צ'רלי בממלכת הבמאים
– פורסם ב 11 בינואר 2007Posted in: חדשות
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
11.01.2007
|
||
| נגמרה התקופה שבה צ'רלי קאופמן היה רק תסריטאי-על. פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, סמנתה מורטון וטילדה סווינטון אמורים לככב ב-'Synecdoche, New York'- הסרט הראשון בבימויו של האליל. על פי התסריט של עצמו, אלא מה. |
11.01.2007
|
|
נגמרה התקופה שבה צ'רלי קאופמן היה רק תסריטאי-על. פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, סמנתה מורטון וטילדה סווינטון אמורים לככב ב-'Synecdoche, New York'- הסרט הראשון בבימויו של האליל. על פי התסריט של עצמו, אלא מה.
הממ...
נשמע מעניין…
הסבר מוזר
"קאופמן ישחק במאי תיאטרון שרוצה להעלות מחזה שאפתני ע'י יצירת דגם בגודל טבעי של ניו יורק בתוך מחסן".
נשמע מוזר למדי, לא?
והנה ההסבר של וויקיפדיה למשמעות המילה "סינקדוכה": http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%9B%D7%94
הופמן, לא קאופמן
קאופמן רק יביים ויכתוב את התסריט ויהיה האליל.
זה מעניין
לראות שיש שמות לתופעות מילוליות שלא חשבת שמישהו יטרח להעניק להן אחד.
סינקדוכה. הממ.
מוזר
לגמרי במקרה נתקלתי היום בתסריט של פילוט לסדרה שכתב קאופמן
אולי זה יעניין כמה אנשים כאן, אז בבקשה:
http://www.beingcharliekaufman.com/roomies.pdf
נשמע מעולה....
קאופמן והופמן יכול להיות שילוב מעולה.
+ ראיתי אדפטיישן לא מזמן, ואני חייב לציין שבחיים שלי לא ראיתי תסריט יותר חכם מזה.
נשמע מעולה....
מסקרן לשמוע נימוקים – כך אפשר יהיה להבין מה הופך תסריט ל"חכם".
נשמע מעולה....
לפחות מבחינתי מה שהופך את התסריט לכל כך חכם, הוא שהסרט פשוט משרת את התסריט ולא להפך. + לאחר שראיתי את הסרט התגובה הראשונה שלי הייתה – איך הוא חשב על זה?!
לדעתי התסריט הזה הוא פשוט מופת של כתיבה.
רגע,
איך זה הופך את הסרט ל"מגניב"?
מה בעצם הכוונה ב"מגניב"?
רגע,
את הרעיון של התסריט זאת אומרת, לא את הסרט.
רגע,
עבורי, בהקשר הזה – רעיון לא שגרתי, ש"חושב מחוץ למסגרת" וגורם לי להרגיש ששברו כאן מוסכמה שבדרך כלל לא מתייחסים לקיומה (וזאת מבלי להיגרר לפרובוקציות והגעלות).
הוצאת לי את המילים הפה
אחלה טריק!
זה אחד השמות הגאוניים בהיסטוריה של השמות, בלי ספק.
לא יודעת...
אחרי שקראתי את התסריט של שנב"צ, אני חושבת שאולי בימוי מרסן יכול להועיל לקאופמן. מצד שני, כמובן שאני אנסה לראות את הסרט – בתור מי ששלושה מתוך ארבעת הסרטים שכתב וראיתי נכנסו ישירות לרשימת הסרטים האהובים עלי, אני בהחלט אשמח לגלות שהוא במאי מוכשר כפי שהוא תסריטאי.
אני מסכימה.
גם בעניין הלבטים המסוייגים, וגם בעניין התקווה שאולי בכל זאת הוא לבד יידע לרסן את עצמו במעבר ל"מציאות" (טוב, ביחס לדף).
ואגב, למה קתרין קינר?
אאל"ט שמה מבוטא קיניר.
לא יודע איפה כבר שמעתי על זה,
אבל אין ספק שאני מחכה לזה בכיסוס אצבעות.
