ביקורת מרובעת: נערה במאה ה-20, המנצחת, איש ושמו אוטו, ויטני

מסחטת הדמעות של נטפליקס שעברה מתחת לראדאר, הבעיה עם הביופיק של ויטני יוסטון, ועוד.
שם רשמי
נערה במאה ה-20
שם לועזי
20th Century Girl

הנה מה שקרה: תהליך היציאה של "המנצחת" הלך והתקרב, ולא הצלחתי לנסח משהו חכם, יפה ומעניין שיעמוד ברמה של הסרט. בינתיים, השלמתי שני סרטים שדווקא היה לי כמה דברים מה להגיד עליהם, אבל הרגיש שהרגע שלהם עבר. ואז, בהמלצה אקראית נחשפתי לסרט בנטפליקס שלא ראיתי שמישהו מדבר עליו אבל נראה לי שדווקא יש קהל שיהנה ממנו ומפה לשם החלטתי לפתור בעיה עם בעיה, והנה לפנינו 4 ביקורות קצרות מהרגיל על 4 סרטים שונים באיכותם.

נערה במאה ה-20

עוד מעט נגיע לביקורות על הסרטים של עונת הפרסים, אבל קודם אני רוצה לדבר על סרט קוריאני שנחת בנטפליקס באוקטובר ולא זכה להרבה תהודה בארץ, לפחות לא בקרב חובבי קולנוע, כי לדבר על דרמות רומנטיות זה לא מגניב. כולם יודעים שדרום קוריאה היא מעצמה של דרמות רומנטיות, אבל כמו ערוץ "ויוה", זה מסוג הדברים שנועדו לעקרות בית נואשות או משהו, לא לאנשים רציניים שרואים סרטים רציניים. אבל, נו, מדי פעם מתעורר בך הצורך לצפות בבני נוער מאוהבים שלא יכולים להודות ברגשות שלהם בעודך צועק "רק תגידי לו איך את מרגישה, יא אהבלה!", ו"נערה במאה ה-20" מצליח בכך מעל ומעבר.

חברתה הטובה של נא בור-אה טסה לארה"ב לעבור ניתוח מיוחד שאמור לטפל בבעיית לב שממנה סבלה כל חייה. אלא שרגע לפני שהיא טסה היא נתקלת בבחור כלשהו ומחליטה שהיא חייבת להישאר כי היא לא יכולה לדמיין את חייה בלעדיו. בור-אה, שמעוניינת שחברתה תמשיך לחיות, אומרת לה שהיא תמצא כל פיסת מידע על אותו בחור בזמן שהיא תעבור את הניתוח. חברתה מתרצה, וכך בור-אה מוצאת את עצמה עוסקת בסטוקריות קלה (זה בסדר כי היא בת 17, חמודה ובשנות התשעים) בניסיון להשיג מידע על הבחור שיש לה רק את שמו. בדרך היא מבלה הרבה זמן עם החבר הטוב שלו, ודברים מסתבכים, רגשות מתפרצים, וכולם בוכים.

אין לי ניסיון רב עם הדרמה הרומנטית כסוגה (שהיא כמו קומדיה רומנטית, חוץ מזה שבמקום לסיים עם דמעות של שמחה כי כולם אוהבים את כולם למרות שזה כנראה זוג רעיל, מסיימים בבכי כי לפחות אחד מהם מת או רוח רפאים או משהו), ועדיין אין ספק שה"נערה במאה ה-20" לוקח משהו כמו "היומן" בעיניים עצומות. זה לאו דווקא כי השחקנים הראשיים טובים יותר מרייצ'ל מקאדמס וריאן גוסלינג (אם כי בתפקידים האלה, הם די כן) אלא בעיקר כי הדמויות (שמתגלות כרב-ממדיות למדי) מתנהגות בצורה שהיא מצד אחד סבירה ומעוררת הזדהות, אבל מצד שני מסרבלת את העלילה במקום לפתור דברים בדרכים פשוטות, כמו להגיד את האמת אחד לשני. גם הבחירה למקם את העלילה ב-1999 הופכת פעולות כמו להודיע למישהו "אני לא בבית" ממשהו שאפשר לשלוח במסרון לסאגה רגשית שלמה.

לאורך רובו, "נערה במאה ה-20" עושה לך קווץ' בלב (של שמחה ושל עצב) באמצעות הניואנסים העדינים ביותר. הסוף שלו לוחץ על מסחטת הדמעות קצת מעבר לגבול הטעם הטוב, אבל אין ספק שזה פשוט סרט מקסים, וקשה שלא ליפול בקסמה של הגיבורה הראשית שלו, בבחיר ליבה, ובכל צוות השחקנים בכלל.

