריאליטי מקצועית ובעלת חן רב.
כמו בכל ז'אנר אחר, גם בריאליטי יש עליות ומורדות. יש איזה אלף קומדיות שהן זבל, דרמות שהן בדיחה ותוכניות אירוח ושעשועונים מטופשים. אין שום סיבה להכליל את זה על ז'אנר שלם.
די נו, זה מטופש
על התוכנית הנ"ל אני לא יכולה להגיב כי לא ראיתי אותה.
אבל מה שרציתי לומר שכן יש הרבה מאוד תוכניות כתובות מיוצרות ע"י תסריטאים שהן לא טובות.
אבל האם זה נכון שלמען בידור ולבידור עצמו אנחנו יכולים להעביר בני אדם במצבים בעלי אופי נורא ואיום?
למה כי אנחנו משעוממים?
כי אנחנו לא יכולים לכתוב משהו שיהיה יבדר אותנו בלי לפגוע באנשים כך?
האנשים הללו לא מסכנים ולא עוברים התעללות.
הם בוחרים ללכת לתוכנית, בוחרים להשתתף ונהנים לרוב מפירות ההצלחה של התוכנית. לא מכריחים אף אחד להשתתף בתוכנית הזו, ואני גם די בטוחה שנותנים תדריך בהפקה גבי הסיכונים או המצבים שהסדרה עלולה ליצור.
צודקת
יש אנשים כאלה ויש הרבה מהם
אבל חבל שאנחנו מעודדים אותם ונותנים להם רייטניג ואחוזי ציפייה גבוהים להם ולמפיקי התכנית
צודקת
למה זה חבל אם הם מעוניינים בתשומת הלב שלנו ואנחנו מעוניינים לתת להם את תשומת הלב הזו?
חבל הדרך שהם משיגים אותה
ע"י ריבים בינם ולבין המתמודדים האחרים , תחרויות מזוויעות שבהם הם עושים\אוכלים\עוברים דברים מגעילים ביותר, משחקי אהבה עם מתמודדים אחרים
ועם עוד הרבה מאוד דרכים יצירתיות אחרות.
אני בטוחה שיש דרכים הרבה פחות משפילות להשיג תשומת לב.
אבל כפי שאמרת בתגובות הבאות
אם הם רוצים לקחת את הדרך הזו
שיבושם להם.
הנה הכתבה המלאה
http://www.spielbergfilms.com/general/369
ספילברג הוא המפיק של התוכנית
והמנצח יעשה סרט בהפקת דרימוורקס
לא יודע עד כמה זה יצליח
אני זוכר שעשו ריאלטי של כוכב האקשן הבא, שהמנצחים שלו (היו שניים, בן ובת) עשו סרט בהפקת המפיק של המטריקס.
הסרט, בסופו של דבר היה סרט טלוויזיה מחורבן ולא יצא מזה שום דבר באמת.
עכשיו יכול להיות שעם שפילברג בסביבה הסיפור שונה, אבל אני בספק.
לריאליטי יש פוטנציאל-למפיקי ריאליטי אין
ריאליטי מעצם הגדרת המילה, היא מציאות, או במקרה של הז'אנר נסיון עלוב ומסכן לתת תחליפים למציאות. הרעיון נהדר, ובעל פוטנציאל אדיר-הרי אין דבר העולה על המציאות.
הבעיה נובעת מההגבלה של אותה מציאות לקבוצה מצומצמת של עשרה אנשים שנבחרו על ידי מפיקי טלויזיה שלא מחפשים תחליף למציאות אלא את הקאסט לדרמה הקומדית הבאה שלהם. הם פשוט בוחרים אותם מתוך תחום עיסוק או עניין מסויים שקשור לכותרת ותוכן התכנית.
אם נאמר, באמת יבחרו לאותה סדרה מדוברת את מיטב מוחות הקולנוע (מהאוניברסיטאות, למרות שגם עם במאים מנוסים זה בעל פוטנציאל מטורף) אזי שנקבל מוצר מצויין. כשאני חושב על זה אני מדמיין אולימפיאדת במאים, והרעיון פשוט נשמע כל כך טוב שקשה לחשוב על איך אפשר להרוס אותו.