צ'ארלי קאופמן תמיד התעלה על הבמאים שאיתם שיתף פעולה – הבימוי של ספייק ג'ונז וג'ורג' קלוני היו אפס לעומת פועלו של קאופמן. 'אפדטיישן', למעשה, הוא הסרט השני האהוב עליי, ואינני רוצה להגיב בשרשור הקשור לסרט, שהרי אני יכול להמשיך לדבר ולדבר ללא הפסק על הסרט, להעלות רעיונות חדשים ולגרוס ישנים, ולטחון את הנשמה של הסרט קצוץ-קצוץ לאבק. היחיד שעמד ברמה של קאופמן היה גונדרי, שגם הוא לא בדיוק 'התעלה' על קאופמן, אלא יותר 'התחלק' איתו על המקום. קאופמן + קאופמן יכול להיות הדבר המרשים ביותר שראיתי בחיי.
התסריטים של קאופמן, אולי חוץ מ'וידויים של מוח מסוכן' (סרט מצויין, אגב) ו'הטבע האנושי' (שלא ראיתי), הם פורצי דרך, בורחים מהתבנית ההוליוודית המוכרת – ואפילו נכנסים לעומקה כדי לחקור את הטבע של היצירתיות (צ'ארלי קאופמן הוא אנטי-הוליווד שתלוי על הוליווד). אני מודה שאינני אהבתי ממש את 'להיות ג'ון מלקוביץ", אבל משאר הסרטים שלו אפשר להבין שצ'ארלי קאופמן הוא שונה, חדש, ולתת לו לביים ולכתוב סרט יכול לחצות את הגבולות השגרתיות של הוליווד – מה שלא נעשה לרוב (נעשה בפעם האחרונה, אם אני לא טועה, על ידי קובריק בדור הזהב שלו. ואני די סבור שהזמן חלף מאז).
לא יודע איפה כבר שמעתי על זה,
תקן אותי אם אני טועה, אבל מההודעה שלך אני מבין שאת הגאונות של קאופמן אתה מסיק רק מ"אדפטיישן" ו"שמש נצחית בראש צלול".
ו'להיות ג'ון מלקבויץ'',
ו'וידויים של מוח מסוכן', שאומנם לא יצירת מופת, אבל התסריט של קאופמן עדיין תסריט מצויין.
וחוץ מ'הטבע האנושי', אלה כל סרטי קאופמן.
ו'להיות ג'ון מלקבויץ'',
זהו, שאמרת שלא אהבת את "להיות ג'ון מלקוביץ"' (אגב, הסרט האהוב עלי של קאופמן) אבל *משאר* הסרטים שלו…
וכאמור, אתה מסכים ש"וידויים" הוא לא פורץ דרך (ולכן כנראה לא מעיד על גאונות).
אגב, "הטבע האנושי" הוא באמת החלקה, אבל לטעמי דווקא הוא מעיד על כך שלקאופמן יש את זה; הלוואי שהפאשלות של כולם היו סבירות כמו זה.
זה שלא אהבתי אותו
לא סותר את העובדה שהתסריט מצויין.
נכון, הוא יותר מדי הייפר-טוויסט בשבילי (הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הייפר-טוויסט, לא זוכר איפה, הייתה שלא במפתיע בהקשר לצ'ארלי קאופמן ואף לסרט הספציפי הזה), העלילה מוזרה והסוף קצת טיפשי בשבילי, אבל 'להיות ג'ון מלקוביץ" הוא אחד היצירות ההוליוודיות המקוריות ביותר מאז מי-יודע-כמה. ראיתי אותו עדיין בעודי פוץ זאטוט שאת חמשת הסרטים האהובים עליי באותם זמנים אני מתבייש לנקוב, אבל אני מניח שאם הייתי רואה אותו היום, וזה היה הקאופמן הראשון שלי, הייתי מכריז בגאווה ש'יש משהו בקאופמן הזה' (אולי זה קצת צבוע להגיד עכשיו, אבל כל מי שראה את 'להיות ג'ון מלקוביץ' יוכל להעיד שצ'ארלי קאופמן סולל את מסלול האבנים הצהובות להצלחתו).
ולגבי 'וידויים…', נכון שהוא לא יצירת מופת, אבל צ'ארלי קאופמן מפגין כתיבה מאוד אפקטיבית, שמועידה על כל מי שיראה אותו שקאופמן לא מאבד טאץ'.
