ביקורת: עיר אפלה

רגע לפני "המטריקס", אבל ממש רגע לפני, יצא סרט נוסף על אדם שמגלה שהעולם שמסביבו הוא לא מה שנדמה.

בסוף שנות התשעים יצא לקולנוע סרט מד"ב מהפכני. אדם מגלה שהעולם שלו הוא לא מה שהוא חשב; יש סוכנים מסתוריים בלבוש אחיד שאחראים להשתיק את כל מי שמגלה על כך; הגיבור נרדף על ידם והוא צריך להאמין בעצמו כדי להשיג כוחות על טבעיים. בסרט משולבים אפקטים מדהימים לזמנם, ועל העלילה כולה פיזרו קומץ פילוסופיה שיכול להניע דיון ארוך על המהות האנושית ועל מה מגדיר אדם להיות מה שהוא.

אני מדבר על 'עיר אפלה', כמובן. למה, על מה חשבתם?

טוב נו, כבודו של 'המטריקס' במקומו מונח; אבל אם את ההצלחה המטורפת שלו אי אפשר לקחת ממנו, את הקרדיט לרעיון – אפשר בהחלט. אלכס פרויאס עשה את זה, והיטב, עוד לפני האחיות וואשבסקי.

ג'ון מתעורר באמצע הלילה. המילים 'אמצע הלילה' הן לא במובן הכללי של 'התעורר משנתו', אלא בדיוק באמצע הלילה: השעון מראה חצות ומשום מה המחוגים לא זזים. הוא מוצא את עצמו בתוך אמבטיה בחדר חשוך למחצה ולא זוכר כלום: איך קוראים לו, איך הוא הגיע לשם, איפה זה בכלל 'שם' ו – אלוקים אדירים!!! למה יש גופה בחדר הזה???

"אתה מבולבל מאד", מאבחן בחוכמה זר מסתורי שמתקשר באותו הרגע לטלפון שבחדר, סליחה, זירת הרצח; אבל אל תיקח את הזמן להרגע, אלא תפוס את עצמך הכי מהר שאתה יכול וברח משם, כי באים לחפש אותך.

מה? מי? למה? איך? מתי? הסרט לא טורח בתחילה לענות על אף שאלה והצופה מבולבל בדיוק כמו הגיבור שלו. מה לכל הרוחות קורה כאן? למה הכל כל כך מוזר? למה אנשים נרדמים בצורה משונה באמצע פעילות? אנחנו תמהים יחד עם ג'ון, והבימוי הקלסטרופובי מכניס אותנו היטב לתוך האווירה המסתורית. משהו מאוד מאוד לא בסדר כאן.

לא רק האלמנטים העל טבעיים נראים לא כשורה, אלא גם הדברים ה'רגילים' האחרים שרואים במקביל – למשל נערה חיננית, זמרת במועדון לילה שנפרדה לאחרונה מבן הזוג שלה; או מפקח משטרה שחוקר תיק של רוצח סדרתי. הכל מוזר, אפל ואפוף בערפל מסתורי.

וזהו, כל מילה נוספת תהיה ספוילר לאחד מגדולי סרטי המד"ב שנוצרו אי פעם.

בבסיס הסרט עומדת השאלה הישנה "מה הופך משהו לאנושי". זאת לא שאלה חדשה, כמובן: בלייד ראנר, אולי אבי הז'אנר של המד"ב האפל, טיפל בה כבר קודם על אותה הסקאלה של הרעיונות שב'עיר אפלה'; אבל הבמאי אלכס פרויאס הצליח להכניס את הפרמיס הכללי בצורה אורגנית לעלילת מסתורין שבה העמימות וחוסר ההבנה המוחלט מה מתרחש בעצם נותנים לצופים הזדמנות להזדהות עם הפילוסופיה עצמה.

כשאני נותן קרדיט לבמאי על הצלחתו, אני מכוון בעיקר לבחירות שלו בשילוב כל האספקטים של הסרט כדי להביא את הרעיון למסך בצורה הקולעת ביותר. כל בחירה בסרט – בתסריט, בצילום, בעריכה, במוזיקה – משרתת בצורה מושלמת את המטרה הזו: הכל מואר חלקית בלבד באורות שמכבידים על העין ובעצם מסתירים יותר ממה שהם מראים; אנחנו חותכים מסצינה לסצינה בדיוק בזמן הדרוש כדי לפרוש את כל התהיות מול עיני הצופה ואז לפרק אותן; הצלילים שברקע, פרי הלחנתו של טרבור ג'ונס, מלחיצים בדיוק במידה הנכונה ואחראים במידה רבה לאווירה המדהימה שהסרט יוצר.