ויטני – I Wanna Dance With Somebody

הנה הבעיה עם הביופיק של ויטני יוסטון: העריכה שלו נוראית. דמויות נכנסות ויוצאות מהחיים שלה ומדי פעם אין לי מושג מי הן. למרות שהסרט מספר את אחד מהסיפורים הכי לעוסים שאפשר לדקלם מתוך שינה, לא מעט פעמים הוא הצליח לבלבל אותי לחלוטין וללא צורך בנוגע לסטטוס של ויטני עם חברת התקליטים, החברים שלה ובן זוגה, ובנוגע לתקופות שבהן כל זה מתרחש. ואם עריכה נחשבת מדי פעם לבס של עולם הקולנוע – אומנות שקטה שסוחבת את כל העסק – אז "ויטני" מדגים איך עסק כמו ביופיק שגרתי מתפרק בלי עריכה מוקפדת. הרי זה סרט שאמור להיות פשוט וקל לצפייה כמו לקחת סוכריה מאיש שמחלק סוכריות, ואפילו אם קשה להתלהב ממנו עדיין אפשר להיכנס לקצב. אבל ל"ויטני" פשוט אין קצב.

לא, בעצם, הנה הבעיה עם הביופיק של ויטני יוסטון: הוא פחדני. נכון, גם "רפסודיה בוהמית" הצניע לא מעט את החגיגות והטירוף של פרדי מרקורי, אבל אפשר לספר את הסיפור של להקת קווין גם בלי הסמים והמסיבות. אי אפשר לעשות את זה עם ויטני יוסטון: ההתמודדות עם ההתמכרות לסמים לקחה לזמרת המוכשרת משהו כמו חצי מהחיים שלה. אבל הסרט מפחד להציג את הגיבורה שלו באור שלילי, וכך אנחנו נמנעים מלראות את ויטני מתפרקת, פוגעת במישהו, פוגעת בעצמה או מגיעה למקומות אפלים באמת. בעיני הסרט, הסמים שהיא מכורה אליהם הם כמעט כמו התמכרות ליריקת סמוחטות על הרצפה – דבר שכדאי שהיא תפסיק, אבל הרסני רק למוניטין שלה. אבל בעיני הציבור, ויטני יוסטון היא קודם כל הסיפור על אישה שלא הצליחה לנצח את המחלה שהיא התמודדה איתה, ולא רק השירים שלה.

וזאת, בעצם, הבעיה עם הביופיק של ויטני יוסטון: בתור סרט שאמור לחגוג את השירים שלה, הוא די נמנע מזה. הרי הסרט עצמו מציין שהיו לוויטני איזה שבעה להיטי ענק ברצף, אבל לא ברור לנו מה הם והסרט לא ממש מתעכב עליהם. זה לא שהסרט לא מציג את השירים שלה בכלל, אבל הוא נמנע מלהפוך אותם לרגעי שיא שירקידו את כל האולם. להיט כמו "אני רוצה לרקוד עם מישהו" מקבל הצצה לתהליך העשייה שלו, אבל אין התענגות על השיר עצמו, אין איזה רגע שמצולם באופן מלהיב שיגרום גם למי שלא מחבבים את השיר להרגיש איזושהי הערכה. אני לא יודע מה הקטע, גם ב"אלביס" לאורך כל החלק הראשון די נמנעו מלהשמיע שירים של האמן שלשמו באנו, אבל לפחות שם פיצו על כל העסק עם טירוף באז לורמן-י. קאסי למונס, נראה לי שכולם יסכימו, היא לא באז לורמן.

טוב, אולי אני לא יודע מה הבעיה של "ויטני". אבל אני יכול להגיד לכם מה הדבר הכי טוב בו: נעמי אקי, שמצליחה לזרוח גם בסרט שלא נותן לה את רגעי הדרמה, השירה או האנרגיה שהיא צריכה. אני מקווה שהתפקיד הגדול הבא שלה יהיה בסרט שהוא אשכרה טוב.

איש ושמו אוטו

טום הנקס מגלם איש ושמו אוטו שרוצה להתאבד לאחר שאשתו מתה, ואני אומר לכם את זה פה בשורה הראשונה של הביקורת כי משום מה אף אחד שמפרסם את הסרט לא רוצה שתדעו את זה. אבל מה לעשות, זאת העלילה. כלומר, זאת נקודת המוצא שלה – אוטו רוצה להתאבד, אבל מגלה שהשכנים (או הגורל) מפריעים לו בכל פעם וכך במקום להצטרף אל אשתו הוא מתחיל להיפתח אל שכניו החדשים והישנים כאחד.

אין ספק שבתור סרט בז'אנר ה"איש זקן וקשוח נפתח לאט-לאט לאנשים צעירים עד שהם מוצאים דרכים לעזור אחד לשני", "איש ושמו אוטו" עושה את העבודה. אני יודע שכולנו הרמנו גבה על הליהוק לתפקיד הראשי, אבל טום הנקס עומד במשימה ומצליח לשכנע כזקן נרגן, גם אם זאת לא ממש פסגת הקריירה שלו. לעומתו, מריאנה טרבינו כשכנה ההריונית גונבת את ההצגה, ומצליחה להיות תמיד חמודה וחייכנית מבלי להיות מתוקה מדי.

