המדריך לחיים בכפר

במקור: A Prairie Home Companion
במאי: רוברט אלטמן
תסריט: גריסון קיילור
שחקנים: גריסון קיילור, קווין קליין, מריל סטריפ, טומי לי ג'ונס, לינדסי לוהאן, ג'ון סי. ריילי, לילי טומלין, וודי הארלסון

מבין כל התופעות התרבותיות שמציעה ארה"ב לעולם, קשה לי לחשוב על שני סגנונות שונים יותר מקאנטרי ופילם נואר: הראשון תמים ונוסטלגי ואילו האחרון מרוחק וציני. ובכל זאת, 'המדריך לחיים בכפר', סרט שהוא כולו הצדעה לתרבות הקאנטרי האמריקנית, נפתח בווייס אובר פילם-נוארי קלאסי מטעמו של גאי נואר (קווין קליין). נואר הוא אחראי האבטחה של אולם "פיצג'רלד", ממנו שודרה תוכנית הרדיו 'המדריך לחיים בכפר' במשך שלושים השנים האחרונות. סרטנו הפיקטיבי מתרחש בליל השידור האחרון של התוכנית, יען כי האולם נקנה על ידי תאגיד טקסני שעומד לחרבו עד היסוד (במציאות, תוכנית הרדיו האמיתית שעליה הסרט מבוסס באופן חלקי עודה משודרת).

שני דברים צריכ/ה לדעת מי ששוקל/ת לראות את 'המדריך לחיים בכפר': ראשית, מדובר בסרט של רב הבמאים רוברט אלטמן. הסממנים הקלאסיים של סרטי אלטמן נמצאים גם כאן: ערב רב של עלילות ועלילות משנה ואנסמבל רחב של שחקנים. מכיוון שאנחנו כבר עוסקים בסגנונות מוזיקליים, קל יהיה לתאר את טכניקת הבימוי של אלטמן כאילתור ג'אז: ההופעה עצמה היא הבסיס הפשוט והלינארי של הסרט והוא מצולמת, כמות שהיא, בסגנון כמו תיעודי; המצלמה של אלטמן כאילו מתמקמת בינות הקהל שיושב באולם ומפנה את הבמה למוזיקאים ולבדרנים. בין השירים וההלצות, אנחנו משוטטים באחורי הקלעים, ומתוודעים לחייהם הפרטים של צוות התוכנית, ולהתמודדות שלהם עם סופה הממשמש ובא.

חדריו האחוריים של האולם, ממש כמו הבמה, רוחשים פעילות: אנחנו פוגשים את גריסון קיילור הסטואי, שהוא לא רק מנחה התוכנית במציאות, אלא אף חתום על התסריט של הסרט; את האחיות המזמרות יולנדה (מריל סטריפ) ורונדה (לילי טומלין) ג'ונסון המלוות בלולה (לינדסי לוהאן), בתה הדיכאונית של יולנדה; את דאסטי (וודי הארלסון) ולפטי (ג'ון סי ריילי), צמד קאובויים עם חיבה לשירים גסים ובדיחות על דקארט; את גאי נואר מיודענו, שהוא קריקטורה נהדרת ופומפוזית של בלש פרטי; את נציג התאגיד מאובן הפנים (טומי לי ג'ונס); ואת "האישה המסוכנת" (וירג'ניה מדסן), שלא ממש ברור מה היא עושה כאן חוץ מלהיראות טוב במעיל גשם לבן ולהפריח נבואות עמומות.

כשאני כותב שאחורי הקלעים רוחשים פעילות, אני מתכוון לכך שהם רוחשים פעילות במונחי מינסוטה, לא המדינה הכי פעלתנית בארה"ב. זה לא שלא קורים דברים: נואר מנסה באופן נואש וגמלוני לברר את זהותה של האישה המסוכנת שמסעירה את דמו; לא כל המשתתפים יסיימו את התוכנית כשנשמתם באפם; ומשברים משפחתיים יתחדדו וישככו במהלך התוכנית. אבל הכל מתגלגל על מי מנוחות, עם המון המון דיאלוגים ומונולוגים משעשעים באמצע. אני לא יודע אם חילופי הדברים ממש מאולתרים, אבל הם בהחלט נשמעים כך – כאילו אנחנו מצותתים לחבורה של אנשים שמכירים אחד את השני כבר שלושה עשורים. אלטמן מוותר על אמצעים סיפוריים מקובלים כמו בניית מתח והתרה, ובכלל, עלילה ראשית כמעט שאינה קיימת. הוא לא תמיד טורח לקשור יחד את כל חוטי הסיפור או ליצור איזה עמוד שידרה שמארגן ביחד את כל עלילות המשנה. בדומה לסטנדרט ג'אז, אלטמן סומך על כך שהשחקנים שלו, בעזרת מיומנות גדולה וכריזמה, יפיחו חיים במבנה העלילתי הרופף, והם כולם עומדים במשימה בהצטיינות יתירה.

אין טעם לפרט את מעלותיהם של שחקנים הידועים משכבר ביכולותיהם, במיוחד בסרט כמו 'המדריך', שבו האנסמבל כולו, אם לא התוכנית עצמה, הוא הכוכב האמיתי. אציין, בכל זאת, את הרלסון ואת קליין, שני שחקנים שקצת נעלמו מעל מסכינו, ועושים כאן תפקידים נהדרים, במיוחד קליין, שמתגלה (שוב) כקומיקאי בחסד. רק לוהאן נשרכת מעט מאחור, אבל קשה להאשים אותה מכיוון שהיא נבחנת בעיקר אל מול טומלין וסטריפ, עימן היא חולקת את רוב הסצנות שלה.

שנית, 'המדריך' הוא סרט על תרבות הקאנטרי, שמכל ביכוריה של ארה"ב היא המקומית ביותר והמוכרת פחות בשאר העולם. אני אישית תמיד חשבתי שמוזיקת הקאנטרי היא ז'אנר משעמם ומטופש להפליא. אמנם לא אצתי לקנות את אלבום המיטב של שאנייה טוויין מיד אחרי הצפייה ב'המדריך', אבל הוא בהחלט חשף אותי להמון שירי קאנטרי ישנים וטובים, מינוס המבטא הדרומי ופלוס המון נגיעות של גוספל שחור מופלא. גם ההומור של 'המדריך' כזה: מיושן וחורק אבל מחמם-לב, כמו הבדיחות של הדוד שאתם הכי אוהבים.

יש המון סיבות לא לראות את 'המדריך לחיים בכפר': הוא איטי, חסר שיאים דרמטיים וסובב סביב תרבות זרה למדי. אבל מצד שני, מדובר בסרט פיל-גוד נקי לחלוטין משמאלץ ומסרים חינוכיים, והוא הצליח לעורר בי נוסטלגיה לעבר שמעולם לא הייתי חלק ממנו, וזהו, בעיניי, מפעל לא קטן. מצד שני, אולי בזמנים אלה, כאשר הגעגוע שלי הוא הטראומה של שכני, העבר היחיד שאפשר להתגעגע אליו באמת הוא עבר של מישהו אחר.