אבל כמובן שיבחרו חבורה של ילדים מסכנים שלא יודעים כלום, ועוד איזה שניים שכן יודעים קצת, והתחרות תהיה מכורה מראש פרט לאותם שני אנשים שבאמת יודעים משהו בנושא בו הם מתחרים. וחבל, כי זו תהיה, במלים בוטות ופשוטות, פשוט חרא של תכנית.
לריאליטי יש פוטנציאל-למשתתפי ריאליטי אין
בכל תוכנית ריאליטי שראיתי עד כה, מצאתי את עצמי משתומם תמיד מאותה השאלה: איזה מן בן אדם אתה צריך להיות כדי לרצות לבזות את עצמך ואת המטרה שלך בטלוויזיה? הרי בריאליטי, המטרה (להיות דוגמנית, שגריר או במאי) היא תמיד משנית לתחרותיות, התככים וההשפלה. המטרה תמיד מתבזה.
מי שבאמת רוצה להיות במאי, ילך ללמוד קולנוע או לעשות סרט באחד המסלולים המאפשרים ליוצרים צעירים לצמוח. מי שילך לריאליטי במאים, סביר שיעשה זאת ממניעים אחרים ומעוותים, שקולנוע הוא מישני להם.
וגם אם יצא משעשועון שכזה במאי שבמקרה יתגלה כמישהו שהשתמש בזה כמקפצה לקריירה מעניינת, עדיין תישמר לו פינה של בוז בליבי.
לריאליטי יש פוטנציאל-למשתתפי ריאליטי אין
מי שהולך לתוכניות האלו לא באמת רוצה להיות זמר / שגריר / במאי (או כל דבר אחר). הם פשוט רוצים להיות מפורסמים.
ולכן, באמת, אין להם פוטנציאל.
אתה סתם משמיץ
אמנם זה נכון בתחומים כמו שירה ודוגמנות, שבהם מה לעשות – פרסום עושה את העבודה ותכנית ריאליטי מספקת את הפרסום הדרוש למי שרוצה לפרוץ קדימה, אבל בתכנית כמו השגריר אני מאמינה שהמשתתפים באמת רוצים לעסוק במקצוע ולא הולכים לשם בשביל להיות דוגמגישים. זה גם לא האופי של התכנית.
בתכנית של הריקודים קרה דבר דומה, הפרס היה לימודים באקדמיה למחול בחו"ל, פרס שהזוכה אכן מנצל (בניגוד למה שקורה בתחרות הזמר ששמה *כוכב* נולד ולא *זמר* נולד).
נו, בחייך
ולראיה: אחת מהמשתתפות בעונה הראשונה (ולצערי, לא האחרונה) של 'השגריר' נהפכה למגישה בערוץ הספורט (או שמא ערוץ הילדים?), ואחת אחרת נהייתה זמרת. אין מה להגיד, קריירות דיפלומטיות משגשגות.
נו, בחייך
השאלה היא אם אתה מאמין שכשאותן מתמודדות הגיעו לתכנית המטרה שלהן היתה להגיע להיות מגישות בערוץ הספורט וזמרות או לא.
מה גם שאני לא מכירה את העונה הראשונה של השגריר ואת הנסיבות שעליהן אתה מדבר, אבל לפחות בעונה הנוכחית יש לפחות מתמודדת אחת עם רקע קודם בתקשורת – היא כתבת של גלצ לשעבר, ואם לאחר התכנית היא תהפוך לאיזו כתבת או מנחה איפשהו זה לא יהיה בגלל שהיא השתתפה בשגריר.
מה גם שעל כל אחד כזה יש איזה 30 אנשים אחרים שהשתתפו בריאליטי ואף אחד לא זוכר אותם.
נו, בחייך
אני חושבת שאם הם באמת היו מעוניינים בקריירה דיפלומטית הם היו מנסים להתקבל לקורס צוערים של משרד החוץ. רק שלקורס לא קל להתקבל והוא נמשך יותר זמן מעונה של 'השגריר'.