או למשל, חלק משמעותי מהאפקטים, שמתגלה כמי שהקדים לא רק את המטריקס, אלא גם את 'התחלה' ו'דוקטור סטריינג". זה לא ההיקף (הקטן יותר מטבע הדברים), אלא השימוש הכל כך נכון בעיוותי מציאות כדי להעביר אווירה או מסר. אין כאן קטעים 'מגניבים'. יש כאן קטעי WTF, והם עושים יופי של עבודה.

מה שאולי הכי מרשים במכלול הזה, הוא כמה הסיפור סומך על הצופים. ההסבר הגדול לתעלומה ניתן אמנם, אבל לא כהסבר של "1, 2, 3", אלא יותר כמו אישור לצורת הפאזל השלמה שצופה מרוכז כבר בנה לעצמו. זו אחת הפעמים הבודדות שאני זוכר בה ההסבר בתוך הסרט לדמות שלא מבינה מה הולך באמת מיועד לה, ולא רק לצופים.

צוות השחקנים נותן את חלקו ומרשים גם הוא. רופוס סיוול, שמגלם את הגיבור, דווקא לא מתבלט מאד, למרות שהוא ראוי לשבח על שאינו נופל להסטריית יתר כפי שעשו שחקנים אחרים בתפקיד "מי אני ומה קרה לי לעזאזל". ג'ניפר קונלי עושה עבודה נהדרת כבת הזוג, והיא מאופקת ונחושה ואבודה ומלאת תקווה גם יחד. וויליאם הארט כמפקח המשטרה גם מצוין, אבל התפקיד שהעיף לי את הסכך היה זה של קיפר סאת'רלנד. צפיתי בכל העונות של '24', ועדיין הייתי צריך כמה וכמה קלוזאפים עקשניים כדי לזהות את השחקן.

שאלה שאין לי תשובה ברורה לגביה היא למה לא כל השותפים ביצירה הזו התקדמו הלאה בהוליווד. נכון שאת קיפר סאת'רלנד לא צריך להציג, וגם לא את קונלי או את הארט; אבל רופוס סיוול, הגיבור הראשי, בלט הרבה פחות מאז, הבמאי אלכס פרויאס בכלל הגיע לביים טראש (גם אם טראש יקר) כמו 'מלחמת האלים' וצוות התסריטאים כולל את דיוויד גוייר, שהפך מהבטחת איכות למי שכתב את 'איש הפלדה'. כיוון שהוא רק אחד מתוך שלושה, אולי יהיה נבון יותר להניח שהוא הצליח לא להרוס. מי שכן המשיך לעשות חיל ביצירות מד"ביות שכוללות צילום יפהפה הוא הצלם דאריוש וולסקי, שצילם את החלקים האחרונים בסדרת 'הנוסע השמיני' וגם הפגין יכולת צילום של מיתולוגיה פנטסטית בסדרת 'שודדי הקאריביים'. וולסקי הוא יאנוש קמינסקי שעוד פחות מכירים את השם שלו: צלם מגוון ומיומן מאד.

אז נכון, הקליימקס של 'עיר אפלה' קצת מפוספס. אולי בגלל שבסצינת האפקטים הגדולה שבסוף העסק כולו לא התיישן טוב, ואולי בגלל שמשהו בפתרון מרגיש קצת קל מדי. אבל אלו לא ממש מפריעים לחווייה המשמעותית הכוללת.

אם לחזור לפתיחת הביקורת, שנות התשעים התאפיינו בכמה יצירות שעסקו במה שקורה בתוך ראשו של האדם – החל מ'זיכרון גורלי', 'המופע של טרומן' (שלא ראיתי) וכמובן 'מטריקס'. כל אלו נכנסים לעיתים תחת ההגדרה "סרט שגורם לך לחשוב", אבל מבחינתי, זהו ההבדל העיקרי בין הלהיט של האחיות וואשובסקי ל'עיר אפלה': 'מטריקס' פשוט מגניב מדי מכדי להכניס באמת את הצופה לאווירה פילוסופית מחשבתית, והוא לא מרגיש כמו סרט מד"ב רציני. עיר אפלה, לעומת זאת, באמת גורם לחשוב ולהרהר, בעיקר בזכות החוכמה בה הוא קודם כל מצליח להכניס את הצופים לעולמן של הדמויות.