דווקא וידויים מעיד על גאונות
אבל מצדו של הבמאי שלו, קלוני המלך.
דווקא וידויים מעיד על גאונות
אני זוכר את הימים שבהם היה צריך לכתוב בשנה אחת שלושה מאמרים שכל אחד מהם הופך את הפיזיקה על פניה כדי שיקראו לך "גאון"….
אם נמשיך ברוח הדיון שהייתה כאן עד עכשיו, איך אפשר לדעת כבר מסרט בודד שקלוני הוא גאון? ומה בסרט הזה הופך אותו לגאון? אל תבין אותי לא נכון – אני מאוד נהניתי מהסרט, אבל נראה לי שמרוב סופרלטיבים אנחנו קצת מאבדים פרופורציות.
לא הייתי חושב שעדיין תכתוב, בגילך. סחתיין.
אני דווקא מסכים עם הלמינג
יש אינפלציה חזקה בשימוש במושג גאון.
לא נראה לי שזה עניין חדש.
תלוי למה אתה מתכוון ב''חדש''.
אם אני לא טועה, מושג האינדיבידואל הגאון השתרש עם הרומנטיקה, זאת אומרת שהוא בערך בן מאתיים שנה. אבל השאלה החשובה היא מי רשאי למשוח גאונים, ומעגל המורשים הולך ומתרחב. אם בתחילתה תקשורת ההמונים הייתה תקשורת *למען* ההמונים, היום היא תקשורת המונית בכל המובנים של המילה. ככל שאמצעי המדיה מתרבים, הם פותחים יותר עמדות שיש לאייש. ככל שאמצעי המדיה מתרבים, התחרות ביניהם נעשית פרועה יותר. על מנת לשרוד בתחרות, קובעי הטעם מאפשרים מרחב גדול יותר להצהרות בומבסטיות. התוצאה היא שיש יותר ויותר אנשים שמותר להם להגיד "גאון" או "יצירת מופת" בלי להסמיק. עכשיו, כשכל אדם שיש לו חיבור לאינטרנט הוא בלוגר פוטנציאלי, המילה "גאון", מעבר לכמה תחומים מצומצמים כמו השיח האקדמאי של המדעים המדוייקים (ושם, אני מאמין, משתמשים במילה בזהירות רבה), היא חסרת-פשר. גם אם חזרנו למצב פרה-רומנטי, הדרך לשם לא הייתה יכולה להיסלל ללא טכנולוגיה של המאה העשרים ואחת.
מבחינה איכותית בטוח שלא, מבחינה כמותית אולי כן.
גם בעבר יוצרים שהיו "סתם" מוכשרים מאוד (או אפילו זה לא) הוכתרו כגאונים.
אבל יש לי תחושה שבמסגרת העלייה המתמדת בחשיבות ובנפח של שיווק ופרסום בערוצי מדיה חדשים, יותר קל להכריז על אנשים – ולפעמים, לאנשים להכריז על עצמם – כעל גאונים.
נקודות יפות (תגובה גם לנמרוד)
נדמה לי שיש משהו במה שאתם אומרים – הן בטענת השיווק שלך, הן בשאלת הסמכות שעוסק בה נמרוד.
הייתי מוסיף אליה את סוגיית עלייתו של האינדיבידואל, שנמרוד מרמז עליה במופע שונה שלה: בעולם שבו אין אמת אבסולוטית, ושבו כל אחד תופס את עצמו כנזר הבריאה, יש יותר גאונים מטעם עצמם. לדוגמא, לא צריך ללמוד קולנוע כמה וכמה שנים ולראות כמה אלפי סרטים בשביל לפרסם ביקורות קולנוע (אני לא ציני, ואפילו לא ביקורתי).
אלא שלא סתם סייגתי: התחושה שיש שימוש יתר במושג הגאונות בימינו, אפילו אם קל למצוא לה ביסוסים תיאורטיים, אינה אלא תחושה. מחקר היסטורי אמפירי קצר – שבטח כבר נעשה – הוא הדרך הנכונה לבדוק את העניין.