נו, בחייך
טוב, נתחיל מזה שלא עד כדי כך קל להתקבל להשתתפות בתכנית כזו. גם אחרי המיונים המשתתפים מהתכנית עוברים סדנאות הכשרה ארוכות, אגב, בהדרכת אותו אחד שמכשיר את קורס הצוערים של משרד החוץ. הם גם מקבלים סקירות מסמנכ"ל משרד החוץ. את זה, אגב, מצאתי באתר של התכנית (שאני לא מאמינה שהדיון הזה גרם לי להיכנס אליו).
בכל אופן, אני לא יודעת איך נהפכתי פה לשגרירה של השגריר. אני בכלל לא צופה בתכנית הזו. מי שרוצה להאמין שכל מי שמגיע לתכנית ריאליטי, ולא משנה אם היא למשפחות שמנות מאד שרוצות להרזות או לילדים לפני צבא שיודעים לשיר ולרקוד, עושה זאת כי הוא רוצה להיות עופר שכטר, שיבושם לו.
בואי נחדד
את טענת שהאנשים האלו באו בשביל הדיפלומטיה; אני טוען שהם באו בשביל הפרסום. שתי המתמודדות האמורות הן הוכחה מוחצת לכך שלפחות חלק מהמתמודדים באו אך ורק בשביל הפרסום. אני מוכן להניח שחלק מהמתמודדים באו בשביל הדיפלומטיה, אבל בהחלט לא מוכן לקבל את זה שא) זה ערוץ לגיטימי, וב) הם לא חשבו גם על האלמנט של הפרסום. זאת תוכנית טלוויזיה, את יודעת.
ואגב, ההתנגדות שלי ל'שגריר' נובעת פחות מההתנגדות הכללית שלי לריאלטי (הנאה מאכזריות וזילות של המטרה), ויותר מהאידיאולוגיה שהיא מקדמת – ציונות עיוורת, מדושנת, מרוצה מעצמה ופרנואידית.
בואי נחדד
בקשר לחלק הראשון, לעולם לא נדע. אני בוחרת לתת לאנשים האלה יותר קרדיט ולהאמין שאחר כך הם נהפכו למה שנהפכו כי צצה ההזדמנות ולא שזו היתה מטרתם הראשונית. לפני התוכנית הם עוברים איזה משהו גם במכללה למינהל, לא? בכל אופן, בתכנית הנוכחית משתתפים לרוב אנשים בסביבות גיל 30 שבאים מקריירה עסקית בריאה, לא ילדים בני 18 שרוצים להתפרסם.
בקשר לחלק השני, אני מסכימה.
דיפלומטיה?
הזוכה של "השגריר" הראשון מצא את עצמו באיזה ארגון הסברה יהודי. מה בדיוק דיפלומטיה בזה?
אגב, אדם, מכלי שני למדתי על הנימה המתנצלת מאוד (מדי) של אנשי 'השגריר' הראשון כשהם היו צריכים להצדיק מעשים או מדיניות של ישראל. אם זה נכון, אזי התמונה שונה קצת.
אבל לא ראיתי את התכנית.
דיפלומטיה אה-לה 'השגריר'..
..היא בדיוק ארגוני הסברה יהודיים.
אגב, וגם
התוכנית ממומנת ע"י ארגון אמריקאי בשם "ישראל בלב". זהו אומנם ארגון ציוני, אך למרבה ההפתעה, הוא דווקא אינו דוגל בציונות עיוורת נוסח התוכנית שהוא מממן. להיפך – הארגון נולד מתוך ההבנה שלציונות, ולמדיניות הישראלית שנולדה בעקבותיה, יש כמה אספקטים מאוד בעייתיים. המטרה שלו היא לפשר ולקרב אנשים לישראל ע"י חשיפתם לכך שמאחורי הפוליטיקה, הצודקת או לא, יש אנשים ויש חיים. ברור שהארגון ישמח להפוך כמה אנשים לתומכי ישראל פרו ציוניים, אך הוא גם יסתפק בכך שאנטי ישראליים יקבלו תמונה רחבה יותר והומנית יותר על הסיטואציה, ויוכלו להתנגד למדיניות הישראלית מבלי להתנגד לישראל או לרחוש משהו כנגד ישראלים.
