ביקורת: אנטמן והצרעה: קוונטומאניה

הסרט הגדול על גיבור העל הקטן לא מצליח לפתוח את השלב החמישי בתנופה שהיינו רוצים.
שם רשמי
אנטמן והצרעה: קוונטומאניה
שם לועזי
Ant-Man and the Wasp: Quantumania
סרט מס' 3 בסדרת אנטמן

"תמיד יש לאן לגדול", אומר מי שאומר בסרט החדש של אנטמן (והצרעה, שמופיעה בכותרת הסרט למרות שהיא די מיותרת פה). ועל כך אני מוסיף: זה אולי נכון, אבל לא תמיד יש טעם.

עד כה, הסרטים הקודמים על הגיבור שכוח העל שלו הוא להיות מאד קטן היו גם הם "קטנים" וחביבים, בלי יומרות לעשות יותר מדי. זאת הייתה החוזקה שלהם, וזה היה מאפיין חביב שייחד את דמותו של סקוט לאנג עצמו בין כל שאר הנוקמים שגורל העולם מונח על כתפיהם באופן קבוע.

ודווקא על גיבור העל הקטן הזה הוטלה המשימה לפתוח בקול רעש גדול את שלב 5 של מארוול. השינוי המהותי הזה מלכתחילה לא בישר טובות, ולכן אין הפתעה גדולה בכך ש"קוונטומאניה" הוא סרט לא משהו – בטח אחרי השנתיים הכי לא משהו שהיו למארוול מאז ומעולם. ההפתעות, אם ישנן, הן בגזרת… לא, בעצם אין הפתעות בשום גזרה. לא משנה. הייתי מתנחם אולי אם היותו של הסרט צפוי מהרגע הראשון הייתה הבעיה היחידה שלו, אבל גם זה לא המצב.

הסיפור הפעם: סקוט לאנג מפרסם ספר על קורותיו ונהנה מתשומת הלב הציבורית שהוא זוכה לה, גם אם לפעמים אנשים מתבלבלים בינו לבין ספיידרמן – יותר מדי חרקים בסביבה. בינתיים הבת שלו קאסי (קתרין ניוטון, שהחליפה משום מה את אמה פורמן שגילמה את הדמות ב"סוף המשחק" אבל לא נורא כי היא חמודה) חושבת שהוא צריך להיות יותר מעורב במעשים "גיבוריים" ולא להסתפק בנפנופים הקבועים ממעריציו, ומתברר גם תוך כמה דקות שמשום מה היא מדענית גאון לפחות כמו טוני סטארק ומפתחת במחסן של האנק פים (מייקל דאגלס האנמי למדי) טכנולוגיה שמאפשרת קשר עם הממד הקוונטי. מפה לשם, סקוט וקאסי, הופ וואן-דיין (אוונג'לין לילי, אנמית כנ"ל) ושני ההורים שלה (דאגלס ומישל פייפר, אנמית… הבנתם) נשאבים לכוכב לכת חייזרי וממוחשב לממלכה הקוונטית (והממוחשבת), ומגלים שמחכה להם שם אויב רב עוצמה שחיפש את ג'נט וואן דיין כבר הרבה מאוד זמן. מעניין מי זה. אולי ההוא מהסצנה שפותחת את הסרט.

בהתחלה, יש להודות, העסק הזה נחמד. הקפיצות הזריזות בסיפור – בוודאי בנוגע לקאסי – מאולצות נורא, אבל הממלכה הקוונטית אכן מעניינת. ישבו פה מעצבי הפקה ואנימטורים שהפגינו יצירתיות לא רעה במשך סיקוונסי ההיכרות עם המקום החדש והמוזר, גם אם לפעמים כל הרעיון היה "מישהו עם ראש ברוקולי" עם שורות שנשמעו כאילו נכתבו בידי טאיקה וואיטיטי.

אבל אחרי המגניבות הראשונית, הסרט מפסיק לנסות להפתיע והופך פשוט לנורא סטנדרטי, מכל בחינה שהיא. למשל: כוח העל של אנטמן – להיות ממש קטן – לא משמש פה לכלום. אבל לכלום. עזבו את זה שלא ברור גם במסגרת הפנטזיה של "חלקיקי פים" איך בדיוק העסק הזה עובד בממד הקוונטי שאמור להיות גם ככה זערורי לאין שיעור; אבל גם אם בולעים את זה, אין כאן שמץ מכל הסצנות המגניבות בסרטים הקודמים שבהן הגודל הפצפון היה כל הקטע. לפעמים סקוט קטן לרגע, בועט במישהו וגדל חזרה. וזהו.

פייטון ריד כן מוכיח שהוא יודע לביים אקשן, ובמערכה הראשונה למשל הוא מביים סצנת אקשן מורכבת בשוט אחד, מהסוג של "אמאל'ה שדה קרב משוגע והכל מתפוצץ מכל הכיוונים מה יהיה אלוהים אדירים". והוא עושה את זה טוב. אבל אני לא מגיע לאנטמן בשביל סצנות שדה קרב שלא מתרחשות על רכבת צעצוע או מסביב לצמיגים של מכוניות או בין כלי מטבח מתעופפים.

