כמה מילים על כמה סרטים ישראלים שעכשיו בקולנוע

כמו סידני סוויני, גם דרור קרן מככב בשלושה סרטים בתקופה האחרונה כאשר רק אחד מהם שווה משהו.
שם רשמי
חדר משלו
שם לועזי
A Room Of His Own

בשבועות האחרונים יצאו כמה וכמה סרטים ישראלים ולא כמנהגי, התעלמתי מהם. הסיבה היא כזאת: את כולם ראיתי לפני מה שמרגיש כמו איזה 12 שנה, חלקם לא בחוויה הקולנועית שתוצע למי שיראה אותם כעת, ומכולם סלדתי ברמה כזאת או אחרת. 

"המנצחים", נניח, הרגיש כמו ניסוי שכולי רוצה להתמסר אליו ופשוט לא עובד – ומי יודע, אולי (אם כי לא סביר) הפתיחה המחודשת שנתנו לו מצליחה לארוז אותו טוב יותר, מה שנתן לי מספיק מקום לדלג על ביקורת עליו כי מצד אחד לא רציתי לראות שוב, ומצד שני לכאורה באמת לא הוגן לבקר סרט עם פתיחה אחרת לחלוטין.  אבל על שני הסרטים האחרים – "בית" ו"טור פרידה" – כבר אין לי תירוץ, וחוסר הכתיבה עליהם נובע יותר מהעובדה שכתיבת ביקורות שליליות בארץ זה עסק לא משתלם רגשית. זה לא שכל ביקורת שלילית נתקלת בהתנגדות, אבל כן, כמעט כל ביקורת שלילית בארץ על יצירה ישראלית תזכה אותך בתגובות (מדי פעם מהיוצרים עצמם) שמתחילות בביטול הדעה שלך. לא "וואלה, אני דווקא אהבתי", אלא "לא הבנת", "לא ראוי לכתוב ביקורת קוטלת על יצירה מקומית" (או הגרסה הקטנה שלה "לא ראוי לקטול סרט שמנסה לעשות משהו חדש", גם אם הסרט עושה בעיקר דברים ישנים), והאשמות בניסיון לקבוע סדר יום תרבותי, כאילו לביקורות יש כוח שכזה. כל זה לפני שהקהל הרחב בכלל ראה את הסרטים האלה ועשוי להביע דעה פחות תוקפנית או הגנתית בנושא. זה לא שדרוש עור של פיל כדי לעסוק בנושאים האלה, זה שמדי פעם התחושה היא שצריך לרצות באופן פעיל לריב עם אנשים שאתה בסך הכל בעדם. 

הגעתו לקולנוע של סרט נוסף, "חדר משלו", כבר דוחפת אותי כן להתייחס לטרילוגיה הלא רשמית של סרטי דרור קרן 2024. כמובן שאני עוד לא יודע מה יהיה בחצי השנה של השנה ובפרסי אופיר, אבל כנראה שרק בזכות השלישייה הזאת – שבשלושתם הוא מככב, שניים מתוכם הוא עזר לכתוב, ועל אחד הוא זכה בפרס אופיר – הוא כבר זוכה בתואר "איש השנה" בקולנוע. רק חבל ש-נו, לא על סרטים טובים. 

נתחיל מהגרוע: "טור פרידה" הוא סרט שעושה דבר אחד טוב, וזה ללכוד באופן קולנועי תחושה ספציפית של חרדה שמאלנית על גבול שנאה עיוורת לימנים. ראיתי הרבה סרטים פוליטיים בארץ הזאת שהיו מאוד לא מפרגנים למי שלא חשב כמו יוצרי הסרט, אבל את התיעוב כלפי ממשלת הימין ותומכיה לא ראיתי באופן כזה מוצהר עדיין. נשאלת השאלה למה צריך לראות את זה והאם באמת מה שהקולנוע הישראלי צריך זה את המקבילה של ציוץ בטוויטר שמפרסם משהו שזורע פרנויה סביב כותרת חצי אמיתית שמתבססת על ידיעה שלא הובנה כמו שצריך. תוסיפו לזה עשייה מחופפת מאוד – כשיוצרים מאסה פוליטית כדאי מאוד להפוך אותה לאמינה באופן הבסיסי ביותר כדי שהטיעונים יהיו משכנעים, דבר שהסרט פשוט לא עושה, והנה לכם סרט שבאמת ועדיף לו לא היה נעשה. וזאת למרות שאני מעריך את הגישה המחתרתית לעשייה שקמה ולקחה מצלמה וגייסה צוות בלי תשלום (דבר שניכר בערכי ההפקה, ובכל זאת) ואת ההופעה הטובה של דרור קרן.

מרבים להשוות את הסרט להפגנות שמלוות אותנו בשנים האחרונות, אבל לעזאזל – אפילו אם אתם נגדן, ההפגנות מאז 2022 מנסות לשנות משהו. הסרט הזה הוא סתם נהי רעיל שמתלונן על "אובדן המדינה", כאשר כפי שהסרט רומז (ואני מקווה בשבילו שבמודע): זה לא המדינה שהלכה לאיבוד, אלא סתם חיים אישיים שלא נוהלו כמו שצריך, אבל תמיד יותר קל להאשים את האחר. בכמה מקומות הייתי קרוב לתת קצת קרדיט לסרט, אבל אחרי שנראה שמה שהוא מתהדר בו זה אותו סיום מפוספס, ברמה שהוא מדגיש בפרסומים שלו את הספויילר כאילו הוא-הוא הסרט עצמו, אין לי אלא לאחל לסרט ליפול ממקום גבוה וליוצריו לנסות בפעם הבאה לעשות משהו יותר בריא מזה.