נקודות יפות (תגובה גם לנמרוד)
לא היית ציני או ביקורתי, ובכל זאת לא ברור מה הקשר. לא צריך להיות גאון כדי לפרסם ביקורות קולנוע, ואפילו לא צריך להיות מבקר קולנוע מקצועי. היופי באתר הזה הוא שרוב הביקורת לא מתיימרות להיות משהו שהן לא – ניתוח מקצועי ומעמיק של הסרט. הן לרוב עוסקות בשאלות יותר פרוזאיות שעליהן יכולים לענות גם הדיוטות, כמו האם ניתן ליהנות ממנו, שמשום מה לא חסרים מבקרי קולנוע בימינו שלא מתעסקים בהן יותר.
אבל זה בדיוק העניין
מי אמר שהנאה היא קריטריון לגיטימי לשיפוט סרט? ואפילו אם כן, מי אמר שהציבור מוסמך לשפוט מה מהנה אותו ומה לא?
שים לב שהאתר הזה אינו אתר לאנשים שרוצים דעה נוספת לדעתם של מבקרי הקולנוע: הוא אתר לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע. שניצקליין שייך לדור הקודם, שהניח שסמכות ומומחיות קשורות האחת בשנייה, ושישנה היררכיה של ידע ושל מוצרים תרבותיים – הנחות שרבים מקוראי האתר הזה, כמו הרבה אנשים אחרים בעולם המערבי בימינו, כבר לא שותפים להן.
אבל זה בדיוק העניין
אף אחד לא אמר שזה קריטריון לגיטימי או ש"הציבור" מוסמך לשפוט, אבל אף אחד גם לא אמר שהאתר הזה מוסמך למשהו. בכל מקרה, מה הקשר לגאונות מוכרזת-עצמית?
אם לא הצלחתי להבהיר את עצמי עד עכשיו, זה כנראה זמן טוב לעצור.
הגיע הזמן לעבור לשיטה החרדית. הם יודעים להתמודד עם האינפלציה.
מעתה אמור "הבמאי הגאון ג'ורג' קלוני", וידעו כולם כי התכוונת לומר "הבמאי המוכשר".
אמור "הבמאי הגה"צ מוהר"ר סטנלי קובריק זצוקללה"ה", וידעו כולם כי התכוונת לומר "הבמאי הגאון".
למתי נותנים לקובריק תואר סיר? ותואר אלוהים?
אבל תהיה בעיה.
הרבה בני אדם יתקשו לקלוט ש"הגאון הבמאי" זה שונה לגמרי מ"הבמאי הגאון".*
*זה גם יחייב לקרוא "במאי" סתם לכל נערת בד שחור ואסלה, ואז נראה רשימת קרדיטים שתיראה בערך ככה:
במאי: הגאון הבמאי הצדיק אקס-פ. ננשיאלי.
צילום: הבמאי ד. רוז, ASC
תפריטים והסעדה: הבמאי "פיצוחי קרוני".
לסתם משתתפים זוטרים נקרא ''ב' ''.
קודם כל אני חייבת לציין שיש פה שיא חדש:
פתיל כאורך הגלות שאני התחלתי, אבל אני בקושי משתתפת בו. הישג.
ועכשיו לעניין;
ראשית, ההגדרה של מי שפרסם שלושה מאמרים מרעידי פיזיקה בשנה היא "גאון פיזיקלי". זה שעשה כן עם מתמטיקה הינו "גאון מתמטי". עם ספרות הוא "גאון ספרותי", וכן הלאה. גם בתחום בימוי קולנוע יש מקום לתואר הכבוד "גאון קולנועי".
שנית, אאל"ט התואר גאון ניתן לכל אדם שמנת האייקיו שלו עוברת את 140.
שלישית, לא חייבים לשבור את חוקי הפיזיקה/מתמטיקה/רפואה/פסיכולוגיה/כל תחום אחר כל שנה, חודש או עשור. מספיקה פעם אחת בכדי להעניק את התואר גאון. שהרי כל מי שאחראי לתוצר גאוני כלשהו, בכל תחום, הריהו גאון.
ואיך קוראים לאלה שלא מפסיקים לחדש, להפתיע ולהמציא?
לא יודעת. אולי רב-גאון, על משקל רב-אמן.