גם ההומור לא יותר מסביר. יש כמה בדיחות טובות, פול ראד יודע להצחיק וזה לא השתנה, אבל גם התחום הזה לא ממש מחדש. אישית אני כן נהניתי מגימיק אחד חוזר שקשור לדמותו של המתנקש מודוק – דמות קומיקס מגוחכת וגרוטסקית – וגם לעבר של אנטמן ביקום הזה, אבל אחרים סביבי הגיבו לו ממש רע וקשה לי לומר שאני לא מבין למה. עניין של טעם.

גם הוויזואליה לא מתרוממת יותר מדי. בכמה שוטים כאן ניסה פייטון ריד להתחרות במוחו הקודח של סם ריימי וסיקוונס מעבר היקומים מ"ממדי הטירוף"; זה נחמד, אבל נשכח.

אבל הבעיה הכי גדולה של הסרט היא ש"נחמד ונשכח" היה אחלה תיאור לשני סרטי אנטמן הראשונים, והייתי חותם עליו גם כאן אילולא היוצרים העלו במודע את הרף – את הדרמה, את האיום, את הסקאלה של הכול בערך – וזה פשוט לא נוחת בהצלחה, ומתגלה כסרט שלא מצדיק את כל ההמולה הזאת.

כל הקונספט הבסיסי של "הממד הקוונטי" בעצם לא משרת שום דבר. קאנג, הנבל של הסרט, שולט בעולם הזה, שיכול להיות עולם חייזרי שדומה לכל העולמות החייזריים שכבר ראינו; התירוץ של הסרט להיותו בממד הקוונטי דווקא הוא ש"זה מחוץ למקום ולזמן". הבעיה הקטנה היא שהסרט לא עושה שום שימוש במידע הזה, ואם ציפיתם לאיזה משחק מגניב עם הזמנים או עם המקומות, מצפה לכם אכזבה. רק קטע אחד מנסה לעשות משהו עם פיצולים הסתברותיים שקיימים סביב כל הנושא הקוונטי, והוא נחמד בפני עצמו, אבל גם הוא לא מותיר שום חותם על העלילה.

"אבל נו," יאמרו מי שיאמרו, "העיקר שהכירו לנו את הנבל הגדול של סאגת המולטיוורס! אז איך קאנג הכובש?"

אז זהו, שהוא קצת מאכזב. אני מאלה שהתלהבו לבלי הכר מההופעה הכבירה של ג'ונתן מייג'ורס ב"לוקי" (שבה הוא גילם בפעם הראשונה גרסה אחרת של קאנג), והציפיות שלי ממנו בסרט הנוכחי היו די גבוהות. החלק הטוב הוא שגם פה מייג'ורס יודע מה הוא עושה, וזה די מרשים שהוא מצליח לתת הופעה שמזכירה את מה שהוא עשה שם ועם זאת להיות שונה לגמרי. אבל אם הווריאנט ההוא של קאנג נבנה ביעילות מדהימה כמי שהצליח להתגבר על פאקינג אבני האינסוף, קו העלילה של הווריאנט הנוכחי לא מפותח מספיק. או בכלל. הוא אויב די סטנדרטי, עם כוחות לא מוגדרים, ולעומת העקביות ההיא צריך להודות שפה הוא פשוט מחופף. השורה התחתונה היא שאני עדיין רוצה עוד ממנו – ובהחלט אקבל, לפי השם של "הנוקמים 5" – אבל באופן כללי הציפיות שלי מקאנג ירדו במקום שיקרה ההיפך. בכל מקרה יש עוד סיכוי: את ת'אנוס לא באמת ראינו עד מלחמת האינסוף, ובמחי סרט אחד הוא נהפך לנבל האייקוני שהוא. מייג'ורס לא פחות מוכשר מג'וש ברולין, והכול עניין של כתיבה מוצלחת. מעניין מי באמת התסריטאי של "הנוקמים: שושלת קאנג"… אהמ, נכון לכרגע, זה אותו אחד שכתב את "קוונטומאניה". אאוץ'.

אז מה היה לנו כאן? כתיבה בעייתית, שחקנים שלא מתאמצים, נבל שאינו זכיר ואם לא הזכרתי את זה עדיין, גם פחדנות לשמה שאחראית להחלטה אחת בסוף הסרט שבלעדיה הייתי מעריך אותו יותר ובצורה משמעותית. וזה עדיין בסדר, באמת; מארוול היו ונשארו טובים בלעשות בידור סבבה. אבל לזה הכול מתנקז, כי הסרט כן מנסה להיות גדול ומשמעותי, ולהציג רף חדש של איום ליקום המוכר, ובמקום כל זה הוא פשוט נורא סטנדרטי. וזה מעצבן. הוא לא רע, הוא פשוט בסדר, ובשלב הזה רק להיות בסדר זה פשוט לא מספיק.


שתי סצנות קרדיטים, שתיהן "מקדמות עלילה", ולטעמי האישי, השנייה מביניהן היא מבין המוצלחות שהיו למארוול. שווה להישאר.