מעבר ליקום

במקור: Across the Universe
במאית: ג'ולי טיימור
תסריט: דיק קלמנט, איאן לה פרנייס
מבוסס על שירים מאת ג'ון לנון ופול מקרטני
שחקנים: ג'ים סטורג'ס, אוון רייצ'ל ווד, ג'ו אנדרסון, בונו, אדי איזארד, סלמה האייק

זה סיפור עתיק כמו הזמן עצמו. טוב, אולי לא עתיק עד כדי כך, אבל יש עליו 40 שנה לפחות. בחור אוהב בחורה, שאוהבת אותו בחזרה. ברקע יש מלחמה, מהפכה חברתית, סמים ושירים של הביטלס. רק שהפעם, המלחמה, המהפכה, הסמים וגם הבחור והבחורה הם הרקע, והשירים של הביטלס הם לב הסרט. מחזמר שמבוסס על השירים של הלהקה הכי פופולרית בעולם. איך אף אחד לא חשב על זה קודם?

ג'וד (ג'ים סטרג'ס) הוא סבל חובב ציור בנמל המדכא של ליברפול המדכאת בשנות ה-60 המדכאות. הוא עולה על ספינה לאמריקה כדי לחפש את אבא שלו, שככל הידוע לו עובד כפרופסור באוניברסיטה – וזה כל הידוע לו עליו. בלי לבזבז הרבה זמן הוא מתיידד עם מקס (ג'ו אנדרסון), סטודנט מקומי שאמנם מאוד נהנה מהחיים הסטודנטיאליים, אבל מעדיף לוותר על כל האספקט הלימודי שלהם. כשג'וד מוזמן לחגוג את חג ההודיה בבית הוריו של מקס, הוא מתוודע לאחותו של מקס, לוסי (אוון רייצ'ל ווד היפהפיה, מ'שלוש עשרה' ו'כל מה שבחורה רוצה'), שעדיין כותבת מכתבים לחבר שלה שנשלח לשרת בוייטנאם. תוך עשר דקות לוסי מפתחת חיבה עזה לג'וד, ובעצם זה לא שהיה לה סיכוי – הוא הרי אמן עם נפש רגישה ומבטא בריטי. עד הנקודה הזאת של הסרט הדמויות כבר זימרו שמונה שירים מתוך הרפרטואר של הביטלס, ואנחנו עדיין באקספוזיציה. בהמשך השלישיה עוברת לגור ולזמר בניו-יורק, ואז נכנסים לתמונה סיידי, פרודנס, ג'וג'ו ועוד דמויות הקרויות על שם שירים של הביטלס, כמו גם מרתין לותר קינג, הפגנות סטודנטים, מחתרות, סמים משני תודעה ופחות או יותר כל אלמנט של שנות ה-60 שהופיע בכל סרט אי פעם.

כמישהו שלא רוחש חיבה יתרה לרביעיה הליברפולית, אלא סתם חיבה רגילה, ניגשתי לצפיה בסרט הזה עם לא מעט חששות. ההבטחה שבסרט יישמעו לא פחות מ-33 שירים של הביטלס טמנה בחובה יותר מדי רגעי שעמום פוטנציאליים. לשמחתי, רוב החששות שלי התבדו. על אף שלא ביליתי את נעורי בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומי הלהקה, גיליתי שרוב השירים בסרט מוכרים לי. וכיוון שלא ביליתי את נעורי בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומי הלהקה, לא היתה לי בעיה לקבל את הביצועים שהופיעו בסרט ואפילו לחשוב שחלקם מתעלים על המקור. את רוב השירים מבצעים השחקנים הראשיים. בהתחשב בעובדה שאף אחד מהם לא זמר מקצועי, השירה שלהם היתה לטעמי יפה מאד. אבל הביצועים המעניינים יותר הם אלו של הזמרים האורחים, כמו בונו, ג'ו קוקר ואדי איזארד.

הבימוי של ג'ולי טיימור לא מחוייב למציאות. המיקום שלו בשנות ה-60 מספק לו תירוץ להרבה חזיונות פסיכודליים, אבל גם ללא קשר ל-LSD, הוא מלא בדימויים פנטסטיים כמו חיילי ענק שסוחבים את פסל החירות בעודם רומסים את הג'ונגלים של וייטנאם, או מופע קרקס הזוי אצל מר קייט המסתורי, שאופפים אותו באווירה סוריאליסטית. אותה אווירה, בשילוב עיבודים מוזיקליים קודרים משהו לחלק מהשירים, הזכירו לי יותר מכל דבר אחר את 'החומה' של פינק פלויד.

מכיוון שהשירים לא נכתבו במיוחד עבור הסרט, רובם לא עוזרים לקדם את העלילה. שירים כמו 'Happiness is a Warm Gun', 'Don't Let Me Down' או אפילו 'היי ג'וד' עושים עבודה מצוינת בהעברת חוויה ובבניית אווירה, אבל לא תורמים להנעת העלילה קדימה. לכן גם מעט העלילה שהסרט מציע נתקעת לפעמים, בעיקר לקראת הסוף כשריכוז השירים עולה. ובכל זאת, מגיעות ליוצרי הסרט תשבוחות על כך שלא בחרו דווקא את השירים הפופולריים ביותר של הלהקה, אלא את אלה שיתמכו בסיפור שהם רוצים לספר. הם יכלו לספק לקהל את 'Help’, 'סרג'נט פפר' או 'Yesterday’ ולזכות אגב כך בעוד כמה נקודות פופולריות, אבל לא היתה להם סיבה לעשות את זה במסגרת הסיפור. חוץ מזה, השירים שבסרט מצויינים, ובוודאי יהפכו צפייה חוזרת ב'מעבר ליקום' ללא פחות מהנה.

הביטלס אולי לא קיימים בעולם של הסרט, אבל אין ספק שהעולם הזה נוצר בדמותם – לא רק בשמות הדמויות אלא גם בדיאלוגים, בתפאורה ובהתרחשויות העלילתיות. לא עוברות חמש דקות בלי שמשהו על המסך יתייחס לעולם המושגים של הלהקה, בין אם זה המשפט "כשאהיה בן 64" שנאמר כלאחר יד, או ג'וד שמצייר תפוח, כרפרנס לחברת התקליטים של הביטלס. מספר הרפרנסים שתזהו תלויה במידת ההערצה שלכם לביטלס. מי שמחשיב את עצמו כמעריץ כבד, ויצליח להפטר מהתחושה שהוא עד למעשה כפירה, יבלה את רוב הסרט במצב שהוא בין חיוך קל בזווית הפה, לצחוק רם שיבהיר לכל היושבים באולם שהוא קלט שהיתה פה מחווה.

גם בלי להיות חובב מושבע של הלהקה הזאת, נהניתי מאוד מהצפיה בסרט. מתברר שהביטלס היו לא רעים במה שהם עשו. אתם מכירים אולי מישהו שיכול לארגן לי אלבומים שלהם?