ביקורת: אד אסטרה

בחלל אולי אי אפשר לשמוע אותך צורח אבל אפשר לשמוע את המחשבות הטרחניות שלך שוב ושוב ושוב.

רב סרן רוי מקברייד (בראד פיט) הוא האדם הכי טוב במערכת השמש. הוא אסטרונאוט, הוא לוחם, הוא לא חש פחד והוא נראה כמו בראד פיט. האדם היחיד שיותר טוב ממנו הוא כנראה אבא שלו, קליפורד מקברייד (טומי לי ג'ונס, כי רוברט רדפורד כבר פרש ממשחק). מקברייד האב היה מפקד של משימה ארוכת טווח שמטרתה לבחון את קיומם של חיים חייזריים מחוץ למערכת השמש, והסתיימה בהיעלמות שלו ושל הצוות שלו לפני עשורים.

הדבר הותיר את מקברייד הצעיר עם קשיים רציניים ביצירת קשרים עם בני אדם אחרים ועם מספיק דדי אישוז בשביל שלוש עונות של סדרה ב-HBO. למזלו הרב, יד הגורל מספקת לו הזדמנות לפתור את הבעיות האלו – נחשולי אנרגיה עצומים מסתוריים מעומק החלל משבשים את הטכנולוגיה על פני כדור הארץ ובשאר המוצבים של האנושות במערכת השמש, ומאיימים למוטט את התרבות האנושית. בפיקוד החלל משוכנעים שהדבר קשור איכשהו לטכנולוגיה הלא-כל-כך יציבה שהניעה את החללית של מקברייד האב ושולחים את ג'וניור בעקבות אביו האבוד – מהארץ לירח, מהירח למאדים ואולי עוד מעבר לו.

"אד אסטרה" הוא אמנם סרט מדע בדיוני יקר יחסית עם אולפן גדול מאחוריו (פוקס המאה העשרים, שניה לפני שדיסני קנו אותם), אבל אל תבלבלו בינו ובין "מלחמת הכוכבים" או "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" (מישהו עוד זוכר את הסרט הזה?). הוא לא רוצה להיות מותג, הוא רוצה להיות סרט רציני ופילוסופי שאמנם מתרחש בחלל החיצון אבל העניין האמיתי שלו הוא בנפש האנושית, כמו "סולאריס" או "המפגש" או "2001: אודיסאה בחלל". לשם כך הוא מאמץ את האלמנטים השטחיים שמפרידים בין סרט מדע בדיוני "סתם" ובין סרט מדע בדיוני "איכותי": בעיקר שתיקות ארוכות שמופרות מדי פעם בהרהורים עמוקים-לכאורה של הדמות הראשית ושוטים איטיים וארוכים שבהם לא קורה יותר מדי. החלל, בחוצפתו המדויקת פיזיקלית, אפילו נשאר בשקט רוב הזמן (חוץ מהרגעים בהם זה לא נוח למתח הדרמטי ואז יש בו יותר רעש מסרט של "מלחמת הכוכבים").

כדי לגרום לכל העסק להיראות איכותי ומרשים הביאו את הויט ואן הויטמה, הצלם של "בין כוכבים" (ושאר סרטי כריסטופר נולאן מאז). יש רגעים שבהם הסרט מצליח לשחזר את אותן האיכויות מהיצירה ההיא של נולאן – הוא עוצר נשימה, ושום הוצאה לא נחסכה מהעיצוב והאפקטים המיוחדים, שגורמים לאנשים להיראות כאילו הם באמת מרחפים בריק או ניצבים על פני גוף שמימי עם כבידה שונה. אבל ככל שהסרט התקדם ההערכה שלי לויזואליה, שעזרה להעלים עין מהבעיות האחרות, התחלפה בשעמום. זה יפה, כן, אבל זה יופי חלול, חלק וחסר טקסטורות. בין אם אנחנו בכדור הארץ, בנמל חלל מאוכלס היטב או בספינה חבוטה – להכל יש אותו מראה מתועש, כאילו צוות ניקיון בדיוק עבר שם. אפילו ההריסות נראות אסתטיות.