החיסרון הגדול של הסרט הוא שמחצית ממנו היא פלאשבקים מיותרים שבהם טרבינו לא משתתפת ואפילו טום הנקס לא איתנו, כי ליהקו לתפקיד אוטו הצעיר את אחד מהאנשים שהכי פחות דומים לטום הנקס הצעיר אי פעם. הפלאשבקים מתארים את תחילת חייהם המשותפים של אוטו ואשתו, שהם שני גיבורים חסרי כריזמה וכימיה, וכל דבר שיש להגיד עליהם כבר היה אפשר להסיק מהעלילה הראשית. יש עוד כמה בעיות כמו קווי עלילה שמרגישים קצת כפויים למרות שאני יודע שהם היו גם במקור (קרי הספר והסרט שעליהם "אוטו" מבוסס), אבל כשהדמויות מספיק חמודות קל להתעלם מחסרונות כאלה.

לפני כמה שנים, סרט כמו "איש ושמו אוטו" היה יכול להיות מתחרה רציני בעונת הפרסים, אבל ההפצה המאוחרת שלו והטעמים המשתנים השאירו אותו לפתע בכיסא אחר: בכיסא הקראוד פליזר שמחזיר מבוגרים לאט לאט לקולנוע. וכסרט שמספק קהל, הוא פשוט אחלה.

המנצחת

"המנצחת" הוא סרט שלא ראוי לסתם ביקורת, אלא לניתוח מעמיק. זה סרט שההחלטה האם לצפות בו הוכרעה עוד לפני שהתחלתם לקרוא את הביקורת הזאת: או שסרט דרמה עם קייט בלנשט כמנצחת מפורסמת שמתחילה קצת לאבד את זה כבר היה ברשימת הצפייה שלכם וכל מילה רעה שאני אגיד עליו תבזבז לכם את הזמן; או שסרט מבקרים באורך שעתיים וחצי שכמעט לא קורה בו כלום הוא לא משהו שתראו בלי סיבה ממש טובה, וביקורת מהללת היא לא סיבה טובה מספיק.

אז למה בכלל לדבר עליו? כי זה אחד מהמועמדים הגדולים של האוסקר וצריך להגיד עליו משהו. אז הנה אותו משהו על "המנצחת": הוא סרט שמתחיל טוב' עובר דרך סצנה נהדרת בשוט רציף, נמרח לשעה של סצנות איטיות עם התקדמות עלילתית נרמזת שבקושי מקדמת משהו, ואז נזכר שמשהו בכל זאת צריך לקרות אז הוא דוחס את כל ההתרחשויות האשכרה מעניינות לתוך עשרים דקות שאמורות להיות שיא רגשי, אבל במקום זה משאירות טעם של "רגע מה לא חכו שנייה".

מובן שקייט בלנשט טובה פה, אבל יש בזה משהו כמעט מובן מאליו: "המנצחת" משתמש בחוזקות של בלנשט אבל אף פעם לא מאתגר אותה או מוציא ממנה משהו חדש. כן, הופעה טובה של קייט בלנשט תמיד תגיע לרשימת ההופעות הטובות של השנה, ואני מבין את זה – זאת קייט בלנשט, והיא הופכת את לידיה טאר בקלות למישהי שכמעט ברור שתמיד הייתה חלק מעולם התרבות שלנו; אין פלא שאנשים רבים חושבים שמדובר במישהי אמיתית (היא לא), כי בלנשט והסרט מצליחים מהשנייה הראשונה להפוך אותה לא רק לדמות אלא לאייקון. במובן מסוים, טאר היא ריכוז כל הדברים שבלנשט יודעת לעשות בדמות אחת. וזה מרהיב – בלנשט היא שחקנית נהדרת – אבל גם מדי פעם משאיר אותך עם תחושת של "זה הכל?".

אבל כאמור, זאת בסך הכל דעה, וסרט כמו "המנצחת" מצריך יותר מדעה. עוד יכתבו מאמרים ועבודות סמינריוניות על השימוש של הסרט במוטיבים כאלה ואחרים, על הדיון שלנו בתרבות הביטול, ואני בטוח שחובבי מוזיקה קלאסית בכלל ייהנו מהסרט הזה ומשלל הרפרנסים שעוברים להדיוטות מעל הראש. אבל לשאלה הבסיסית שאמורה להיות בלב כל סרט: האם יש משהו מהנה בצפייה שלו – לא בהרהורים אחר כך, לא בדיון עליו, אלא בסרט עצמו – "המנצחת" נותן רק תשובה חלקית.