רביעית ואחרונה – קלוני ביים עוד סרט, כידוע לך. ושוב – מספיק סרט גאוני אחד בשביל לראות בו גאון. גם אם זו היתה הבלחה חד פעמית, זה עדיין לא מוריד מערך היצירה הגאונית.
קודם כל אני חייבת לציין שיש פה שיא חדש:
קצת רימיתי – איינשטיין כתב את שלושת המאמרים המדוברים פעם אחת בלבד. מאז 1905 הוא לא "שיחזר את ההישג" של שלושה מאמרים מפוצצים שכאלו בשנה אחת (אם כי היו לו עוד הישגים), לכן אני מוכן לקבל גם הוכחת גאונות "חד פעמית".
העניין הוא שהדוגמה של איינשטיין, כשאני מתרגם אותה לקולנוע, היא "עשה שלושה סרטים שכל אחד מהם הפך את הקולנוע על פניו". עזבי את קלוני שעשה עד כה שני סרטים נחמדים ולדעתי הוא במאי עם פוטנציאל – איזה במאי *בכלל* עשה משהו דומה בעשור האחרון? (הראשון שאומר "פיטר ג'קסון", אני יורה בו).
אז אם נותנים תואר "גאון", אולי כדאי שזה יהיה על סמך סרט שעורר יותר מהומה מאשר "וידויים" החביב. (יש לי הרגשה שאלו שנותנים את תואר הגאונות לא בדקו את ה-IQ של קלוני).
מצד שני
שרון סטון (154) וג'ינה דיוויס (153) אכן ראויות.
אחחח… האירוניה.
אז אולי בעצם,
זה לא שלא מייצרים סרטים טובים יותר, אלא שמייצרים אותם בתכיפות כזאת נמוכה, שהגיאונים ("גיבורים") של הקולנוע חסרים כדי למלאות את החסר?
אני מתאפק שלא להוסיף הערת קובריק להודעה הזאת. מתאפק מאוד.
''נותנים'', זו בסך הכל אני
ודעתי האישית. לא כולם חייבים להסכים.
וטרנטינו עשה את זה, למרות שהוא התקלקל, וגם צ'רלי קאופמן עשה את זה. אולי לא בעשור האחרון, אבל כמה פיזיקאים עשו את זה בעשור האחרון? וכמה מאז איינשטיין?
ואגב, אני תומכת גלויה של גאונות שקטה, בינינו.
אני לא חושבת שהישגים צריכים להיות מרעישים בכדי להיות גאוניים. ובל נשכח גם שהכל סובייקטיבי, כשמדובר באמנות.
המין האנושי
באמת אין לי מושג איך הסרט הזה נחשב לבינוני מינוס. זה אחד הסרטים הכי גאוניים עם התסריט החכם ביותר שאיי פעם ראיתי עם מלא שורות גאוניות שדורשות להיכנס לשורות שחייבים לדעת לצטט.
המין האנושי
למשל?
המין האנושי
אני תומך במה שהוא אמר ואולי אנסה להגדיר מה אני מצאתי גאוני בתסריט:
רוב רובן של השורות בסרט הן הוכחה לכך שאנשים אומרים משהו אחד, חושבים על משהו אחר ועושים משהו אחר לגמרי, לעיתים הפוך.
וכעת דוגמה תחומה, שהיא ספוילר ממש לא רציני –
כשפטרישיה ארקט מדברת עם הקוסמטיקאית שלה, האחרונה מסבירה לה שמראה חיצוני לא חשוב. ארקט רוצה לסדר לה חבר מדהים שלה, אבל גמד. הקוסמטיקאית מבטלת את ההצעה, שוכחת לגמרי מה שאמרה שניה קודם. והשיא – כמה סצינות מאוחר יותר אנו פוגשים שוב בקוסמטיקאית, ובבן זוגה החדש והגמד…
סוף
אז אני לא בטוח בקשר ל"ציטוטים לפנתיאון", אבל זה בהחלט אחד הסרטים הכי כתובים היטב שאני ראיתי (במיוחד הסצינה הלפני אחרונה, שעושה בעיניי את כל מה שרקוויאם לחלום ניסה לעשות, אבל בארבע שניות בלבד)