זה גם תיאור טוב בשביל הסרט כולו – יפה ומרהיב אבל חסר תוכן. בראד פיט, שממש לא מזמן נתן הופעה מגוונת ורבת חיים ב"היו זמנים בהוליווד", מגלם פה אדם כבוי שמצבי הרוח שלו נעים בין עצוב לזועף. השחקנים האחרים בסרט, ביניהם אושיות כמו רות' נגה ודונאלד סאת'רלנד, עושים עבודה רעה באותה מידה. קשה להאשים אותם, מכיוון שהתסריט לא ממש נותן להם משהו לעשות חוץ מלמלמל ביראת כבוד "אתה מתכוון הבן של ה-קליפורד מקברייד?" משל באטמן (או לפחות רובין) בכבודו ובעצמו עלה לסיפון. אנשים שאמורים להיות די חכמים – אתם יודעים, אסטרונאוטים, מדענים בכירים – מפגינים פה אינטליגנציה של למינג ובערך אותה רמה של יצר הישרדות. אילו הייתם אומרים לי שכל האסטרונאוטים בסרט שוגרו לחלל במטרה לפטור את כדור הארץ מהאנשים הטיפשים ביותר, הייתי מאמין לכם.

עוד דבר שהתסריט לא טורח לעשות זה ליצור עולם אמין במיוחד. נאמר לנו שהסרט מתרחש "בעתיד הקרוב". אני לא יודע מה ההגדרה של התסריטאים ל"עתיד הקרוב", אבל בשלי אין לאנושות מושבה פעילה ומסחרית בירח, ומסע בתוך מערכת השמש הוא עדיין לא נפוץ מספיק בשביל להיתקל סתם כך בספינה במצוקה באמצע הדרך למאדים מבלי לתהות מה היא בדיוק עושה שם. אני לא אסטרונום או פיזיקאי, אבל לא צריך להיות ניל דגראס טייסון כדי להבין כמה חלק מהדברים פה פשוט לא הגיוניים. למשל פיראטי-חלל, שקופצים לרגע כדי לספק סצנת אקשן ואז נעלמים כאילו בלע אותם חור שחור. מה הם עושים שם? האם הם מתקיימים רק מלשדוד ספינות שעברו במקרה בסביבה? מאיפה להם הטכנולוגיה להתמודד עם כוחות צבאיים? לתסריטאים הפתרונות.

כל אלו עוד היו נסלחים אם היה לסרט משהו מעניין להגיד – על האנושות, על הצורך שלנו לחפש חיים אחרים, על יחסים בתוך המשפחה, על התיעוש של המסע בחלל, על משהו. החלל גדול ועצום וכביר ומרהיב, אבל כל מה שמעניין את הסרט הזה הוא איך גבר אחד יצליח לתקן את היחסים השבורים עם אבא שלו. מכירים את כל הסרטים האלו שבהם האבא הוא איש עסקים מצליח שלא מקדיש מספיק זמן לבן שלו והבן גדל ונהיה מריר? אז ככה, רק על סטרואידים ובחלל.

עם כל היומרה האינטלקטואלית שלו, סיימתי את "אד אסטרה" בתחושה שראיתי סרט טלוויזיה של הולמרק. העתיד שבו נראה קצת כמו העתיד שדמיינו בשנות החמישים של המאה הקודמת: בלי האינטרנט אבל עם מכוניות מרחפות ומושבות על הירח. כשהוא רוצה להפחיד הוא עושה "בו!" כל כך זול שהייתי מתפלא למצוא אפילו בסרטי אימה שהופצו ישר לנטפליקס. אני לא יודע כמה מהפאשלות שייכות לג'יימס גריי וכמה שייכות לאולפן, שקוטע את הקצב המהורהר של הסיפור פעם אחר פעם בפיצוצים ומכות רק כדי להעיר את הצופים. אבל התוצאה הסופית היא סרט שמצליח להיות מתנשא, משמים ומטופש להפליא בו-זמנית. זה די פתטי שכל הסיפור האפי הזה מסתיים בנפיחה קטנה וחסרת משמעות.