נמשיך מהלא טוב: בניגוד ל"טור פרידה" שהוא כאמור די חלטורה, "בית" דווקא סרט שלפחות ברמה הבסיסית שלו, הוא סרט. יותר מזה – היוצר שלו מתאר לא פעם שהוא דמיין אותו כמשהו ששובר ממוסכמות הז'אנר הישראלי הידוע ומנסה לעשות משהו קצת אחר: מערבון כזה, סרט מאפיונרים שכזה. אני מעריך את הניסיון, מעריך את הז'אנרים שהוא כיוון אליהם, רואה – סוג של – איפה הניסיון בא לידי ביטוי, אבל לעזאזל – סרטי ז'אנר אמורים להיות כיפיים, לא? 

כי הנה הקטע – "בית" רוצה להיות גם סרט ז'אנר אבל גם סרט חשוב על השחיתות בחלקים בחברה החרדית והקשיים בלנסות להיות פורץ דרך וייחודי בחברה שדורשת קונפורמיות. אני מחליק כאן על זה שהגיבור הוא בלתי נסבל בקטע בלתי מעורר סימפתיה. זה חלק חשוב שנרצה להיות בעד הגיבור שלנו, אבל היו סרטים שהצליחו בלעדיו. סבבה. הבעיה של "בית" היא שחשוב לא הולך עם ז'אנריות פאלפית. בכל צומת בה הסרט נאלץ לבחור האם הוא עושה משהו מלוכלך ומחוספס או גדול וחשוב, הוא הולך על הגדול והחשוב. ובסוף, למרות ההתנהגות המאפיוסית של הועד בגאולה, למרות השוטים המושאלים מ"חבורת הפראים", התוצאה הסופית לא כיפית כמו אותם סרטים. הסרטים האלה הרי עובדים כי אתם מדמיינים את עצמכם כגיבור שבמרכזם, עושים דברים מגניבים, או אולי כאנטי גיבורים או אפילו כנבלים שעושים את מה שאסור. אבל אף אחד לא מגניב בסרט הזה. בהיעדר החלק הזה, נשאר סרט חשוב על כמה קשה בחברה החרדית. וכזה, תודה סרט, אתה לחלוטין לא הסרט העשרים ותשע אלף שאומר לי את זה. 

אחרי ההתפלשות הזאת, בואו נגיע לחלק הטוב: "חדר משלו". 

אולי יש משמעות בכך שהסרט הטוב מהשלושה הוא זה שדרור קרן לא כתב, אבל המחשבה הזאת מבאסת מדי בהינתן ההופעה הנהדרת שהוא נותן כאן כמורה לספורט ואחד מהאנשים היחידים בבית ספר שמנסים לעזור לאורי – ילד שהמצב במשפחה שלו לא פשוט. אולי אפילו מסובך. אולי אפילו בעייתי מאוד – אבא שלו עזב את הבית, אמא שלו מסרבת להיכנס לחדר בו הוא שהה ולכן היא ישנה עם אורי בחדר. 

מבחינה עלילתית, הדרמה כאן קטנה: אורי לא תמיד בטוח מה הוא רוצה, ועל כן העלילה לא תמיד מתקדמת בקו ישר. חלק מהעלילה עוקב אחר הניסיון שלו להצטרף למסע לפולין, לכך הוא צריך את החתימה של אביו שבדיוק נעלם, וחלקים אחרים מתארים את סיר הלחץ בבית שלו שבו הוא אמו ואחותו הגדולה מנסים להסתדר בשני חדרים קטנים. 

אבל מי שראה את הסרטים הקודמים של מתן יאיר יודע שיאיר לא מתמקד בגדול אלא דווקא בדברים הקטנים, ספציפית בתקופת התיכון. הסרט משרטט את אחד מהדיוקנאות היותר משכנעים של תיכון בישראל, ושל תלמיד מהסוג שהוא לכאורה חכם אבל בעצם לפעמים קצת דביל. זה לא הסיפור כמו הכתיבה המדויקת והמשחק הנהדר של כל המעורבים לדבר. תוסיפו לזה סצנת ריקוד יפה, ובאמת שלא צריך הרבה יותר מזה. 

אני יודע שבכך שהשורה התחתונה היא שהסרט היחיד ששווה משהו הוא זה שהוא עוד דרמה ישראלית משפחתית, יש אולי משהו מבאס לצופי קולנוע ישראלי שרוצים שהוא יפסיק לקפוא על השמרים ולהתפתח לעוד כיוונים ז'אנריסטיים, אבל בסופו של דבר, המטרה שלנו היא לא לעשות סרטים מיוחדים, אלא סרטים טובים. ההעדפה האידיאולוגית שלנו לכך שהמצב בארץ צריך להשתנות (בין אם פוליטית ובין אם מבחינה אומנותית) לא יכולה לעוור אותנו לשאלה הבסיסית "האם הסרט הזה טוב או לא". ו"חדר משלו", לא רק אפילו אלא כנראה בגלל שהוא הולך בתלם כפי שעשו לפניו יצירות כמו "כנפיים שבורות" ושאר דרמות משפחתיות בעשורים האחרונים, הוא פשוט סרט טוב מאוד. בסופו של דבר, גם דרמה משפחתית זה ז'אנר מכובד.