מעניין שכל הדקויות האלו, עליהן שמעתי ישירות מראש הארגון (הדוד היהודי הנחמד שנראה בפתיח הסדרה), לא עוברות בתוכנית. כנראה שדקויות זה לא חומר טוב לטלוויזיה.
כח... נינט ?
קול מצויין,
אבל תזכיר לי, מאז שהיא זכתה לכוכבות, כמה אלבומים היא הוציאה? והאם היא הותירה יותר רושם בשדה השירה או בשדה הטלנובלות?
היא הותירה רושם עצום בשדה השירה
כי היא שינתה, בתקווה לזמן מה בלבד, את ההגדרה של מהו אמן מוכר, ולכן את הגישה ליוצרים צעירים (לטוב ולרע). זה שהיא עצמה עדיין לא אמן מוכר זה נתון שמפליא כמה מפיקים מצליחים להתעלם ממנו, אבל הוא לא ממש רלוונטי להשפעה שלה.
איך בדיוק?
כל להקות הרוק הצעירות והאומנים היוצרים השונים פתאום מקבלים חוזים מהר יותר?
אני מפקפק איזה ביטוי מעשי יש לזה.
לא, מה פתאום.
היוצרים הצעירים לא פונים בהכרח לקהל יעד רחב, וזה הדבר הראשון שמחפשים המפיקים. אבל אין ספק שההגדרה ל'מה מוכר' השתנתה בזכות כוכב נולד, לצערי בעיקר לדברים שלא קשורים למוזיקה – מראה, שיווקיות, אישיות, פניה לקהל צעיר (מאוד). כל זה היה כבר קודם, כמובן, אבל קודם זה היה בלהקות בנים ונחשב נחות למדי מוזיקלית – נינט הייתה הסנונית הראשונה שנתנה לזה תו הכשר.
ואגב, לפי דעתי ההשפעה המרכזית היא דווקא בשוק ההופעות, לחרדתם המוחלטת של יוצרים ותיקים יותר.
לא נראה לי שנינט שינתה משהו
היו להקות בנים ובנות ועדיין יש. הן היו נחותות מוזיקלית והן עדיין כאלה.
נינט הייתה הסנונית הראשונה של גל הפקות מוזיקליות חדשות. אמנים מוזמנים מראש. התחליף של להקות הבנים/בנות.
נינט לא שינתה הרבה ויעידו על כך הבדיחות עליה בסאטירה הישראלית. למרות זאת, היא שמה את הבסיס.
מי שכן אפשר להגיד עליו משהו זה הראל מויאל. הוא גם נכנס לתוכנית כשהיה בצבא והיא נתנה לו את קרש הקפיצה שהיה צריך כשהוא השתחרר. הוא כבר עכשיו מוכר בפני עצמו עם שירים מקוריים שלו (לא יודע אם הוא הוציא אלבום כבר או לא) ואפילו השתתף בפרסומת בטלוויזיה!
לריאליטי יש פוטנציאל-למשתתפי ריאליטי אין
כן ולא. פירוט:
כן – כי עד עכשיו לא הוכח שלא.
לא – כי אם קראת את הכתבה המלאה, אני מניח שראית שהמבנה שונה (לפחות בתאוריה) והדגש הוא על הסרט, ולא על האישיות במה המזויפת של המשתתפים.
חבל רק שזה הכל בתאוריה ועד שזה לא ייצא לפועל לא נדע מה התוצאה. אבל פוטנציאל יש.
חבל נוסף הוא ההתמקדות בבמאים צעירים. אני הייתי משלם מחיר כרטיס קולנוע על כל פרק (של שעתיים, בכל זאת כרטיס קולנוע) שיביא לי שני במאים מנוסים ומוכחים "נלחמים" אחד בשני בפרוייקטים מקבילים. נסה לדמיין את דייויד לינצ' וריצ'רד קלי או מישל גונדרי (ואני רק לוקח שמות מהסקר לפני כמה שבועות) לדוגמה, מביימים וריאציות משלהם לאיזשהו סינופסיס סוריאליסטי, במסגרת זמן ותקציב נתונים. ושוב, כשההתמקדות היא על התוצר, זה יכול להיות מרהיב. זה קרב ענקים, בתחום שבו בועטים, מכסחים ומפוצצים את הגבולות לכל עבר כל יום מחדש.
אז כן, הפוטנציאל אדיר.
אבל זה בדיוק ההבדל
אנשים שאין להם מה להוכיח, שכבר קנו לעצמם שם, יכולים לעשות את זה וזה יהיה מרתק. מה שיהיה במרכז הוא היצירה שלהם, כפועל יוצא של האישיות שלהם, ולא להיפך (וקבל המלצה: הסרט "חמש מכשלות" מעמת את לארס פון טרייר עם במאי דני נשכח בשם יורגן לת' באופן דומה אך שונה. התוצאה היא אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. יש באוזן השלישית).
אך יוצרים לא מוכרים שיגיעו לתוכנית כזו יצטרכו קודם כל למכור את אישיותם ככוכבי טלוויזיה, ורק אחר כך את יכולותיהם האמנותיות. זו הזניה, ואין דרך להתחמק ממנה.
טלוויזיה הוא מדיום שבגדול נשען על פופולריות, לא על עומק. על צורה ולא על תוכן. אם המדיום ניגש אליך כי יש לך מה להציע – אולי תצא ממנו בסדר. אך אם אתה ניגש אל המדיום בכוונה בתקווה שהוא יגאל אותך – רוב הסיכויים שתצא מושפל.
כן! כן! איירון סמאח!
נעשה כבר
כתבה מספר 1912
כן! כן! איירון סמאח!
אולי אני צריך להוציא על זה פטנט…
כן! כן! איירון סמאח!
המפ. הפינגווינים האלה תמיד גונבים את המופע.
זה בסדר.
השמועות אומרות שהם נענשו כראוי בדיבוב לצרפתית.
פרסום
לאחרונה תמהתי ביני לבין עצמי (יש הקוראים לזה פיצול אישיות) למה כל-כך הרבה אנשים מדלגים בין קריירות בדוגמנות, משחק ושירה. אחרי זמן די ארוך (יש הקוראים לזה טמטום) הגעתי למסקנה פשוטה: אלו אנשים שמתמחים, קודם כל, בלהיות מפורסמים. זה מה שהם רוצים להשיג ובזה הם טובים, ולכן האפיק הספציפי שבו הם בוחרים לא מאוד משנה להם (או לקהל שלהם).
אלו גם אנשים שמתמחים, קודם כל, בלהיראות יפים.
זה תוצר לוואי
בימינו, כדי להיות מפורסם, צריך להיות יפה.
הקיק שלי הוא דווקא דוקו-סופ אנגלי
שם בדרך כלל המשתתפים רגילים למראה (במקרה הטוב) עד כעורים למשעי (במקרה הנפוץ).
בתור תלמיד לקולנוע
אני יודע שלעשות סרט קצר, גם אם שפילברג מאחוריך זה הדבר הכי קשה בעולם. רק לכתוב משהו טוב, לוקח כמה חודשים.
אז סרט כל שבוע?
זה צריך להיות מעניין / לא
אני לא כ''כ מסכים.
בתור עוד תלמיד קולנוע, אני לא אומר שבמסגרת לימודי קולנוע זה לא נכון – אבל כשאתה מתרכז רק בחשיבה וכתיבה כמה ימים, ומצלם ביומיים האחרונים, אפשר להוציא דברים נפלאים גם תוך שבוע. ואני מניח שבכל זמן צילום התכנית האנשים האלה יקדישו לזה את כל זמנם, כך שאם באמת מדובר באנשים מוכשרים (יש על זה דיון למעלה, לא צריך לפתוח עוד אחד), היה אפשר לצפות לתכנית טובה.
איך בדיוק?
לגבש הצהרת כוונות לוקח קצת זמן, אחרי זה יש לפתח סינופסיס ורק אחרי זה לכתוב תסריט ולעשות לו פיין טיונינג, לבדוק איך הוא עובד בחזרות, לגבש קונספט צילומי, לעשות סטוריבורד, לעשות שוטינג סקריפט וברייקדאון.
בתכנית טלוויזיה זה יותר קל כי יש דמויות, סטים וכו אז אפשר בסוף שבוע מרוכז להוציא פרק (אם אתה במאי גאון שעובד עם כותב גאון ששניהם גם מפיקים משופשפים) מעולה. ואני מדבר רק על הכתיבה.
בסרט זה הכל פחות או יותר מאפס.
מי בונה את הסטים ומעצב אותם באפס זמן למשל?
מובן שעכשיו אני מסוקרן לראות את התכנית, אבל אני מניח שאחרי פרק או שניים אני יתייאש.
אין מק-סרט.
איך בדיוק?
" -תראי, זה פאוור-פורווד, זה סיקס-סבן. הוא לא יכול שומרת על סנטר שהוא סבן-וון טו הנדרד אנד פיפטי פאונדס. הוא גדולה. הוא חזקה.
– בפורום?
– תתפלאי"
תזכור שהם עובדים על תסריט מוכן.
הם רק מביימים – הם מקבלים תסריטים מוכנים מכותבים מקצועיים. ואז, יום סטוריבורד, יומיים שוטינג סקריפט, יום הכנה לצילומים, יומיים צילומים, יום עריכה. אפשרי.
ועל העניין של הסטים אפשר להתגבר. ברוב סרטי הסטודנטים שראיתי אין סטים מי יודע מה.
אף פעם לא הבנתי
מה בעצם ההבדל בין "ראליטי" לסתם שעשועון. מאז שתכניות הראליטי הפכו לנורמה, כבר כמעט לא שומעים את המונח שעשועון. "המבצר" למשל, היה בזמנו שעשועון, אבל אם הוא היה משודר היום, אין לי ספק שהיה משווק כראליטי.
יש הבדל.
כל התוכניות שתיארו פה, כולן שעשועונים. המבצר היה שעשועון. המירוץ למיליון הוא שעשועון. מי רוצה להיות מיליונר הוא שעשועון. אהבה או כסף הוא שעשועון. אפקט הפחד הוא שעשועון. כל אלה שעשועונים כמו שהחוליה החלשה הוא שעשועון.
תוכנית מציאות היא Cops, Girl Cops, Dog the Bounty Hunter (עד כמה שהתוכנית מחורבנת). תוכניות מציאות עוקבת אחרי מצבים מציאותיים: אחרי חברת הנפט והכבאים שניסו לעצור שריפה ביער רק כדי לגלות למחרת שצינור נפט התפוצץ; אחרי קבוצת מתנדבים שביחד עם כבאים ומשטרה ניסו לכבות סילו של דלק ואחרי שלא כיבו אותו עד הסוף, הוא התפוצץ; אחרי מאמצי FEMA ושירותי החירום של העיר ניו-אורלינס בניסיון להתכונן לסופה.
אלה תוכניות מציאות. כל השאר זה סתם זבל.
לא מדויק
גם תוכניות מציאות הן סתם זבל…
וברצינות, יש גם שילובים בין שעשועונים לריאליטי. הרעיון של ריאליטי הוא העברת הפוקוס מהשעשועון, או המשימה שיש לבצע, אל המתמודדים והדינמיקה בינהם. זה יכול להיות עם שוטרים שמבצעים את משימתם השגרתית, אך גם עם שגרירים שנבחרים במיוחד ומתמודדים עם משימות שהומצאו יש מאין לצורך התוכנית בלבד. מה שחשוב הוא שהדינמיקה בינהם היא טבעית (והיא לא, אגב, אבל זה כבר סיפור אחר), וכך השעשועון אמור לקבל גם נופך דרמטי ואנושי יותר (והוא לא, ועל כן הריאליטי גוסס).
אהה
כבר שנים אומרים על הריאליטי שהוא גוסס, אבל משום מה הוא מתעלם מכך בעקשנות ודבק בחיים. אני מניחה שהגסיסה שלו היא מהזן הפולני: חולה, חולה, חולה ובסוף יקבור את כולנו.
אוי נו, כולכם טועים
אין כזה דבר "תכניות מציאות". יש "תכניות לא-מתוסרטות".
לדעתי ההבדל הוא הזדהות
תכניות שמנסות ליצור אצל הצופה הזדהות עם הדמויות הן ריאליטי, ותכניות שכל מטרתןהן המשחק עצמו הן שעשועונים.
תכניות כמו המבצר או אפקט הפחד הן די באמצע לטעמי.